פיצוי על הלנת שכר לפי ההלכה, וכן האם ניתן לחייב על נזק שנגרם כתוצאה מעיכוב בתשלום השכר לעובד.

 

הרב ישועה רטבי

 

שאלה:

מעסיק שעבדתי אצלו היה צריך להכניס לי 800 שקלים לחשבון בתאריך ה10 לחודש כשבתאריך ה11 לחודש ירדו לי מחשבון 750 ש''ח למעסיק הייתה טעות אנוש והתשלום התאחר לחודש אחר כך, בינתיים בבנק נכנסתי למינוס של 750 ש''ח כיוון שבניתי על הכנסת הכסף מהמעסיק שלא נכנס לבסוף.

השאלה האם אני יכול לתבוע מהמעסיק את הריבית בסך 100 ש''ח שהבנק לקח לי על המינוס?

 

 

תשובה:

  • א. לפי חוק הגנת השכר, המעסיק צריך לשלם לעובד על העיכוב בשכר סך 280 ש"ח. אבל נחלקו הפוסקים, האם יש בפיצוי זה משום ריבית.
  • ב. לדעת ראבי"ה, ר"א מטול, רבנו ירוחם והחתם סופר - אין בכך איסור ריבית וניתן לקבל פיצוי זה. אבל לדעת האור זרוע, הגהות אשרי, הבית יוסף, הדרכי משה והש"ך - יש בכך איסור ריבית.
  • ג. מכיוון שלדעת עמודי ההוראה יש בכך איסור ריבית - לא יהיה ניתן לגבות סכום זה כפי הוראת החוק, כי במקום שיש איסור ריבית, לא אומרים דינא דמלכותא דינא.
  • ד. במידה ולבעל העסק יש שטר היתר מכירה - מותר לגבות את הפיצויים על הלנת השכר.
  • ה. במקרים בהם מדובר על עיכוב חוזר ומתמשך - ניתן מדין פשרה לפסוק סכום קצוב וחד פעמי לפי שיקול דעתו של בית הדין. במקרה זה הפיצוי איננו ריבית אלא קנס חד פעמי מדין פשרה בהתחשב באורך הזמן בו השכר עוכב ובהתחשב בנסיבות העיכוב. (כאמור, אין לחייב בקנס לפי הזמן שמצטבר כפי דרישת החוק, כי יש בכך איסור ריבית).
  • ו. במקרה של עיכוב חוזר ומתמשך, מומלץ שהתשלום עבור הקנס יהיה בנפרד משאר השכר שמגיע לעובד, כך שיהיה ברור שתשלום זה נחשב לפיצוי חד פעמי ולא כחלק מהשכר.
  • ז. במקרה כאן מדובר על עיכוב חד פעמי שנגרם בגלל טעות, וקשה לחייב את המעסיק בפיצוי על מקרה חד פעמי זה.
  • ח. עד עכשיו התייחסנו לפיצוי הקבוע בחוק. כעת נדון בשאלה, האם ניתן לחייב את המעסיק לשלם על ה-100 ש"ח נזק שנגרם לעובד, כתוצאה מכך שהמשכורת נכנסה באיחור, והעובד נכנס למינוס? נראה שלא ניתן לחייב סכום זה, כי גם אם נחשיב את הנזק כגרמי, מדובר על טעות של המעסיק, כך שזהו גרמי בשוגג, ובגרמי בשוגג לדעת הש"ך לא מחייבים, (גם לדעת הרמב"ן לא מחייבים כי אין מעשה).

 

חוק הגנת השכר

בחוק הגנת השכר (סעיף 17) נאמר: מעסיק שעיכב את שכר העובד יותר מתשעה ימים מעבר לזמן שבו העובד היה אמור לקבל את שכרו[1] - המעסיק ישלם לעובד את האפשרות הגבוהה ביותר: אפשרות ראשונה, המעסיק ישלם פיצויים בסך 5% מהשכר עבור השבוע הראשון של ההלנה, ולאחר מכן המעסיק ישלם - 10% מהשכר. אפשרות שנייה, המעסיק ישלם על הפרשי הצמדה בכל הזמן שלא העביר שכר, וכן גם ישלם תוספת ריבית בסך 20% מהסכום שהולן כולל ההפרשה. המעסיק ישלם את האפשרות הגבוהה מבין השתיים.

במקרה כאן, המעסיק שילם את השכר באיחור של 4 שבועות. עבור השבוע הראשון הפיצוי הוא בסך 5% שזה 40 ש"ח, ועבור השלושה שבועות הנוספים מגיע לעובד פיצוי בסך 240 ש"ח. סך הכל מגיע לעובד פיצוי בסך 280 ש"ח.

בסעיף 17א נאמר: ניתן להגיש את התביעה רק בתוך 60 ימים מרגע קבלת השכר. לפי החוק לאחר שנה חלה התיישנות על הפיצויים. (ניתן לתובע רק את השכר אך לא את הפיצויים).

בסעיף 18 לחוק נאמר: "בית הדין האזורי רשאי להפחית פיצוי הלנת שכר או לבטלו, אם נוכח כי שכר העבודה לא שולם במועדו בטעות כנה, או בגלל נסיבה שלמעסיק לא היתה שליטה עליה או עקב חילוקי דעות בדבר עצם החוב, שיש בהם ממש לדעת בית הדין האזורי, ובלבד שהסכום שלא היה שנוי במחלוקת - שולם במועדו".

 

 

התייחסות ההלכה לפיצויים

מעסיק שמעכב את שכר העובד נחשב ללווה החייב לעובד את שכרו, נמצא שאם המעסיק יוסיף לעובד עוד פיצויים יש בכך איסור ריבית דרבנן, ובמקרים בהם יש איסור ריבית - לא אומרים דינא דמלכותא דינא, כמבואר בדברי הבית יוסף (שו"ת אבקת רוכל סימן ו): "דודאי לא נאמר שיהיה מותר להלוות לישראל משום דינא דמלכותא, דאם לא כן בטלתה כל התורה כולה בדינא דמלכותא".

האור זרוע (חלק ג פסקי בבא מציעא סימן קפא) הביא מעשה ברבי אליעזר מטול שעבד אצל ר' חזקיה, ולאחר שהמעסיק עיכב את שכרו של רבי אליעזר זמן רב, הוא תבע פיצוי על כך שיכל להשקיע כספים אלו ולהרוויח, אך בגלל העיכוב במתן השכר הוא הפסיד רווחים אלו.

אבי העזרי פסק, שהמעסיק חייב לשלם פיצויים לרבי אליעזר. ראבי"ה הוכיח זאת מדברי המשנה במסכת מכות בדף ג עמוד א מובא: עדים זוממים שהעידו על הלווה שמועד הפירעון הוא שלושים יום, ובאמת מועד הפירעון הוא עשר שנים - אומדים כמה היה מוכן אדם לשלם בכדי שיאריכו את מועד ההלוואה משלושים יום לעשר שנים, וסכום זה ייתן ללווה. מכאן שניתן לחייב פיצוי על כך שהמעסיק השאיר ברשותו את הכספים זמן ארוך, כי אין איסור ריבית בתשלום פיצוי בשכר עבודה. ראבי"ה בסופו של דבר עשה פשרה על סכום הפיצוי. וכ"פ רבינו ירוחם (נתיב כט ח"ג).

אומנם האור זרוע (שם) חלק וסבר שיש בכך איסור ריבית. האור זרוע למד זאת מדברי המשנה והגמ' במסכת בבא מציעא דף סה עמוד א: מותר לתת הנחה לשוכר שמשלם מראש מחיר זול יותר, כגון משכיר שאומר לשוכר: אם תשלם לי מעכשיו את דמי השכירות עבור כל השנה - התשלום יהיה רק עשרה סלעים, אך אם תשלם כל חודש - התשלום יהיה שנים עשר סלעים. אין בכך ריבית בגלל ששכירות אינה משתלמת אלא לבסוף, כלומר זמן תשלום השכירות לא הגיע עד סוף שנה, (השוכר יתחייב לשלם למשכיר את דמי השכירות רק בסוף שנה), כך שהמחיר שנקבע לשוכר לשלם הוא שנים עשר סלעים בסוף שנה, ואם השוכר ישלם בתחילת שנה הוא יקבל הוזלה על כך שהקדים את התשלום לפני הזמן, ולכן ישלם רק עשרה סלעים. כך שלא מדובר על שכר בגין הארכת זמן, אלא הנחה בגין הקדמת התשלום.

אומנם במקרה של שכר לעובד, היה כבר צריך לתת את השכר לעובד, הגיע זמן התשלום לעובד, והמעסיק עיכב את השכר ברשותו, ובגלל שהכספים היו אצלו, הוא משלם פיצוי לעובד וזה ריבית כדין "אגר נטר". האור זרוע העמיד את הגמ' במסכת מכות, שמדובר על מעות צדקה שמותר להלוותן בריבית.

הגהות אשרי (מסכת בבא מציעא פרק ה סימן כא) פסק כדעת האור זרוע: "מלמד שלא ניתן שכירותו בזמנו, אלא אחר זמן הרבה, והמלמד תובע מן המשכיר כל הריוח שהיה יכול להרויח באלו המעות עד אותו זמן - פטור המשכיר משום דהוי רבית".

הבית יוסף (יורה דעה סימן קס) כתב: "ודבר פשוט הוא שאין לסמוך על דברי ה"ר אליעזר". (שיטת ראבי"ה). וכ"פ הדרכי משה (יורה דעה סימן קעו ס"ק ג). וכ"פ הש"ך (יורה דעה סימן קעו בס"ק ח): "אם כבר נתחייב לו השכירות, דהיינו שהגיע הזמן פרעון של סוף השנה, וממתין לו, ונותן לו דבר בהמתנת המעות - אסור. ומבואר כאן דאין חילוק בין מעות שכירות למעות הלואה, לעולם כל אגר נטר ליה - אסור".

אבל החתם סופר (חלק ו - ליקוטים סימן כו) פסק כדעת ראבי"ה: הטעם לאיסור ריבית הוא משום הפסוק "וחי אחיך עמך", כלומר המלווה מצווה לסייע ללווה ולהחיותו בכספי ההלוואה, כך שאסור למלווה לקחת ריבית ולגרום לו ההיפך מחי אחיך עמך. אומנם במעסיק הציווי וחי אחיך עמך - חל דווקא עליו שהוא מצווה להחיות את העובד, ואסור לו לעכב ולהלין את שכרו, לכן אם עיכב את שכרו צריך לתת לעובד פיצויים[2]. החתם סופר סיים: "וסברת ר"א מטוך נכונה וישרה".

הב"ח (יורה דעה סימן קסא בס"ק ב) פסק: לא ניתן להוציא מיד מי שמחזיק בכסף, לכן אם העובד יתפוס את כספי הפיצוי מהמעסיק - הוא יוכל להשאיר את הכספים אצלו.

מהרשד"ם (יורה דעה סימן רכב) כתב: לא ניתן לכפות על המעסיק לשלם פיצוי על עיכוב בתשלום המשכורת, אך אם המעסיק ירצה לשלם פיצוי מרצונו - אין בכך משום איסור ריבית: "אף על גב שרבו החולקים עליו (ר"א מתוך), היינו מפני שמחייבו ליתן בדין, ועל זה פליגי עליה, ומ"מ אם הוא (המעסיק) בעצמו שלא בדרך תביעה היה רוצה ליתן כדי לפייס את חבירו - נראה בעיני דליכא איסור רבית".

למעשה, נראה שיש לבחון האם מדובר בעיכוב חוזר ונשנה ומתמשך שאז ניתן מדין פשרה לפסוק סכום קצוב וחד פעמי לפי שיקול דעתו של בית הדין. במקרה זה הפיצוי איננו ריבית אלא קנס חד פעמי מדין פשרה בהתחשב באורך הזמן בו השכר עוכב ובהתחשב בנסיבות העיכוב. (אך אין לחייב בקנס לפי הזמן שמצטבר כפי דרישת החוק, כי יש בכך איסור ריבית).

במקרה של עיכוב חוזר ומתמשך, מומלץ שהתשלום עבור הקנס יהיה בנפרד משאר השכר שמגיע לעובד, כך שיהיה ברור שתשלום זה נחשב לפיצוי חד פעמי ולא כחלק מהשכר.

לסיכום, במקרה כאן, מדובר על עיכוב חד פעמי שנגרם בגלל טעות, וקשה לחייב את המעסיק בפיצוי על מקרה חד פעמי זה.

 

 

החזרת הנזק

השואל כאן לא ביקש לקבל את הפיצויים הקבועים בחוק, אלא רק לקבל את החזר הנזק שנגרם לו (100 ש"ח), כתוצאה מהמינוס אליו הוא נכנס, בגלל העיכוב בתשלום השכר. מקרה זה קל יותר כי החזרת נזק לא כלולה בדיני ריבית, אלא בדיני נזיקין.

בשו"ת שבט הלוי (חלק ט סימן קעב) מובא: מלמד ששכרו עוכב, ובגלל זה הוצרך ללוות בריבית מגויים - הנזק שייגרם לו נחשב לגרמא, וניתן לבקש את החזרת הנזק, כי החזרת הנזק לא נחשבת לריבית.

כך כתב שבט הלוי: "בנ"ד וכה"ג שאין המלמד מקבל שום הוספה, ואין רבית לא מצד הנותן ולא מצד המקבל אלא מחזיר לו דמי הנזק שקבל על עצמו, נהי דגרמי כנראה אינו, דהא אינו מוכרח ללוות דוקא ברבית גוי, והו"ל רק כעין גרמא בעלמא, מכ"מ הלה קבל זה על עצמו, בודאי יראה לדונו כהחזרת נזק ולא כרבית".

לעובד נגרם נזק בכך שהוא נכנס למינוס, ויש לדון האם הנזק נחשב כגרמא או כגרמי, אך גם אם נחשיב את הנזק כגרמי, מדובר על טעות כך שזהו גרמי בשוגג, ובגרמי בשוגג לדעת הש"ך לא מחייבים.

כך כתב הש"ך בסימן שפו ס"ק ו: "מיהו לפי מה שהעליתי לעיל ס"ק א', דכל דיני דגרמי אינו אלא קנסא דרבנן, פשיטא דפטור באונס... וכן אם היה שוגג - נמי פטור, כמו מטמא ומדמע ומנסך. והרמב"ן שמחייב בדיני דגרמי שלו אף שוגג, היינו משום דס"ל דדינא דגרמי הוא דאורייתא[3]".

לדעת הרמב"ן (קונטרס דינא דגרמי בס"ק כא), חיוב גרמי איננו קנס אלא חיוב מדינא, לכן המזיק בגרמי חייב גם אם הזיק בשוגג. אך גם לרמב"ן החיוב יחול רק כאשר יש מעשה, במקרה כאן אין מעשה, לכן לא ניתן לחייב גם לפי שיטת הרמב"ן (שם בס"ק לח).

יתכן אולי גם לדון זאת כמו היזק שאינו ניכר, שלא חייבים עליו בשוגג, כאשר אין כוונה להזיק. כך כתב הרמב"ם (הלכות חובל ומזיק פרק ז הלכה ג): "המזיק היזק שאינו ניכר בשגגה או באונס - פטור, שלא קנסו אלא המתכוין להזיק מדעתו". וכ"פ השולחן ערוך בסימן שפה סעיף א.

 

 

 

נספח א' איסור הלנת שכר

בתורה (ויקרא פרק יט פסוק יג) נאמר: "לֹא תַעֲשֹׁק אֶת רֵעֲךָ וְלֹא תִגְזֹל לֹא תָלִין פְּעֻלַּת שָׂכִיר אִתְּךָ עַד בֹּקֶר". ספר החינוך (פרשת קדושים מצוה רל) ביאר: "משרשי המצוה, לפי שהשם ברוך הוא חפץ בקיום האדם אשר ברא, וידוע כי באיחור המזונות יאבד הגוף, ועל כן ציונו לתת שכר שכיר כי אליו הוא נושא את נפשו להתפרנס בו, ולפי הנראה על כן שם גבול זמנו יום אחד ולא יותר כי דרך בני אדם להתענות יום אחד לפעמים, ובפירוש הודיע הכתוב טעם הדבר באמרו (שם, שם טו) ואליו הוא נושא את נפשו".

בגמ' במסכת סוכה דף כט עמוד ב מובא: "אמר רב: בשביל ארבעה דברים נכסי בעלי בתים יוצאין לטמיון: על כובשי שכר שכיר, ועל עושקי שכר שכיר, ועל שפורקין עול מעל צואריהן ונותנין על חבריהן, ועל גסות הרוח, וגסות הרוח כנגד כולן".

בגמ' במסכת בבא מציעא דף קיא עמוד א מובא: "מכאן אמרו: כל הכובש שכר שכיר - עובר בחמשה שמות (לאווים) הללו, ועשה: א)- משום (ויקרא יט יג) 'בל תעשק את רעך'. ב)- ומשום (המשך הפסוק בויקרא יט יג) 'בל תגזל'. (למרות שגזלן מוציא דבר מהנגזל, וכאן הכובש לא הוציא בפועל אלא רק כבש, בכ"ז עובר על בל תגזול). ג)- ומשום (דברים כד יד) 'בל תעשק שכיר עני'. ד)- ומשום (המשך הפסוק בויקרא יט יג) 'בל תלין'. (כעת מובא העשה:) ומשום (דברים כד טו) 'ביומו תתן שכרו'. ה)- ומשום (המשך הפסוק בדברים כד טו) 'לא תבא עליו השמש'".

בגמ' עוד מובא: "אמר רבה בר רב הונא: הני שוקאי דסורא - לא עברי משום בל תלין. מידע ידעי דעל יומא דשוקא סמיכי, אבל משום בל תשהא - ודאי עובר". (הסוחרים העובדים בשוק בסורא, אינם עוברים על בל תלין במידה והם מלינים את שכר פועליהם עד ליום השוק, שכן הפועלים יודעים שרק ביום השוק יהיה לסוחרים כסף מזומן לשלם להם, ועל דעת כך נשכרו. נמצא כי גם במידה ויהיה לסוחרים כסף מזומן קודם ליום השוק, בכ"ז לא יצטרכו לשלם לפועלים, שכן הפועלים באו לעבוד על דעת כך ששכרם ישולם רק ביום השוק. רש"י העיר: גם לאחר יום השוק - אין עוברים מדאורייתא על איסור הלנת שכיר, מכיוון שלא עוברים ביום הראשון לעבודת הפועלים - שוב אין הם עוברים על איסור הלנה, אומנם מדרבנן הם עוברים איסור במידה והם מעכבים את שכר הפועלים לאחר יום השוק).

הנימוקי יוסף (דף סז: ד"ה גרסינן) כתב: כן הדין גם בפועלים שהתשלום מגיע רק לאחר שהם יושבים עם המעסיק ועושים חישוב על שעות העבודה וכד', שהמעסיק לא עובר על איסור הלנת שכר אלא רק לאחר שישבו ויתחשבנו. השלכה מעשית: מעסיק שמתעכב בתשלום פיצויי פיטורים עד לסיום הדו"ח של רואה חשבון שלא עובר על בת תלין. וכ"פ הרמ"א בסימן שלט סעיף ט.

הטעם מדוע הוא לא עובר על איסור הלנת שכר, שכן רק במציאות בה הפועל מצפה לקבל את שכרו מידית, והוא סמוך ובטוח שהמעסיק ישלם לו את שכרו, רק אז חלים דברי הפסוק: 'ואליו הוא נושא את נפשו'. אבל במקרים אלו, הפועל אינו סמוך ובטוח שהמעסיק ישלם לו מידית את שכרו, והוא לא נושא את נפשו אל המעסיק. (יש מסבירים ע"פ סברא זו גם את הדין, מדוע אין איסור הלנת שכר בשליח, שהרי הפועל אינו בטוח שיקבל את שכרו מהשליח).

תשלום ע"י המחאה או בכרטיס אשראי - המשלם בצ'ק או בכרטיס אשראי - לא עובר על בל תלין, שכן ההמחאה ניתנה על דעת כך שהתשלום יתקבל מהבנק במועד מאוחר יותר, כך שיש לדמות זאת לפועל בשוק שבסורא.

הגר"מ פינשטיין נשאל (התשובה מובאת בספר מילי דנזיקין, הרב אפרים ברנשטיין, ח"א עמ' קכב), האם ניתן לשלם לפועל בצ'ק, או שצ'ק נחשב לשווה כסף והמעסיק עובר בבל תלין?

הגר"מ פינשטיין ענה: "אם המחאה צ"ק בלע"ז חשוב כסף לגבי בל תלין - תלוי באופן כללי בכל מקרה ומקרה בפני עצמו, אם בקל יכול הפועל להוציאו או להחליפו במעות, דהיינו לקנות מה שצריך, או לפרוע חובותיו ואין צריך להחליפו בבנק וכדומה - אז הוי כממון, ואם לאו - חשוב רק שוה כסף... אמנם במדינתנו, נוהגים על פי רוב לשלם בהמחאה, ולכן במקרים שכך נהוג - צריך הפועל לקבלו, דהוה כמאן דאתני בהדיה, רק אם הפועל מתחילה מתנה שרוצה כסף".

הבן איש חי (שנה א פרשת כי תבוא הלכה כד) כתב: "מדת חסידות אם אין לאדם מעות לפרוע שכר שכיר - יקח בהלואה מאחרים, ויקיים מצות שכר שכיר בזמנו. והעיד מורנו הרב חיים ויטאל ז"ל, על רבינו האר"י ז"ל, שלא היה רוצה להתפלל מנחה, עד שיפרע שכר שכיר, ולפעמים אין לו והוא לוה ונותן".

הביאור הלכה (או"ח סימן רמב ד"ה לכבד) כתב: מעסיק שיש לו מעט מעות או לעונג שבת או לשלם לפועל שסיים ביום שישי לעבוד אצלו - עדיף לתת לפועל ולבטל מצוות עונג שבת, "כדי לקיים מה שכתוב: ביומו תתן שכרו ולא תבא עליו השמש, אף שעי"ז לא ישאר לו במה לענג השבת, או שיפייסנו שיתרצה להמתין עד אחר השבת, דחיוב תשלומי שכיר בזמנו הוא מדאורייתא, וזה הוי רק מדברי קבלה".

 

 

האיסור חל לאחר שהעובד תובע

המשנה במסכת בבא מציעא דף קיא עמוד א כותבת: "אחד שכר אדם ואחד שכר בהמה ואחד שכר כלים - יש בו משום 'ביומו תתן שכרו', ויש בו משום 'לא תלין פעלת שכיר אתך עד בקר'. אימתי, (מתי בעה"ב עובר על איסור הלנת שכר שכיר)? בזמן שתבעו, (הפועל תובע את שכרו מבעה"ב). לא תבעו - אינו עובר עליו". (הגמ' למדה זאת מהכתוב, שרק כאשר בעה"ב מנע את תשלום השכר - חל איסור, אבל אם גם הפועל מנע את תשלום השכר בכך שלא תבע את בעה"ב שישלם לו את שכרו - אין האיסור חל).

הגמ' בדף קיב עמוד א כותבת: "תנו רבנן: 'לא תלין פעלת שכיר' - יכול אפילו לא תבעו? תלמוד לומר 'אתך' - לדעתך". (איסור הלנת שכר חל רק כאשר ההלנה היא על דעת בעה"ב בלבד, אבל כאשר ההלנה גם על דעת הפועל, כגון פועל שאינו דורש את שכרו - אין בעה"ב עובר על אסור הלנת שכר).

הפתחי תשובה בס"ק ז כתב בשם הזוהר הקדוש (קדושים דף פה ע"א): למרות שאינו עובר על בל תלין כאשר לא תבעו, בכ"ז יש איסור גם כאשר לא תבעו. וכן כתב החפץ חיים בספרו אהבת חסד (פרק ט לב) שאם המעסיק יודע שהפועל מעוניין בשכרו בזמן, ואינו תובעו רק בגלל שלא נעים לו וכד' - נחשב כאילו תבעו, ורק כאשר ברור למעסיק שהפועל אינו מקפיד על התשלום בזמן - אין הוא עובר על בל תלין כל עוד ולא תבעו.

לדעת החפץ חיים, הטעם מדוע אם לא תבעו - לא עובר על בל תלין, בגלל שיש מחילה, לכן אם יש אומדנה שהמניעה מלתבוע נובעת בגלל אי נעימת, בושה וכד' ולא בגלל שהפועל מחל למעסיק - יש איסור בל תלין.

הפתחי תשובה בס"ק ז כתב בשם האר"י: גם אם אין למעסיק מעות - ממידת חסידות להלוות מעות בכדי לשלם לפועל בזמנו.

הגמ' כתבה: אין איסור בל תלין כאשר אין למעסיק כסף לשלם לפועל. ערוך השולחן (סעיף יד) כתב: "ממדת חסידות לדקדק מאד בתשלומי שכר שכיר בזמנו אפילו במקום שפטור מדינא, ולכן נהגו המדקדקים ללות כשאין להם מעות ולשלם להפועל".

החפץ חיים (אהבת חסד פרק ט כה) כתב: יש חיוב על המעסיק למכור את נכסיו בכדי לשלם את שכר הפועל. (נראה, שהחפץ חיים מחמיר יותר מערוך השולחן שחייב רק ממידת החסידות).

גם אם יש למעסיק לשלם חלק מהשכר - עליו לשלם את הסכום החלקי שניתן לשלם, החיוב בבל תלין יהיה על הסכום החלקי שיש באפשרות המעסיק לשלם. החפץ חיים (אהבת חסד פרק ט כה) הדגיש: אם יש למעסיק לשלם את כל השכר והוא משלם שכר חלקי - עובר על בל תלין, כאן מדובר שאין למעסיק יכולת לשלם מעבר לשכר חלקי.

התנה עם הפועל שלא יעבור על בל תלין - הש"ך בסימן שלט ס"ק ב כתב: ניתן להתנות עם הפועל שלא יעבור על בל תלין, שזהו תנאי שבממון שתקף: "לשון ספר חסידים (סימן תתרע"א), אם תשכיר סופר לכתוב לך, תתנה עמו שלא תהיה בבל תלין פעולת שכיר, שמא כשיתבע לא יהי' לך ליתן לו, ואע"פ שתעשה תנאי עמו - תתן לו כשיתבע אם תוכל, ואין בזה מתנה על מ"ש בתורה, שהרי אמרו חכמים אדם מתנה עם פועל להאכילו לחם צר ומים לחץ, אע"פ שחייב להאכילו כסעודת שלמה".

החפץ חיים (אהבת חסד י כד) כתב: לא ניתן להתנות שלא יהיה איסור, שכן בפועל יש איסור בל תלין, אלא ניתן להתנות שהפועל ימחל למעסיק על כך שהוא דוחה את שכרו לזמן מאוחר יותר.

 

 

 

נספח ב': דינא דגרמי וגרמא

ישנן ארבע דרגות בנזיקין:

  • א. אדם המזיק - אדם שמזיק בידיו, היזק שתוצאותיו ישירות. כגון שובר ממון חברו. הטור בסימן שח כתב בשם הרמ"ה: רק בדין אדם המזיק יש חיוב של ארבעה דברים, אבל בדין גרמי - יש חיוב רק על נזק בלבד אך אין חיוב על צער, ריפוי, שבת ובושת.
  • ב. גרמי - היזק וודאי ומידי, אך לא ישיר. דהיינו, הנזק לא בא ישירות ממעשיו, אלא כתוצאה מפעולה שעשה, כגון מוכר או מלווה המקבל כסף מחברו, ובכדי לוודא שהכסף יוצא בשוק, הוא מראה את הדינר לשולחני המומחה לכספים, ואותו שולחני נותן חוות דעת חיובית על הדינר, אך באמת הדינר אינו טוב. בגלל החוות דעת של השולחני, המוכר בהכרח יצטרך לקבל את הכסף, במצב זה הנזק הוא וודאי, אבל ההיזק לא נעשה ישירות ע"י השולחני, אלא הנזק נעשה בגלל שסמך על המלצתו.
  • ג. גרמא - האדם כלל לא עושה פעולת היזק, אלא הוא רק עושה את פעולת ההכנה להיזק. כגון פרץ גדר ובכך הוכשר הנזק, שבהמה יכולה לברוח, בפעולות אלו לכשעצמן, כלל אין היזק, (משא"כ בגרמי, שיש במעשה עצמו פעולה מסוימת של היזק), אלא רק הכנה לנזק שיבוא אח"כ. לעיל ראינו שחייב בדיני שמים.
  • ד. גרמא דגרמא - אדם שמעשיו לא מכינים להיזק, אלא רק הכנה להכנה. דהיינו, יש מרחק רב בין מעשיו ובין ההיזק. במצב זה אין הוא חייב כלל ואפ' לא בדיני שמים[4].

הסמ"ע בסימן שפו ס"ק א כתב: גרמי נקרא כך, שכן זהו לשון ממנה משמע שאת הנזק - האדם גרם, לכן חכמים חייבו בגרמי, אבל גרמא משמעותו שהנזק נגרם מעצמו, ולא מכח אדם המזיק לכן פטור בגרמא.

שיטת רבנו יצחק

במסכת בבא בתרא בדף כב עמוד ב, מובא תוס' (ד"ה זאת אומרת) מאוד יסודי בחילוק שבין דיני גרמא לבין דיני גרמי. התוס' הביא דוגמאות בכל הש"ס, ולאחר מכן רבנו יצחק הביא שני חילוקים:

  • א. החילוק הראשון בין גרמי לגרמא: גרמי זהו היזק הנעשה ע"י המזיק עצמו, שהוא בעצמו יעשה את הדבר שיגרום לנזק. דהיינו, בגרמא האדם רק הכין את הנזק, וגורם אחר עשה את הנזק, כמבואר לקמן, אבל בגרמי הוא גורם את הנזק או שממונו גורם לנזק. (אומנם שיטת הראב"ד בחידושים על מס' ב"ק: רק היזק שהמזיק עצמו הזיק נקרא גרמי, אבל אם ממונו הזיק - הוי גרמא ופטור).
  • ב. ר"י הוסיף חילוק שני בין גרמי לגרמא: גרמי הוא נזק הנעשה מידית בעקבות המעשה, אבל אם הנזק בא רק לאחר זמן מסוים מאז שהמזיק עשה את מעשהו - הוי גרמא ופטור.

מדברי התוס' מבואר, צריך שני תנאים בכדי לחייב את המזיק מדינא דגרמי: תנאי ראשון שהמזיק עצמו יעשה את הנזק ובריא היזקא, וכן ההיזק יהיה מידית לאחר המעשה. נמצא שהגדרת גרמא: 'הכשרת הנזק, והגדרת גרמי: 'נזק מידי הנעשה בידיים'.

הפתחי תשובה בס"ק א כתב בשם משאת בנימין (סימן כח): לשיטת ר"י, רק בצירוף שני החילוקים - חייב מדינא דגרמי. "ונראה, דאינו חייב לשלם מדינא דגרמי, במידי דלא שכיח אלא בדבר דאית ביה תרתי, שהוא עושה ההיזק בעצמו, וגם ההיזק בא מיד בשעת מעשה, אבל משום חד מינייהו - לא מחייבינן ליה, משום דאנן לא פסיקא לן מילתא איזה חילוק הוא אמת".

"עוד אפשר, דגם חכמי התלמוד לא חייבו מדינא דגרמי, עד דאיכא תרי טעמי, דעושה ההיזק בעצמו, וגם שההיזק בא מיד בשעת מעשה, ומדמספקא לן איזה חילוק משני החילוקים הוא עיקר, וגם שמא לא מיקרי גרמי עד דאיכא תרי טעמי, הלכך אין כח בידינו לחייב עד דאיכא תרתי".

שיטת הרב אליהו

המרדכי (מס' ב"ק סימן ריג) הביא בשם הרב אליהו עוד תנאי שלישי: גרמי הוא רק במקום שחסר ממש מגוף הדבר, אבל אם לא חסר אלא רק צריך לשלם בכדי לתקן - לא הוי גרמי. אם כי המרדכי כתב, שתנאי זה שייך רק בממון אבל בנזקי גוף, גם אם לא חסר מגופו, אלא שצריך לשלם לרופא בכדי להתרפאות, הוי דינא דגרמי וצריך לשלם.

 

שיטת המאירי

המאירי (ב"ק נה ב) כתב חילוק אחר בין גרמי לגרמא, החילוק הוא האם המזיק התכוון להזיק או שלא הייתה בכוונתו להזיק: אם המזיק מתכוון להזיק, והזיק לבדו - חייב, שזהו דינא דגרמי, ואם המזיק לא התכוון להזיק - פטור שזהו גרמא בנזיקין.

שיטת רש"י

הש"ך בס"ק ד הביא את שיטת רש"י: כלל אין הבדל בין גרמי לגרמא, לא במקרה ולא בדין, ובכל מקום בש"ס שאנו אומרים שגרמא פטור, זה רק אליבא דחכמים שפוטרים גם בגרמי, אבל אליבא דר"מ שמחייב בגרמי, הרי שיש לחייב גם בגרמא.

הרמב"ם (הלכות חובל ומזיק פרק ז הלכה ז) כתב בצורה כללית: "כל הגורם להזיק ממון חבירו - חייב לשלם". הרמב"ם כלל לא חילק בין גרמא לגרמי. כך הבין הסמ"ע בס"ק א בדעת הרמב"ם, אבל הקצות הקשה עליו, שהרי הרמב"ם פטר בגרמא, וכן פסק כר"מ שגרמי חייב, אלא וודאי שיש לחלק בין גרמי לגרמא.

שיטת הריצב"א

לדעת הריצב"א (תוס' שם), אין חילוק מהותי בין גרמא לגרמי באופן בו נגרם הנזק, כשיטות הראשונים לעיל, אלא גרמי נחשב כל היזק המצוי ורגיל לבוא, וכל היזק שאינו מצוי - נקרא גרמא ופטור. נמצא שהריצב"א מגדיל את טווח החיוב, שגם בנזקי גרמא דהיינו נזק עקיף, שר"י לעיל פטר את המזיק מדין גרמא - הריצב"א יחייב במידה והנזק הוא מצוי ושכיח. הטעם שגרמי חייב, הוא מכיוון שהחכמים קנסו בהיזק המצוי ורגיל לבוא, בכדי 'שלא יהא כל אחד הולך ומזיק לחבירו בעין'. (אם כי יש לציין, שבשיטת הריצב"א יש קולא, בכך שלדעתו החיוב אינו מהתורה אלא רק קנס מדרבנן).

הרמ"א בסעיף ג' הביא את שיטת הריצב"א, שבכל נזק מצוי ושכיח - יש לחייב, (גם בגרמא דהיינו נזק עקיף). מכאן יש לחייב בכל נזק מצוי, גם במקרים שאינם מובאים בגמ', וכך גם משמע מדברי הסמ"ע בס"ק ח. (הדוגמאות המובאות בגמ' יובאו לקמן).

אבל הש"ך בס"ק כד חלק על דברי הרמ"א וכתב: אין להוסיף בשיטת הריצב"א מעבר לדוגמאות המובאות בש"ס, או בדימוי מילתא למילתא, כך שהקנס יהיה מעין הדוגמאות המובאות בש"ס, כגון במראה דינר לשולחני, שהיסוד הוא: נזק הכרחי הנגרם לאדם בעקבות הסתמכות על חוות דעת חברו.

 

 

חיוב גרמי בשוגג

הש"ך בסימן שפו ס"ק א כתב: שיטת הרמב"ן היא שחיוב גרמי הוא מהתורה. אבל לדעת הש"ך חיוב גרמי הוא מדרבנן, ולכן אין לחייב מדינא דגרמי, כאשר יש אונס, ואפ' כאשר הדבר נעשה בשוגג - אין לחייב, שכן החיוב מוגדר כקנס שהחכמים קנסו, ולא ניתן לקנוס אדם שעשה בשוגג. ניתן לחייב מדינא דגרמי, רק כאשר אדם התכוון להזיק, או בהיזק שנגרם ברשלנות ובחוסר אחריות, כמו מראה דינר לשולחני. (דהיינו למרות שגרמי בשוגג פטור, בכ"ז גרמי בפשיעה - חייב הגם שהוא היה אנוס). הש"ך ביאר בהרחבה שכך דעת רוב הראשונים. בגרמי בשוגג יכול המזיק לומר: קים לי כדעת הריצב"א, שחיוב גרמי זהו קנס, ואין חיוב קנס בשוגג.

 

 

[1] בסעיף 9 לחוק נאמר: עובד חודשי צריך לקבל את שכרו בתום חודש העבודה. כך שהלנת שכר מעבר לעשירי לחודש שלאחריו נחשבת לעבירה פלילית.

[2] החתם סופר העיר, שדברי ר"א מתוך נכונים רק לשיטת רבי אלעזר, שדרש מהפסוק וחי אחיך עמך, שניתן להוציא את הריבית ע"י בית דין, (כמבואר במסכת בבא מציעא דף סב עמוד א), אומנם לדעת רבי יוחנן ריבית לא יוצאת בדיינים, והוא דורש את הפסוק לדין אחר ולא לריבית.

[3] וכך כתב מהרש"ל (ים של שלמה מסכת בבא קמא פרק י בסוף ס"ק מז): "דכל דינא דגרמי - פטרינן באונס. והיינו הטעם, דאונס רחמנא פטריה. ולא מחייבינן אלא נשא ונתן ביד, משום דזכה ביה בהגבהתו, והוי שלו לעניין אחריות, וזהו עיקר גדול בדין, ומניה אל תזוז. ולא כמו שפי' אחרים, שדינא דגרמי פטרינן באונס, מאחר דקנסא הן, ואין חייבין אלא מדרבנן".

[4] וכך כתב הקצות בסימן שפו ס"ק ג: "ואף על גב דדיינין דינא דגרמי, גורם דגורם - לא אשכחן דחייב, והאי גורם דגורם הוי".

 

שאל שאלה


קוד אבטחה
רענן