קיים חוב כספי בקיוסק לחובת הנתבע. האחראי על הקיוסק לא יכול לומר בוודאות שהנתבע אכן חייב לקיוסק, אלא הוא מסתמך על מה שכתוב בחוברת בה רושמים את חובות הקונים.

התובע מבקש לחייב את הנתבע לשלם את החוב הרשום בחוברת, אך הנתבע מכחיש שרכש בקיוסק. לטענתו הוא לא חייב כלום לקיוסק.

 

הרב ישועה רטבי

 

 רקע ועובדות מוסכמות

קיים חוב כספי בקיוסק לחובת הנתבע. האחראי על הקיוסק לא יכול לומר בוודאות שהנתבע אכן חייב לקיוסק, אלא הוא מסתמך על מה שכתוב בחוברת בה רושמים את חובות הקונים.

התובע מבקש לחייב את הנתבע לשלם את החוב הרשום בחוברת, אך הנתבע מכחיש שרכש בקיוסק. לטענתו הוא לא חייב כלום לקיוסק.

 

 

הנושאים לדיון:

  • א. חיוב שבועה על סמך הרשום בפנקס המוכר.
  • ב. הוצאת ממון בטענת ספק.

 

א- חיוב שבועה על סמך הרשום בפנקס המוכר

התובע לא מבקש לחייב על סמך טענה וודאית, אלא על סמך הכתוב בחוברת שלו. מספר פעמים נפלו בחוברת זו טעויות, ולכן לא ניתן להסתמך על הכתוב בחוברת ללא אומדנות נוספות שיבססו את התביעה.

דין זה מבואר במשנה במסכת שבועות דף מה עמוד א: "והחנוני על פנקסו, כיצד (נשבע ונוטל)? לא שיאמר (החנווני) לו: 'כתוב על פנקסי שאתה חייב לי מאתים זוז', (חנווני אומר לבעה"ב שכתוב בפנקסו שלקח מוצרים בהקפה - החנווני לא יכול לגבות על סמך הכתוב בפנקסו), אלא אומר לו (בעה"ב לחנווני): 'תן לבני סאתים חטין', 'תן לפועלי סלע מעות', הוא אומר: 'נתתי', (החנווני טוען שנתן להם כבקשת בעה"ב, וכעת עליו לשלם לחנווני), והן אומרים: 'לא נטלנו' - הוא (החנווני) נשבע ונוטל, והן נשבעין ונוטלין, (את השכר שהיו אמורים לקבל מבעה"ב); אמר בן ננס: כיצד אלו ואלו באין לידי שבועת שוא, (הרי וודאי אחד מהם נשבע לשקר)? אלא הוא נוטל שלא בשבועה והן נוטלין שלא בשבועה".

מדברי המשנה מבואר, שלא ניתן לחייב רק על סמך הכתוב בפנקס של החנווני. המשנה חייבה רק במציאות מסוימת בה בעל הבית מודה שאמר לחננוני לתת לבנו או לפועליו מוצרים בסכום מסוים, שאז יש רגלים לדבר שהוא אכן חייב לשלם כפי שנכתב גם בפנקס, ורק כאשר יש רגליים לדבר קיימת תקנת חכמים להאמין לכתוב בפנקס.

במקרה בו החנווני מסתמך רק על הכתוב בפנקס ללא אומדנא נוספת - לא ניתן להוציא ולחייב את בעל הבית, אלא בעל הבית נשבע שבועת היסת ופטור מלשלם.

כך כתב הרמב"ם (הלכות מלוה ולוה פרק טז הלכה ו): "וכן אם אמר החנוני לבעל הבית המקיפו: 'כתוב בפנקסי שיש לי אצלך מנה', ובעל הבית אומר: 'איני יודע' - נשבע בעל הבית היסת שאינו יודע ונפטר, כדין כל טוען על חבירו לכל דבר, ואין בזה תקנת חכמים".

הרא"ש (כלל פו סימנים א-ב) כתב (ע"פ הסבר התומים והנתיבות שיובא לקמן): המשנה דיברה גם על מציאות בה החנווני לא טען טענת ברי שנתן, המוכר לא זוכר את החוב, אלא רק מתבסס על הכתוב בפנקסו שכתוב שקונה מסוים חייב לו כספים. בכדי לחייב שבועה - ניתן להסתמך על הכתוב בפנקס, כי הפנקס נחשב כטענת ברי. הפנקס אינו מהווה הוכחה, כשם שהטוען טענת ברי כנגד חברו - אין בטענת ברי הוכחה לצדקתו, לכן לא ניתן להוציא ממון אלא רק לחייב שבועה, כך גם הפנקס נחשב כמו טענת ברי, ורק מחייבת את הצד השני שישבע וייפטר אך לא יכולה להוציא ממון.

אומנם כאשר יש רגלים לדבר - אנו סומכים על פנקס גם בכדי להוציא ממון. במשנה יש רגלים לדבר, שהרי בעה"ב ביקש לחנווני שייתן לפועלים, במקרה זה ניתן להסתמך על הפנקס. וכאשר יש רגלים לדבר וטענת ברי (הפנקס) - ניתן להוציא גם מיתומים על סמך הכתוב בפנקס לחייב את עצמו.

הש"ך בס"ק כד סבור בדעת הרא"ש, שלא ניתן להוציא כסף אלא רק לחייב שבועה: "לפ"ז צריך לומר דמה שכתבו הרא"ש והרב, דהוא הדין דיכול לישבע בכל דבר על פנקסו שסומך עליו שהוא אמת, היינו שידוע לו בבירור שפנקסו הוא מדוקדק היטב, דזה הוי כרגלים לדבר. וכן משמע מלשון תשובת הרא"ש וז"ל: יראה, שאדם שכותב כל דבריו בפנקסו בדקדוק כדי שיהא זכור מהם כו' - יכול לישבע על זה כו'. והיינו שכתב הרב שסומך עליו שהוא אמת. ר"ל שידוע לו שפנקסו מדוקדק הוא, ואינו מוטעה בשום פעם, או שידוע לו רגלים לדבר כה"ג".

כלומר, לדעת הש"ך, ישנם שני מקרים בהם יהיה ניתן להסתמך על מה שכתוב בפנקס בכדי לחייב שבועה: א)- פנקס מאוד מדויק, פנקס כזה שאף פעם לא נפלה בו שום טעות. ב)- פנקס רגיל שמצטרף אליו אומדנא ורגליים לדבר שהחיוב הוא נכון. (על הדיינים לבחון אם המוכר שכח פעם אחת למחוק חוב - לא יהיה ניתן להסתמך על פנקסו אא"כ יש רגליים לדבר). צריך לציין, בשני המקרים מדובר שהחוב הוא בתוך זמנו. (כפי שמבואר בש"ך בסימן קז ס"ק יד). בשני המקרים הללו ניתן רק לחייב שבועה, אך לא ניתן להוציא כסף מחברו, אלא רק ניתן לחייב את האדם עצמו שכתב את הפנקס.

הבאר היטב בס"ק יז כתב: "ומשמע דלא סמכינן כלל אפנקסו בזה. וא"כ אינו יכול להשביע את הנתבע אפילו היסת, כיון דליכא רגלים לדבר". הבאר היטב (ס"ק יח) כתב בשם תשובת פליטת ב"י: הפנקס קובע רק כאשר אדם כותב שהוא חייב לאחרים, אבל לא ניתן להאמין לפנקס בו כתוב שאחרים חייבים לו.

וכך גם כתב כנסת הגדולה (הגהות טור חושן משפט סימן צא בס"ק יז): "הא דפנקס מהני אפילו להוציא מן היתומים, היינו דוקא בפנקס המחייב את עצמו, אבל בפנקס המחייב את עצמו ואת חבירו - לחיובו דידיה מהני, ולא לחיוב חבירו". (פליטת ב"י סימן יח).

וכן פסק הנודע ביהודה (מהדו"ת חחו"מ סימן טו): "דבר פשוט הוא יותר מביעתא בכותחא, שאין פנקסו של ראובן מועיל לחייב את שמעון, ואין פנקסו של אדם מועיל יותר מטענתו בעל פה בטענת ברי. ואם הלה מכחישו, כשם שטענתו בעל פה אינו מחייב את שכנגדו רק שבועה כך אין פנקסו מחייב את שכנגדו רק שבועה".

"ומה שמבואר בש"ע סימן צא סעיף ה, יש לדון ע"פ פנקסו וכו' - שם מיירי שע"פ פנקס המתחייב מוציאין ממנו ע"פ פנקס שלו בעצמו, דאי לאו שהיה חייב - לא היה כותב בפנקסו שהוא חייב, והוי פנקסו כמו הודאתו בע"פ, ואף גם זה דוקא ברגלים לדבר וכו'. וכל דיין שרוצה להאמין לחנוני על פנקסו להוציא ממון אפילו בשבועה - לא ידע בדיני ממונות בין ימינו לשמאלו וטועה בדבר משנה הוא, ואין חילוק בין פנקס לפנקס אפילו מה שקורין הויפט בוך (הפנקס הראשי) אין לו שום יתרון בדיני ישראל וכו'. הרי מבואר שאפילו חנוני שאומנתו בהקפות וכותב הכל בדקדוק ואינו מרע אמונתו (היינו ממש מה שקורין אצל הסוחרים הויפט בוך) - אפ"ה לא מהני להוציא ממון אפילו בשבועה". (דברי הנודע ביהודה מובאים בפתחי תשובה בסימן צא ס"ק ט).

כאמור לעיל, לדעת הש"ך, גם שבועת היסת לא ניתן לחייב על סמך הכתוב בפנקס, אלא רק אם יש רגליים לדבר, אבל לדעת הב"ח בס"ק ו, ניתן לחייב שבועת היסת על סמך הכתוב בפנקס גם ללא אומדנא נוספת.

התומים בס"ק ח פסק כדעת הב"ח: "ובאמת לא ראיתי נוהגין כן, ומעשים בכל יום כל הנושאים ונותנים בסחורות, ומוכרי בשר ויין, מקיפים וכותבים על לוח לזכרון, ובשנה שנתיים תובעים על פי פנקסים ורשימה שלהם, כי אי אפשר להם לזכור בעל פה, ומכל מקום הבית דין פוסקים שבועה להכופר בטענתם. ואולי מפני תקון עולם, ומנהג כזו עוקר הלכה".

לדעת התומים, ניתן להסתמך על הכתוב בפנקס בכדי לחייב בשבועת היסת, גם אם לא מדובר על פנקס שמעולם לא נמצא בו טעות, וכן אין צירוף של אומדנא, בכ"ז ניתן להסתמך על פנקס בכדי לחייבו בשבועה.

התומים למד זאת מדברי הרמב"ם (הלכות מלוה ולוה פרק טז הלכה ו): "וכן אם אמר החנוני לבעל הבית המקיפו: כתוב בפנקסי שיש לי אצלך מנה, ובעל הבית אומר: איני יודע - נשבע בעל הבית היסת שאינו יודע ונפטר, כדין כל טוען על חבירו לכל דבר, ואין בזה תקנת חכמים". וכן כתב הנתיבות (חידושים בס"ק טז).

וכך פסק ערוך השולחן בסעיף א: "תקנת חכמים היתה שחנוני על פנקסו - נשבע ונוטל, ואין הפירוש שאם החנוני ימצא כתוב על פנקסו שראובן חייב לו מנה - שיטול בשבועה, אלא הפירוש הוא דווקא במקום שיש ראיה לתביעתו ויש רגלים לדבר".

לסיכום: לפי התומים וערוך השולחן, אם בעל הקיוסק תובע רק על סמך פנקסו - לא ניתן לחייב בתשלום, אך ניתן לחייב בשבועת היסת. ואם יש רגלים לדבר, למשל הלקוח מודה שקנה את המוצר ורשם, וניכר שיש ספק בדבריו - גם לדעת הש"ך ניתן לחייבו שבועה. לגבי חיוב בתשלום יש לחלק בין הכחשת החוב ובין הכחשת התשלום. לקוח שאומר איני יודע אם פרעתיך - חייב לשלם, (כלומר הלקוח זוכר שרכש אך לא בטוח אם שילם, שאז עליו לשלם למוכר), אך לקוח שאומר איני יודע אם לוויתי, (כלומר הלקוח מכחיש שבכלל רכש) - לא צריך לשלם.

בנידוננו, אין ביסוס נוסף מעבר לכתוב בחוברת, ולכן לא ניתן לחייב את הנתבע בשבועה.

 

 

ב- הוצאת ממון בטענת ספק

הנתבע מכחיש שרכש בקיוסק וטוען שכלל לא חייב כלום. הגמ' במסכת בבא קמא דף קיח עמוד א דנה בהבדל בין שתי השאלות הבאות: אדם שטוען מעולם לא הייתי חייב לך, או אדם שטוען אכן הייתי חייב לך אך איני יודע אם עדיין אני חייב לך.

בגמרא מובא: "איתמר: (התובע טוען טענת ברי:) מנה לי בידך, והלה אומר איני יודע, (הנתבע טוען טענת שמא) - רב הונא ורב יהודה אמרי: חייב (הנתבע לשלם), ור"נ ור' יוחנן אמרי: פטור, (הנתבע פטור מלשלם. רש"י כתב: הנתבע חייב בשבועת היסת, שכן אפ' אם היה טוען ברי שלא חייב כלום, היה צריך להישבע). רב הונא ורב יהודה אמרי: חייב, ברי ושמא - ברי עדיף; ר"נ ור' יוחנן אמרי: פטור, אוקי ממונא בחזקת מריה". (הנתבע מוחזק במעות, ונעמיד ממון בחזקת בעליו).

הרא"ש (סימן לב) הביא מספר הלכות שיוצאות מדברי המשנה והגמ':

  • א. התובע את חברו שחייב לו מנה, והנתבע אומר איני יודע אם בכלל לוויתי ממך - פטור מלשלם, אבל חייב בשבועת היסת. (דברי רב נחמן ורבי יוחנן: העמד ממון על חזקתו ולא אומרים בריא ושמא ברי עדיף. השב שמעתתא {ב ז} כתב: גם רב נחמן מסכים שבריא ושמא, ברי עדיף, אך כאן זהו ברי וברי, שכן לשמא של הנתבע מצטרפת חזקת ממון שברשותו, כך שיש כאן בריא מול בריא, ולכך הנתבע פטור מלשלם).
  • ב. מכיוון שהנתבע טען טענת שמא, אם רוצה לצאת ידי שמים - ישלם לתובע. (דברי רבי חייא בר אבא בשם רבי יוחנן).
  • ג. התובע את חברו שחייב לו מנה, והנתבע מודה על עצם החוב, רק אומר אולי החזרתי את חובי, (איני יודע אם פרעתי) - חייב לשלם, במקרה זה יש ללווה חזקת חייב, שהרי הודה שלווה, ולחזקת החיוב אנו מצרפים את טענת הברי של המלווה ובכך ניתן להוציא מיד הנתבע. לקמן נביא ארבעה טעמים לדין זה.
  • ד. אדם שמעצמו בא לחברו (ללא כל תביעה), והודה שגזלו או שלווה ממנו, אך הוא מסופק אולי החזיר את חובו - פטור מלשלם, אך צריך המודה לשלם בכדי לצאת ידי שמים. (גם רב נחמן ורבי יוחנן יודו בזה לרב הונא ורב יהודה).
  • ה. אדם שמעצמו בא לחברו ואומר אני מסופק על עצם החוב, אולי אני חייב לך - אינו צריך לשלם גם בבא לצאת ידי שמים.

 

במקרה שהנתבע מודה שאכן רכש בקיוסק (או בחנות), אך לא זוכר אם שילם את חובו, (טענה זו נקראת בגמ': "איני יודע אם פרעתי") - ע"פ ההלכה הוא חייב לשלם לתובע את החוב. בדברי הפוסקים מצאנו ארבעה טעמים מדוע הנתבע חייב לשלם:

  • א. הקובץ שיעורים (ח"ב ס"ג) הסביר: אין ספק מוציא מידי וודאי. דהיינו, אין ספק פירעון מוציא מידי וודאי חיוב של התובע שאכן ביצע את עבודתו.
  • ב. השב שמעתתא הסביר: כאן הורעה חזקת הממון שיש לנתבע, שכן הנתבע מודה בעצם החוב, לכן חוזרים לדין שברי ושמא, ברי עדיף, והנתבע חייב לשלם.
  • ג. המשנה למלך (הלכות שאלה פרק ד הלכה א) הסביר: טענת השמא של הנתבע גרועה, שכן אילו באמת היה פורע את החוב - היה יודע זאת בוודאות, ומכיוון שהוא מסתפק וודאי שלא פרע את חובו.

הנתיבות בס"ק ז ביאר את הטעם להבדל בין שתי הטענות הנ"ל: כאשר הנתבע טוען 'איני יודע אם פרעתי חובי' - טענתו נחשבת לטענת שמא גרועה. זאת מכיוון שמוטלת חובה על כל לווה לדעת האם פרע את חובו או לא פרע, ומכך שהלווה אומר איני יודע אם פרעתי - אנו חוששים שמא הוא משקר, ובאמת הוא לא פרע את החוב. (אומנם אם ברור לב"ד, שהנתבע באמת לא יודע - לא חושדים בו שהוא משקר). אבל כאשר הלווה טוען 'איני יודע אם אני חייב' - הלווה נאמן, שכן לא הייתה מוטלת עליו שום חובה, שהרי הוא סבור שהוא כלל לא חייב כלום.

  • ד. הט"ז (סעיף כה) נשאל: לווה שפרע את חובו למלווה. לאחר מכן טוען המלווה שקיבל מהלווה מטבע אחת מזויפת, הלווה טוען: איני יודע אם באמת מטבע זו הייתה בין המטבעות שהבאתי לך בתשלום חובי.

הט"ז ענה: כאשר הלווה טוען: 'איני יודע אם לוויתי' - הלווה פטור מלשלם (כנ"ל בדין א). הטעם לכך: רק עכשיו נולד הספק, כך שיש להעמיד אותו על חזקתו שהייתה קודם לכן, שהוא לא היה חייב כלום. אבל כאשר הלווה טוען: 'איני יודע אם פרעתי' - חייב לשלם (כנ"ל בדין ג). זאת מכיוון שהלווה הודה על עצם ההלוואה, כך שהוא מוחזק כחייב בתשלום, ואנו נעמיד אותו על חזקתו שהייתה לפני שנפל הספק (חזקת קמא), וזו חזקת החיוב שלו כלווה, ולכך חייב לשלם.

לאור זאת סיים הט"ז: במקרה הנ"ל, לא ניתן לחייב את הלווה. שבכל מקרה בו נופל ספק - יש להעמידו בחזקת קמא. ולאחר הפירעון, החזקת קמא של הלווה עומדת על כך שאין הוא חייב.

הפתחי תשובה בס"ק כז כתב על הנדון של הט"ז: הש"ך בסימן רלב ס"ק טו פסק בשם מהרשד"ם (חלק ג סימן פ): קונה ששילם למוכר עבור חפץ, ולאחר מספר ימים המוכר טוען שחלק מהמעות שקיבל היו מזויפות, (המוכר טוען ברי שהמעות מזויפות, והקונה טוען ברי שהן לא מזויפות) - הקונה נשבע ונפטר, אבל אם הקונה טוען טענת שמא, הוא לא בטוח שהמעות המזויפות באמת שלו או שהתערבו למוכר מאדם אחר - הקונה חייב לשלם, שנחשב כמו לווה הטוען איני יודע אם פרעתי לך את החוב. ובמקרה שהמוכר טוען שמא קיבל מעות מזויפות, והקונה טוען בוודאות שנתן מעות טובות - הקונה פטור מלשלם. (בניגוד לט"ז שתמיד פטר את הלווה, מהרשד"ם פטר את הלווה רק אם טוען טענת ברי).

גם מדברי שו"ת פנים מאירות (חלק א סימן ס) יש מקום לחייב את הנתבע. היסוד של הפנים מאירות הוא שחובו של הנתבע קיים עד אשר יבוצע בירור מדויק שאכן הנתבע שילם את כל חובו. במקרה שלנו שני הצדדים מודים שבירור זה טרם נעשה, התובע והנתבע לא ישבו וערכו חישוב מדויק כמה סכום כבר שולם. הפנים מאירות פסק: כל עוד שבירור זה לא נעשה יש להחיל על הנתבע דין איני יודע אם פרעתיך ויהיה עליו לשלם את סכום התביעה, רק לאחר בירור יסודי יוכל הנתבע לטעון איני יודע אם אני חייב לך.

לסיכום: בנידוננו, הנתבע מכחיש שהוא רכש מוצרים מהקיוסק, והוא לא חייב כלום לקיוסק, לפיכך לא ניתן לחייבו בתשלום.

 

החלטה:

הנתבע פטור מלשלם על סמך הכתוב בחוברת רישום החובות של הקיוסק.

 

 

שאל שאלה


קוד אבטחה
רענן