יונים שיושבים על אדן חלון רחב או על סורגים או על מזגן ומלכלכים בלשלשת את הדייר בקומה למטה, מי  צריך לשלם על הטיפול ביונים, או שניתן לחייב את וועד הבית שיטפל בבעיה של היונים?

 

הרב ישועה רטבי

 שאלה:

אם יש לשכן מעלי אדן חלון בולט יותר מכל החלונות שיש באזור, ועליו יושבים יונים ומלכלכים בלשלשת את המרפסת שלי, האם השכן צריך לטפל ביונים, או שאני צריך לשלם על הטיפול ביונים, או שאני יכול לחייב את וועד הבית שיטפל בבעיה של היונים?

 

תשובה:

  • א. יש לבחון האם היונים באות בצורה טבעית או שיש סיבה להגעת היונים. אם אחד השכנים עשה פעולה מסוימת בגינה הגיעו היונים, (למשל הנחת שאריות אוכל או מים, או הנחת גגון רחב שמאפשר ליונים לשבת עליו) - עליו לשלם את הוצאות הרחקת היונים.
  • ב. אך אם היונים באות בצורה טבעית ללא סיבה מיוחדת שתלויה בשכן ספציפי - רק הדיירים שנפגעים מהיונים צריכים להשתתף בהוצאות הרחקת היונים ולא שאר הדיירים.
  • ג. אם היונים באות בצורה טבעית בגלל התקנת דבר שנהוג ומקובל להתקין בבית, למשל בגלל התקנת מזגן או התקנת סורגים - לא ניתן לחייב את המתקין במימון הרחקת היונים, אלא הנפגע צריך לממן את הרחקתם, כי כל שימוש סביר ומקובל בבית - לא נכלל בנזקי שכנים.
  • ד. אם היונים באות בצורה טבעית - לא ניתן לחייב את וועד הבית לממן את הוצאות הרחקת היונים, כי בעיית היונים נחשבת לתופעת טבע ולא לליקוי שיש בבית המשותף, לכן כאמור רק הדיירים שהמפגע מפריע להם צריכים להשתתף בתשלום. (אם המפגע מפריע לכלל השכנים - כולם ישתפו בהוצאות להרחקת היונים). מומלץ לבקש מוועד הבית לכנס אסיפה כללית לצורך קבלת החלטה בדבר הרחקת היונים.
  • ה. במידה והיונים באות בגלל פגם שיש בבניין המשותף, למשל בקיר הבית יש חור שבו יושבות היונים - ניתן לחייב את וועד הבית להשתתף בהוצאות הרחקת היונים, כי היונים באו בעקבות מפגע ששייך לכלל הדיירים (למשל חור בקיר הבניין החיצוני).
  • ו. וועד הבית מחויב לטפל בלכלוך או בנזקים שיש לנכס המשותף, לכן אם למשל לשלשת היונים סתמה את המרזב המשותף לבניין, ובעקבות כך יש סתימה בזרימת המים - וועד הבית יצטרך לדאוג לטיפול במרזב. וועד הבית יצטרך לקבל החלטה האם הוא מטפל בשורש הבעיה ומממן הרחקה של היונים, או שהוא מטפל במרזב באופן נקודתי.
  • ז. אם נהוג במקום מסוים לממן הנחת רשת או קוצים כנגד יונים, ומקובל בבניינים באותו איזור לטפל בבעיה זו - ניתן לחייב את וועד הבית (כלומר את כלל הדיירים) להשתתף בהוצאה זו כמנהג המקום.

 

הנושאים לדיון:

  • א. הרחקת דבר שעלול לגרום להבאת בעלי חיים.
  • ב. הרחקת דבר שגורם להבאת בעלי חיים.
  • ג. אחריות וועד הבית.
  • ד. מנהג מקומי לטפל בהרחקת יונים.
  • ה. התפשרות לצורך השלום.

 

א- הרחקת דבר שעלול לגרום להבאת בעלי חיים

דין הרחקת דבר שעלול לגרום להבאת בעלי חיים - מובא במשנה במסכת בבא בתרא דף כב עמוד ב:

"מרחיקין את הסולם מן השובך ארבע אמות, כדי שלא תקפוץ הנמייה". (אדם לא יעמיד סולם בשטח שלו בסמיכות לשובך חברו, שמא הנמייה תעלה בסולם ותהרוג את היונים. הערוך {ערך נמיה} ביאר: נמייה זו חיה קטנה כגון חתול וכיוצא בו. גם המאירי {מסכת חולין דף נב עמוד ב} ביאר כך: "והנמייה הרי היא כחתול").

בגמ' מובא: "לימא, מתניתין דלא כר' יוסי, דאי ר"י, הא אמר: זה חופר בתוך שלו וזה נוטע בתוך שלו? (לדעת רבי יוסי, לא צריך להרחיק את הסולם שנמצא בשטח שלו משובך חברו). אפילו תימא ר' יוסי, הא אמר רב אשי, כי הוינן בי רב כהנא הוה אמר: מודי רבי יוסי בגירי דידיה, ה"נ זמנין דבהדי דמנח ליה יתבא בחור וקפצה". (תתכן מציאות שהנמיה תקפוץ על הסולם תוך כדי שהוא מניח את הסולם בקיר, כך שיש גירי דיליה).

"והא גרמא הוא? (העמדת הסולם היא הכנה להיזק). א"ר טובי בר מתנה, זאת אומרת: גרמא בניזקין אסור[1]".

הגמ' מתייחסת להצבת דבר שעלול לגרום לנזק. למשל הנחת סולם לכשעצמה אין בה בעיה, כי הסולם לא מזמין את הנמייה, אך תתכן אפשרות שתוך כדי העמדת הסולם - הנמייה תקפוץ לשובך ותזיק, לכן יש חובה להרחיק את הסולם, אך אין חובה לשלם על הנזקים ככל וייגרמו.

הריטב"א (מסכת בבא בתרא דף כב עמוד ב) כתב: "ונמצאו שלשה דינים לר' יוסי: גירי ממש - חייב בדיעבד, גרמא דגירי (כגון להרחיק את הסולם מהשובך בכדי שנמייה לא תקפוץ) - אסור לכתחילה, וחייב להרחיק, ופטור עליו בדיעבד. וכל היכא דלא הוי אפילו גרמא דגירי, - אינו מרחיק כלל והלכה כמותו". כעין זה מובא גם בנימוקי יוסף (מסכת בבא בתרא דף יב עמוד א).

הריטב"א הביא שלוש דרגות של היזק בנזקי שכנים:

  • א. היזק גירי כלומר היזק ישיר - המזיק חייב לשלם[2]. גם הכנה לנזק מצוי נחשבת לגירי כלומר להיזק ישיר, לכן אילו היה נפוץ שעם הנחת הסולם הנמייה הייתה קופצת - היה הנזק נחשב לגירי ממש, והיה חיוב גם בדיעבד.
  • ב. גרמא דגירי - בהכנת הנזק תתכן מציאות שיהיה גם נזק ישיר, למשל יתכן שעם הנחת הסולם - הנמיה מיד תקפוץ. אפשרות זו קיימת אך היא לא מצויה, לכן היא לא נחשבת לנזק ישיר, אלא לגרמא דגירי, כלומר המזיק זו הנמייה, והנחת הסולם היא רק גרמא לגירי. הדין בגרמא דגירי: אסור לכתחילה לעשות נזק זה, אך בדיעבד אין חיוב בתשלום. לכן אסור להעמיד סולם ללא הרחקה של ארבע אמות[3], אך בדיעבד אין חיוב על הנזק שייגרם ליונים[4].
  • ג. גרמא - הכנת נזק בצורה עקיפה, (למשל אדם שנוטע ברשותו אילן, ולאחר מספר שנים, השורשים הזיקו את בורו של חברו[5]). אומנם יש איסור לכתחילה לעשות נזק גרמא, אך מותר לאדם להשתמש ברשותו בשימוש סביר ומקובל, לכן אין חיוב הרחקה, ואין חיוב בידי אדם לשלם.

 

החזון איש (ב"ב סימן י בס"ק א) כתב: ניתן להסביר שהכוונה היא שתוך כדי הנחת הסולם הנמייה חשבה לטרוף את היונים, ומיד לאחר הנחת הסולם הנמייה עולה על הסולם ומזיקה. אך גם אפשר לבאר שרק אם הנמייה קופצת תוך כדי הנחת הסולם - יש חיוב, כי נחשב כאילו קירב את הנמייה ליונים בידיים.

החזון איש (ב"ב סימן יד בס"ק י) הוסיף: מדובר בהנחת סולם שמניחים אותו באופן חד פעמי על הקיר, שזה אסור אם יש לחשוש לקפיצת הנמייה, אבל אין איסור בסולם שמשמש למדרגות קבועות, כי שימוש רגיל ומקובל בדירה - לא נכלל בנזקי שכנים. כמו כן אם בגלל התקנת סורגים או התקנת מזגן מגיעים יונים ומלכלכים - לא ניתן לחייב את המתקין במימון הרחקת היונים, אלא הנפגע צריך לממן את הרחקתם, כי כל שימוש סביר ומקובל בבית - לא נכלל בנזקי שכנים. כך כתב החזון איש:

"נראה דטעם זה אינו אלא בסולם המטלטל, שזוקפו לפי שעה, ומסלקו בכל פעם, אבל מעלות של בנין - מותר... אבל נראה כיון דמעלות לעלות לעליה הן עיקר הדירה, והן נעשין לכל עליות - אין זה בכלל נזקי שכנים, שלא נאמר אלא בדברים העשויים ליחידים, אמרינן ליה: כיון דחברך ניזוק על ידך - עשה מילתא אחריתא שאין חברך ניזוק, אבל דבר שהכל עושין - אי אפשר למחות, אף על גב דאפשר ליה להרחיק סולמו - אינו חייב לדחוק תשמישו בשביל זה. ואם אי אתה אומר כן - אי אפשר לו לבנות מעלות לעליתו בשום מקום".

לאור דברי החזון איש, במידה והיונים באות בצורה טבעית בגלל התקנת דבר שנהוג ומקובל להתקין בבית, למשל בגלל התקנת מזגן או התקנת סורגים - לא ניתן לחייב את המתקין במימון הרחקת היונים, אלא הנפגע צריך לממן את הרחקתם, כי כל שימוש סביר ומקובל בבית - לא נכלל בנזקי שכנים.

לסיכום: לא ניתן למחות כנגד התקנת סורגים או התקנת מזגן, למרות שהיונים יושבות עליהם ומלכלכות, בגלל שתי סיבות: א)- הסורגים או המזגן - אינם הסיבה להגעת היונים. ב)- לא ניתן למחות כנגד התקנת דבר שנהוג ומקובל להתקין בבית.

 

 

ב- הרחקת דבר שגורם להבאת בעלי חיים

הגמ' שהובאה לעיל, בדין סולם שגורם לנמייה לטרוף את היונים, דיברה על אדם שלא עושה פעולה שמזמינה את הנמייה, (הסולם איננו הסיבה להגעת הנמייה), לכן אין חיוב להרחיק, אא"כ מדובר בהנחת סולם שמאפשרת לנמייה תוך כדי הנחת הסולם לקפוץ לשובך ולהזיק. אומנם הגמ' שתובא כעת דנה במציאות בה אדם עושה פעולה שמזמינה את החיות. למשל הנחת דם בחצר גורמת לכך שעורבים יגיעו ויזיקו את עצי דקל. (או הנחת שיירי אוכל גורמת שיונים יגיעו וילכלכו), לכן ניתן לדרוש את הרחקת המזיק.

בגמ' במסכת בבא בתרא בסוף דף כב עמוד ב מובא: לרב יוסף יש עצי דקל קטנים. ליד אותם עצים ישבו בעלי מקצוע שמקיזים דם (בשטח שלהם {התוס' בד"ה אתו}), העורבים שתו את הדם ואח"כ עלו לעצים של רב יוסף וגרמו נזק לתמרים. התוס' {ד"ה כקוטרא, בהסבר השני } כתבו: מדובר שהעורבים לקחו את הדם ולכלכו את התמרים. רב יוסף ביקש שהמקיזי דם לא יעבדו ליד הדקלים, וכך העורבים לא יהיו שם. (מובא בהרחבה בסעיף לט).

החזון איש (ב"ב סימן י בס"ק א) הקשה: מה ההבדל בין הנחת סולם לשובך שאין חיוב למרות היזק הנמייה, לבין הנחת דם ליד העורבים שיש חיוב לסלקם? החזון איש הסביר (כפי האמור לעיל): הסולם איננו הסיבה לבוא הנמייה, לכן אין לחייב (אא"כ הנמייה טורפת בצמידות להנחת הסולם), אבל הדם הוא כן סיבה לבוא העורבים, לכן יש חיוב לסלקם.

מכאן ניתן ללמוד, שאם אחד השכנים עשה פעולה מסוימת בגינה הגיעו היונים, (למשל הנחת שאריות אוכל או מים, או הנחת גגון רחב שמאפשר ליונים לשבת עליו) - עליו לשלם את הוצאות הרחקת היונים, כי היונים באו בגין מעשהו, אך אם היונים באות בצורה טבעית ללא סיבה מיוחדת שתלויה בשכן ספציפי - רק הדיירים שנפגעים מהיונים צריכים להשתתף בהוצאות הרחקת היונים ולא שאר הדיירים.

צריך לציין, גם כאשר אדם עושה פעולה שמביאה את בעלי החיים - יש מחלוקת בין הראשונים האם ניתן לחייב את האדם על פעולותיו.

התוספות במסכת בבא בתרא דף כו עמוד א (ד"ה זיקא) בתירוץ השני כתבו: "ועוד אומר ר"י, דבעלי חיים שאני דחמירי טפי מרוח, דכח אחר מעורב בה". כלומר בנזקי גרמא על הניזק להרחיק את עצמו, ונזקי של בעלי חיים חמורים בכך שגם בנזקי גרמא על המזיק להרחיק את עצמו. התוס' התייחסו למקיזי דם שעשו פעולה (דם) שמביאה את העורבים, וכפי האמור לעיל הם חייבו את עושה הפעולה לסלק את נזקו.

אבל הרא"ש (מסכת בבא בתרא פרק ב סימן כח) הסביר: "ואף על גב דקיימא לן הלכה כרבי יוסי (שעל הניזק להרחיק את עצמו), הא אמרינן מודה רבי יוסי בגירי דיליה, והאי נמי גירי דיליה היא, דכשרואה בעל האילן עופות יושבין על האילן - מפריחן והולכין ויושבין בגפן". כלומר מדובר בנזק גרמי ולא בגרמא, כי מדובר שמקיזי הדם גרשו בידיים את העורבים לכוון העצים של רב יוסף, ומכיוון שעשו מעשה - יש לחייבם. וכך גם הסביר הרשב"א (מסכת בבא בתרא דף כג עמוד א): "והיינו טעמא, דבשעה שבאין האומנין מבריחין אותן, והולכין ויושבין להן בתאלי". וכך גם הסביר רבינו יונה (מסכת בבא בתרא דף כג עמוד א).

לדעת הרא"ש וסיעתו, גם אם אדם עושה פעולה שמביאה את החיות - יש להתייחס לכך כאל נזק גרמא, ורק אם בידיו גורם להבאת החיות - ניתן לחייבו.

הרמב"ם (הלכות שכנים פרק יא הלכה ה) כתב: "מי שהחזיק לעשות מלאכת דם או נבילות וכיוצא בהן במקומן, ויבואו העורבים וכיוצא בהן בגלל הדם ויאכלו, והרי הן מצרין לחבירו בקולם וצפצופם או בדם שברגליהם שהן יושבין על האילנות ומלכלכין פירותיהם, אם היה חבירו קפדן או חולה שצפצוף הזה מזיקו או שפירות שלו נפסדין לו בדם - חייב לבטל אותה המלאכה".

הרמב"ם לא הצריך שיפריחו בידיים את העורבים. הרמב"ם סבור כדעת התוס', שאם עושה מעשה שבעקבותיו הציפורים יעופו מעצמם וילכלכו או ירעישו - ניתן למחות כנגד המזיק. וכך גם נראה מדברי רש"י (מסכת בבא בתרא דף כג עמוד א ד"ה אפיק): "אל יקיזו לי עוד כאן, שעל כן העורבים באין". מכאן שגם אם העורבים באים מעצמם ללא הפרחת האומנים - ניתן למחות כנגדם. וכ"פ השולחן ערוך בסימן קנה סעיף לט.

לסיכום: אם אחד השכנים עשה פעולה מסוימת בגינה הגיעו היונים, (למשל הנחת שאריות אוכל או מים, או הנחת גגון רחב שמאפשר ליונים לשבת עליו) - עליו לשלם את הוצאות הרחקת היונים.

 

 

ג-        אחריות וועד הבית

בחוק המקרקעין (סעיף 52) נאמר: "רכוש משותף" - כל חלקי הבית המשותף חוץ מן החלקים הרשומים כדירות, ולרבות הקרקע, הגגות, הקירות החיצוניים, המסד, חדרי המדרגות, מעליות, מקלטים, וכן מיתקני הסקה או מים וכיוצא באלה המיועדים לשמש את כל בעלי הדירות או מרביתם אפילו הם בתחומי דירה מסויימת".

לאור זאת, במידה והיונים באות בגלל פגם שיש בבניין המשותף, למשל בקיר הבית יש חור שבו יושבות היונים - ניתן לחייב את וועד הבית להשתתף בהוצאות הרחקת היונים, כי היונים באו בעקבות מפגע ששייך לכלל הדיירים (למשל חור בקיר הבניין החיצוני).

אך אם היונים באות בצורה טבעית - לא ניתן לחייב את וועד הבית לממן את הוצאות הרחקת היונים, כי בעיית היונים נחשבת לתופעת טבע ולא לליקוי שיש בבית המשותף, לכן כאמור רק הדיירים שהמפגע מפריע להם צריכים להשתתף בתשלום. (אם המפגע מפריע לכלל השכנים - כולם ישתפו בהוצאות להרחקת היונים). מומלץ לבקש מוועד הבית לכנס אסיפה כללית לצורך קבלת החלטה בדבר הרחקת היונים.

כך גם נפסק בבית משפט (ויסולי נ' תורגמן ואחרים): "הנני סבור, שאין מקום ללמוד גזירה שווה, ממקרה של חדירת מי גשם, דרך קיר חיצוני שאינו אטום, לדירה מדירות הבית. כמו כב' המפקחת, הנני סבור, שבעיית היונים אינה ליקוי ברכוש המשותף, שעל הנציגות לטפל בו. בעיית היונים היא תופעה, שעל המערער להתמודד עמה בכוחות עצמו. להבדיל מקיר חיצוני לקוי המאפשר חדירת מי גשם, הקיר במקרה שלפני תקין, והבעיה היא ביונים ולא בקיר. ככל שיבקש המערער לבנות סככה או גגון (בגודל סביר), מצופה שהנציגות ויתר בעלי הדירות לא יערימו קשיים על דרכו. ואולם, אין להטיל את פתרון הבעיה על שכמה של הנציגות".

וועד הבית מחויב לטפל בלכלוך או בנזקים שיש לנכס המשותף, לכן אם למשל לשלשת היונים סתמה את המרזב המשותף לבניין, ובעקבות כך יש סתימה בזרימת המים - וועד הבית יצטרך לדאוג לטיפול במרזב. וועד הבית יצטרך לקבל החלטה האם הוא מטפל בשורש הבעיה ומממן הרחקה של היונים, או שהוא מטפל במרזב באופן נקודתי.

מומלץ לבקש מוועד הבית לכנס אסיפה כללית לצורך קבלת החלטה בדבר הרחקת היונים. לוועד הבית יש סמכות לקבוע האם לממן את הרחקת היונים. בסעיף 62 לחוק המקרקעין נאמר: דיירי הבניין יכולים לקבוע לעצמם תקנון וועד בית. במידה ושני שליש מדיירי הבניין יאשרו את התקנון - התקנון יהיה תקף מבחינה חוקית[6].

לסיכום: לא ניתן לחייב את וועד הבית לממן את הוצאות הרחקת היונים, כי בעיית היונים נחשבת לתופעת טבע ולא לליקוי שיש בבית המשותף, אך במידה והיונים באות בגלל פגם שיש בבניין המשותף - ניתן לחייב את וועד הבית להשתתף בהוצאות הרחקת היונים. כמו כן וועד הבית מחויב לטפל בלכלוך או בנזקים שיש בנכס המשותף.

 

 

ד-       מנהג מקומי לטפל בהרחקת יונים

אם נהוג במקום מסוים לממן הנחת רשת או קוצים כנגד יונים, ומקובל בבניינים באותו איזור לטפל בבעיה זו - ניתן לחייב את וועד הבית (כלומר את כלל הדיירים) להשתתף בהוצאה זו כמנהג המקום.

תרומת הדשן (סימן שמב) כתב: "וכל דבר שרבים מצורפים יחד - צריכים למיזל בתר מנהגא דידהו, וכפי הסדר שעושים לעצמן לפי צרכיהם לפי עניינם, דאי מצרכתא להו למיזל בתר דין תורה בכל דבר לעולם - תהא מריבה ביניהם, מש"ה מעיקרא מחלו אהדדי לוותר על דין תורה, וגמרי ומקני למיזל בתר סדר מנהג דידהו. וכעין זה כתב מהר"ם, דשותפים קונים ומקנים ומתני בהדדי באמירה בעלמא בלא קניין, משום דבההיא הנאה דצייתי אהדדי גמרי ומקני". וכ"פ הרמ"א בקצרה בסימן קסג סעיף ג: "והכל לפי המנהג".

הדיירים בבניין משותף נחשבים לשותפים, וכבר ברכישת הבית הם רכשו על דעת מנהג המקום, ואם המנהג הוא לממן את הרחקת היונים - המנהג תקף, במיוחד במקום שיש חשש למריבה בין הדיירים כדברי תרומת הדשן.

וכך גם מובא בשו"ת בנימין זאב (סימן רצג): "רוב מיסים וארנוניות - תלויין במנהג בני העיר שנהגו מקודם, וראוי ללכת אחר מנהגם, דאם תצריך להם ללכת בכל דבר בדינא דתלמודא - יהיה ביניהם ריב וקטט ומשום הכי מחלו אהדדי למיזל בתר מנהגם".

החזון איש (בבא בתרא סימן ד ס"ק ט) כתב (על דברי הגמ' [במסכת בבא קמא דף קטז עמוד ב}: "ולא ישנו ממנהג החמרין"): "נראה דהטעם הוא, דהמנהג הוא עדות שכן הסכימו הולכי השיירות, וחיילא הסכמתם, כמו שפי׳ רמב״ן, שיש להם כח בית דין". כלומר למנהג יש כח מחייב, כי המנהג נחשב לעדות על הסכמה מוקדמת להתנהג כפי המנהג, ולמנהג יש כח של החלטת בית דין.

האגרות משה (חושן משפט חלק א סימן עה, וכן בחלק ג סימן כו) חידש, שגם מנהג מקומי נחשב למנהג מדינה ויש לו תוקף: "והנה כ"ז הוא אף בלא ידוע מנהג המקום שאין מסלקין בלא טענה אלא לעצם הדין, אבל בידוע מנהג המקום, או אף רק מנהג בית החרשת, או אף רק מנהג האיש הזה שכששוכרין פועלים - אין מסלקין אותם בלא טענה... ואין חלוק בין אם נעשה המנהג ע"פ חכמי העיר או נהגו מעצמן... מנהגים כאלו שאם היו מתנים היה מהני מעצם הדין - גם המנהג הוא עצם הדין ממש דהוי כהתנו".

ניתן להוכיח כדברי האגרות משה, שמדינה הכוונה למחוז או לעיר גדולה, מדברי המשנה במסכת בבא בתרא דף לח עמוד א: "שלש ארצות לחזקה: יהודה, ועבר הירדן, והגליל... אינה חזקה עד שיהא עמו במדינה אחת". (וכן מובא במשנה במסכת כתובות דף קי עמוד א: "שלש ארצות לנשואין: יהודה, ועבר הירדן, והגליל"). וכך כתב רש"י (מסכת גיטין דף ב: ד"ה אי נמי): "ממדינה למדינה בארץ ישראל - כגון יהודה וגליל".

הרמב"ם (הלכות מגילה וחנוכה פרק א הלכה ד) כתב: "איזה הוא זמן קריאתה? ...כל מדינה שהיתה מוקפת חומה בימי יהושע בן נון". וכן נראה מדברי הדרכי משה באבן העזר סימן קכח ס"ק ה: "אין לכתוב מדינה אלא כשכל הפלך נקרא על שם אותה העיר".

במקום שיש מנהג להרחיק את היונים - ניתן לחייב את הדיירים לממן זאת ע"פ דברי הנתיבות בסימן קעח ס"ק ג: כי דיירי הבניין מוגדרים כשותפים, וניתן לחייב שותפים בדבר שמקובל לטובת השותפות. לכן גם אם דייר אחד לא מעוניין לממן זאת - ניתן לכפות עלעו לממן את הרחקת היונים[7]. (כאמור, ניתן לכפות רק במקום שנהוג ומקובל להרחיק יונים, אך לא ניתן לכפות על מימון הרחקת היונים, במקוות בהם אין מנהג ידוע).

בספר פתחי חושן (נזיקין פרק טו הערה פא) מובא: "ובזמננו רוב הדברים תלוים במנהג המקום, ואי אפשר לתת כללים בהלכה זו, וכמה דין ודברים יש בין השכנים בענין הוצאות בבית ובחצר משותפין, ואנסה להזכיר כמה דברים כפי הנלענ"ד, במקום שאין מנהג. ואם יש מנהג הולכין אחריו...הוצאות נקיון נראה שבזמננו הוא כדברים שהם לצורך, וכופין לשלם".

"...וכבר נתבאר לעיל שכל זה במקום שאין מנהג ידוע, או שהמנהג אינו ברור, אבל במקום שיש מנהג ברור הולכין אחר המנהג, וכן יש לפעמים רשות לועד הבית לקבוע, אם לועד יש סמכויות עפ"י ההלכה, ויש בזה הרבה פרטים, ואין כאן מקומו, ועי' ספר משכנות ישראל הרבה פרטים בדין חלוקת הוצאות בבית משותף".

לסיכום: אם מקובל בבניינים באותו איזור לטפל בהרחקת היונים - ניתן לחייב את וועד הבית להשתתף בהוצאה זו כמנהג המקום.

 

 

ה-      התפשרות לצורך השלום

המשנה במסכת אבות (פרק ב משנה ט) מציינת: "איזוהי דרך ישרה שידבק בה האדם? ...רבי יוסי אומר שכן טוב", רבינו יונה ביאר: "שיהא בעצמו שכן טוב אל כל שכניו, ואחר היותו טוב ואוהב נאמן... ונמצא מאושר בכל המדות הטובות".

הקריאה להתפשרות מעוגנת בהלכות שכנים, וכך כתב הריטב"א (מסכת ב"ב דף ס. ד"ה לא): "והיכא שבאו שניהם לפתוח בבת אחת - יעשו פשרה ביניהם, ובמקום שהאחד מהם אינו חסר - כופין על מדת סדום".

וכן גם מבואר מדברי הנימוקי יוסף (דף לב. ד"ה מתני' פתח): שני שכנים שרוצים לפתוח חלון אחד מול השני - יעשו פשרה בניהם, ובמקום ששכן אחד אינו חסר - כופים על מידת סדום. וכך פסק להלכה הרמ"א בסימן קנד סעיף ג.

תרומת הדשן (סימן שמה) כתב:

"בכל ענינים הללו, המוטב הוא שיעשו פשרה ובצוע נכון, נוטה לכל הקצוות ביניהם. ולא יתעקשו לומר דיש דינא דקשה מאוד לכוין דין תורה בתמצית בכל כה"ג, ומי לנו גדול בדורו ממור"ם דבתיווני דליבא הוי יתיב, וכתב בתשובה על כה"ג דיעשו פשרה, משום דאין לכוין יפה דין תורה, וכ"ש אנן יתמי דיתמי".

מהרלב"ח (סימן קי) בסיום פסק דין בסכסוך שכנים כתב:

"לכן טרם אכלה לדבר דברי, אשובה לבקש מבעלי הריב החכמים הנזכרים, ישתדל כל אחד מהם לבקש השלום, ולא יתנו מקום לעמי הארץ להאריך פה ולהרחיב לשון כנגדם. ולרדוף על הבאת השלום בין אחרים הם מצווים - כ"ש על עצמם ובמקומם. והמקדים שלום לחברו - אדון השלום יהיה בעזרו, וזבד טוב אותו יזבוד, ימצא חיים צדקה וכבוד. הנראה לעניות דעתי כתבתי וחתמתי, אני הצעיר איש ירושלם נאנח בשברון מתנים, כי יראה חרבת בית מקדשה סביב. לוי בכמהר"ר יעקב בן חביב".

 

 

נספח: יסודות בהלכות שכנים

יסודותיהם של דיני שכנים מובאים במשנה במסכת בבא בתרא בדף כה עמוד ב, הדנה במקרה שבו נגרם נזק מפעולה שגרתית של אדם החי את חייו בצורה רגילה (כגון מי שנטע אילן בתוך שדהו, ולאחר זמן הרסו השורשים את בורו של השכן): חכמים סבורים, שעל המזיק להימנע מכל פעולה שעלולה לגרום נזק (ואפילו נזק עקיף) לזולת. אבל רבי יוסי סבור, שהמזיק צריך להישמר רק מהיזק ישיר, אבל אדם רשאי לעשות ברשות שלו פעולות רגילות, וגם אם במהלך הזמן ייגרם נזק - גרמא הוא (ובדוגמא הנ"ל, הניזק הוא שצריך להרחיק את בורו משורשי האילן המזיקים שנטע שכנו בחצר הסמוכה).

ההלכה נפסקה כדעת רבי יוסי (רמב"ם הלכות שכנים פרק י הלכה ה; שו"ע חו"מ סימן קנה סעיף לא), ומכאן אנו למדים שבכל נזקי שכנים, מחייבים אנו את המזיק להתרחק ולהימנע מפגיעה בזולתו רק במקרים של היזק ישיר ("גירי דיליה").

הנתיבות (סימן קנה ס"ק יח) כתב סברא יסודית לביאור החילוק בין הלכות שכנים ובין הלכות נזיקין: בהלכות נזיקין יכולים הבעלים להשתמש ברכוש שלהם וגם לשמור עליו שלא יזיק, ומכיוון שיש לבעלים גם אפשרות שימוש וגם אפשרות שמירה, לכן הם חייבים לשמור על רכושם שלא יזיק, ואם הזיק רכושם - חייבים לשלם.

אבל בהלכות שכנים אין הבעלים יכולים להשתמש ברשות שלהם וגם לשמור עליו שלא יזיק. אם נבקש מהבעלים לשמור, הרי שהם כלל לא יוכלו להשתמש. לפיכך סבר רבי יוסי שעל הניזק להרחיק את עצמו, כי אין לנו אפשרות למנוע מהאדם שימוש ברשותו בדבר שאינו גורם נזק בצורה ישירה.

ולכן בדוגמא הנ"ל מותר לשכן לנטוע אילן בחצרו, כי מותר לכל אדם להשתמש בחצרו לפי הייעוד שהוא מחליט על פי בחירתו החופשית, למרות שבמהלך השנים יגיעו השורשים לחצר חברו ויזיקו את בור חברו, מכיוון שהאפשרות היחידה להישמר מהנזק היא למנוע ממנו שימוש בחצר, ועל כן אין אנו אומרים שעל הניזק להרחיק את עצמו.

נראה שמקור סברתו של הנתיבות הוא בדברי הריצב"א (הובא בהגהות מיימוניות הלכות שכנים פרק י הלכה ה): "דלאו לכל מילי אמר ר' יוסי על הניזק להרחיק עצמו, אלא שהן עיקר יישוב או דירה או תשמיש, שאין לו למזיק להניח ישובו או דירתו או תשמישו"[8].

הפתחי חושן (נזיקין פרק יג הערה ה) כתב בשם שו"ת בית יצחק (חו"מ סימן עח): שכל שיש דינא דמלכותא שעל המזיק להרחיק, אזלינן בתריה וחייב להרחיק".

הרא"ש (כלל קח סימן י) כתב: "והמדקדק בפרק לא יחפור, דשיערו חכמים בכל דבר ודבר לפי מה שראוי להזיק, והיכא שידוע קצב וסכום עד היכן ראוי להזיק - כתבו השיעורים, והיכא שאין ידוע - כתבו בכדי שלא יזיק. כדתנן (ב"ב כד:) ומרחיק מנטיעותיו של חברו ומנירו בכדי שלא יזיק, כי דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום, והקפידה תורה שלא יעשה אדם בתוך שלו דבר הגורם היזק לחברו. ואמרו חכמים שלכל דבר מועיל חזקה מלבד לנזקין גדולים".

 

 

[1] מכאן הגר"א בס"ק צא למד, שגם לדעת רבי יוסי, האוסר גירי דיליה, בכ"ז לא ניתן לחייב בגלל דהוי גרמא, (כמבואר לקמן בסעיפים לג-לד). אומנם לכתחילה וודאי צריך להרחיק ככל דיני גרמא.

[2] למשל, המבואר במשנה במסכת בבא בתרא דף יז עמוד א: "לא יחפור אדם בור סמוך לבורו של חבירו". הגמ' בדף יז עמוד ב ביארב: "ואפילו לר' יוסי דאמר: זה חופר בתוך שלו וזה נוטע בתוך שלו, הני מילי התם - דבעידנא דקא נטע - ליתנהו לשרשיו דמזקי לה לבור, אבל הכא - אמר ליה: כל מרא ומרא דקא מחיית - קא מרפית לה לארעאי". (מותר לטעת אילן ברשותו, כי בשעת הנטיעה אין שום הזק. רק לאחר שנים השורשים יזיקו לבור, אך בחפירת בור יש היזק ישיר לבור של חברו).

[3] הסמ"ע בס"ק לז כתב: מספיק להרחיק את הסולם ארבע אמות מהשובך, ולא צריך להרחיק ארבע אמות מהקיר, זאת בתנאי שהנמיה לא תוכל בקפיצה אחת להגיע מהסולם לשובך. אבל הטור הצריך להרחיק את הסולם מהקיר ארבע אמות, ולא מספיק להרחיק מהשובך ארבע אמות.

הב"ח בס"ק טו ביאר את דברי הטור: מדובר בקיר נמוך, הסולם יותר גבוה מהקיר, והשובך יותר גבוה מהסולם. הנמייה לא יכולה לעלות מהקיר הנמוך לשובך, אלא רק מהסולם היא עולה לשובך, לכן יש להרחיק את הסולם מהשובך, אומנם אם הקיר גבוה כמו הסולם - מספיק להרחיק את הסולם ארבע אמות מהשובך.

החזון איש (בבא בתרא סימן יד בס"ק י) פסק כדעת הטור: "ודבריו ז״ל מסתברין, דמה תועלת יש בהרחקת הסולם מן השובך ארבע אמות, כיון דהנמיה תעייל לשובך דרך הכותל, ואך לר״י מקרי גירי דיליה, כיון דהוא המציא את הנמיה לכאן".

החזון איש הוסיף: ניתן לבאר (ע"פ העיקרון שהביא הב"ח), שאין מחלוקת בין הפוסקים, אלא יש לבחון האם ניתן להגיע מהסולם לשובך או שניתן מהקיר להגיע לשובך. אם הקיר נמוך ולא ניתן להגיע לשובך מהקיר, או שיש בקיר מסמרים, או שהקיר בתחילתו משופע ולא ניתן להגיע מהקיר לשובך - יש להרחיק את הסולם מהשובך, כי רק דרך הסולם ניתן להגיע לשובך, אבל אם ניתן להגיע לשובך דרך הקיר - יש להרחיק את הסולם מהיר בכדי שלא תעלה לקיר ומשם לשובך.

[4] דוגמא נוספת לגרמא דגירי - הריטב"א (מסכת בבא בתרא דף כד עמוד ב) כתב: יש להרחיק גורן קבוע מהעיר למרחק של חמישים אמה, כי לפעמים יתכן מציאות של גירי דיליה, כגון בשעה שהוא זורה את התבואה, הרוח תעיף את המוץ ותזיק לאדם שנמצא בסמיכות למקום הגורן. מי שמזיק הוא הרוח, אך האדם בזרייתו אפשר לרוח להזיק. וכ"פ השולחן ערוך בסימן קנה סעיף כב.

[5] כמבואר במשנה במסכת בבא בתרא דף כה עמוד ב: "ר' יוסי אומר: אף על פי שהבור קודמת לאילן - לא יקוץ, שזה חופר בתוך שלו, וזה נוטע בתוך שלו". וכ"פ השולחן ערוך בסימן קנה סעיף לב: "מי שהיה לו אילן בתוך שדהו קרוב לבור חבירו... - אין בעל הבור יכול לעכב עליו... שזה נזק הבא מאליו לאחר זמן, ובעת שנטע אינו מזיקו, וכשם שזה חופר בתוך שלו - כך זה נוטע בתוך שלו".

[6] בסעיף 64 נאמר: במידה והדיירים לא יקבעו לעצמם תקנון - יחול על הבניין התקנון המצוי.

[7] הנתיבות בסימן קעח ס"ק ג כתב: "ואפילו בשנים שאינן שותפין, כל שיש דבר שהוא מוכרח לשניהן ואין האחד רוצה לעשותו - יכול השני לכפותו. וראיה לזה, מהא דבני העיר כופין זה את זה לבנות חומה ושאר דברים הנצרכים (סימן קסג סעיף א), וכן בני מבוי ובני חצר המבוארים בהלכות נזקי שכנים (סימן קסב סעיף א וסימן קסא סעיף א), וכן בסימן קסג סעיף ו' בהג"ה שכתב דכל בני עיירות שיש לחוש שגם עליהן יעבור דצריכין ליתן".

"ואין דומה למקיף את חבירו (סימן קנח סעיף ו) דמדמין ליה לזה נהנה וזה לא חסר, דשם הוא דבר שאינו מוכרח, דסגי להו בנטירה בר זוזא. ובדבר המוכרח לשניהן - באמת כופין זה את זה, דבהדיא תנן (תוספתא ב"מ פי"א ה"י) דכופין בני בקעה זה את זה לעשות חריץ ובן חריץ, אלמא דכל דבר המוכרח לשניהן וא"א להאחד לתקן לעצמו עד שיתוקן ג"כ חלק האחר, מחויב האחר ליתן חלקו. ועוד ראיה מסימן קס"א סעיף ו' גבי חמש חצירות השופכות מים לביב אחד דכולן מתקנות עם התחתונה, והטעם כתב הסמ"ע (שם סק"ח) משום דהמים יעמדו כנגד העליונה, ואמאי, לימא ליה מה לך בכך שמתקלקל חצירי יתקלקל ויתקלקל. וכן בסימן ק"ע סעיף א גבי חמש גינות, דאילו היה רק התחתון לבד לא היה שום אדם יכול לכפות לתקנו, ועכשיו שהעליון ג"כ צריך לזה כופהו לתחתון".

[8] גם כאשר יש חיוב על השכן בהלכות נזיקין - החיוב נובע בגלל סברא זו. המשנה במסכת בבא בתרא (דף כ עמוד ב) חייבה את בעל התנור לשלם אם פרצה שרפה למרות שהוא הרחיק כנדרש. הרי"ף (מס' ב"ק דף כה עמוד ב) הקשה: מדוע בעל התנור חייב לשלם, הרי המשנה במסכת ב"ק בדף סא עמוד ב כתבה שאם הדליק אש ברשותו, ונזהר להרחיק כפי דרישת ההלכה, ובכל זאת נפלה דליקה - פטור מלשלם? הרי"ף תירץ: יש לחלק בין הדלקה ארעית ובין הדלקה קבועה. המשנה במסכת בבא קמא התייחסה להדלקה ארעית, שאם הרחיק כשיעור הנדרש, וודאי דהוי אונס ופטור, אבל כאן מדובר בתנור שבביתו, דהיינו הדלקת אש באופן קבוע, במצב זה אנו אומרים שחלה עליו אחריות מוגדלת לשים לב שהאש לא תיתפס, ואם בכל זאת פרצה דליקה - נחשב לפשיעה וחייב בכל נזק שיתרחש.

הנתיבות (סימן קנה ס"ק א) ביאר: חכמים הקלו בהלכות שכנים יותר מאשר בהלכות נזיקין, זאת בכדי שאדם יוכל לגור בביתו ולהשתמש ברשותו בלי שתיפסק חיותו. בכדי שיהיה ניתן להקל בדין זה - צריך שתהיה אחריות מוגדלת ותשומת לב מיוחדת מלווה בזהירות מרבית בכל הנוגע להדלקת אש בתוך הבית, ולפיכך יש יותר מקום לחייב אם לא ננקטו כל אמצעי הזהירות.

 

שאל שאלה


קוד אבטחה
רענן