השכרתי דירה לגברת בחוזה למשך שנה. בגלל קשיים שפקדו את הגברת (פיטורים מהעבודה ועוד) היא הפצירה בי לוותר על החוזה (חצי שנה לפני סיומו), במשך זמן סירבתי, אך בחודש האחרון לאור עיכוב של כחודש וחצי בתשלום -החלטתי  לרחם עליה ולוותר על החוזה בשני תנאים:

א. שתשלם 2300 ש"ח. (2100 על חודש אחד  + 200 על החודש השני (סמלי).

ב. שתפנה בהקדם את חפציה מהדירה.

מתוך דבריה - עולה שהיא הבינה ממני שעליה לשלם על חודשיים (כלומר 4600). בפועל לפי החוזה עד כה מגיע לי ממנה סכום כזה ואף יותר כי היא עדיין לא שילמה ולא פינתה את הדירה כך שהחוזה עוד בתוקפו. האם עלי להודיע לה על הטעות או לא?

ואם כן, האם זה מן הדין או ממידת חסידות?

 

הרב ענניאל אהרן

 

 

תשובה

 

מאחר שנחלקו האחרונים האם מחילה שתלויה בתנאי מועילה בדיבור בלבד בלא קנין, יכול השוכר שהוא מוחזק לומר קים לי כסוברים שא"צ קנין ולא לשלם על השכירות שמחל לו המשכיר.

אלא שאם השוכר אינו מקיים את התנאי ודאי המחילה בטלה, ויכול המשכיר לחזור בו ממחילתו, ולדרוש את כל החוב המגיע לו על חודשי השכירות שלא שולמו.

אם השוכר לא מקיים את התנאי והמשכיר אינו רוצה לחזור ממחילתו, ודאי אינו צריך להודיע לשוכר על הטעות שהרי המחילה הראשונה בטלה, ומעתה אם לא ידרוש את כל הסכום המגיע לו (מעבר ל4600) יש כאן מחילה חדשה, אמנם כיון שהיא מחילה בלב בלבד קיי"ל שמחילה בלב אינה מחילה.

 

נימוקים

מחילה א"צ קנין

מסקנת הגמ' בסנהדרין (ו.) שפשרה צריכה קנין, וכתבו התוס' (שם ובב"מ קיב.) שאע"פ שפשרה צריכה קנין מ"מ מחילה אינה צריכה קנין, וכ"כ הרא"ש (בסנהדרין ובב"מ), ועיין בדבריהם שהביאו שלש ראיות לכך.

וכ"כ המרדכי (סנהדרין סי' תרפ), וביאר הטעם שהואיל והחוב ביד הלווה זכה מיד במה שבידו.

וכן פסק הרמב"ם (מכירה פ"ה הי"א) והשו"ע (חו"מ סי' יב סע' ח וסי' רמא סע' ב).

 

 

מחילה על חוב שיש עליו שטר או משכון

אלא שעלינו לדון שמא מחילה על חוב שיש עליו שטר (בנידון שלנו יש חוזה) או משכון אינה מחילה בלא קנין.

שיטות הראשונים

הנה שנינו בירושלמי גיטין (פ"א ה"ד) -

"מחל שטר לחבריה, ר' חנניה ור' מנא, חד אמר מחל וחרנה אמר לא מחל עד דמסר ליה שטרא".

ומצאנו שנחלקו הראשונים בזה:

בריטב"א (קידושין ח:) מבואר בפירוש שלא מועילה מחילה על חוב כשתופס המלווה משכון, שאם אכן מחל היה לו להשיב את המשכון, וכן משמע ברשב"א (קידושין ח:).

ומדברי רי"ד (הו"ד בטור חו"מ סי' יב) מבואר שכן הדין במחילה על חוב כשתופס המלווה שטר, והוא ממה שכתב כי מה שפשרה צריכה קנין היינו דווקא בדבר שיכול לחזור בו, כגון באתן לך או במחול לך ותופס שטר, אבל במחול לך ואינו תופס שטר אין צריכה קנין.

אמנם במרדכי (סנהדרין פ"ק סי' תר"פ) מצאנו שכתב שכל שמוחל מדעתו בלא פשרנים, א"צ קנין ואפ' על חוב שבשטר, והביא ראיה מגמ' כתובות (פה:), המוכר שט"ח לחבירו וחזר ומחלו מחול, ועל כרחך שהמחילה שם בלא שום קנין, שאם צריך קנין אינו יכול למחול שכבר הקנהו ללוקח ומכר לו השטר, וכ"ש שאם לא מכרו לאחר שיכול למחלו.

עוד כתב המרדכי (שם סי' תרפ"א) בשם תשובת מהר"ם שה"ה למחילה על חוב שיש ביד המלווה משכון, כיון שאין גוף המשכון קנוי לו, והביא ראיה מגמ' קידושין (טז.), שם מבואר כי בעבד עברי אם אין גופו קנוי, מועיל לומר לו באפי תרי זיל, אע"ג שעבד כמשכון בידו.

ובעיטור (צג ע"ב) מבואר שהסכים לכל זה.

 

פסק הלכה

הרמ"א (חו"מ סי' רמא סע' ב) הביא להלכה בשם י"א כמרדכי:

"וי"א אפ' היה לו שטר או משכון עליו, אפ"ה הוי מחילתו מחילה בדברים בעלמא (מרדכי פ"ק דסנהדרין)".

אמנם בסמ"ע (סי' יב סקכ"א) כתב שהלכה כרי"ד, שכל שתופס שטר בידו, כל זמן שאינו מחזיר לו מיד, לא מועיל בו אפ' מחילה גמורה בלא קנין.

וכן בקצה"ח (סי' רמא סק"ב) כתב שכל שהמלווה תופס משכון קשה להוציא נגד הרשב"א והריטב"א.[1]

ובנתיבות (סי' רמא סק"א) כתב כי הלכה כרי"ד לענין הקנין בגוף השטר והמשכון להחזיקו בידו שלא להחזירו לבעליו, אבל לענין גביה מהמשכון לכ"ע מחילה א"צ קנין ושוב אינו יכול לגבות ממנו. (עיין בהערה הבאנו תורף דברי הנתיבות)[2].

אמנם בכנה"ג (סי' יב מהדו"ב הגב"י אות ו) כתב כי דברי הרי"ד הינם דווקא במחילה שע"י פשרה אבל לא במחילה גמורה, ולכן הביא הטור דברי הרי"ד בסי' י"ב ולא בסי' רמ"א.

וכן בש"ך (סי' יב סקי"ז, סי' רמא סק"ד) כתב להלכה שאע"ג שהטור הביא דברי רי"ד, מ"מ הרמ"א בסי' רמ"א פסק כמרדכי, ומאחר שהוא מחלוקת בירושלמי, הוי ספיקא דדינא.

ואף בנוב"י (תניינא סי' לב) כתב כי מי יכול להוציא ממון במקום שהרמ"א פסק להלכה שאפ' בתופס שטר, מחילה א"צ קנין, והוסיף כי אפ' לדעת רי"ד, לפי מה שמפרש הב"ח טעמו, שסובר כבית שמאי ששטר העומד לגבות כגבוי דמי, א"כ מועיל דווקא כשיש ללוה נכסים בשעת מחילה, ומ"מ אם אמר בלשון מתנה בכל מקרה א"צ קנין.

הלכה למעשה

על כן נראה למעשה שמחילה אינה צריכה קנין אפ' אם יש ביד המוחל שטר והמוחל אינו יכול להוציא מחבירו.

 

ויש להוסיף עוד מה שכתב התומים (סי' יב סק"ח) שאף לסמ"ע שפסק כרי"ד שצריך קנין, היינו דווקא כשהשטר בידו של המוחל, דאמרינן אילו היה לבבו שלם למחול היה מחזיר לו השטר, משא"כ המוכר שטר לחבירו וחזר ומחלו, הוי מחילה גם בלא קנין, שכן מנין לומר שלא היה לבבו שלם למחול, אמנם סיים שצ"ע.

ובפת"ש (סי' יב סקי"ד) מביא שכ"כ הש"ך (לקמן סי' סו סקע"ד) בשם העיטור.

ולפ"ז אפשר שבמחילה על חוב של שכירות הכתוב בחוזה, כיון שכל אחד מחזיק עותק של החוזה ביד, א"כ אינו דומה ממש לחוב של הלואה שרק ביד המלוה שטר, ודווקא שם יש מקום לומר שאילו היה לבבו שלם למחול היה מחזיר לו השטר, וצ"ע.

מ"מ למעשה כבר הראנו שהמחילה מחילה אפ' אם המוחל מחזיק בידו שטר.

 

 

מחילה בתנאי

אמנם בנידון השאלה שלנו נראה שאין המחילה מועילה שהרי המחילה היתה בשני תנאים: א. שתשלם 2300 ש"ח. (2100 על חודש אחד  + 200 על החודש השני (סמלי). ב. שתפנה בהקדם את חפציה מהדירה.

ומצאנו שכתבו האחרונים כי מחילה בתנאי צריכה קנין.

ומקור הדברים בביאור דברי הרמב"ם (מכירה פי"א הי"ח) שכתב ז"ל:

"כשהיו חכמי ספרד רוצים להקנות באסמכתא כך היו עושין, קונין מזה שהוא חייב לחבירו מאה דינרין, ואחר שחייב עצמו קונין מבעל חובו שכל זמן שיהיה כך או שיעשה כך הרי החוב זה מחול לו מעכשיו, ואם לא יהיה או לא יעשה הריני תובעו בממון שחייב עצמו בו".

וצ"ע מדוע הוצרכו לקנין על המחילה, והלא מחילה אינה צריכה קנין?

בלח"מ (שם) שם כתב כי לא עשו קנין אלא לחזק ולתת תוקף לגמירות דעת, וכמש"כ הרמב"ם (שם פ"ה הי"ג): "להודיע שאינו אומר דברים אלו כמשחק ומהתל אלא שגמר בלבו ואח"כ אמר".

אמנם בפרישה (סי' רז סק"כ) ובט"ז (שם סט"ז) כתבו לבאר כי דווקא מחילה ברורה א"צ קנין, אבל מחילה שתלויה בתנאי צריכה קנין, וכתב הט"ז שהרי זה דומה למוחל ע"י פשרנים שמבואר בשו"ע (חו"מ סי' יב סע' ז) שצריך קנין.

וכן פסקו בנוב"י (קמא חו"מ סי' לא) ובאמרי בינה (דיינים פ"כ אות טז) שמחילה בתנאי צריכה קנין.

אלא שמצאתי בשו"ת יביע אומר (ח"ה חו"מ סי' א) שאמנם פתח בדברי הסוברים שמחילה בתנאי צריכה קנין, אולם לאח"מ הביא רשימה של הסוברים שמחילה בתנאי אינה צריכה קנין, וסיים (שם סוף אות ג) שכיון שכן המוחזק יכול לומר קים לי כפוסקים שגם מחילה בתנאי אין צריכה קנין.[3]

וא"כ בניד"ד השוכר שהוא מוחזק יכול להחזיק בכספו ולא לשלם על השכירות שמחל לו המשכיר.

ואע"פ שהשוכר לא יודע לטעון קים לי, מנהג הדיינים לטעון בשבילו, ואפ' כדעת מיעוט הפוסקים נגד הרוב, וכפי שהאריך ביביע אומר (ח"ז חו"מ סי' ב) והעלה כן למסקנה.[4]

אלא שכל זה בכפוף לכך שיקיים השוכר את התנאי, שהרי אם אינו מקיים את התנאי ודאי המחילה בטלה.

עוד צריך לבדוק שהמשכיר לא טעה במצב הכלכלי של השוכרת, שא"כ הרי זה מחילה בטעות, וקיי"ל מחילה בטעות לא שמה מחילה, כמו שפסק הרמ"א (חו"מ סי' רמא סע' ב).

 

 

מחילה בלב

אלא שיש לנו לדון במידה ואכן השוכר אינו מקיים את התנאי וא"כ בטלה המחילה, אולם המשכיר אינו רוצה לחזור בפירוש ממחילתו, א"כ אע"פ שודאי שאינו צריך להודיע לשוכר על הטעות שהרי המחילה הראשונה בטלה, מ"מ אם לא ידרוש את כל הסכום המגיע לו (מעבר ל4600) יש כאן מחילה חדשה, אלא שהיא מחילה בלב ומצאנו שנחלקו האחרונים האם מחילה בלב שמה מחילה.

המהרש"ל (בביאורו לסמ"ג עשין מח) כתב שמחילה בלב שמה מחילה ואפ' שמחזיק שטר בידו, והביא ראיה מהמשנה בכתובות (קד.), שם מבואר שאם שהתה האשה כ"ה שנים ולא תבעה כתובתה מסתמא מחלה, מוכח שמחילה בלב שמה מחילה ואפ' שמחזיקה שטר בידה. וכתב שהוא נפ"מ לכך שמעתה אסור למוחל לתבוע, וכמו כן שוב לא יוכלו לגבות ממנו ע"י שעבודא דר' נתן וכד'.[5]

אמנם בקצה"ח (סי' יב סק"א) דחה דברי המהרש"ל וכתב שלעולם מחילה בלב אינה מחילה, אא"כ מוכח מילתא. וביאר הטעם שהרי לא מצינו בשום מקום שמחשבה מועילה, ואפ' הפקר והקדש ונדר, בכולם צריך דיבור ממש, לבד בקדשי מזבח שמועילה בהם מחשבה משום שכן כתוב בפסוק (שמות לה כב) כל נדיב לב, ועוד שהרי שנינו במשנה (ב"מ יח.): "מצא שוברין לא יחזיר שמא כתובין היו ונמלך עליהן שלא ליתנן", והלא הלשון "נמלך", משמע שהיה בדעתו למחול, וא"כ מדוע אם נמלך לא יחזיר, הרי כבר זכה הלוה במחשבה.

והוסיף הקצות כי במהרי"ט (ח"ב חו"מ סי' מה) העלה בסוגיית דברים שבלב, שבמקום שידוע לכל העולם מה שבלבו, כגון שלש שנים של חזקה, לא הוי דברים שבלב, אבל במקום שאינו ידוע לכל מחשבתו, הו"ל דברים שבלב ואינו מועיל, וזה הטעם באשה ששהתה כ"ה שנים ולא תבעה כתובתה, אמרי' מסתמא מחלה, כיון ששם מוכח מחשבתה לכל העולם, משא"כ בסתמא שמחל רק בלבו, ואפ' כתב שובר, לא מוכח שמוחל עכשיו, שאפשר שרוצה למחול אח"כ בנתינת השובר.

ובנתיבות (סק"ה) ג"כ הסכים עם מסקנת קצה"ח שמחילה בלב אינה מחילה, וכתב כי יפה כתב הקצה"ח בשם המהרי"ט, אמנם הוסיף הנתיבות כי נראה שדווקא מחילה על מה שכבר נתחייב לו אינו מועיל בלב, אבל בדור או אכול עמי, שאומר שהיה בדעתו למחול לו, ודאי מועילה מחשבתו, דהוי כנתנו למתנה בשעת מעשה.

למעשה בנידון השאלה שלנו כיון שהמחילה החדשה אינה אלא בלב, קיי"ל שמחילה בלב אין שמה מחילה, ואם ירצה המשכיר יכול לחזור בו גם ממנה.

 

 

סיכום

  • מחילה מועילה אפ' בלא קנין, ועל כן כל מי שמחל לחבירו, אפ' בדברים בלא קנין, מיד שמחל שוב אינו יכול לחזור בו.
  • מחילה על חוב שיש עליו שטר (בנידון שלנו יש חוזה) - נחלקו הראשונים והאחרונים האם חשובה מחילה אף בלא קנין, ולמעשה כיון שהרמ"א פסק שמועילה מחילה זו אפ' בלא קנין, אין המוחל יכול להוציא מחבירו.
  • במחילה שתלויה בתנאי - מצאנו שנחלקו האחרונים האם צריכה קנין, ולמעשה בנידון השאלה שלנו יכול השוכר שהוא מוחזק להחזיק בכספו ולא לשלם על השכירות שמחל לו המשכיר.

אלא שכל זה בכפוף לכך שיקיים השוכר את התנאי, שהרי אם אינו מקיים את התנאי ודאי המחילה בטלה, ויכול המשכיר לחזור בו ממחילתו, ולדרוש את כל החוב המגיע לו על חודשי השכירות שלא שולמו.

  • אם השוכר לא מקיים את התנאי והמשכיר אינו רוצה לחזור ממחילתו, ודאי אינו צריך להודיע לשוכר על הטעות שהרי המחילה הראשונה בטלה, ומעתה אם לא ידרוש את כל הסכום המגיע לו (מעבר ל4600) יש כאן מחילה חדשה אמנם היא מחילה בלב.
  • כיון שהמחילה החדשה אינה אלא בלב, קיי"ל שמחילה בלב אין שמה מחילה, ואם ירצה המשכיר יכול לחזור בו גם ממנה.
  • אם המשכיר טעה במצב הכלכלי של השוכר ולכן מחל לו, הרי זה מחילה בטעות, וקיי"ל מחילה בטעות לא שמה מחילה, כמו שפסק הרמ"א (חו"מ סי' רמא סע' ב).

 

 

[1] ועיין בקצה"ח שם ובקצה"ח בסי' יב סק"א שהאריך לדחות ראיות המרדכי, וע"ע בתומים (סי' יב סק"ח) ובנתיבות (סי' רמא סק"א) שג"כ כתבו לדחות ראיות המרדכי.

[2] תחילה הקדים לבאר כי בקנין המלווה במשכון יש שני עניינים: א. קנין בגוף המשכון להחזיקו - בכל משכון אפ' במקום שלא קני ליה מדר' יצחק, מ"מ קני ליה מדאו' לענין שא"צ להחזיר המשכון עד שיחזיר לו מעותיו, וזכות זה יכול למכור מדאורייתא. ב. קנין השעבוד של החוב לגבות מהמשכון - אינו יכול למכרו מדאו' רק במשכון שלא בשעת הלואה דקני ליה מדר' יצחק בשעת גביית בי"ד, אבל בשאר משכון דלא קני ליה מדר' יצחק, אינו יכול לגבות מהמשכון רק מטעם שעבוד נכסי, שהוא מטעם ערבות של שעבוד הגוף, וכיון ששעבוד הגוף אינו נמכר, גם שעבוד נכסים אינו נמכר, (וציין שהאריך בכל זה בסי' סד (סק"ו) ובסי' סו (סקי"ב) ובסי' עב (סק"נ)).

עפ"ז כתב לבאר דין המחילה. רק לעניין שלא יוכל לגבות חובו מהמשכון או ע"י השטר, מחילה א"צ קנין, ששעבוד הגוף ודאי שיכול למחול, וכיון שנמחל שעבוד הגוף, ממילא שוב אינו יכול לגבות גם מהמשכון שאינו אלא שעבוד נכסים מטעם ערבות לשעבוד הגוף, ולפ"ז לא קשה הראיה שהביא המרדכי מעבד עברי, שלשעבוד גופו של העבד לעבוד עבודתו, מועילה מחילה בלא קנין, ולהחזיק גופו, אין שייך בעבד, שאין לו רשות לאסרו בביתו.

אבל לעניין שיהיה צריך להחזיר השטר או גוף המשכון שלא יוכל להחזיק כלל, מחילה צריכה קנין, ולפ"ז לא קשה הראיה שהביא המרדכי ממוכר שט"ח וחזר ומחלו, ששם באמת להרבה פוסקים א"צ הלוקח להחזיר השטר ללווה.

[3] וע"ע בספר חוק לישראל (בעריכת הרב נחום רקובר) שער עשירי בדין מחילה מותנת (מאת הרב ברוך כהנא), האריך בשיטות הפוסקים בזה (עיי"ש עמ' 12 הערה 48 ועמ' 14-15 הערה 56), אמנם כתב שם כי לדעת רוב הפוסקים מחילה בתנאי צריכה קנין.

[4] אמנם יש להעיר כי מצאנו בש"ך (בתקפו כהן סי' לח ד"ה ואין להקשות) כתב שלא מועילה תפיסה בשכר שכיר כיון שהכובש שכר שכיר עובר בחמשה לאוין ועשה.

וא"כ לפי הקצות (בסי' שלט סק"א) גם בשכר קרקע יש איסור בל תלין, שכיון שהוא איסור דאורייתא יש לחוש לסוברים שתלוש ולבסוף חיברו חשוב תלוש (דלא כשו"ע שם), בניד"ד השוכר לא יוכל לומר קים לי כסוברים שמחילה אינה צריכה קנין.

אמנם בקונטרס הספקות (כלל ד בתחילת אות יג) דחה דברי הש"ך הנ"ל, שהרי בכל ספק ממון יש חשש ללאו של לא תגזול ואעפ"כ מועילה תפיסה.

[5] בביאור טעמו של המהרש"ל מצאנו שתי אפשרויות:

א. קצה"ח (סי' יב סק"א) - תחילה כתב שאפשר שמועילה מחילה בלב מדין סילוק, אך מיד דחה טעם זה, שהרי סילוק מועיל רק בדבר שעדיין לא בא לרשותו, כמו שמבואר בגמ' כתובות (פג.) שהאומר לאשתו דין ודברים אין לי בנכסייך אינו מועיל אא"כ כתב לה בעודה ארוסה שעדיין לא זכה בנכסיה.

ב. ר' חיים שמואלביץ (ספר הזכרון עמ' קעז) - מחילה אינה עשיה אלא רצון, ופשוט שענין רצון הוא מסור ללבו של אדם, ורק במקום שצריך עשיה, בזה קיי"ל שדברים שבלב אינם דברים, ולכך הביא ראיה מהמשנה בכתובות, שלא צריך תורת עשיה במחילה, שהרי אלמנה זו לא עשתה כלום.

 

שאל שאלה


קוד אבטחה
רענן