logo arc

שלח לך - כישלון המרגלים נפוץ

ב"ה

הרב שבתי סבתו

לפרשת שלח לך / תשע"ד

כישלון המרגלים

מהלך אלוקי או יוזמה אנושית?

גורלו של דור המדבר נחרץ. הדור שיצא ממצרים באותות ומופתים מדהימים הבין, שהגזירה שלא יגיע אל יעדו שהיא ארץ ישראל, היא סופית.

ממה נבע הכישלון הצורב? איך זה קרה, שמצות ה' "שְׁלַח לְךָ אֲנָשִׁים", הסתיימה בצורה כל כך קשה ועצובה? הרי כלל נקוט בידינו – "שלוחי מצווה אינן ניזוקין"! במיוחד כשהמצווה הנקודתית הזו נאמרה במפורש מפי ה' למשה!

ואם המרגלים חטאו, מה חטאו של משה שנענש בגללם, כדברי הכתוב:

"גַּם בִּי הִתְאַנַּף ה' בִּגְלַלְכֶם לֵאמֹר, גַּם אַתָּה לֹא תָבֹא שָׁם. יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן הָעֹמֵד לְפָנֶיךָ הוּא יָבֹא שָׁמָּה... (דברים א, לז)".

טרם נשיב על שאלות אלה, נציג את הסתירה הבולטת הבאה:

מן הפרשה הזאת (שלח לך) ברור, שהיוזמה לשיגור המרגלים הייתה מאת ה':

"וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר, שְׁלַח לְךָ אֲנָשִׁים וְיָתֻרוּ אֶת אֶרֶץ כְּנַעַן... (במדבר יג, א)".

אם עדיין זה לא ברור דיו, באה התורה וקובעת שוב בפירוש.

"וַיִּשְׁלַח אֹתָם מֹשֶׁה מִמִּדְבַּר פָּארָן עַל פִּי ה'... (שם, פסוק ג)".

הביטוי "עַל פִּי ה' ", פירושו על פי ציווי ה', כפי שאנו מוצאים פעמים רבות בפרשת בהעלותך. ("עַל פִּי ה' יִסְעוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְעַל פִּי ה' יַחֲנוּ (במדבר ט, יח)".

לעומת זאת בפרשת 'דברים' נראה, שהיוזמה באה דווקא מצד העם:

"וַתִּקְרְבוּן אֵלַי כֻּלְּכֶם וַתֹּאמְרוּ נִשְׁלְחָה אֲנָשִׁים לְפָנֵינוּ וְיַחְפְּרוּ לָנוּ אֶת הָאָרֶץ וְיָשִׁבוּ אֹתָנוּ דָּבָר אֶת הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר נַעֲלֶה בָּהּ... (דברים א, כב)".

משה רבנו מסכים לבקשתם ואינו רואה בה סימן לחוסר אמונה בה':

"וַיִּיטַב בְּעֵינַי הַדָּבָר... (שם, פסוק כג)".

היה קל יותר להסביר את כישלון המרגלים, אם היוזמה הייתה באה מבני ישראל, כפי שנזכר בפרשת 'דברים', ולא מאת ה'. אולם איך נפרש את פרשת 'שלח לך'?

אמנם שיטת רש"י בכל פרשת המרגלים היא, ששיגורם היה ברשות ולא מצוה ("שלח לך" – לדעתך. "על פי ה' " – ברשות ה'), אולם קיים קושי בהבנת שיטה זו אם נרצה להתאימה לפשט לשון הכתוב.

משה, נאמן בית

כדי לפתור את הסתירה עלינו להניח הנחת יסוד.

משה רבנו, נבחר על ידי ה' להביא את דברו לפני עם ישראל ולוודא שאכן העם יבצע את מצווׂת ה' כרוחם וכלשונם.

על נאמנותו המוחלטת של משה מעידה התורה: "... בְּכָל בֵּיתִי נֶאֱמָן הוּא (במדבר יב, ז)".

בשל כך, העניק ה' למשה סמכות למצוא את הדרך הנאותה, העיתוי וצורה, שבאמצעותם יביא אל העם את דבר ה'. אחת הדוגמאות הבולטות היא פרשת הַמָּן והשבת.

בהודעתו למשה, מצרף ה' שתי מִצְווֹת יחד, מִצְוַת המן ומִצְוַת השבת.

"... וְיָצָא הָעָם וְלָקְטוּ דְּבַר יוֹם בְּיוֹמוֹ... וְהָיָה בַּיּוֹם הַשִּׁשִּׁי וְהֵכִינוּ אֵת אֲשֶׁר יָבִיאוּ וְהָיָה מִשְׁנֶה עַל אֲשֶׁר יִלְקְטוּ יוֹם יוֹם (שמות טז, ד-ה)".

ה' מצווה ללקוט בכל יום מנה אחת וביום השישי שתי מנות במקום יום השבת.

בעוד שה' השמיע את שתי המצוות יחד, העדיף משה להפריד ביניהם. להשמיע מיידית את מצוות הַמָּן ולדחות למועד מאוחר יותר את ההודעה על מצוות יום השבת.

"זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר צִוָּה ה' לִקְטוּ מִמֶּנּוּ אִישׁ לְפִי אָכְלוֹ עֹמֶר לַגֻּלְגֹּלֶת... (שם, פסוק טז)".

משה אינו מוסר בשלב זה את הציווי ללקוט מנה כפולה ביום שישי לקראת שבת. משום כך רבה הייתה הפתעת העם:

"וַיְהִי בַּיּוֹם הַשִּׁשִּׁי לָקְטוּ לֶחֶם מִשְׁנֶה שְׁנֵי הָעֹמֶר לָאֶחָד וַיָּבֹאוּ כָּל נְשִׂיאֵי הָעֵדָה וַיַּגִּידוּ לְמֹשֶׁה (שם, פסוק כב)".

הווי אומר, כל אחד לקט לעצמו עומר אחד, וכשהגיע לביתו גילה כי בדרך נס הוכפלה מנת העומר שבסלו. בתשובה לפליאתם של נשיאי העדה, מעדכן אותם משה רבנו במצוַת יום השבת שנאמרה לו קודם לכן:

"... הוּא אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' שַׁבָּתוֹן שַׁבַּת קֹדֶשׁ לַה' מָחָר... (שם, פסוק כג)".

כלומר, זה מה שה' הודיע לי עוד קודם לכן. אמור מעתה: משה רבנו העדיף להמתין עד שבני ישראל יחושו בעצמם את פעמי יום השבת, כדי שהמצווה תהיה אהובה ורצויה בעיניהם.

מדוע בחר משה להביא את דבר ה' אל העם בשיטה זו? זה קרה בעקבות הלקח המר שחווה משה בתחילת דרכו, כאשר הביא את דבר ה' במלואו באופן מיידי מבלי לבדוק את מוכנות העם?

משה נתקל אז בתגובה אדישה וסרבנית:

"וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה כֵּן אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְלֹא שָׁמְעוּ אֶל משֶׁה מִקֹּצֶר רוּחַ וּמֵעֲבֹדָה קָשָׁה (שמות ו, ט)".

באותה שעה הבין משה, שבין יתר תפקידיו הוא לבחור את העיתוי המתאים להשמיע את דבר ה', כדי להבטיח שיתקבל על ידי העם בצורה טבעית ואהודה.

על פי זה, מובן מדוע השתמשה התורה בניסוח הבא:

"וְזֹאת הַתּוֹרָה אֲשֶׁר שָׂם מֹשֶׁה לִפְנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל (דברים ד, מד)".

לא נאמר 'לימד' אלא 'שָׂם'. כלומר, משה רבנו יודע איך להגיש את התורה לפני בני ישראל. הוא עושה זאת בצורה נכונה ובעיתוי מתאים, כדי להבטיח שעם ישראל יקבל ויבצע את מצות ה' מתוך הזדהות מלאה.

דברי המבוא האלו יבהירו את מה שקרה בשילוח המרגלים.

"לִפְנֵיכֶם" או "עִמָּכֶם"

מתוך הכתובים אנו למדים על הבדל מהותי בין הנהגת ה' את עם ישראל ביציאת מצרים ובמדבר, לבין הנהגתו כשהגיעו לכיבוש ארץ ישראל.

בעוד שביציאת מצרים, היה עם ישראל פסיבי ולא פעיל לחלוטין, הרי שבכניסה לארץ ישראל, היה על עם ישראל להיות פעיל ולהילחם, ותוך כדי המלחמה הייתה מגיעה עזרת שמים.

ביציאת מצרים נאמר:

"ה' יִלָּחֵם לָכֶם וְאַתֶּם תַּחֲרִשׁוּן (שמות יד, יד)".

ובכניסה לארץ ישראל נאמר:

"... רְאֵה נָתַתִּי בְיָדְךָ אֶת סִיחֹן מֶלֶךְ חֶשְׁבּוֹן הָאֱמֹרִי וְאֶת אַרְצוֹ, הָחֵל רָשׁ וְהִתְגָּר בּוֹ מִלְחָמָה (דברים ב, כד)".

הביטוי 'וְהִתְגָּר בּוֹ מִלְחָמָה' מוכיח, שעם ישראל נצטווה לנקוט פעולות מלחמתיות, כדי לרשת את ארץ סיחון ועוג.

על ההבדל בהנהגת ה' נוכל ללמוד עוד מתפקידו של ארון הברית.

כל ימי היות ישראל במדבר, היה ארון הברית יוצא ובא לפניהם. תפקידו היה להסיר את כל המכשולים ולבחור עבורם מסלול נקי וקל:

"... וַאֲרוֹן בְּרִית ה' נֹסֵעַ לִפְנֵיהֶם דֶּרֶךְ שְׁלֹשֶׁת יָמִים לָתוּר לָהֶם מְנוּחָה (במדבר י, לג)".

מדוע אם כן, ה' מצווה את משה לשלוח אנשים לתור את ארץ כנען? האם ארון ברית ה' לא יעשה את זה טוב יותר? האם הוחלט שהארון לא יִסַּע יותר לפניהם?

את התשובה נִדְלֶה מִדִּיּוּק במילה אחת. משה רבנו לישראל בדברי תוכחתו, משתמש בניסוח "הֹלֵךְ לִפְנֵיכֶם".

"וּבַדָּבָר הַזֶּה אֵינְכֶם מַאֲמִינִם בַּה' אֱ-לֹהֵיכֶם הַהֹלֵךְ לִפְנֵיכֶם בַּדֶּרֶךְ... (דברים א, לב-לג)".

לעומת זאת, בדברי העידוד שמשמיע הכהן במלחמות ישראל בארץ ישראל, אנו מבחינים בניסוח שונה:

"כִּי ה' אֱ-לֹהֵיכֶם הַהֹלֵךְ עִמָּכֶם לְהִלָּחֵם לָכֶם עִם אֹיְבֵיכֶם לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם (דברים כ, ד)".

משמעות ההבדל בין 'הֹלֵךְ לִפְנֵיכֶם' לבין 'הֹלֵךְ עִמָּכֶם' היא זו. ביציאת מצרים, ה' הולך לפני מחנה ישראל, עורך להם מלחמה ומפנה להם את הדרך. לא כן בארץ ישראל, בעבר הירדן המזרחי והמערבי. כאן עם ישראל נלחם, וה' מסייע לו במלחמתו באופן מלא.

נדייק גם בדבריו של משה ליהושע:

"וַה' הוּא הַהֹלֵךְ לְפָנֶיךָ הוּא יִהְיֶה עִמָּךְ לֹא יַרְפְּךָ וְלֹא יַעַזְבֶךָּ... (דברים לא, ח)".

כלומר, ה' ההולך לפניך היום, הוא יהיה עמך במלחמותיך בארץ ישראל.

הניגוד בין ההנהגה ביציאת מצרים לבין זו שבארץ ישראל אינו נובע מן המיקום. החילוק נובע מתהליך גמילתו של עם ישראל מעבדות והתעלותו לחירות ועצמאות, בדומה לתהליך התבגרותו של ילד. ככל שהילד הולך וגדל, מעורבותו של ההורה הולכת וקטנה. ביציאת מצרים פעל ה' לבדו, משום שעם ישראל זה עתה רק נולד. אולם, עִם כניסת העם לארץ ישראל, היה בָּשֵׁל נפשית להלחם במלכי האמורי, ובוגר מספיק לערוך מלחמות גדולות בארץ ישראל.

זה מסביר מדוע במצבים בהם אין עם ישראל יכול להכריע, כגון הפלת חומות מבוצרות, מתערב ה' למענם ומפיל את החומות. דוגמה בולטת היא 'חומת יריחו'. החומה נפלה בצורה פלאית באמצעות הקפת העיר ושימוש בשופרות.

לכך מתכוון משה באמרו:

"ה' אֱ-לֹהֵיכֶם הַהֹלֵךְ לִפְנֵיכֶם הוּא יִלָּחֵם לָכֶם כְּכֹל אֲשֶׁר עָשָׂה אִתְּכֶם בְּמִצְרַיִם לְעֵינֵיכֶם (דברים א, ל)".

כלומר, במצבים שבהם אין לעם ישראל כלים מתאימים להתמודד מול אויב, מופיעה זרוע ה' אשר תעשה את המלאכה לבדה.

נשוב אל הנושא המרכזי.

ה' מצווה את משה רבנו לשלוח מרגלים לתור את ארץ כנען. את זה אנו רואים בבירור בתחילת פרשת 'שלח לך'. משה מבין, שהגיעה העת לרשת את ארץ ישראל באמצעות מלחמה. שיגור המרגלים זו רק ההתחלה. ה' מותיר למשה את דרך הביצוע.

משה שואף לבצע את מצוות ה' בשלמותה, דהיינו להפוך את הציווי העליון לרצון שיבוא מהשטח. הוא מעודד את עם ישראל לנקוט יוזמה ולהתחיל לחשוב ולתכנן בעצמם סדר טכסיסי מלחמה, כגון ריגול ואיסוף מידע מוקדם. כל זה התרחש בשנה השנית לצאת ישראל מארץ מצרים.

בפרשת 'דברים' משחזר משה רבנו את מה שהתרחש מאחורי הקלעים לפני משלוח המרגלים:

"וַנִּסַּע מֵחֹרֵב... וַנָּבֹא עַד קָדֵשׁ בַּרְנֵעַ. וָאֹמַר אֲלֵכֶם בָּאתֶם עַד הַר הָאֱמֹרִי אֲשֶׁר ה' אֱ-לֹהֵינוּ נֹתֵן לָנוּ (דברים א, יט-כ)".

ההגעה לגבול האמורי הייתה מהירה מאוד והגיע הזמן לכיבוש ארץ ישראל מיד שבעת העממים, כדברי משה לישראל:

"רְאֵה נָתַן ה' אֱ-לֹהֶיךָ לְפָנֶיךָ אֶת הָאָרֶץ עֲלֵה רֵשׁ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר ה' אֱ-לֹהֵי אֲבֹתֶיךָ לָךְ אַל תִּירָא וְאַל תֵּחָת (דברים א, כא)".

מה פירוש "עֲלֵה רֵשׁ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר ה' "? היכן מצאנו הוראה כזו מאת ה'?

התשובה מונחת בפתיח של פרשת 'שלח לך':

"שְׁלַח לְךָ אֲנָשִׁים וְיָתֻרוּ אֶת אֶרֶץ כְּנַעַן (במדבר יג, ב)".

במילים 'עלה רש', מעודד משה את ישראל להתכונן לפעולות מלחמתיות ולטכסיסי קרב במטרה לרשת את ארץ ישראל. הוא מצפה לשמוע מהם כיצד הם מתכוננים לעשות זאת. אכן, עם ישראל ממלא אחר צפיותיו, ויוזם תוכנית לשיגור מרגלים:

"וַתִּקְרְבוּן אֵלַי כֻּלְּכֶם וַתֹּאמְרוּ: נִשְׁלְחָה אֲנָשִׁים לְפָנֵינוּ וְיַחְפְּרוּ לָנוּ אֶת הָאָרֶץ וְיָשִׁבוּ אֹתָנוּ דָּבָר, אֶת הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר נַעֲלֶה בָּהּ וְאֵת הֶעָרִים אֲשֶׁר נָבֹא אֲלֵיהֶן. וַיִּיטַב בְּעֵינַי הַדָּבָר... (שם, פס' כב-כג)".

משה רבנו הצליח להוביל את בני ישראל למהלך אותו ציווה ה'.

תוספת ומגרעת

נדקדק קצת יותר במצות ה'.

ה' ציווה: "וְיָתֻרוּ אֶת אֶרֶץ כְּנַעַן". בביטוי הזה משתמשת התורה בתארה את ארון הברית:

"... וַאֲרוֹן בְּרִית ה' נֹסֵעַ לִפְנֵיהֶם דֶּרֶךְ שְׁלֹשֶׁת יָמִים לָתוּר לָהֶם מְנוּחָה (במדבר י, לג)".

כלומר, חיפוש דרכים יעילות להתקדמות. על פי המודל הזה, שיגור המרגלים לארץ ישראל היה כדי שהם יציעו מסלולי התקדמות. לא בדיקת הארץ ולא בדיקת העם היושב עליה.

המטרה הזו תואמת את העובדה שה' ביקש לשלוח את נשיאי העדה. בדרך כלל, כששולחים מרגלים חֶרֶשׁ, שולחים את האנשים האנונימיים ולא את הנשיאים המפורסמים. כאן ביקש ה' שדווקא הנשיאים יבצעו את מלאכת ארון הברית. כלומר, שכל נשיא יבחר את הדרך המתאימה ביותר לאופי בני שבטו, בהר או בעמק, בשפלה או במדבר.

בדיוק כך ביקשו בני ישראל:

"... אֶת הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר נַעֲלֶה בָּהּ וְאֵת הֶעָרִים אֲשֶׁר נָבֹא אֲלֵיהֶן (דברים א, כא)".

באיזו דרך ילך כל שבט ומה הערים אשר יועדו לכיבוש כל שבט.

כאשר ראה משה שיש הסכמה, סבר כי זו ההזדמנות להלהיב את לב העם כאשר גם ישמע עדות חיה על שפע וגודל היבול, הצומח על אדמת ישראל.

משה ידע על מציאות הענקים בארץ ישראל, ואפילו הוא אמר להם זאת בעצמו:

"שְׁמַע יִשְׂרָאֵל אַתָּה עֹבֵר הַיּוֹם אֶת הַיַּרְדֵּן לָבֹא לָרֶשֶׁת גּוֹיִם גְּדֹלִים וַעֲצֻמִים... עַם גָּדוֹל וָרָם בְּנֵי עֲנָקִים... (דברים ט, ב)".

זו הזדמנות להטעים, שארץ ישראל היא ארץ המסוגלת לגדל עמים חזקים וכך יהיה עם ישראל גם הוא עם חזק. שמו יתפרסם בעולם כשה' ישמיד את הענקים האלה מפניו.

את הדחף לפריצה קדימה בעוצמות אמוניות, הטמיע משה רבנו בכתב המינוי של שיגור המרגלים:

"וּרְאִיתֶם אֶת הָאָרֶץ מַה הִוא וְאֶת הָעָם הַיֹּשֵׁב עָלֶיהָ, הֶחָזָק הוּא הֲרָפֶה הַמְעַט הוּא אִם רָב (במדבר יג, יח)".

כלומר, משה הרחיב את צו ה' מעבר לבקשת בני ישראל, כדי לחזק את המוטיבציה לקום ולרשת את ארץ ישראל. משה סבר כי זה כלול בדבר ה' "וְיָתֻרוּ אֶת אֶרֶץ כְּנַעַן".

משה הפריז בהערכת עוז הרוח הנפשי והחוסן האמוני של עם ישראל, שלא היה במדרגה כֹּה גבוהה של ביטחון בה'.

כשהמרגלים חזרו, הם אכן אישרו שהארץ זבת חלב ודבש, אך מיד הוסיפו שהעם היושב עליה עַז והערים בצורות וגבוהות וגם בני ענק היו שם.

כל זה עדיין היה כלול בכתב המינוי (מַנדט) שקיבלו, אך בכך נפתחה דרך למסקנה אחרת:

"... לֹא נוּכַל לַעֲלוֹת אֶל הָעָם כִּי חָזָק הוּא מִמֶּנּוּ (במדבר יג, לא)".

יוצא אפוא, שהרחבת כתב המינוי על ידי משה רבנו, היא זו שגרמה בעקיפין לכישלון המר.

זה מבהיר את דבריו של משה לישראל באותו מעמד:

"גַּם בִּי הִתְאַנַּף ה' בִּגְלַלְכֶם לֵאמֹר, גַּם אַתָּה לֹא תָבֹא שָׁם (דברים א, לז)".

כלומר, גם אני נושא במידה מסויימת באחריות עקיפה לאשר אירע, כי חשבתי שאתם במדרגה גבוהה יותר של אמונה. כעת מתברר כי הייתה חסרה לכם אמונה בסיסית בה':

"וּבַדָּבָר הַזֶּה אֵינְכֶם מַאֲמִינִם בַּה' אֱ-לֹהֵיכֶם, הַהֹלֵךְ לִפְנֵיכֶם בַּדֶּרֶךְ לָתוּר לָכֶם מָקוֹם לַחֲנֹתְכֶם... לַרְאֹתְכֶם בַּדֶּרֶךְ אֲשֶׁר תֵּלְכוּ בָהּ... (דברים א, לב)".

הרי אתם רואים, שה' מטפל בכם היום ביסודיות, אז מדוע אינכם מאמינים שהוא ימשיך כך גם בעתיד ולא יפקיר אתכם?

כך מתאנח משה רבנו בכאב בפרשת "דברים", תוך כדי הצבעה על החוליה האמונית שהייתה חסרה.

הזדמנות נוספת

אך לא זו בלבד הייתה בעייתו של משה רבנו.

כשבני ישראל אמרו "... נִתְּנָה רֹאשׁ וְנָשׁוּבָה מִצְרָיְמָה (במדבר יד, ד)", התגובה המיידית של משה ואהרן, הייתה נפילה על אפיים:

"וַיִּפֹּל מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן עַל פְּנֵיהֶם לִפְנֵי כָּל קְהַל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל (שם, פסוק ה)".

זו לא הייתה הפעם היחידה שמשה ואהרן נפלו על פניהם. אולם בהשוואה לתגובתם האמיצה והנועזת של יהושע בן נון וכלב בן יפונה, אסור היה בעת הזאת לשתוק וליפול, כי זה עלול להתפרש כהבעת חוסר אונים.

יהושע וכלב הרהיבו עוז בנפשם להתייצב מול כל ההמון בעוז:

"וִיהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן וְכָלֵב בֶּן יְפֻנֶּה מִן הַתָּרִים אֶת הָאָרֶץ קָרְעוּ בִּגְדֵיהֶם. וַיֹּאמְרוּ אֶל כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר... אַךְ בַּה' אַל תִּמְרֹדוּ וְאַתֶּם אַל תִּירְאוּ אֶת עַם הָאָרֶץ... וַה' אִתָּנוּ אַל תִּירָאֻם (שם, פסוקים ו-ט)".

משה ואהרן לא התייצבו בעוז מול הקהל כיהושע וכלב.

על חוסר התגובה הנמרצת הזו, נכללו משה ואהרן בעונש הדור ההוא ונגזר עליהם שלא ייכנסו לארץ ישראל, כפי שהטיח משה לישראל במר לבו:

"גַּם בִּי הִתְאַנַּף ה' בִּגְלַלְכֶם לֵאמֹר, גַּם אַתָּה לֹא תָבֹא שָׁם (דברים א, לז)".

אלא שהקב"ה תלה את הגזרה הזו ולא הפעיל אותה עד שתינתן למשה ואהרן הזדמנות נוספת. הזדמנות זו הגיעה כעבור 38 שנים, ערב כניסתם לארץ ישראל:

"וְלֹא הָיָה מַיִם לָעֵדָה וַיִּקָּהֲלוּ עַל מֹשֶׁה וְעַל אַהֲרֹן. וַיָּרֶב הָעָם עִם מֹשֶׁה וַיֹּאמְרוּ לֵאמֹר...

וְלָמָה הֲבֵאתֶם אֶת קְהַל ה' אֶל הַמִּדְבָּר הַזֶּה לָמוּת שָׁם אֲנַחְנוּ וּבְעִירֵנוּ (במדבר כ, ב-ד)".

עם ישראל מקיף את משה ואהרן בתביעה נמרצת ובאמירות קשות. זו הייתה הזדמנות חוזרת, שניתנה למשה ואהרן. הפעם, חובה הייתה עליהם לעמוד ולהתייצב בעוז אל מול העם ולתבוע דבקות בה' המלווה אותם בניסים גלויים 40 שנה.

אילו היו עושים זאת, היו מקדשים שם שמים ברבים והיו מתקנים את הטעות שעשו בחטא המרגלים.

מה קרה בפועל?

"וַיָּבֹא מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן מִפְּנֵי הַקָּהָל אֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד וַיִּפְּלוּ עַל פְּנֵיהֶם ... (במדבר כ, ו)".

למרבה הצער, התגובה הייתה גם הפעם נסיגה מפני ההתקהלות, שתיקה ונפילה על אפיים. החולשה הזאת התחברה עם החולשה הראשונה שהתגלתה בחטא המרגלים. זה מסביר את התגובה הקשה של ה':

"עַל אֲשֶׁר מְעַלְתֶּם בִּי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּמֵי מְרִיבַת קָדֵשׁ מִדְבַּר צִן עַל אֲשֶׁר לֹא קִדַּשְׁתֶּם אוֹתִי    בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל (דברים לב, נא)".

מעיון באותה פרשה לא ברור מדוע התגובה כה קשה, ומדוע נאמרו ביטויים כמו "מְעַלְתֶּם" "לֹא קִדַּשְׁתֶּם" וכו'. אין זאת, אלא התעוררות חטא המרגלים הקשה והקדום וזהות התגובה של משה ואהרן שלא התייצבו בעוז מול העם במקום ליפול על פניהם. משום כך, הגזירה שהייתה תלויה ועומדת מאז חטא המרגלים, הופעלה כעת הלכה למעשה:

"... לָכֵן לֹא תָבִיאוּ אֶת הַקָּהָל הַזֶּה אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַתִּי לָהֶם (במדבר כ, יב)".

כעת נוכל לשים לב גם לדיוק הבא:

כאשר מודיע ה' למשה על העונש הכבד שנגזר על דור המדבר, הוא מצהיר על יוצא מן הכלל:

"וְעַבְדִּי כָלֵב, עֵקֶב הָיְתָה רוּחַ אַחֶרֶת עִמּוֹ וַיְמַלֵּא אַחֲרָי, וַהֲבִיאֹתִיו אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר בָּא שָׁמָּה וְזַרְעוֹ יוֹרִשֶׁנָּה (במדבר יד, כד)".

מדוע נזכר רק כָלֵב בן יפונה? הרי לכאורה, גם יהושע בן נון התנגד נמרצות לעצת המרגלים. מדוע אם כן לא נזכר שמו של יהושע?

לעומת זאת בנבואה הבאה, נזכר שמו של יהושע:

"וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן לֵאמֹר. אִם אַתֶּם תָּבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ... כִּי אִם כָּלֵב בֶּן יְפֻנֶּה וִיהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן (שם, פסוק ל)".

מדוע בנבואה הראשונה נזכר שמו של כלב לבדו, ובנבואה השנייה הוזכרו שניהם, יהושע וכלב?

גם בספר דברים, כאשר חוזר משה ומפרט באזני העם את אשר אירע, מתחלקים דבריו לשנים, בדיוק כפי שהנבואות נאמרו:

"וַיִּשְׁמַע ה' אֶת קוֹל דִּבְרֵיכֶם וַיִּקְצֹף וַיִּשָּׁבַע לֵאמֹר. אִם יִרְאֶה אִישׁ בָּאֲנָשִׁים הָאֵלֶּה הַדּוֹר הָרָע הַזֶּה אֵת הָאָרֶץ הַטּוֹבָה... זוּלָתִי כָּלֵב בֶּן יְפֻנֶּה הוּא יִרְאֶנָּה... (דברים א, לד-לו)".

כאן מזכיר משה את כלב בלבד, ובהמשך דבריו הוא יזכיר את יהושע:

"גַּם בִּי הִתְאַנַּף ה' בִּגְלַלְכֶם לֵאמֹר, גַּם אַתָּה לֹא תָבֹא שָׁם. יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן הָעֹמֵד לְפָנֶיךָ, הוּא יָבֹא שָׁמָּה ... (שם, פסוקים לז-לח)".

מן ההיקש בפסוק אנו למדים, כי אִזכור שמו של יהושע כמוריש את הארץ לבני ישראל, כרוך בגזירה על משה שלא ייכנס לארץ.

זהו המפתח להבנת העניין.

כאשר ה' מזכיר את כלב לבדו בלי להזכיר את יהושע גם כשהכול יודעים שגם יהושע בן נון יגיע לארץ, כוונתו לרמוז כי ייתכן שעוד אנשים שלא נזכרו כיהושע, יזכו להגיע לארץ ישראל. הרמז הוא ברור. עדיין ישנה אפשרות פתוחה שגם משה ואהרן ייכנסו לארץ ישראל.

אולם, כשה' חוזר ומזכיר את כלב עם יהושע, כוונתו לומר שאם בהזדמנות הנוספת יחזר אותו דפוס פעולה של משה ואהרן, כי אז הגזרה סופית, ורק יהושע וכלב יזכו ולא משה ואהרן.

מכל זה אנו למדים, כי לפעמים ניתנים לאדם הזדמנויות נוספות לתיקון. אם חלון ההזדמנויות לא מנוצל, יופעל העונש שהיה על תנאי.

פירוש זה בנוי על התפיסה, שאם רואים שהעונש אינו מידתי, אות הוא כי שורשיו נעוצים בעוון קדום וחמור. במבט לאחור, ייתכן כי אם משה רבנו היה נוקט שרשרת דפוסי פעולה שונים, היינו זוכים לכניסתו לארץ ישראל. השינויים היו מתבטאים באופן הבא:

  • למסור לעם את מצוות ה' לשיגור מרגלים ולהדגיש בפירוש שזו מצוות ה'.
  • לצמצם את כתב המינוי 'לתור את הארץ' לחיפוש דרכי התקדמות בלבד.
  • לא לשתוק וליפול על אפיים, אלא להתייצב בעוז ולהניף את דגל האמונה.

על אף כל זאת, ולמרות כל הדברים האלה, גם כֶּשֶל זה לא מנע ממשה רבנו לזכות בדברי שבח גדולים מאד מאת ה', דבר שלא זכה לו בן אנוש אחר:

"וַיָּמָת שָׁם מֹשֶׁה עֶבֶד ה'... וְלֹא קָם נָבִיא עוֹד בְּיִשְׂרָאֵל כְּמֹשֶׁה אֲשֶׁר יְדָעוֹ ה' פָּנִים אֶל פָּנִים (דברים לד, ה-י )".

הוספת תגובה

קטגוריות

שיעורים אחרונים כללי

פרשת כי תצא - חוקי הטבע וחוקי התורה פרשת כי תצא - חוקי הטבע וחוקי התורה חדש

כל אדם המוחזק בחפץ מסוים, אנו מניחים כי הוא בעליו. כדי לשנות את מעמד החפץ צריך הוכחות חותכות. הכלל הזה מורחב גם למערכ...
logo arc פרשת כי תבוא - עם קדוש חדש

תהליך יצירתו וגיבושו של עם ישראל, ארוך ומפותל. ראשיתו בהתגלות ה' לאברהם אבינו, המשכו במעמד הר סיני, וסופו ערב הכניסה ...
logo arc פרשת שופטים - תמים תהיה נפוץ

ההיסחפות אחרי מגידי עתידות למיניהם, עלולה לגרום חורבן והרס ליחיד ולאומה לא פחות מן ההישענות על פסילי עץ ואבן. התור...
פרשת ואתחנן - כח ברוח השם פרשת ואתחנן - כח ברוח השם נפוץ

המשולש הזה של תורה, תפילה ונבואה, הוא משולש שווה שוקיים. שתי צלעות המשולש הם תורה ותפילה. התורה היא דרך ה' המכַוונת א...
פרשת עקב - המבחן באמוני פרשת עקב - המבחן באמוני נפוץ

לשם מה צריך ה' לנסות אדם בודד או עם שלם, הרי הוא מכיר את היכולת הפוטנציאלית עד תומה? מכאן שמטרת הניסיון והמבחן איננה ...
פרשת ראה - צדק ומשפט חסד ורחמים פרשת ראה - צדק ומשפט חסד ורחמים נפוץ

עלינו להתעמק יותר בהגדרת מידת הרחמים. מטבע הדברים, רחמים מהווים גם ביטוי לחולשה אנושית. קיים בנו קושי רגשי רב לראות...