מכר אתר אינטרנט לקונה בתנאי שיקבל דיבידנדים מהרווחים שיהיו לאתר, אך הקונה מכר את האתר לצד ג'. האם הוא יצטרך לשלם למוכר על הפסד הדיבידנדים לפי הכתוב בחוזה.

 

הרב ישועה רטבי

 

רקע ועובדות מוסכמות

בתאריך כד אלול תשע"ח (4 לספטמבר 2018) נחתם חוזה בין הצדדים על מכירת אתר אינטרנט מהתובע המוכר לנתבע הקונה. בסעיף 5 לחוזה נאמר, שהמוכר יקבל על המכירה סך של 9,000 ש"ח ובסעיף 6 נאמר, שהמוכר יקבל עוד תוספת של דיבידנדים מהרווחים שיהיו לאתר (רווחים ע"י פרסום ושיווק) עד סך 16,000 ש"ח. (ס"ה 25,000 ש"ח). אומנם אם לא יהיו רווחים - הקונה לא ישלם סכום זה.

בסעיף 8 להסכם נאמר, צד שיפר את החוזה ישלם פיצוי מוסכם בסך 9,000 ש"ח, ללא הוכחת נזק.

בסעיף 12 להסכם נאמר, ככל שיחליט הקונה למכור את האתר - תהיה זכות ראשונים למוכר לרכוש בחזרה את האתר. במידה והמוכר לא ירצה לרכוש מחדש את האתר - יוכל הקונה למכור את האתר לצד ג'.

בסעיף 10 להסכם נאמר, במידה והקונה יחליט למכור את האתר לצד ג' - הקונה ישלם למוכר (בגלל הפסד הדיבידנדים) לפי לוח התשלומים הבא:

  • א. עבור מכירת האתר עד סך 25,000 ש"ח - ישלם הקונה 11,000
  • ב. עבור מכירת האתר עד סך 30,000 ש"ח ישלם הקונה 15,000
  • ג. עבור מכירת האתר עד סך 50,000 ש"ח ישלם הקונה 20,000
  • ד. עבור מכירת האתר עד סך 100,000 ש"ח ישלם הקונה 25,000
  • ה. עבור מכירת האתר עד סך 200,000 ש"ח ישלם הקונה 40,000

לאחר מכן נאמר: "התמורות המצוינות לעיל הינם התמורה המקסימלית שיקבל המוכר, שיכללו את התשלומים הראשונים שקיבל".

בתאריך כח כסליו תשע"ט (6 בינואר 2018), הנתבע מצא קונה צד ג' שהסכים לרכוש את האתר בסכום של 13,500 ש"ח.

בתאריך 8 לינואר 2018 הנתבע שלח לתובע הודעת וואטצפ: הסכם המכירה עם הקונה החדש בוטל בגלל שהם לא שילמו לו את הסכום שנקבע, כמו כן האתר הועבר במתנה וללא תמורה לגורם אחר, ואותו גורם לא חייב לשלם את דיבידנדים עליו הנתבע התחייב לשלם. הנתבע הציע לתובע פיצוי בסך 500 ש"ח. (צריך לציין, הנתבע בדיון לא אמר שהאתר ניתן במתנה לצד ג'. כך שבפסק דין זה לא נתייחס לטענה זו שלא עלתה בדיון).

 

 

טענות התובע

בסעיף 10 להסכם נאמר, שאם המוכר ימכור את האתר לצד ג', הוא ישלם לתובע סך של 11,000 ש"ח כפיצוי על ביטול הדיבידנדים. לפיכך על הנתבע לשלם עוד 2,000 ש"ח (מעבר ל-9,0000 ש"ח שכבר שולמו לתובע), בכדי להגיע לסך 11,000 ש"ח.

בתחילת הדיון, התובע מיקד את התביעה לסכום של 2,000 ש"ח.

 

 

טענות הנתבע

הנתבע שילם לתובע עבור מכירת האתר 9,000 ש"ח, כמו כן הנתבע טוען ששילם למתווך (שהביא לו את הקונה לאתר) עוד סכום של 4,500 ש"ח, יוצא שהנתבע שילם בדיוק 13,500 ש"ח שזה הסכום שהנתבע קיבל מהקונה החדש, כך שהוא רק מימן את ההוצאות שהיו לו ברכישת האתר, ולא נותרו לו עוד 2,000 ש"ח לשלם לתובע.

הנתבע ציין שהוא מאמין במודל של "אני מרוויח - גם אחרים מרוויחים", וכאשר יש רווח לנתבע - יהיה גם רווח לתובע, אבל במקרה כאן האתר נמכר ללא רווח, הנתבע הצליח רק לכסות את הוצאות המכירה, ולכן לא יתכן שתחול עליו חובה לשלם מכיסו עוד סכום כסף, ולהפסיד מכיסו 2,000 ש"ח עבור התובע.

הנתבע טוען שנעשתה טעות קולמוס בסעיף 10 להסכם, בהסכם כתוב: "עבור מכירת האתר עד סך 25,000 ש"ח - ישלם הקונה 11,000" - אך באמת היה צריך לכתוב: "עבור מכירת האתר מ- סך 25,000 ש"ח עד 30,00 ש"ח - ישלם הקונה 11,000".

כלומר ההתחייבות לשלם 11,000 ש"ח תחול רק אם הקונה ימצא קונה אחר שישלם לו 25,000 ש"ח, מכיוון ולא נמצא קונה שמוכן לשלם סכום זה אלא רק 13,500 - אין התחייבות לשלם 11,000 ש"ח, ולכן הנתבע לא חייב לשלם לתובע כלום.

הנתבע חזר והדגיש, שההתחייבות לשלם לתובע לפי סעיף 10 חלה רק אם יש רווח לנתבע, ניתן לחשב רווח רק לאחר ניכוי כל ההוצאות, אך במקרה כאן לא היה כל רווח לאור החישוב דלעיל, ואם אין רווח - אין חיוב לשלם לתובע כלום.

 

 

הנושאים לדיון:

  • א. דיון בטענת הנתבע למכירה ללא רווחים.
  • ב. ניסוח לא ברור בשטר.
  • ג. מתי ניתן לטעון שיש טעות סופר.
  • ד. פיצוי מוסכם בהפרת חוזה.

 

א-      דיון בטענת הנתבע למכירה ללא רווחים

הנתבע מכר את האתר בסך 13,500 ש"ח, אך שילם על רכישתו 9,000 ש"ח וכן לטענתו שילם גם על תווך 4,500 ש"ח, כך שלא נותרו לו רווחים לשלם לתובע.

בית הדין ביקש מהנתבע שיציג קבלה או כל הוכחה אחרת לכך ששילם למתווך סכום של 4,500 ש"ח. הנתבע אמר בדיון שישלח את הקבלות במייל, אך עד לרגע זה הקבלות לא הועברו לידינו.

בנוסף, בית הדין העיר לנתבע בדיון, שסכום זה נראה גבוה לתשלום עבור מתווך. מקובל היום לבקש עבור עסקאות קרקע קטנות - 2% דמי תווך, ובעסקאות גדולות - דמי התווך המקובלים הם אחוז אחד. כך גם מובא פסקי דין רבניים (חלק י עמוד 284): "כבר נהגו במשך כל השנים שמכירים בזכות המתווך לקבל שכר ראוי בעד תיווך במכירת מקרקעין בשיעור של שני אחוז מכל צד לעיסקה. המתווך זכאי איפוא לקבל כדמי תיווך שני אחוז מן הקונה ועוד שני אחוז מן המוכר. אמנם במקום אחר קבע בית המשפט העליון (ע"א ס"ו - ר"ע כרך כ' ח"ד עמ' ל"ח): בעיסקות גדולות, אין ודאות שהנוהג הוא לשלם שני אחוז, יתכן ודי באחוז אחד בלבד".

התובע בשעה שרכש את האתר שילם למתווך 149 ש"ח, במקרה כאן הנתבע מכר את האתר בסכום של 13,500 ש"ח, כך ששני אחוזים מסכום זה יוצא 270 ש"ח, ולא 4,500 ש"ח כפי שהנתבע שילם למתווך.

אך גם אם נקבל את דברי הנתבע, שאכן הוא שילם למתווך סך 4,500 ש"ח - יש מקום לדון עד היכן עובר הגבול של הוצאות, עד לאיזה שלב יוכל הנתבע לומר שהיו לו הוצאות כאשר זה בא על חשבון התובע? אם למשל הנתבע היה צריך להוציא הוצאות עבור פרסום מכירת האתר - האם ג"כ היה מוריד סכום זה, ואם היה צריך לטוס לפגישה עם הקונה - האם גם היה צריך להפחית את תשלום הנסיעות?

בסעיף 10 להסכם נאמר, כי במידה והנתבע יחליט למכור את האתר לצד ג' בסכום של עד סך 25,000 ש"ח - הנתבע ישלם לתובע סך 11,000. כעת הנתבע טוען שסעיף זה לא חל אם אין רווחים ממכירת האתר. יוצא אפוא שכל טענה של הנתבע לאי רווחים - פוגעת בתשלום המועבר לתובע ע"פ חוזה. במציאות זו יש לברר בצורה מדויקת האם אכן אין רווחים ממכירת האתר ואין צורך בתשלום נוסף לתובע, או שהיו רווחים לנתבע, ועליו לשלם לתובע לפי לוח התשלומים הקבוע בחוזה.

מעבר לכל האמור, הנתבע בדיון אמר, שביקש מהמתווך שימכור עבורו את האתר, כך שהמתווך נשלח מטעמו של הנתבע, ובסעיף 10 לחוזה נאמר: "במידה וימכור הקונה או מי מטעמו את האתר, עד סכום 25,000 ש"ח - ישלם הקונה סך 11,000". כלומר גם כאשר מי מטעמו של הנתבע ימכור את האתר לצד ג' - יש חובה לשלם סכום כולל של 11,000 ש"ח. כאן המתווך הוא זה שמכר מטעמו של הנתבע וע"פ החוזה עדיין יש חובה לשלם לתובע סכום כולל של 11,000 ש"ח.

הנתבע עוד אמר בדיון, שהוא מאמין במודל של "אני מרוויח - גם אחרים מרוויחים", וכאשר יש רווח לנתבע - יהיה גם רווח לתובע, אבל במקרה כאן האתר נמכר ללא רווח, לכן הוא לא מוכן לשלם כלום לתובע.

אך לאורך המשא ומתן בניהם, הנתבע הסכים לשלם לתובע סכומי כסף, גם במקרים בהם נגרם לו הפסד[1]. למשל בתאריך 16 בספטמבר 2018 הנתבע שלח מייל לתובע בו הוא מציין שהוא מוכן לתת לתובע שני שליש מהסכום שיגיע מהקונה החדש של האתר. באותו מקרה היה מדובר על קונה (צד ג') שהסכים לרכוש את האתר ב-20,000 ש"ח, (אומנם מכירה זו בסוף לא יצאה לפועל). כלומר הנתבע הסכים להעביר לתובע שני שליש מסכום המכירה 13,333 ש"ח, ולקבל מהקונה רק 6,666 ש"ח, וזה ללא ספק סכום הפסד שלא מכסת את כל ההוצאות של הנתבע, ובכ"ז הנתבע הבין שיש לו חוב כלפי התובע, ועליו להעביר חלק מהסכום לתובע.

כמו כן, בתאריך 15/11/18 הנתבע הציע (בהודעת וואטצאפ) למכור את האתר חזרה לתובע בסך 6,000 ש"ח. גם כאן הנתבע הסכים למכור במחיר הפסד בלי כיסוי ההוצאות, כך שקשה לקבל את טענת הנתבע שהוא לא הסכים להפסיד ממכירת האתר, ולא מוכן להעביר לתובע שום סכום כסף, כל עוד ולא יכסה את כל ההוצאות שהיו לו על האתר, כאשר בשתי הזדמנויות הנתבע לא עמד על כך.

לסיכום, מכיוון והנתבע לא הציג הוכחות על תשלום למתווך, ומכיוון וסכום זה נראה גבוה ביחס לסכום שמקובל לשלם למתווך, ומכיוון והמתווך נשלח מטעמו של הנתבע, לפיכך בית הדין לא מתייחס לסכום זה, וחלה על הנתבע חובה לשלם לתובע סכום כולל של 11,000 ש"ח. הנתבע כבר שילם לתובע 9,000 ש"ח, לפיכך על הנתבע לשלם לתובע עוד סך 2,000 ש"ח.

 

 

ב-       ניסוח לא ברור בשטר

בסעיף 10 להסכם נאמר: "עבור מכירת האתר עד סך 25,000 ש"ח - ישלם הקונה 11,000". לפי סעיף זה יוצא שגם אם הנתבע היה מוכר את האתר באלף ש"ח, היה עליו לשלם לתובע 11,000 ש"ח, ואין בכך כל היגיון שהנתבע יפסיד במכירתו. בדיון כל אחד משני הצדדים הביא הסבר לסעיף זה:

  • א. התובע הוא שיש הגיון בדרישה לשלם חלק מהרווחים שיהיו לנתבע ממכירת האתר, כי האתר מלכתחילה נמכר על דעת כך שהנתבע ישקיע בפיתוח האתר, כך שיהיה ניתן להפיק רווחים מהאתר, וע"פ החוזה חלק מהרווחים יעברו לידי התובע, אך אם האתר יימכר לצד ג' - רווחים אלו לא יגיעו לידי התובע והוא יפסיד את הרווחים המצופים, לכן עליו לקבל חלק מהכספים המגיעים בשעת מכירת האתר, גם אם האתר יימכר בפחות מ-25,000 ש"ח.

התובע מבקש שהנתבע לכל הפחות ישלם לו סך כולל של 11,000 ש"ח, ומכיוון והנתבע כבר שילם 9,000 ש"ח בשעת רכישת האתר, הרי שכעת יש להשלים ל-11,000 ש"ח ועל הנתבע לשלם 2,000 ש"ח לתובע.

  • ב. הנתבע הסביר שנעשתה טעות קולמוס בסעיף 10 להסכם, בהסכם כתוב: "עבור מכירת האתר עד סך 25,000 ש"ח - ישלם הקונה 11,000" - אך באמת היה צריך לכתוב: "עבור מכירת האתר מ- סך 25,000 ש"ח עד 30,00 ש"ח - ישלם הקונה 11,000".

ההסבר של התובע מקיים את סעיף 10 אך ההסבר של הנתבע מבטל למעשה את חלקו הראשון של סעיף 10. כאשר יש שני הסברים אחד שמקיים את החוזה והסבר שני שמבטלו, יש להעדיף את ההסבר ההגיוני שמקיים את ההסכם.

דין זה נלמד מדברי הרא"ש (כלל סח סימן יד, מובא בנ"י סוף דף עט.): אין לומר יד בעל השטר על התחתונה, כאשר המשמעות מבטלת את השטר. דהיינו כאשר יש שני מובנים לשטר שאינם מבטלים את המלווה, אלא רק מפחיתים או מוסיפים, אנו פוסקים שיד בעל השטר על התחתונה, ויש להבין ע"פ המשמעות הפחותה. אך אם המשמעות השנייה מבטלת את המלווה, כגון שכתוב שצריך לפרוע בפסח, והלווה טוען שניתן להבין שצריך לפרוע בפסח בעוד עשרים שנה - לא אומרים יד בעל השטר על התחתונה. אומנם מהרי"ק (שורש צד ענף ז) כתב: אם יש טעות הלכתית ברורה בחוזה המבטלת את השטר - השטר בטל, כגון אם כתב לשון 'הנחה' בצוואה.

הגר"א בס"ק כח ציין את דברי הגמ' במסכת בבא בתרא דף קעא עמוד א, שם מובא נדון בשטר שהתאריך הכתוב בו הוא לועזי ע"פ חודשי החמה, וכשבדקו ראו שהתאריך הכתוב, חל בשבת או בחג, וודאי שהשטר לא נכתב בימים אלו, במקרה זה אנו אומרים שההלוואה הייתה לפני השבת, והתאריך הכתוב בשטר הוא תאריך מאוחר, כך שזהו שטר מאוחר וכשר. ומכאן נלמד שאין לומר יד בעל השטר על התחתונה כאשר יתכן הפסד לכל השטר[2].

וכן כתב רבנו חננאל (מובא בספר העיטור מאמר א - זמן דף ח טור ב): "וכתב ר"ח, בשטר שיש לומר מוקדם ויש לומר מאוחר, כי האי גוונא לא מחזקינן ריעותא בשטרא. ולא אמרינן יד בעל השטר על התחתונה, אלא מחזקינן בקיום עדי השטר שמאוחר הוא וכשר".

כך גם כתב הרשב"א (מסכת בבא בתרא דף קעא עמוד א): "שמעינן מיהא דלעולם מעמידין את השטר בחזקת כושר, ומי שבא לפוסלו - עליו הראיה. וכן כתבו ר"ח ור"ש".

וכך פסק השולחן ערוך בסימן מב סעיף ט: "לא אמרינן יד בעל השטר על התחתונה, אלא בכל כי הני גווני דלעיל, שאין השטר בטל לגמרי. אבל בדבר שהשטר בטל בו - לא".

גם לפי סעיף 25 לחוק החוזים, יש להעדיף פירוש המקיים את החוזה על פני פירוש שמבטל את החוזה.

הרשב"א (חלק ב סימן שה) נשאל: האם הכלל שקובע יד בעל השטר על התחתונה תקף גם בשטר שיש לו שתי הבנות, או במקרה שבית הדין משתכנע מתוך ההסכם שזו המשמעות הנכונה שצריכה להיות לשטר? הרשב"א ענה: "כל שמשמעותו ניכר לבית דין מתוך הכתב שהוא כן - דנין אותו, ואפילו ליפות כחו של בעל השטר. (ולא אומרים יד בעל השטר על התחתונה), וכן אם דרכן של בני אדם לכתוב כן בענין שיש בו יפוי כח לבעל השטר - דנין בו, ואף על פי שאפשר לדונו אל משמע אחר שיהא ליפוי הלוה ולגרעון יד בעל השטר".

בית הדין מקבל את הסברו של התובע, בגלל שהוא גם הגיוני ומתחבר לשאר חלקי הסעיף. כלומר התובע התחייב להעביר סדר גודל של 20% מסך כל מכירה שיתווסף ל-9,000 שהנתבע כבר שילם לתובע. כך גם משמע מסוף סעיף 10: "התמורות המצוינות לעיל הינם התמורה המקסימלית שיקבל המוכר, שיכללו את התשלומים הראשונים שקיבל".

לסיכום, כאשר יש שני הסברים, אחד שמקיים את החוזה והסבר שני שמבטלו - יש להעדיף את ההסבר ההגיוני שמקיים את ההסכם. לאור זאת יש לקבוע שההסבר של התובע לשטר הוא ההסבר הנכון.

 

 

ג-        מתי ניתן לטעון שיש טעות סופר

הנתבע טען שנעשתה טעות קולמוס בסעיף 10 להסכם, בהסכם כתוב: "עבור מכירת האתר עד סך 25,000 ש"ח - ישלם הקונה 11,000" - אך באמת היה צריך לכתוב: "עבור מכירת האתר מ- סך 25,000 ש"ח עד 30,00 ש"ח - ישלם הקונה 11,000". השאלה לדיון היא, מתי ניתן לטעון שיש טעות סופר בשטר.

הטור (אבן העזר סימן קכו סעיף כא) הביא שאלה שאביו הרא"ש נשאל (כלל מה סימן כה), על טעות סופר חישובית שנעשה בגט: "שאלת גט שכתוב בו "למנין אנו מונין". ודילג השין, (היה צריך לכתוב למנין שאנו מונין). וכתב "ברביעי כ' ימים לירח שבט", ודילג ולא כתב בשבת. וגם יום רביעי היה כ"א יום לשבט והוא כתב כ' - הגט כשר. שאין לחוש לדילוג השי"ן, דמכיוון שאנו מכירין סגנון הדבר, בשביל דילוג אות אחד - אין לפוסלו. וכן בשביל שדילג בשבת - אין לפוסלו, כי ברביעי אין לו פירוש אחר אלא בשבת, מכיוון דכתיב בתריה כ' יום לחדש. וגם אין לפוסלו במה שכותב כ' לחדש שבט והוא כ"א ונמצא שהקדים זמן הגט יום אחד, והוי גט מוקדם, דמכיוון שידוע שר"ח שבט היה ביום חמישי, ורביעי בשבת אי אפשר להיות כ' בחדש אלא כ"א - תלינן בטעות הסופר שלא היה זכור קביעות החודש, ולא הוי מוקדם".

"אע"ג דקיימא לן דוקא עד רובו של חדש טעו אינשי בקביעא דירחא, אבל משעבר רובו של חדש לא טעו בו אינשי, הכא אין חילוק, דע"כ טעה, שהרי דבריו סותרים זה את זה, אם הוא רביעי הוא כ"א לחדש, ואם הוא כ' החדש כמו שכותב, הרי הוא ביום ג', ועל כרחו טעה או בקביעות החדש הנכון או בין יום שלישי לרביעי, ובימי השבוע לא שכיחי דטעו אינשי, הלכך תלינן הטעות בקביעות החדש, ואין כאן הקדמה, והגט כשר". (מובא גם בשלט"ג דף מה: ס"ק ב).

וכ"פ השולחן ערוך באבן העזר סימן קכו סעיף כא: "אם כתב: ברביעי עשרים יום לירח שבט, ודילג ולא כתב: בשבת, וגם יום רביעי היה כ"א לשבט והוא כתב: עשרים - הגט כשר. ויש חולקין ופוסלין בכה"ג". (ריב"ש סימן קי"ו).

כלומר כאשר יש טעות חישובית - ניתן לומר שיש טעות סופר והשטר או הגט כשרים. כי הטעות היא ברורה וגלויה לעין, לפיכך ניתן לתקן את הטעות ולומר שהייתה כאן טעות סופר. במקרה כאן לא מדובר בטעות חישובית ואין לטעון טענת טעות סופר.

נחלקו הראשונים בטעות שהיא לא חישובית אלא מהותית יותר, כגון בטעות שיש בשמות הצדדים. הרא"ש (כלל סח סימן לב) כתב: שטר חוב שיש בו טעות בשם של אשת הלווה, (שמעון ולאה לקחו הלוואה, ובטעות נכתב שרחל לקחה את ההלוואה). בהלוואה זו היו עדים שהעידו שאכן לאה היא זו שלקחת את ההלוואה ולא רחל כפי שכתוב בשטר, ויש טעות סופר בשטר. הרא"ש פסק: כאשר יש עדים שמזהים שיש טעות בשטר, או אם הטעות ברורה ובולטת לעין - אנו אומרים שיש טעות סופר וניתן לתקן את השטר.

וכ"פ הרמ"א בחושן משפט סימן מט סעיף ב: "וכן בשאר טעות סופר דמוכח שטעה - השטר כשר, ואמרינן דטעה, כמו שאמרינן אחריות טעות סופר".

הדרכי משה בס"ק כד כתב: ריב"ש (סימן קיז) ותרה"ד (פסקים סימן יא) חלקו וכתבו שלא אומרים טעות סופר אא"כ ניתן לזהות את הטעות בגוף השטר, ואם יש טעות בכתיבת הגט - הגט פסול. כך כתב תרומת הדשן: "כל היכא שאין שום הוכחה מתוך הגט עצמו - לא תלינן בטעות סופר".

מחלוקת הרא"ש ותרומת הדשן הובאה בשו"ת הרמ"א[3] (סימן מח): "מתשובת הרא"ש דכתב (כלל סח סימן לב), על השטר שכתוב בו לאה והיה להם לכתוב רחל - דהשטר כשר, אף על גב דהוי מילתא דאורחייהו למידק ביה, נראה דהיינו דוקא שהעדים בעצמן אמרו דטעו או שהדבר מבואר שטעו, אבל דאנן ניקום לומר שטעו כדי להכשיר שטר פסול, כזה לא שמענו. ומהרא"י ז"ל כתב בפסקיו, דלא תלינן בטעות סופר אלא בטעות דמוכח מיניה וביה אבל לא בשאר טעיות. ואף על גב דהתם בגט קאי - אין לחלק בזה בין גט לשאר שטרות, דהא בתשובת הרא"ש כלל מ"ה, והוא מה שחילק עליו מהרא"י ז"ל חילוק זה, הביא הרא"ש ראיה מהכשר שטרות דתלינן בסופר לענין גיטין שמע מינה שאין לחלק".

כלומר הרמ"א מעיר שאין לחלק בין דיני שטר לדיני גט, ואותה מחלוקת שיש בגיטין שייכת גם בשאר הסכמים. מכאן שלדעת הרא"ש לא ניתן לומר טעות סופר אא"כ יש עדות על הטעות או שהטעות ברורה ובולטת לעין, ולדעת תרומת הדשן יש לצמצם את אמירת טעות סופר רק למקומות בהם ניתן להוכיח מגוף השטר שיש טעות סופר.

גם במקרה כאן אין עדים שיכולים להעיד על הטעות וכן לא מדובר בטעות ברורה ובולטת לעין, כך שלדעת הרמ"א - לא ניתן לטעון טענת טעות סופר, וודאי לדעת תרומת הדשן שלא ניתן לטעון טענת טעות סופר כי לא ניתן להוכיח את התיקון שהציע הנתבע מהשטר עצמו.

השולחן ערוך בחושן משפט סימן מב סעיף ה פסק: "היה כתוב בו למעלה דבר אחד, ולמטה דבר אחר, (כלומר בחוזה כתובים שני דברים שונים בתחילת החוזה ובסופו), ואפשר לקיים שניהם - מקיימים אותם". כלומר ישנה עדיפות ליישב את הכתוב בשטר ולא לשנות מהכתוב בשטר ולומר טעות סופר, ק"ו במקרה כאן שאין שום סתירה בהסכם בין תחילתו לסופו - שלא נאמר טעות סופר ולא נשנה את הכתוב בחוזה כפי הצעתו של הנתבע.

בשו"ת בית מאיר (סימן ד) מובא: "נראה מלשונו דוקא במידי דאורחא למידק - יש לחלק בדבר דאם אין העדים לפנינו - לא טענינן דטעו, אבל במידי דלאו אורחא למידק - שפיר אנן טענינן דטעו". כלומר יש לבדוק האם מדובר בטעות בדבר שרגילים לדקדק בו או טעות בדבר שלא מבחינים בו. אם מדובר בדבר שהצדדים אמורים לדקדק בו - לא אומרים טעות סופר אא"כ יש עדים שמעידים על הטעות, אך אם מדובר בטעות בדבר שלא רגילים להבחין בו - הדיינים יכולים לטעון טעות סופר בשביל הצדדים ולא צריך עדים לכך.

במקרה כאן מאוד לא סביר לומר שיש טעות קולמוס, כי הנתבע עבר על החוזה מספר פעמים, היו תיקונים בטיוטות שעברו בין הצדדים. הנתבע עצמו הוסיף בסעיף 10 את המשפט הבא: "התמורות המצוינות לעיל הינם התמורה המקסימלית שיקבל המוכר, שיכללו את התשלומים הראשונים שקיבל". היו חילופי הצעות בווטצאפ, כך שמדובר בדבר שאורחא למידק (כלשונו של הבית מאיר), כלומר בדבר שרגילים לדקדק בו, כי זהו סעיף מרכזי שמתייחס לתשלום של הנתבע כלפי התובע, זהו סעיף שהנתבע היה שותף מלא בניסוחו, ובסעיף זה לא ניתן לומר טעות קולמוס ללא הוכחה ברורה.

לסיכום, טענת טעות סופר בסעיף 10 לא מתקבלת. הנתבע עבר על החוזה ועל סעיף זה מספר פעמים. מדובר בסעיף יסוד ומטבע הדברים לדקדק בסעיפים שמתייחסים לנושאי התשלום, כך שטענת טעות סופר מצריכה הוכחה חזקה מאוד.

 

 

ד-       פיצוי מוסכם בהפרת חוזה

בסעיף 8 להסכם נאמר, צד שיפר את החוזה ישלם פיצוי מוסכם בסך 9,000 ש"ח, ללא הוכחת נזק. הנתבע בתאריך כח כסליו תשע"ט (6 בינואר 2018) מכר את האתר לצד ג', אך לא הסכים להעביר את הסכום שנקבע בסעיף 10, כך שיש כאן הפרת חוזה מצד הנתבע. השאלה לדיון היא, האם ניתן לחייב את הנתבע בסך 9,000 ש"ח עבור פיצוי בגין הפרת חוזה, או שיש בהתחייבות זו משום אסמכתא וההתחייבות לא תקפה.

הדין הכללי של אסמכתא קובע, שאם אדם התחייב לדבר מסוים, ובמידה ולא יעמוד בהתחייבותו - הוא יצטרך לשלם לצד השני - ההתחייבות לא תקפה בגלל שהיא אסמכתא, כלומר המתחייב היה בטוח שיעמוד בהתחייבותו ולא גמר בדעתו לשלם את הסכום הכתוב בחוזה.

התחייבות לשלם את שווי הנזקים, או אפ' קצת יותר משווי הנזק יש לה תוקף הלכתי, אבל התחייבות לשלם סכום גדול בהרבה מאשר שווי הנזק הריאלי - התחייבות זו כבר לא מוגדרת כמיטבא אלא כמוגזמת ונחשבת לאסמכתא[4].

בספר עמק המשפט (חוזים עמוד רנט) מובא בשם הג"ר מנדל שפרן: אם כתוב בחוזה פיצוי מוסכם ומוערך - נחשב לנאמנות שהמוכר האמין ללקוח, כך שגם בלי הוכחת נזקים - יש חיוב תשלום, זאת בתנאי שגובה התביעה לא עולה על גובה הפיצוי המוסכם בחוזה, כי הצדדים הסכימו שיתכן נזק עד לגובה המוסכם בחוזה. אומנם אם מדובר על פיצוי מוגזם - הפיצוי יחשב לאסמכתא ולא יהיה קביל.

במקרה כאן ההתחייבות לפיצוי מוסכם היא על סך 9,000 ש"ח, התחייבות זו יש בה בעיה של אסמכתא, מכיוון והיא גבוהה בהרבה מההפסד שנגרם לתובע. התובע ע"פ החוזה אמור לקבל תוספת של 2,000 ש"ח בכדי להשלים ל-11,000 ש"ח, כך שהתחייבות להוסיף עוד 9,000 ש"ח - כך שיש בהתחייבות זו בעיה של אסמכתא.

אומנם יש לדון, האם ניתן לחייב ע"פ המבואר לקמן בדברי התוס', שהתחייבות בדבר הנהוג (סיטומתא), מבטלת את בעיית האסמכתא. כאן ניתן לומר, שהנוהג הוא שמי שמפר חוזה מתחייב לשלם, כך שיתכן והחיוב תקף בגלל קניין סיטומתא. כמובן צריך לוודא שסכום החיוב אינו מוגזם, כי לא מקובל שהמפר משלם סכום גבוה במיוחד.

התוספות במסכת בבא מציעא (דף סו. ד"ה ומניומי) כתבו: "ומיהו קנס שעושין בשעת שידוכין, מהני אפילו לא קנו בב"ד חשוב, כיון שנוהגין בו כל העולם, מידי דהוי אסיטומתא דלקמן (דף עד.) דקניא". וכן כתב המרדכי (מס' ב"מ סימן שכב).

ע"פ טעם זה ניתן ללמוד, שכל התחייבות בדבר שנהגו - מבטלת את האסמכתא. וכן כתב הפתחי תשובה בסימן רא ס"ק ב בשם החתם סופר (חו"מ סימן סו): המתחייב התחייבות שהיא בגדר אסמכתא, אך התחייבות הייתה בדבר שנהגו - הסיטומתא מבטלת את האסמכתא, שכן סיטומתא מועילה בדבר שלא בא לעולם, וק"ו שתועיל באסמכתא[5]. אומנם צריך לבדוק שבאמת יש מנהג ברור שהוא בגדר סיטומתא[6].

במציאות היום מקובל לכתוב התחייבות לתשלום קנס, כך שיש תוקף להתחייבות זו כל עוד והיא לא מוגזמת, וכדברי הרמ"א בסימן סא סעיף ה: "וכל דבר שנהגו בו בני המדינה בשטרות, אף על פי שאינו כתיקון חכמים - הולכין אחריו".

הגרי"א הרצוג בספרו פסקים וכתבים (סימן נט) כתב: "הרי אין לך עסק שיש לו איזו חשיבות שהיא, שאיננו נעשה בחוזה, ושאין בו סעיף המחייב פיצויים, ובכגון זה דעתי נוטה דלית דינא דאסמכתא, וכאילו מפורש שנעשה בבי"ד חשוב (עיין סי' ר"ז סט"ו), ועדיף מסיטומתא. אולם יש לי הרושם שגם בדינא דמלכותא אין מחייבים בסכום המלא של הפיצויים, כשהוא גבוה מדי, ועל כן יש מקום גם בדיננו, להבדיל, להפחית את הפיצויים במידה המתקבלת על הדעת, אף אם בטלה טענת אסמכתא... ואף על פי כן, לא מפני שאנו מדמים נעשה מעשה לדון לודאי שאין כאן הריעותא של אסמכתא, עד שתתברר יפה נקודה זו, ותבוא עליה הסכמת המורים".

לפי החוק (חוק החוזים, תרופות בשל הפרת חוזה, סעיף 15 א), בית משפט יכול להפחית מסכום הקנס שנקבע בחוזה: "הסכימו הצדדים מראש על שיעור פיצויים (להלן - פיצויים מוסכמים) - יהיו הפיצויים כמוסכם, ללא הוכחת נזק; אולם רשאי בית המשפט להפחיתם אם מצא שהפיצויים נקבעו ללא כל יחס סביר לנזק שניתן היה לראותו מראש בעת כריתת החוזה כתוצאה מסתברת של ההפרה".

מכאן שיש מנהג מקובל לחייב קנס מוסכם על הפרת חוזה, אך הסכום הקבוע בחוזה איננו מחייב, ויכול בית הדין על פי שיקול דעתו לקבוע את סכום החיוב לפי גובה הנזק שנגרם לצד השני.

הג"ר שמואל ענגיל (שו"ת חלק א סימן יב) כתב: "דעכ"פ כיון שהמנהג כן עכשיו אצל כל קוני בתים, שאם חוזרים - נחלט הערבון, א"כ מנהג מועיל לבטל האסמכתא, וכמ"ש בתוס' ב"מ דף סו ובחתם סופר סימן הנ"ל, מצד דיוכל לומד קים לי כשיטת הרמב"ם, דמחילה ליכא משום אסמכתא".

בפסקי דין-ירושלים (חלק א פס"ד המתחיל בעמוד סא) מובא: "לדעת ר"ת (בתוס' ב"מ סו א ד"ה ומניומי וסנהדרין כה א) אם ההתחייבות לשלם היא הדדית על שני הצדדים - ההתחייבות תופסת, שבההיא הנאה שהוא ירויח כשחבירו יתחייב בקנס, גמר ומקנה, ודעה זו הובאה להלכה ברמ"א בשו"ע חו"מ סימן רז סעי' יד. ולפי"ז התחייבות לפיצויים שמתחייבים הצדדים בחוזה במקרה של הפרה, מכיון שההתחייבות היא על שני הצדדים באותה מידה - לדעת ר"ת ההתחייבות תופסת".

"ויתירה מכך, הואיל ומנהג המדינה בכל החוזים של עיסקאות כאלה להתחייב פיצויים במקרה של הפרת חוזה - המנהג דינו כסיטומתא וגמר ומקנה[7]. ...ובמקרה זה שהתחייב לשלם פיצויים במקרה של הפרת חוזה, מלבד שהוא מנהג המדינה, יש לצרף לחיובו גם את דעת הראשונים שאם היתה ההתחייבות של שני הצדדים באותה מידה - ההתחייבות תופסת. וזה בנוסף לאמור לעיל שסכום זה של פיצויים כפי שהיה בנידון דידן אינו דרך גוזמא ואינה אסמכתא".

בקובץ דרכי הוראה (חלק ב עמוד ריח) מובא בשם הג"ר אשר וייס: "מה שנהגו בזמן הזה לכתוב קנסות בחוזים - יש לזה תוקף אף על פי ההלכה, מאחר וכך נהגו, ומהני מדין אסמכתא, וכן הורה מורינו הגאב"ד שליט"א בפני חברים מקשיבים בהיכל בית המדרש לתורה והוראה, אלא דמהיות טוב טוב שיעשו קנין חכמי ספרד".

ניתן לומר שבחתימה על החוזה יש תוקף להתחייבות לקנס לאחר פסיקה של בית הדין בגלל קניין סיטומתא, כי הצדדים מודעים לכך שבית הדין יחייב סכום מסוים מהקנס, כך שיש גמירות דעת להתחייב בסכום חלקי על הפרת חוזה.

יש להוסיף, שגם ע"פ החוק (חוק החוזים, תרופות בשל הפרת חוזה, תשל"א סעיף 15), הצד שנפגע כתוצאה מהפרת ההסכם יקבל פיצויים, וכפי שנכתב בחוק: "הסכימו הצדדים מראש על שיעור פיצויים (להלן - פיצויים מוסכמים) - יהיו הפיצויים כמוסכם, ללא הוכחת נזק; אולם רשאי בית המשפט להפחיתם אם מצא שהפיצויים נקבעו ללא כל יחס סביר לנזק שניתן היה לראותו מראש בעת כריתת החוזה כתוצאה מסתברת של ההפרה".

בשלב זה בית הדין לא נזקק לפסוק האם ניתן לחייב על סמך בסיס סעיף 8 להסכם, או שיש בכך בעיה של אסמכתא. וגם אם יש בעיה של אסמכתא האם ניתן לפסוק פיצוי חלקי.

בית הדין בשלב זה גם לא קובע שהייתה הפרת חוזה, כך שכעת אין חיוב בתשלום פיצויים על בסיס סעיף 8 להסכם, אך ככל והנתבע לא ישלם לתובע את הסכום שקבע בית הדין, יהיה רשאי התובע לתבוע סכום נוסף על הפרת חוזה לפי סעיף 8 להסכם.

לסיכום, בית הדין לא יפסוק כעת בדין חיוב פיצויים על הפרת חוזה, אך אם התובע לא ישלם את הסכום שקבע בית הדין, יהיה רשאי התובע לתבוע סכום נוסף על הפרת חוזה.

 

 

החלטות:

  • א. הנתבע ישלם לתובע סך של 2,000 ש"ח.
  • ב. הנתבע ישלם את הסכום הנ"ל תוך 30 יום מהתאריך הנקוב על פסק הדין.
  • ג. באם לא ישלם הנתבע את הסכום הנ"ל לתובע בתוך הזמן שנקבע על ידי בית הדין, ייחשב הדבר להפרת חוזה, והתובע יהיה רשאי לתובעו על הפרת חוזה לפי סעיף 8 להסכם.

 

פסק הדין ניתן ביום ‏שלישי כ"ג שבט תשע"ט 29 בינואר 2019.

בזאת באנו על החתום

_______________

הרב ישועה רטבי - דיין

_______________

הרב יעקב סבתו, אב"ד

_______________

הרב דניאל לונצר - דיין

 

 

 

[1] הנתבע הציע לקונה למכור את האתר לתובע בסכומים משתנים (הצעה ראשונית הייתה מכירה על סך 20,000 ש"ח, לאחר מכן הנתבע הציע את האתר למכירה בסך 12,000 ש"ח, ולאחר מכן בסך 7,500 ש"ח, ולאחר מכן בסך 6,000 ש"ח), אך התובע לא רצה לרכוש את האתר בגלל חוסר זמן לטיפול באתר.

לאחר שעברו עוד כמה ימים התובע (המוכר הראשוני של האתר), מצא קונה (צד ג) שמוכן לרכוש את האתר בסך 20,000 ש"ח. התובע הציע לנתבע לבטל את מכירת האתר לגמרי, ולקבל פיצוי בסך 5,000 ש"ח, כך שהתובע יחזיר לנתבע 4,000 ש"ח מתוך הסכום שכבר שולם (9,000 ש"ח), האתר יחזור לבעלותו של התובע, והוא ימכור את האתר לצד ג' במחיר 20,000 ש"ח. לעומתו הציע הנתבע לקבל שליש ממחיר מכירת האתר, כך שאם התובע ימכור את האתר ב-20,000 ש"ח, התובע יקבל 13,333 והנתבע יקבל 6,666 ש"ח, אך התובע סירב להצעה זו.

לאור אי ההסכמה בניהם, הצדדים הסכימו להישאר עם ההתחייבויות הכתובות בחוזה ללא השינויים שהוצעו.

[2] וכן מבואר בגמ' במסכת גיטין דף לב עמוד ב: בכדי לבטל גט - צריך להשתמש בניסוחים מהם משמע שכעת הוא מבטל את הגט. אומנם בכדי לבטל מתנה - צריך להשתמש בלשון עבר, לא ניתן לבטל עם נוסח ביטול בלשון עתיד, כי אין אפשרות לבטל מתנה לאחר שכבר זכה בה.

את הניסוח 'בטל', ('בטל הוא', או: 'בטלה היא') - אפשר להבין גם בלשון עבר וגם בלשון הווה, תמיד אומרים שהתכוון לניסוח המועיל ע"פ ההלכה. לכן בביטול גט אנו אומרים, שהתכוון לניסוח בלשון הווה, שהוא הניסוח המועיל לבטל גט. אבל בביטול מתנה אנו אומרים, שהתכוון לניסוח בלשון עבר, שהוא הניסוח המועיל לביטול מתנה.

כך מובא בגמ': "גבי גט - לישנא דמהני ביה קאמר, גבי מתנה - לישנא דמהני בה קאמר".

[3] הרמ"א כתב מכתב לבית יוסף וכך כתב בתחילת המכתב: "באתי להשיב מפני הכבוד לדברי הגאון הגדול מורינו ורבינו יוסף קאר"ו יצ"ו, אשר מימיו אנו שותים מקנקנו וכדו. ומה אוסיף בשבחו לכבדו, מאחר דכל מה דאת משבח ליה את מגנה במעשה ידו, יברכהו השם בנפשו ומאודו. ובהיות כי אחר השבח ראוי להיות התפלה, על כן אתפלל אל ה' על העתיד להאריך ימי מורנו ורבינו, נשיא אלהים בתוכנו, ושנותיו בטוב ובנעימים לבלות עד בשוב ה' שיבת ציון יראו עיניו ועינינו... והנה חלילה להמרות דברי מכ"ת דמר, וכל החולק עליו - כחולק על השכינה. ובכן הסכמנו פה... כפי פסק תשובתו דמר. אך אמנם דברי התשובה תורה הם, וללמוד אני צריך, ולא אוכל לעמוד עליה אם לא בשנשא וניתן על זה".

[4] במשנה במסכת בבא מציעא דף קד עמוד א מובא: פועל שמתחייב לשלם את סכום ההפסד במידה ולא יעבוד - ההתחייבות תקפה, ("אם אוביר ולא אעביד - אשלם במיטבא"). אך בדף קד עמוד ב מובא: אם קנס ההתחייבות מוגזם - ההתחייבות נחשבת לאסמכתא ולא תקפה, ("אי מוברנא לה - יהיבנא לך אלפא זוזי").

הפתחי תשובה (אבן העזר סימן נ בס"ק ט) כתב בשם הבית מאיר: "דכמו באם אוביר אשלם במיטבא - לא חשיב גזים - ה"ה במה שמחייב קצת יותר מדמי הבושת בצמצום הוי בכלל במיטבא. ומינה דאם התחייב סך רב יותר - ודאי דהוי אסמכתא דומיא דאם אוביר אשלם אלפא".

וכך גם כתב בספר פתחי חושן (חלק ז פרק כא הערה כה): "בזמנינו מצוי שבחוזים למכירת דירה או כיו"ב, כותבים תנאים שונים, ובהם מחייבים במקרה של ביטול החוזה או אחד מהסעיפים שבו, לתשלום קנס כספי. נראה פשוט שכל תנאים אלה דינם כאסמכתא, ואין הם גורמים לחיוב כלשהוא. ואף שלפעמים מכנים התשלומים כפיצוי, אם יש באמת נזק שחייב לפצותו - הוי כאשלם במיטבא, אבל אם אין נזק, או אפ' יש נזק, אלא שסכום הפיצוי הוא יותר מהנזק - הוי כאשלם אלפא זוזי, ושוב יש בזה אסמכתא, דהוי כגזים".

[5] כך כתב החתם סופר: "אך כל זה אי הוה מנהג כהאי אסמכתא דנידון שלפנינו, אך אני לא שמעתי מנהג זה מעולם, אדרבא בכל כיוצא בזה - מדיינים עליו בדינא ודיינא, הא לן בדיננו, והא להו בפליליהם".

[6] אומנם לכאורה מדברי הרשב"א (חלק ג סימן ריא) ניתן לומר, שאין לחייב באסמכתא גם כאשר יש מנהג מקום. הרשב"א נשאל על התחייבות לקנס שנקבע למי שמבטל שידוך "כמנהג המקום". הרשב"א פסק שמי שביטל את השידוך לא חייב לשלם את הקנס, כי ההתחייבות נחשבת לאסמכתא.

אך ניתן לומר שהרשב"א התייחס בדבריו למנהג המקום בכתיבת שטרי פסיקתא, ובנתינת השטרי חוב ביד שליש. כלומר בזמן הרשב"א לא היה מנהג ברור ומפורסם לחייב בקנס את מי שמבטל שידוך, כי ביטול שידוך היה פחות נפוץ, לכן הרשב"א לא התייחס לקניין סיטומתא אלא דן בדבריו רק על התחייבות מעכשיו, אבל במציאות היום קיים מנהג נפוץ לשלם סכום מסוים עבור איחורים, כך שיש היום מקום לומר שיש חיוב מדין סיטומתא.

[7] עוד מובא שם: "...במה עדיפה סיטומתא באסמכתא מדבר שלא בא לעולם, ואם אינה מועילה בדבר שלא בא לעולם - מדוע תועיל באסמכתא? וכנראה שהחתם סופר למד שבאסמכתא כל החסרון הוא משום שלא גמר בדעתו להקנות, מכיון שסבור שהמצב שבו יתחייב לא יהיה, וע"כ באופן של סיטומתא - קונה כיון שגמר בדעתו, אבל בדבר שלא בא לעולם, הסוברים שאין סיטומתא מועילה הוא משום שהוא דבר שאין מועיל בו קנין... שדעת רבינו פרץ היא, שבדבר שלא בא לעולם - אין לו כח הקנאה, ולכן לדעתו אפי' אם ידעינן שגמר ומקנה - אין הקנין מועיל. אמנם באסמכתא אם גמר בדעתו להקנות - בודאי יש לו על כך כח הקנאה, ואין סיבה שלא תועיל בו סיטומתא".

 

פסק הדין ניתן ביום ‏שלישי כ"ג שבט תשע"ט 29 בינואר 2019.

בזאת באנו על החתום

_______________

הרב ישועה רטבי - דיין

_______________

הרב יעקב סבתו, אב"ד

_______________

הרב דניאל לונצר - דיין

שאל שאלה


קוד אבטחה
רענן