האם עד יכול לחתום באמצעות חותמת? והאם חתימה שלא ניתן לזהות ממנה את שם החותם - כשרה? כיצד עד צריך לחתום בחוזה ובשטר כתובה.

 

הרב ישועה רטבי

  שאלה:

האם עד יכול לחתום באמצעות חותמת? והאם חתימה שלא ניתן לזהות ממנה את שם החותם - כשרה?

 

 תשובה:

  • א. לכתחילה העד צריך לכתוב את שמו, את שם אביו, וכן לכתוב שהוא עד.
  • ב. העד יחתום את שמו ואת שם אביו בלי להוסיף תואר רב, (גם אם אבי העד הוא רב).
  • ג. אסור לחתום על חוזה בקשקוש, כי לא ניתן להבין מהקשקוש מי חתם על השטר.
  • ד. לדעת האגרות משה (אעה"ז חלק א סימן קלד), עד יחתום בכתב ידו ולא בחותמת.
  • ה. העדים בגט לא יכתבו שם משפחה. העדים בכתובה - לדעת האגרות משה יכתבו שם משפחה, ולדעת הגר"מ שטרנבוך - לא יכתבו.
  • ו. העדים צריכים לחתום בצמידות לסוף השטר. אסור שיהיה בשטר מרווח של שתי שורות בין סוף החוזה לבין חתימת העדים.
  • ז. אסור לעד לחתום בחוזה ע"י שבלונה (יש שבלונה בצורת אותיות עם שמות העדים, והעדים חותמים בתוך השבלונה). כמו כן אסור לו לחתום בשטר ע"י מילוי חריצים (חורצים עם סכין בקלף את שמות העדים, והם ממלאים את החריצים).
  • ח. הדין בדיעבד - שטר שעד חתם עליו בשבלונה - לדעת השולחן ערוך (סימן מה סעיף ד), גם בדיעבד השטר פסול, אך לדעת הרמ"א, בדיעבד השטר כשר.

 

צורת החתימה

בגמ' במסכת גיטין דף לו עמוד א מובא: "כדתניא: בראשונה היה (העד) כותב: 'אני פלוני חתמתי עד'... אמר רבן גמליאל: תקנה גדולה התקינו, שיהיו מפרשין שמותיהן בגיטין, מפני תיקון העולם".

רש"י הסביר: בתחילה העד לא כתב את שמו, אלא רק כתב: 'אני פלוני חתמתי עד'. ר"ג התקין שיכתוב את שמו במפורש ולא יסתפק בכתיבת 'עד'. אבל הטור הסביר את הגמ': בתחילה כתב במפורש את שמו, אך לא פירט את שם האב, ור"ג התקין שיכתוב את שמו ושם אביו.

המשנה בדף פז עמוד ב כתבה: אם כתב 'איש פלוני עד', בלי לכתוב את שם אביו, או שכתב 'בן איש פלוני עד', בלי לכתוב את שמו, או שכתב איש פלוני בן איש פלוני ולא כתב עד - הגט כשר.

ערוך השולחן (אבן העזר סימן קל סעיף יב) ציין שתקנת רבן גמליאל שייכת בכל השטרות ולא רק בגיטין: "באמת תקנתו היתה על כל השטרות (תוס' ריש גיטין), והא דתנן העדים חותמין על הגט - כל שטר קרוי גט (שם), דתקון העולם מפני קיום השטר שייך בכל השטרות... ובשארי שטרות וודאי דגם עתה תקון גדול הוא, כדי שיהא ביכולת לקיימו... דמה הפסד יש להם אם יחתומו כתקנת ר"ג, (בשאר שטרות אין חשש לעגונה), ולפיכך נוהג גם עתה".

ערוך השולחן (סימן מה סעיף ב) הביא מספר דינים בחתימת העדים:

  • א. לכתחילה צריך לכתוב את שם העד, את שם אביו, וכן לכתוב שהוא עד.
  • ב. אם חתם את שמו ושם אביו ולא כתב עד - השטר כשר.
  • ג. אם חתם את שמו והוסיף עד, אך לא כתב את שם אביו - השטר כשר.
  • ד. אם כתב רק את שמו, ללא שם אביו וללא ציון שהוא עד - השטר פסול, כי לא ברור שחתם לשם עדות, אא"כ כתוב בתחילת השטר העדים החתומים מטה, שאז ברור שמי שחתום הוא עד.

הרשב"ש (סימן תקס"ה) כתב שיש חובה על העד לכתוב את שמו, ואם העד לא כתב את שמו (אלא רק עשה קשקוש) הוא לא נחשב לעד: "יראה, שאם העד לא הזכיר שמו - שאין לו תורת עד, ואם הזכיר שמו - יש לו תורת עד". הסיבה שלא ניתן להבין מהקשקוש מי העד שחתם על השטר.

הגמ' במסכת גיטין בדף לו עמוד א כתבה: שהחתימה של רב הייתה ציור של דג, ושל ר' חנינא ציור של ענף דקל, חתימה זו כשרה כי בהתחלה הם פרסמו את חתימותיהם במכתבי השו"ת שפרסמו, ולאחר שהתפרסם שזו חתימתם, יכלו לחתום כך גם על שטרות כעדים, אך אם החתימה לא מפורסמת, ולא ניתן לזהות את העד החותם - חתימה בקשקוש לא מועילה.

השולחן ערוך והרמ"א בסימן קל סעיף א כתבו: "צריך שיחתמו שני עדים כשרים, זה תחת זה". מכאן לומדים גם לשאר שטרות למשל שטר כתובה שהעדים יחתמו אחד מתחת לשני.

לסיכום, אסור לחתום על חוזה בקשקוש, אלא לכתחילה העד צריך לכתוב את שמו, את שם אביו, וכן לכתוב שהוא עד. העד יחתום את שמו ואת שם אביו בלי להוסיף תואר רב.

 

 

חתימה בכתובה ובגט

צריך להקפיד בכך גם בשטר הכתובה, שהעדים יחתמו את שמותם בצורה ברורה ולא בקשקוש, כי בכתובה אומרים עדי חתימה כרתי (בניגוד לגט ששם אומרים עדי מסירה כרתי, ובכ"ז רבה במסכת גיטין בדף לו עמוד א ביאר בדעת ר"א: למרות שעידי מסירה כרתי, בכ"ז שהעדים יחתמו על הגט, שמא העידי מסירה ימותו או ייסעו לחו"ל והבעל יערער).

בשו"ת אגרות משה (אבן העזר חלק א סימן קעח) מובא: למרות שבגט לא כותבים שם משפחה, אבל בכתובה מומלץ שהעד יחתום גם את שם משפחתו: "ולכן אף שבגט נוהגין שלא לכתוב כלל שם משפחה אף לא בלשון בחינוך ובחניכה ולא בלשון למשפחת, שהוא משום חשש רחוק דאולי לא ידעו לכתוב כראוי, מ"מ בשאר שטרות אין לחוש לזה כלל, ורשאין לכתוב שם המשפחה. וגם בכרכים גדולים יש בזה מעלה ועדיפות להזכיר שם כינוי המשפחה, שהרי אפשר שיש עוד שם כזה ובשמות הרגילים אולי הוא כודאי שיש עוד שמות כאלו בעיר שאז הוא כחשש פסול מדין שני יוסף בן שמעון בעיר אחת, שאין מוציאין עליהם שט"ח במתני' דב"ב דף קע"ב, ויהיה שם המשפחה לסימן... ולכתחלה טוב יותר לכתוב: חיים בן יעקב למשפחת גאלדמאן".

אבל הגר"מ שטרנבוך בספרו תשובות והנהגות (כרך ב סימן תרנ) פסק לא לכתוב שם משפחה בכתובה כשם שלא כותבים בגט: "ונראה כיון שאין כותבים את שם המשפחה, ראוי להחמיר מאד לכתוב בכתובה את השם עם כנויו, שהשם המקורי עלול להשתכח, וייקרא רק על שם כנויו, ולכן אני מקפיד לכתוב בכתובה את השמות כדת וכדין כעין גיטין ממש".

חתימה בגט - בגט צריך העד לחתום את שמו ואת שם אביו וכן לכתוב "עד"[1]. כך פסק השולחן ערוך באבן העזר סימן קל סעיף יא: "כשחותם העד, צריך לכתוב שמו ושם אביו, כגון יוסף בן יעקב עד".

המרדכי (מסכת בבא בתרא סימן תרמ"א) כתב: אם העד לא הוסיף לאחר חתימתו "עד" - החתימה פסולה, כי לא ברור שהוא חתם בתורת עדות.

הב"ש בס"ק יט כתב: רק בגט, העד צריך לחתום: 'פלוני בן פלוני עד', ולא בשאר שטרות, שכן כל הלשון של הגט הוא הלשון של הבעל, לכן כתב עד לומר שהוא מעיד ששמע את הבעל אומר כל זאת.

הדרכי משה (אבן העזר סימן קל ס"ק ט) כתב: העד יחתום את שמו ואת שם אביו בלי להוסיף תואר רב (גם אם אבי העד הוא רב). וכך פסק הרמ"א (אבן העזר סימן קל סעיף יא): "גם לא יחתום עצמו או אביו בשם רב או חכם, רק פלוני בן פלוני עד".

לסיכום, העדים בגט לא יכתבו שם משפחה. העדים בכתובה - לדעת האגרות משה יכתבו שם משפחה, ולדעת הגר"מ שטרנבוך - לא יכתבו.

 

 

מקום חתימת העדים

המשנה במסכת גיטין דף פז עמוד ב כותבת: "חתמו עדים בראש הדף, מן הצד, או מאחריו בגט פשוט - פסול". (עדים שחתמו על הגט בראשו או מהצדדים - הגט פסול, שכן העדים צריכים לחתום למטה).

מדברי המשנה מבואר, על העדים לחתום למטה לאחר כתיבת השטר, לא למעלה, לא מאחורה ולא בצדדים.

הסמ"ע בסימן מה ס"ק ב ביאר: במידה והעדים יחתמו למעלה - יוכל בעל השטר לזייף ולהוסיף דברים כרצונו, לכן על העדים לחתום למטה מתחת לשטר ולא להשאיר רווח יותר משורה אחת, כמבואר בסימן מד.

הש"ך בס"ק א חלק על דברי הסמ"ע וכתב: מדברי התוס' (מס' ב"ב דף קס. ד"ה פשוט) מוכח, שגם במציאות בה לא חוששים לזיוף, (כגון שכתוב שריר וקיים), ג"כ השטר פסול. זאת מכיוון שהחכמים תיקנו שהעדים יחתמו למטה, והוא לא חתם כפי תקנת חכמים.

לסיכום, העדים יחתמו בסוף החוזה לאחר כתיבת השטר, לא למעלה, לא מאחורה ולא בצדדים.

 

 

אין להשאיר מרווח בסוף המסמך

בסימן מה סעיף ו מבואר שיש איסור לעדים להשאיר בשטר שתי שורות ריקות לפני החתימה. ובמידה ויש בשטר שתי שורות - השטר פסול.

דין זה מובא במסכת בבא בתרא דף קסב עמוד א: "דתניא הרחיק את (חתימות) העדים שני שיטין מן הכתב - פסול". (שכן ניתן לחתוך את כל השטר ולזייף ברווח זה שטר חדש בין שתי שורות שעליו חתומים העדים[2]).

הרא"ש (סימן ב) כתב: שטר עם שתי שורות ריקות פסול, גם אם כתוב בסופו: "הכל שריר וקיים". הרשב"א (סימן אלף לו) הסביר: יש לחשוש שמא הוא יחתוך את כל השטר, וישאיר רק את השתי שורות הריקות עם החתימה, ושם יכתוב מה שירצה, וזה יראה כשטר חדש.

הש"ך בס"ק יב הביא הסבר נוסף, מדוע השטר פסול, כאשר יש רווח של שתי שורות: "שיכול לכתוב בשורה שלפני אחרונה מה שירצה, ואפילו כתוב בסוף השטר שריר וקיים - יכול למחוק השריר וקיים ולקיים בשיטה שלפני אחרונה ולכתוב שם מה דבעי".

אבל הנימוקי יוסף (דף עה עמוד ב ד"ה אמר) כתב בשם הרמב"ן: רק בגט מקושר הגמ' פסלה לכתוב פעמיים הכל שריר ולא בשטר רגיל, כך שניתן בשטר רגיל לכתוב הכל שריר וקיים.

הרב המגיד (הלכות מלוה ולוה פרק כז הלכה ד) כתב: במידה ונשאר שתי שורות ריקות - השטר פסול, גם אם יעידו העדים שאין שום שינוי בשטר, שכן כל שטר שלא נעשה ע"פ תקנת חכמים - אינו שטר.

השלכה מעשית - עדים החותמים על הכתובה יזהרו לא לחתום במרחק של שתי שורות מסוף הכתובה. במידה ויש מרווח של שתי שורות מומלץ להוסיף שורה ולכתוב מזל טוב וכד', אך אין להשאיר מרווח של שתי שורות וכן לא מועיל להעביר קו (טיוט) על המרווח[3], כפי שמבואר בהערה[4].

בשטר כתובה (יש שורות ריקות במקום בו כותבים את הסכום שהחתן מתחייב לאשתו) - צריך להעביר קו, {לטייט} את כל שאר השורות, כך שלא יישאר רווח של שתי שורות. ואם לא העבירו קו - ניתן להעביר לאחר מכן. אך במידה והכתובה הגיעה לבית הדין והם ראו את השטר עם שתי שורות ריקות - לא ניתן עוד לטייט, והכתובה פסולה. כך מבואר בסימן מה סעיף טו ע"פ דברי רבנו יונה, שניתן לתקן תיקונים מעין אלו רק בכל זמן שהב"ד לא ראו את השטר, אך לאחר שהשטר הגיע לידי הב"ד - לא ניתן לתקנו.

 

 

שיעור המרווח שאסור להשאיר בסוף החוזה

בגמ' במסכת בבא בתרא דף קסג עמוד א מובא: "רבי שבתי אמר משמיה דחזקיה: שני שיטין שאמרו - בכתב ידי עדים ולא כתב ידי סופר". (שיעור המרווח של שתי שורות הוא לפי גודל האותיות של העדים ולא לפי גודל האותיות של הסופר, כי בד"כ כתב ידו של הסופר קטן יותר מכתב ידם של העדים, לכן צריך לוודא שלא נשאר שתי אותיות בגודל כתב יד העדים).

"מ"ט? דכל המזייף, לאו לגבי ספרא אזיל ומזייף". (מי שמזייף שטר לא הולך לסופר, כי הסופר לא ישתף איתו פעולה, אלא מי שמזייף עושה זאת בצנעה בביתו, כך שמדובר בכתיבה של אדם רגיל שהיא גדולה יותר מכתיבה של סופר, שבגלל מומחיותו הוא יודע לכתוב בכתב קטן ויפה).

מדברי הגמ' מבואר, ששיעור שתי אותיות שאסור להשאיר בסוף החוזה הוא לא לפי גודל האותיות של הסופר שכותב בכתב קטן ויפה. אומנם נחלקו הראשונים האם לשער בכתב ידם של העדים או בכתב ידם של רוב האנשים. לדעת הרמב"ן (קסג. ד"ה כגון), יש לשער לפי כתב יד של העדים, כך ששיעור המרווח משתנה בכל שטר לפי גודל האותיות הספציפי של העדים שחתמו על השטר, (הרמב"ן הדגיש: העדים צריכים לחתום רגיל ולא בכוונה לחתום באותיות גדולות). אך לדעת ריב"ש (סימן שפב), צריך לשער בצורה אחידה בכל השטרות לפי הגודל של רוב האנשים. וכן כתב המרדכי (סימן תרמ"ג) בשם ראבי"ה (כרך ד סי' תתקי"ט).

בירושלמי (מסכת בבא בתרא פרק י הלכה א) מובא: אם כתב הסופר יותר גדול מכתב ידם של עדים - יש ללכת לקולא לפי הכתב הגדול של הסופר.

הגמ' הוסיפה: מרווח של שתי שורות שפוסל את השטר, הכוונה לשתי שורות עם המרווח שיש בין שתי השורות. נחלקו האמוראים מה נחשב לשתי שורות ולרווח שבניהם: "וכמה? אמר רב יצחק בן אלעזר: כגון לך לך זה על גבי זה, אלמא קסבר: שני שיטין וארבעה אוירין. (יש שש שורות: שתי שורות למילים לך לך, שתי שורות מרווח בין המילה לך למילה לך, שורה מרווח למעלה, ושורה מרווח למטה). רב חייא בר אמי משמיה דעולא אמר: כגון למ"ד מלמעלה וכ"ף מלמטה; אלמא קסבר: שני שיטין ושלשה אוירין. (יש חמש שורות: שתי שורות למילים לך לך, שורה אחת מרווח בין המילה לך למילה לך, שורה מרווח למעלה, ושורה מרווח למטה). רבי אבהו אמר: כגון ברוך בן לוי בשיטה אחת; קא סבר: שיטה אחת ושני אוירין". (יש שלוש שורות. שורה אחת למילים לך לך, שורה מרווח למעלה, ושורה מרווח למטה).

הרי"ף הביא (דף עה:) את דברי האמוראים, אך לא הכריע. רבנו האי, הרמב"ן (דף קסג. ד"ה כגון) והעיטור (ח"א מאמר ח) פסקו כרבי אבהו. אבל הרמב"ם (הלכות מלוה ולוה פרק כז הלכה ד), רבנו יונה (דף קסג. ד"ה אלמא וד"ה ונראה) והרא"ש (סימן ג) פסקו כרב חייא בר אמי, שאסור להשאיר בסוף השטר שתי שורות ושלושה מרווחים. וכ"פ השולחן ערוך (חושן משפט סימן מה סעיף ט).

לסיכום, אסור להשאיר בסוף השטר שתי שורות ושלושה מרווחים. שיעור זה הוא לפי גודל האותיות של העדים ולא לפי גודל האותיות של הסופר.

 

 

שורה אחרונה בחוזה

בסימן מד סעיף א מבואר, שלא מתייחסים לאמור בשורה האחרונה בחוזה, אא"כ כתוב והכל שריר וקיים, או שכתוב בשטר שנעשה קניין על כל ההתחייבויות הכתובות בשטר.

דין זה נלמד מדברי הגמ' במסכת בבא בתרא דף קסא עמוד ב: "א"ר יצחק בר יוסף אמר ר' יוחנן: ...וצריך שיחזור מענינו של שטר בשיטה אחרונה". כלומר בשורה האחרונה בשטר, צריך לכתוב מעניינו של שטר. אסור לכתוב בשורה האחרונה תנאי חדש שאינו מופיע בשטר, שכן אסור ללמוד מהכתוב בשורה האחרונה, לכן נהגו לחזור על מה שכבר כתוב בשטר.

הסמ"ע בס"ק א העיר: נהגו לכתוב בשורה האחרונה, שנעשה קניין סודר על כל הכתוב בשטר. למרות שבשטר לא כתוב שנעשה קניין סודר, אלא רק כתוב שהלווה ביקש מהעדים שיעשו קניין, בכ"ז אין זה דבר חדש לגמרי, שמן הסתם העדים עשו קניין כפי שביקש מהם הלווה.

כאמור, אסור ללמוד מהכתוב בשורה האחרונה, שכן העדים אינם יכולים לצמצם ולחתום בצמידות לסוף השטר, ויש חשש שהמלווה הוסיף כרצונו, לכן לא למדים מהשורה האחרונה, אלא יש לחזור על עניינו של שטר בשורה האחרונה.

נחלקו הראשונים, במקרה בו רואים שיש שורה רווח בין סוף השטר ובין חתימת העדים. במצב כזה אין שום חשש לזיוף, שכן לא כתוב כלום בשורה האחרונה, ואם נאמר שנשארו שתי שורות ריקות, והמלווה הוסיף דברים בשורה הראשונה, אין לומר כן, שכן הגמ' פסלה שטר שיש בו מרווח של שתי שורות, (וכ"פ השולחן ערוך בסימן מה סעיף ו), וודאי שהעדים לא היו חותמים על שטר פסול עם שתי שורות. נמצא אפוא, שאין כל חשש לזיוף בשטר שיש בו רווח של שורה ריקה בין סוף השטר ובין חתימת העדים. השאלה היא, האם בשטר כזה למדים משורה האחרונה, (שהיא שתי שורות לפני חתימת העדים), או לא.

הרא"ש (סימן ב) כתב: גם במקרה זה אסור ללמוד מהשורה האחרונה, שכן החכמים לא חילקו בתקנתם, ויש לגזור הרחיק אטו לא הרחיק. ולא פלוג רבנן. אבל הרמב"ן (ד"ה אמר) כתב: הגמ' דיברה רק על מקרה בו אין שורה ריקה בין סוף השטר ובין החתימות, שאז יש לחשוש שהמלווה זייף את השורה האחרונה, אבל כאשר יש שורה ריקה - אין לחשוש לזיוף, ולמדים משורה האחרונה. (לא גוזרים הרחיקו אטו לא הרחיקו).

האם החזרה בשורה האחרונה מעכבת? - הנימוקי יוסף (מס' ב"ב דף עה:) כתב בשם ר"י הזקן: במידה ולא חזר מעניינו של שטר - השטר לא נפסל, רק לא למדים מהשורה האחרונה, שכן יש כאן רק עצה טובה. וכ"פ הרשב"א (ד"ה צריך), הר"ן (מס' גיטין דף ד.), הנימוקי יוסף, והריטב"א (ד"ה וצריך). וכ"פ המחבר. אבל הרא"ש (שם) כתב: במידה ולא חזר מעניינו של שטר - השטר כולו נפסל, שכן הוא עבר על תקנת חכמים שתקנו לחזור מעניינו של שטר.

חזרה בשורה האחרונה כאשר יש שורה ריקה - הסמ"ע בס"ק ב כתב: במידה ובדיעבד לא חזרו בשורה האחרונה מעניינו של שטר - השטר פסול, גם כאשר יש מרווח של שורה אחת בין סוף השטר ובין חתימת העדים. שכן החכמים לא חילקו בתקנתם. אבל הש"ך בס"ק ג כתב: רק לפי שיטת הרא"ש והתוס' - השטר פסול אם לא חזרו מעניינו של שטר, שהם סבורים שלא פלוג רבנן בתקנתם, וגם כאשר אין חשש לזיוף - השטר פסול, אבל לפי שיטת הרמב"ן ורוב הראשונים, החשש הוא רק כאשר יש מקום לזיוף, כגון שלא נשאר רווח, אבל אם נשאר רווח של שורה אחת - אין חשש לזיוף, והשטר כשר. ערוך השולחן (סעיף א) פסק כדברי הסמ"ע.

שטר משורטט - מובא בהגהות והערות (ס"ק ה*) בשם ספר גט פשוט (סימן קכו ס"ק כז): במידה והשטר משורטט, כך שאין לחשוש לזיוף, שהרי הסופר והעדים כותבים בדיוק על השורה המשורטטת, ובוודאות העדים חתמו מיד בסוף השטר, שיכולים לצמצם כאשר יש שורות בשטר - בכ"ז יש לגזור משורטט אטו שאינו משורטט.

עדים מעידים שכתבו את השורה האחרונה - הש"ך בס"ק ד כתב בשם הרשב"א (חלק ג סימן נה): גם כאשר העדים מעידים שהם כתבו את השורה האחרונה, והם לא הרחיקו מסוף השטר, כך שאין כל חשש לזיוף, בכ"ז אינם נאמנים להכשיר את השורה האחרונה. שכן הכלל הוא: כל עוד שלא מוכח מהשטר עצמו שאין זיוף - לא למדים משורה האחרונה.

שורה אחרונה לחובת בעל השטר - הדרכי משה בס"ק א כתב בשם הנימוקי יוסף (דף עו: ד"ה מתני' כתב): כאשר כתוב בשורה האחרונה לחובת בעל השטר - למדים מהשורה האחרונה, שוודאי המלווה לא יזייף דבר לחובתו. וכ"פ הרמ"א בסעיף א.

שורה האחרונה בכתב יד המתחייב - הרשב"א (חלק ג סימן נה) כתב: כאשר השורה האחרונה כתובה בכתב ידו של הלווה המתחייב - למדים משורה האחרונה. שכן אין לחשוש לזיוף של המלווה, שהרי כל השטר הוא בכתב ידו של הלווה. וכ"פ המחבר בסעיף ב.

בשורה האחרונה כתוב והכל שריר וקיים - הבית יוסף כתב בשם התשב"ץ (חלק א סימן כ): "היכא דכתיב ביה שריר וקיים - למדין משטה אחרונה. ומעשים בכל יום לכתוב קיום מחיקות בשיטה אחרונה ולמדין ממנה, כיון דכתיב והכל שריר וקיים". וכ"פ המחבר בסעיף ד.

הסמ"ע בס"ק ו ביאר: "הטעם, דאף אם הניחו העדים שורה חלק לפני חתימתן, ליכא למיחש לזיוף שיוסיף (המלווה) לכתוב זכותו באותה שורה, ויחזור ויכתוב שריר וקיים לבסוף, דבסמוך יתבאר, דלא מכשרינן שטר שכתוב בו ב' פעמים שריר וקיים, אלא כשיש עוד שורה חלק בין העדים לסוף השטר. ולשמא ימחוק שריר וקיים הראשון, ויזייף ויקיימנה בשיטה האחרונה ויכתוב לבסוף שריר וקיים - ליכא למיחש, דהא יתבאר ג"כ בסמוך [סעיף ח'], דהיכא דאיכא מחק במקום שריר וקיים, דכל השטר פסול".

הש"ך בס"ק יב כתב: מתי אנו אומרים שניתן ללמוד מהשורה האחרונה, כאשר כתוב שריר וקיים? רק במידה והוא לא חזר מעניינו של שטר, אבל אם חזר מעניינו של שטר - חוששים לזיוף. שכן החכמים תיקנו לחזור מעניינו של שטר, ולכתחילה עצה טובה וודאי צריך לעשות כך, ואם חזרו מעניינו של שטר, שוב לא צריכים לכתוב שריר וקיים. (רק אם לא חזרו - יכתבו שריר וקיים). נמצא אפוא, שאם חזרו מעניינו של שטר, אנו אומרים שהעדים עשו כהוגן, כפי העצה טובה שתיקנו החכמים, ויש לחשוש שמא המלווה הוסיף דברים בשורה הריקה (שלא ניתן לצמצם), וסיים הכל שריר וקיים.

הש"ך בס"ק יא תמה על המחבר, שפסק כדברי התשב"ץ בפשיטות, ולא הביא שרוב הפוסקים חולקים וסבורים שאפ' אם כתב שריר וקיים - לא למדים משיטה אחרונה. (רמב"ן מס' ב"ב דף קסב. תוספות {שם ד"ה לפי} ועוד ראשונים).

מבואר א"כ, שלא למדים משורה אחרונה, ישנם מספר מקרים בהם ניתן ללמוד מהשורה האחרונה:

  • א. כאשר יש שורה אחת ריקה בין סוף השטר ובין חתימת העדים - אין לחשוש לזיוף. (רמב"ן ומחבר).
  • ב. כאשר כתוב בשורה האחרונה לחובת המלווה בעל השטר. (הנימוקי יוסף והרמ"א).
  • ג. כאשר השורה האחרונה כתובה בכתב יד הלווה. (הרשב"א והמחבר).
  • ד. בשורה האחרונה כתוב: "והכל שריר וקיים". (התשב"ץ והמחבר, ולפי הש"ך מדובר שלא חזר מעניינו של שטר).
  • ה. כאשר כותבים בשורה האחרונה, שעשו קניין סודר על כל הכתוב בשטר. (סמ"ע בס"ק א).

 

עד שלא יודע לחתום על גט

במסכת גיטין דף יט עמוד א מובא: "איתמר: עדים שאין יודעים לחתום - רב אמר: מקרעין להם נייר חלק וממלאים את הקרעים דיו". (חורצים בקלף את שמות העדים והם ימלאו את החריצים).

"ושמואל אמר: באבר. (הגמ' תבאר שמדובר בכתיבה עם עופרת שלא מתקיימת). ...רבי אבהו אמר: במי מילין. (על קלף מעובד בעפצים, כך שכתב זה לא מתקיים, והעדים אח"כ יעברו עם דיו). ...רב פפא אמר: ברוק. (כותבים ברוק, והעדים יעברו עם דיו). וכן אורי ליה רב פפא לפפא תוראה: ברוק".

הגמ' מתייחסת לעדים שצריכים לחתום על גט, אך לא יודעים לחתום. הגמ' הביאה מספר פתרונות לאותם עדים, כיצד הם יוכלו לחתום על הגט:

  • א. שיטת רב - חורצים בקלף את שמות העדים והם ימלאו את החריצים. וכ"פ הרי"ף (דף ט.), כי יש ברייתא שמסייעת לדברי רב. וכ"פ הרמ"א (אבן העזר סימן קל סעיף טז).
  • ב. שיטת שמואל - כותבים עם עופרת שלא מתקיים, והעדים יעברו על העופרת.
  • ג. שיטת רבי אבהו - כותבים במי מילין (דהיינו מי עפצים) על קלף מעובד בעפצים, כך שכתב זה לא מתקיים, והעדים אח"כ יעברו עם דיו.
  • ד. שיטת רב פפא - כותבים ברוק, והעדים יעברו עם דיו. וכ"פ הרמב"ם (הלכות גירושין פרק א הלכה כג) והשולחן ערוך (אבן העזר סימן קל סעיף טז).

הגמ' מציינת, שרק בגיטין העדים יכולים לחתום בצורות הללו, זאת בכדי שלא ייגרם עיכוב במתן הגט עד שימצאו עדים שיודעים לחתום, כך שהאישה עלולה להיות עגונה. כמו כן מדובר שיש שניים שהקריאו לעדים את נוסח הגט כמבואר לעיל בסעיף ב. (מובא גם בבית שמואל סימן קל ס"ק כו).

נחלקו הראשונים בהסבר דברי רב: רש"י (דף ט: ד"ה מקרעין) הסביר: חורצים עם סכין בקלף את שמות העדים, והם ימלאו את החריצים. הר"ן (דף ט. ד"ה מקרעין) הקשה על הסברו של רש"י: מדברי הגמ' בדף כ עמוד א ניתן להוכיח שחריצה נחשבת כתיבה כשרה[5], כך שחתימת העדים היא כתיבה על גבי כתיבה, דבר שפוסל את הגט.

הר"ן הביא את הסברו של רבנו חננאל לדברי הגמ': "קרעין להם נייר חלק": לא מדובר בחריצה עם סכין, אלא מדובר בהכנת שבלונה מאותיות עם שמות העדים, והעדים חותמים בתוך השבלונה.

התוספות (דף ט: ד"ה מקרעין) הביאו את דברי הירושלמי ששאל: מדוע הגט כשר, הרי לא ניתן לקיים את הגט, (חתימת העדים לא ניכרת, שכן הם חתמו ע"פ שבלונה ולא ע"פ חתימתם האישית)?

הירושלמי הסביר: מדובר שהכינו לעדים שבלונה רחבה, והעד לא מילא את כל השבלונה, כך שיש מקום לעדים לחתום חתימה אישית שניתנת לקיום.

הסמ"ע בס"ק ו כתב: בגיטין ניתן להקל רק בחתימה ע"י שבלונה כפי דברי רבנו חננאל, ולא ניתן להכשיר גט שנחתם כפי שרש"י כתב, שכן זה כתב ע"ג כתב. אבל הש"ך בס"ק ו כתב: הרמב"ם (הלכות גירושין פרק א הלכה כג) והמחבר פסקו כדעת רש"י.

הפתחי תשובה (אבן העזר סימן קל ס"ק י) כתב בשם ספר תומת ישרים (סימן קמב): אם הסופר מחזיק ביד של העד שלא יודע לחתום, והסופר חותם יחד עם העד - החתימה פסולה, כי הסופר הוא זה שעשה את עיקר הכתיבה והוא לא עד.

לסיכום, עדים שלא יודעים לחתום על גט, לדעת השולחן ערוך כותבים ברוק, והעדים יעברו עם דיו, אך לדעת הרמ"א, חורצים בקלף את שמות העדים והם ימלאו את החריצים.

 

 

עד שחותם על חוזה באמצעות שבלונה

לעיל הבאנו את דברי הגמ' במסכת גיטין דף יט עמוד א, שהביאה מספר אפשרויות כיצד עדים שלא יודעים לחתום יחתמו בגט.

הגמ' סייגה זאת רק לגט ולא לשאר שטרות: "וה"מ בגיטין, אבל בשטרות - לא, (הקולא הנזכרת שייכת רק בגיטין, בכדי שהאישה לא תהיה עגונה חכמים הקלו שעד שלא יודע לחתום, יחתום ע"י רוק או מילוי חריצים, אך בשאר שטרות - אין להחתים עד שלא יודע לחתום בצורה זו), דההוא דעבד עובדא בשאר שטרות, ונגדיה רב כהנא". (רב כהנא הלקה אדם שהחתים עד שלא יודע לחתום בשאר שטרות).

מדברי הגמ' מבואר, עד שלא יודע לחתום - אסור לו לחתום בשטר ע"י מילוי חריצים, אומנם מותר לו לחתום על גט בצורה זו בכדי שלא לעכב את הגט עד שימצאו עד שיודע לחתום והאישה עלולה להיות עגונה.

הרשב"ש (סימן תקס"ה) התייחס לעדים שלא יודעים לחתום, וממנים שליח שיחתום במקומם: "וכבר ראיתי שטרות שנשתלחו מאצלכם על דרך זו, ורע עלי המעשה, וקרוב הוא בעיני שחייבים נדוי, מדאמרינן ההוא דעבד הכי בשאר שטרות ונגדיה רב כהנא. וכ"כ הרמב"ם ז"ל (בפרק כד מהלכות מלוה ולוה): ואין העדים חותמים על השטר אלא א"כ יודעים לקרות ולחתום. עדים שאינן יודעין לחתום, וקרעו להם נייר, וחתמו על היורשים - מכין אותן מכת מרדות והשטר פסול. ונראה שהחותם בשבילו והמצוה לחתום - שניהם בני עונשין".

לסיכום, אסור לעד לחתום בחוזה ע"י שבלונה (יש שבלונה בצורת אותיות עם שמות העדים, והעדים חותמים בתוך השבלונה). כמו כן אסור לו לחתום בשטר ע"י מילוי חריצים (חורצים עם סכין בקלף את שמות העדים, והם ממלאים את החריצים).

 

 

דין השטר בדיעבד

מבואר לעיל, שרק בגיטין חכמים הקלו לחתום בשבלונה ולא בשאר שטרות. נחלקו הראשונים מה הדין בדיעבד שטר שעד חתם עליו בשבלונה. הרמב"ם (הלכות מלוה ולוה פרק כד הלכה ו) כתב במפורש שהשטר פסול, וכ"פ השולחן ערוך (סימן מה סעיף ד), אבל הרשב"א (דף יט: ד"ה נמצא) כתב: רק לכתחילה אסור לחתום בשאר שטרות בצורה זו, אבל בדיעבד השטר כשר. אילו השטר היה פסול גם בדיעבד - לא היה ניתן להכשיר גט שחתום ע"י שבלונה. וכן מוכח מכך שרב כהנא רק הלקה את מי שהחתים בשבלונה בשאר שטרות, אך לא כתוב שהוא פסל את כל השטר. וכ"פ הרמ"א (שם).

החזון איש (אבן העזר סימן צו) כתב: ישנן מספר דרכים לקיים את השטר, ואכן לא ניתן לקיים את השטר באמצעות זיהוי החתימות או ע"י השוואתן, אך עדיין יש עוד דרכים לקיים את השטר, כגון שיעידו העדים שהם אלו שחתמו על שטר, ואם השטר יקוים בדרך זו - השטר יהיה כשר.

השלכה מעשית: לחתום באמצעות חותמת - אין אפשרות לקיום ע"י החתימה עצמה, שרי ניתן לזייף חותמת, אך ניתן לקיים את השטר ע"י הבאת עדים, ולכן נראה שיש להכשיר ע"פ דברי החזון איש.

אומנם מדברי האגרות משה (אעה"ז חלק א סימן קלד) משמע, שצריך שהעד יחתום בידו ממש ולא באופנים אחרים, כגון סופר שמחזיק את יד עד, (או ע"י חותמת).

לסיכום, בדיעבד שטר שעד חתם עליו בשבלונה - לדעת השולחן ערוך (סימן מה סעיף ד), גם בדיעבד השטר פסול, אך לדעת הרמ"א, בדיעבד השטר כשר.

               

 

[1] הגמ' בדף לו עמוד א כותבת: "כדתניא: בראשונה היה (העד) כותב: 'אני פלוני חתמתי עד'... אמר רבן גמליאל: תקנה גדולה התקינו, שיהיו מפרשין שמותיהן בגיטין, מפני תיקון העולם". (רש"י הסביר: בתחילה העד לא כתב את שמו, אלא רק כתב: 'אני פלוני חתמתי עד'. ר"ג התקין שיכתוב את שמו במפורש ולא יסתפק בכתיבת 'עד'. הטור הסביר את הגמ': בתחילה כתב במפורש את שמו, אך לא פירט את שם האב, ור"ג התקין שיכתוב את שמו ושם אביו).

המשנה בדף פז עמוד ב כתבה: אם כתב 'איש פלוני עד', בלי לכתוב את שם אביו, או שכתב 'בן איש פלוני עד', בלי לכתוב את שמו, או שכתב איש פלוני בן איש פלוני ולא כתב עד - הגט כשר.

[2] הברייתא אסרה לעדים לחתום שתי שורות מסוף השטר, שמא המלווה יזייף ויוסיף כרצונו, אבל מותר לעדים לחתום שורה אחת מסוף השטר, ומדוע לא חוששים שהמלווה יזייף בשורה האחרונה? אלא וודאי יש הוכחה שלא למדים מהכתוב בשורה האחרונה, לכן גם אם יזייף בשורה האחרונה - לא נלמד ממנו. אבל אם העדים יחתמו שתי שורות מתחת לסוף השטר - יש חשש שהמלווה יוסיף בשורה הראשונה, ונלמד ממנה, שכן יש עוד שורה מתחת, שרק ממנה לא למדים.

[3] צריך לציין שבגט הדין שונה, כמבואר בסימן קל סעיף א, שאם הניח בגט אויר בשיעור שני שיטין לדעת הרמב"ם (הלכות גירושין פרק א הלכה יח) הגט כשר במידה ויש עדי מסירה, שכן עיקר הקידושין הם בעדי המסירה. (אומנם לדעת הטור הגט פסול. גם הראב"ד השיג על הרמב"ם, שכן אם מכשירים גט שהשאירו בו שני שיטין - יש חשש שמא האישה תכניס תנאי בשתי שורות אלו. וכשתוציא גיטה, יראו שאין מרחק בין הגט לחתימה ויכשירו את הגט.

הבית שמואל בס"ק ג הקשה על פסק הרמב"ם והמחבר: מדוע הגט כאשר יש רווח של שתי שורות, הרי בחו"מ סימן מה סעיף ו מבואר, שבמידה ויש שתי שורות - השטר פסול, שכן יש לחשוש שמא בעל השטר יוסיף שם דברים, א"כ מדוע המחבר בחו"מ לא כתב שניתן להכשיר שטר עם שתי שורות כאשר יש עדי מסירה?

הב"ש תירץ: יש לחלק בין שאר שטרות ובין גיטין, בשאר שטרות יש צורך שהם יתקיימו לאורך הרבה ימים, לכן יש לחשוש שבעל השטר יוסיף שם דברים, אך העדי מסירה כבר ישכחו מה בדיוק היה כתוב בשטר, אבל בגט אין לחוש לכך.

[4] בגמ' במסכת בבא בתרא דף קסג עמוד א מובא: "אמר רב: לא שנו (שאם השאיר שתי שורות - השטר פסול), אלא בין עדים לכתב, (יש רווח שתי שורות בין הכתוב בשטר ובין חתימות העדים), אבל בין עדים לאשרתא - אפילו טובא נמי כשר". (במידה ויש רווח שתי שורות לאחר חתימות העדים, ולפני חתימות הדיינים שמקיימים את השטר - השטר כשר).

"מאי שנא (שאסור להשאיר רווח עם שתי שורות) בין עדים לכתב - דלמא מזייף וכתב מאי דבעי וחתימי סהדי, (אם כך קיים אותו חשש גם כאשר יש רווח של שתי שורות) בין עדים לאשרתא - נמי מזייף וכתב מאי דבעי, וחתימי סהדי"?

"דמטייט ליה. (ממלאים בדיו את השורות הריקות, דהיינו מעבירים קווים על השורות, כך שלא ניתן להוסיף ולכתוב בשורות הריקות). א"ה, בין עדים לשטר נמי מטייט ליה? (ומדוע השטר פסול).

"אמרי: סהדי אטיוטא הוא דחתימי". (כאשר יש רווח בין הכתוב בשטר ובין חתימות העדים, אנו אומרים שהעדים חותמים רק על המחיקה ולא על כל הכתוב בשטר. דהיינו העדים חותמים שהם השאירו את השורות ריקות והם מחקו, כך שלא יחשדו שבעל השטר מעצמו מחק).

"בין עדים לאשרתא נמי, אמרי: בי דינא אטיוטא הוא דחתימי"? (חשש זה קיים גם כאשר יש רווח לאחר חתימות העדים ולפני חתימות הדיינים, שנאמר שהדיינים חתמו על המחיקה ולא על השטר, ומדוע השטר כשר).

"בי דינא אטיוטא לא חתימי". (דיינים לא חותמים על מחיקה, אבל עדים יתכן ויחתמו על המחיקה ולא על השטר, שכן יש עדים ע"ה שיחשבו שחותמים על המחיקה).

מדברי הגמ' מבואר, אם יש בשטר שתי שורות ריקות לפני החתימה - השטר פסול, גם אם העבירו קו ומילאו בדיו את השורות הריקות. הנימוקי יוסף (דף עה: ד"ה גמ') הסביר: יש לחשוש שמא העדים חתמו על המחיקה שנעשתה ע"י העדים, ולא ע"י בעל השטר, דהיינו העדים מעידים שלא היה כתוב בשורות הריקות דבר חיוב כנגד בעל השטר, שבגינו בעל השטר מחק את השורות, אלא השורות היו ריקות. ובכל מקרה החתימה היא על המחיקה ולא על השטר, לכן השטר פסול.

הריטב"א הסביר אחרת: כאשר יש רווח של שתי שורות בין השטר ובין חתימות העדים, ויש טיוט על השתי שורות, אנו אומרים שיש הפסק בין חתימת העדים ובין השטר, כך שהעדים לא חתמו על השטר אלא הם חתמו על שטר אחר, או כאילו חתמו מאחורי השטר.

התוספות (ד"ה דמטייט) כתבו בשם ר"ת: השטר פסול גם כאשר העביר קו או עשה נקודות, כך שרואים את הרקע הלבן. אומנם הש"ך בס"ק יג כתב: יתכן שהגמ' אסרה רק כאשר שתי השורות מלאות בדיו, כך שיש לחשוש שמא היה כתוב שם דבר חיוב כנגד בעל השטר והוא מחקו. אומנם במידה ורק העבירו קו, כך שרואים את הרקע הלבן של השורות, וברור שלא היה כתוב כלום וממילא גם לא נמחק שום דבר - השטר כשר.

רבנו יונה (מס' ב"ב דף קסב: ד"ה נ"ל) כתב: שטר עם שתי שורות ריקות מטויטות - השטר פסול, כך שלא ניתן לגבות מנכסים משועבדים, וכן גם לא ניתן לגבות מנכסים בני חורין, שכן הלווה יכול לטעון פרעתי. (כאן לא שייך שהמלווה יאמר: "שטרך בידי מאי בעי", שכן אין כאן דין שטר). אומנם במידה והלווה יטעון: 'להד"ם' - לא יהיה נאמן ויהיה חייב לשלם.

הסמ"ע בס"ק טו הסביר: "דאף אם השטר פסול, מפני שהיה יכול לזייפו - מ"מ נראים הדברים מהעדים שהעניין הוא אמת, והו"ל כמלוה או מכר בלא שטר אלא בעדים - דאינו יכול לומר להד"ם".

וכך הסביר הגר"א בס"ק טו: אפ' אם השטר אבד, אך היו עדים על ההלוואה - הלווה לא היה יכול לטעון להד"ם. לכן אם טען כך - הוחזק כפרן, שכן השטר אינו פחות מעדות עדים.

[5] הגמ' כתבה: חק ירכות (חקק את גוף האות עצמה) - נחשב לכתיבה כשרה.

 

שאל שאלה


קוד אבטחה
רענן