שואל שהשאיל חפץ ולאחר שנים ארוכות לא החזיר את החפץ, האם חייב לממן הוצאות נסיעה ולטרוח בהשבת החפץ השאול? ומה לעשות אם לא ידוע היכן גרים הבעלים?

הרב ישועה רטבי

 

 שאלה:

לפני כ-16 שנים שאלתי מחברה במכללה חומר לימוד למבחן. היא ביקשה ממני כמובן שאחזיר לה, אבל לא זוכרת מאיזו סיבה, החומר נשאר אצלי. לאחר כמה שנים טובות ניסיתי לחפש אותה אך לא הצלחתי. אני חושבת שאין כבר מה לעשות עם החומר הזה, הוא כבר לא רלוונטי. האם מותר לי לזרוק אותו?

 

 

תשובה:

  • א. לדעת הקצות, שומר לא חייב להחזיר את הפיקדון לבעלים, אלא המפקיד צריך ללכת לבית השומר ולקחת בעצמו את הפיקדון, אומנם לדעת רוב הפוסקים (הרמב"ן, הש"ך והנתיבות) שומר חייב להשיב את הפיקדון לבעלים. במקרה זה השומר הוא השואל, ולכן על השואלת מוטלת החובה ללכת לבית המשאילה, ולהחזיר לה את הסיכומים למבחן.
  • ב. אומנם אם יש טרחה גדולה בהשבת הפיקדון, ועלות הוצאות הנסיעה גדולות יותר משווי הסיכומים - יכול לשמור בביתו את הסיכומים, עד שיבואו הבעלים ליטלם, וגם לדעת רוב הפוסקים (שהובאו בסעיף א), אין חובה לטרוח טרחה גדולה ולהוציא הוצאות כספיות בכדי להשיב לבעלים.
  • ג. קיימת אפשרות נוספת לבצע כפי תקנת חכמים, שאם ההוצאות גדולות - ניתן למסור את החפץ לבית הדין. ובית הדין מזכים לבעלים, כך שנחשב כאילו החזיר לבעלים.
  • ד. במקרה כאן, מדובר שעברו 16 שנים, ויש קושי בהשגת הבעלים, לכך יש להגדיר את הסיכומים כאבידה. בחלק גדול של המקרים יש ערך של פרוטה לסיכומים (פרוטה היום {חשון תש"פ} שווה חצי שקל), לכן אסור לזרוק את הסיכומים, ויש לשומרם עד שיבוא אליהו הנביא, ויאמר היכן גרים הבעלים, אומנם אם מדובר בסיכומים דלים, שלא היו שווים לבעלים בזמן השאלה סך חצי שקל - ניתן לזורקם.

 

א- האם שומר צריך להחזיר את הפיקדון

הקצות בסימן קצח ס"ק ה כתב: ארבעת השומרים אינם חייבים להחזיר את הפיקדון לבעלים, אלא המפקיד צריך ללכת לבית השומר ולקחת בעצמו את הפיקדון.

כך כתב הקצות: "נראה הטעם דגבי פקדון - אין הנפקד חייב בהשבה לבעלים, דאינו חייב בהשבה ליד בעלים אלא גזלן כדכתיב (ויקרא ה, כג) והשיב, וכן לוה דמלוה להוצאה ניתנה, והפרעון מחויב ליתן ליד בעלים, אבל שומרין - לא מחייבי בהשבה כלל אלא פקדון כל היכא דאיתיה - ביד בעלים הוא, והמפקיד הוא שהולך לבית שומר לקבל פקדונו, ומש"ה יכול לומר לו בא וטול את שלך".

השלכה מעשית: השואל חפץ מחברו, או השוכר רכב, או כל שומר אחר שנסע למקום רחוק - השומר לא חייב לטרוח בכדי להחזיר את החפץ למפקיד.

הקצות הוסיף: רק גזלן ולווה חייבים בהשבה: הגזלן מחויב להשיב את הגזלה לידי הנגזל, והלווה מחויב להשיב את כסף ההלוואה למלווה, שכן מלווה להוצאה ניתנה, ואת הפירעון צריך להחזיר לבעלים, אבל הפיקדון, בכל מקום שנמצא - ברשות הבעלים הוא.

וכן כתב הקצות בסימן פו ס"ק ד: שומר לא חייב להחזיר את הפיקדון לידי המפקיד, אסור לשומר לעכב את החפץ ברשותו כאשר המפקיד מבקש ממנו את החפץ, אך השומר לא חייב לטרוח ולהחזיר את הפיקדון.

הקצות כך כתב גם בסימן ש ס"ק א: "משום דפקדון כל היכא דאיתיה - ברשותא דמאריה, ואין הנפקד חייב להשיב ליד הבעלים, דלא כתיב והשיב אלא בגזילה, וכן בהלואה משום דמלוה להוצאה ניתנה, אלא היכא דפשע ומחויב לשלם דמי הפקדון - מחויב להחזיר הדמים ליד בעלים, אבל כל היכא דפקדון איתיה בעינא - אינו מחויב בהשבה, אלא הבעלים נוטלין את שלהם מיד הנפקד".

וכן עוד כתב הקצות בסימן שמ ס"ק ד: "משום דשומר אין עליו חיוב השבה כלל כל זמן שהוא בעין, ודוקא גנב וגזלן הוא דמיחייבי בהשבה, אבל שומר - אינו חייב בהשבה, אלא כל היכא דאיתא - ברשות בעלים הוא, והבעלים מחזרין על שלהן". וכן גם בסימן שנא ס"ק ג.

וכן משמע מדברי הנימוקי יוסף (מס' ב"ק דף ד:): רק כאשר אירעה פשיעה לפיקדון - השומר צריך להביא את הפיקדון לב"ד, אבל כאשר אירע אונס לפיקדון - השומר אומר למפקיד הרי שלך לפניך, וק"ו כאשר הפיקדון בעין - שהשומר אינו מחויב להשיב את הפיקדון לבעליו.

אבל מדברי הרמב"ן (מסכת בבא מציעא דף צו עמוד ב) ניתן ללמוד, שבשומרים יש דין השבה על השומר, כגון אדם שהשאיל רכב וגרם לתאונה - הוצאות הגרירה מוטלות על השואל, כי על השואל החובה להחזיר את החפץ למשאיל.

וכן כתב הש"ך בסימן נח בס"ק ט: "כשבא לידו בתורת פקדון, דאז כיון שצריך לעשות השבה גמורה". וכן כתב הנתיבות בסימן פו בס"ק א: "דחיוב החזרה אינו רק כשהפקדון עדיין בעין, אבל כשאינו בעין - פקע חיוב חזרה ומתחיל חיוב התשלומין, ועל התשלומין חל שיעבוד נכסי, אבל כשהוא בעין - יש חיוב הגוף על החזרה ולא שיעבוד נכסי". השומר מחויב להחזיר את החפץ לשומר, (או לשלם מכספו לדואר בכדי להחזיר את החפץ המופקד ברשותו).

לסיכום: לדעת הקצות, שומר לא חייב להחזיר את הפיקדון לבעלים, אך לדעת רוב הפוסקים, שומר חייב להשיב את הפיקדון לבעלים. במקרה זה השומר הוא השואל, ולכן על השואלת מוטלת החובה ללכת לבית המשאילה, ולהחזיר לה את הסיכומים למבחן.

 

 

ב- דין השבת פיקדון הכרוך בטרחה מרובה

במאמר שנקרא "רמת הטרחה הנדרשת לצורך השבת גזילה" - מבואר בהרחבה, שאין חובה לגזלן (שלא נשבע לשקר) לטרוח טרחה גדולה לצורך השבת הגזילה לבית הנגזל. כי החיוב להשיב את הגזילה הוא חלק מכפרה שמוטלת רק על גזלן שנשבע לשקר, וכל עוד הוא לא ישיב את הגזילה לנגזל הוא לא יסיים את הליך התשובה ולא יתכפר לו, לכן רק גזלן שנשבע לשקר מחויב גם לנסוע לחו"ל בכדי להשיב את הגזילה, אך גזלן שלא נשבע לשקר - יכול הגזלן להשאיר את החפץ ברשותו כפיקדון, עד שיבוא הנגזל לביתו וייקחנו.

הש"ך בסימן שסז ס"ק א הוסיף: גזלן שלא נשבע - לא צריך לרדוף אחרי הנגזל, וגם אם רוצה לצאת ידי שמים - לא חייב לרדוף אחר הנגזל, אלא מספיק ליידע את הנגזל. כאן גם אם נאמר שהסיכומים נחשבים לגניבה בידי השואלים, בכ"ז מכיוון שהם הודו מעצמם, הרי שגם בכדי לצאת ידי שמים - אין חובה לטרוח טרחה גדולה בכדי להשיב את הסיכומים, אלא הסיכומים נשארים ברשותם כמו פיקדון עד שיבואו בעליהם.

הקצות בס"ק א הוסיף: "ונראה דאפילו אינו מודה כלל, אלא שהוא בעצמו רוצה לצאת ידי שמים ולהחזיר הגזילה, כיון דידע למאן גזליה, ומזומן להחזיר - הו"ל כפקדון גביה, וא"צ כלל הודעה". כלומר מספיק רצון מצד הבעלים בכדי שהסיכומים יחשבו כפיקדון בידם, ואז גם לא צריך ליידע את הבעלים, אלא יש להשאיר את הסיכומים ברשותם עד שיבואו הבעלים וייקחו את הסיכומים.

השאלה לדיון היא כיצד יש להעריך טרחה גדולה? למעשה נראה שיש לעשות את מירב המאמצים בכדי למצוא את הבעלים, ולהעביר להם את הסיכומים בדואר. אך אין צורך לנסוע לבית הבעלים. כמו כן נראה לומר שכל טרחה שיש בה הוצאות העולות על שווי חפץ הפיקדון - יש בכך משום טרחה גדולה.

יסוד זה נלמד מדברי הגמ' במסכת בבא קמא דף קג עמוד ב: "דתניא, ר' אלעזר ברבי צדוק אומר: תקנה גדולה התקינו, שאם היתה הוצאה יתירה על הקרן - משלם קרן וחומש לבית דין ומביא אשמו ומתכפר לו". הגמ' מתייחסת אפ' לגזלן שנשבע לשקר, שמדין תורה על הגזלן לטרוח ולהשיב את הגזלה גם אם הנגזל גר בחו"ל, ובכ"ז חכמים תקנו שבמקרה בו ההוצאות הנדרשות עבור הנסיעה גדולות משווי החפץ הגזול - הגזלן לא צריך לשלם הרבה כסף בכדי להגיע לנגזל, אלא יכול להשיב את הגזלה לידי בית הדין, שהם ישמרו על החפץ עד שיבוא הנגזל.

לא רק גזלן לא מחויב לטרוח בהשבת החפץ, אלא גם בפיקדון אין חובה לטרוח בהשבתו, כאשר הטרחה היא מרובה, כי אם בגזילה שיש מצוות השבה - אין חובת טרחה - ק"ו בפיקדון. בנוסף, בגזילה אין חובת טרחה לא בגלל תקנת השבים, אלא שכך הדין שמספיק יידוע, א"כ כך גם הדין בפיקדון. לאור זאת, יש לבאר את דברי הש"ך בסימן נח בס"ק ט: "כשבא לידו בתורת פקדון, דאז כיון שצריך לעשות השבה גמורה" - רק במציאות בה אין טרחה גדולה בהשבת הפיקדון, אך אם המפקיד נסע למקום אחר, ויש טרחה גדולה בהשבה - מספיק ליידע את המפקיד ואין צורך לטרוח בנסיעה.

וכך גם משמע מדברי הנתיבות (הקדמה לסימן עו): "דהא חזינן בפקדון ומקח דודאי אין צריך להוליכו אחריו למדי". כלומר בפיקדון בוודאות אין צורך בטרחה יתרה להשיב את הפיקדון.

לסיכום: אם יש טרחה גדולה בהשבת הפיקדון, ועלות הוצאות הנסיעה גדולות יותר משווי הסיכומים, יכול לשמור בביתו את הסיכומים עד שיבואו הבעלים ליטלם, וגם לדעת הרמב"ן, הש"ך והנתיבות - אין חובה לטרוח טרחה גדולה, ולהוציא הוצאות כספיות בכדי להשיב לבעלים.

 

 

ג- למסור את החפץ לידי בית הדין

בגמ' במסכת בבא קמא דף קג עמוד ב מובא: "דתניא, ר' אלעזר ברבי צדוק אומר: תקנה גדולה התקינו[1], שאם היתה הוצאה יתירה על הקרן - משלם קרן וחומש לבית דין ומביא אשמו ומתכפר לו".

כלומר למרות שמדין תורה על הגזלן לטרוח ולהשיב את הגזלה, חכמים תקנו שבמקרה בו ההוצאות הנדרשות עבור הנסיעה גדולות משווי החפץ הגזול - הגזלן לא צריך לשלם הרבה כסף בכדי להגיע לנגזל, אלא יכול להשיב את הגזלה לידי בית הדין, שהם ישמרו על החפץ עד שיבוא הנגזל. וכך גם משמע מדברי רש"י (מסכת בבא קמא דף קג עמוד ב ד"ה עבוד): "תקון רבנן דנתביה לשליח בית דין, ויהא תחת ידם, עד שיבא נגזל ויטלנו".

החזון איש (ב"ק סימן כ בס"ק ו) הסביר: "דהפקר ב״ד עדיפא (ממחילה), דהרי הוא משלם (הגזלן משלם לב"ד), וב״ד מזכין את המעות להנגזל, ונעשין שלו מכח תקנת חכמים, ואף שמן הדין אינו חייב לזכות בהן עד שיביאם אליו, מ״מ יש כח ביד חכמים להקנותו בעל כרחו, וע״י כח ב״ד - נעשו הכסף שלו, והושב בזה הקרן לבעלים". כלומר ב"ד מזכים את הכסף לנגזל, כך שנחשב שהכסף כבר הגיע לידי הנגזל. למרות שיש בזיכוי חוב לנגזל, בכך שהכסף לא מגיע לידו, ואין חבין לאדם שלא בפניו, בכ"ז מדין הפקר ב"ד הפקר - חכמים מזכים את הכסף לנגזל.

הרמב"ם (הלכות גזלה ואבדה פרק ז הלכה י) פסק להלכה את תקנת ר' אלעזר ברבי צדוק, (כנראה הרמב"ם הבין כפי פירושו של רש"י, שהמשנה פסקה את התקנה): "וכן נותן הוא לשליח בית דין, וכל הנותן הגזל וכיוצא בו לבית דין - יצא". וכך גם פסקו רש"י (מסכת בבא קמא דף קג עמוד א ד"ה לשליח), הרא"ש (מסכת בבא קמא פרק ט סימן כא), הרשב"א (מסכת בבא קמא דף קג עמוד א), הסמ"ע בסימן שסז ס"ק ו בדעת השו"ע, וכן פסק החזון איש (שם) כמבואר בהרחבה במאמר שנקרא: "רמת הטרחה הנדרשת לצורך השבת גזילה".

לסיכום: קיימת אפשרות נוספת לבצע כפי תקנת חכמים, שאם ההוצאות גדולות - ניתן למסור את החפץ לבית הדין. ובית הדין מזכים לבעלים, כך שנחשב כאילו החזיר לבעלים.

 

 

ד- אבדה שלא שווה פרוטה

במקרה כאן, מדובר שעברו 16 שנים, ויש קושי בהשגת הבעלים, לכך יש להגדיר את הסיכומים כאבידה. בחלק גדול של המקרים יש ערך של פרוטה לסיכומים (פרוטה היום {חשון תש"פ} שווה חצי שקל[2]), לכן אסור לזרוק את הסיכומים, ויש לשומרם עד שיבוא אליהו הנביא, אומנם אם מדובר בסיכומים דלים, שלא היה להם בזמן השאלה שווי שוק בסך חצי שקל - ניתן לזורקם.

אבידה שלא שווה פרוטה היא לא מספיק חשובה לבעליה, לכך לא נחשבת לאבידה. כך מבואר בגמ' במסכת בבא מציעא דף כז עמוד א: "תנו רבנן 'אשר תאבד' - פרט לאבידה שאין בה שוה פרוטה. (רק אבידה צריך להחזיר, אך חפץ השווה פחות משווה פרוטה, לא נחשב לאבידה). רבי יהודה אומר: 'ומצאתה' - פרט לאבידה שאין בה שוה פרוטה". (רק מציאה צריך להחזיר, ופחות משווה פרוטה לא נחשב אבידה).

כך פסק השולחן ערוך בסימן רסב סעיף א: החיוב על המוצא להשיב אבידה לבעליה חל רק בחפץ שיש בשוויו פרוטה בשעת האבידה ובשעת המציאה. (למרות שהחפץ ירד משוויו בין שעת האבידה לשעת המציאה, בכ"ז מכיוון שבשעת האבידה ובשעת המציאה היה שוויו פרוטה, יש חיוב למוצא בהשבת האבידה). אבל אם אין החפץ שווה פרוטה בשעת האבידה ובשעת המציאה - אין חיוב להשיב את החפץ לבעליה.

הסמ"ע בס"ק א כתב: "ילפינן לה מדכתיב 'וכן תעשה לכל אבידת אחיך אשר תאבד ממנו ומצאתה', דבעינן שיהא עליו שם אבידה בשעת אבידה, ושם מציאה עליה בשעת מציאה, ואין נחשב בשם אבידה ומציאה בפחות משווה פרוטה, שלאו כלום הוא".

הרמב"ם (הלכות גזלה ואבידה פרק יג הלכה א) כתב: מספיק שהחפץ יהיה שווה פרוטה בשעת האבידה ובשעת המציאה, בכדי להתחייב בהשבה, וגם אם הוזל בשעת ההכרזה - עדיין חייב בהשבתה.

הסמ"ע בס"ק ב הסביר: "כלומר, ולא תימא כיון דבשעת הכרזה והחזרה, אינה שוה פרוטה - לא יהא מוטל עליו להכריז, קמ"ל כיון דחל עליו החיוב בשעת מציאה, תו לא פקע, אף שהוזלה".

חפץ שלא שווה פרוטה לא נחשב לממון, ואין בו איסור גזל, כי הבעלים מחלו על סכום זה. בשולחן ערוך בסימן ו סעיף א נפסק: "אין הדיינים יושבים לדון בדין פחות משוה פרוטה". הסמ"ע בסימן ו ס"ק א ביאר: "דלא איקרי ממון לענין גזל[3]".

בגמ' במסכת סנהדרין דף נז עמוד א מובא שיש מחילה על גזלה בפחות משווי פרוטה: "לפחות משוה פרוטה... דבתר הכי מחיל ליה[4]". וכך גם הדין באבידה פחות משווה פרוטה, שהבעלים מוחלים עליה, ולכן אין חיוב להחזירה לבעלים[5].

וכך פסק בשולחן ערוך הרב (הלכות מציאה ופקדון סעיף לז): "אבדה שאינה שוה פרוטה - אינו חייב להחזיר, ורשאי ליטלה לעצמו[6], אפילו יודע של מי היא, שלא אסרה תורה אלא גזל פחות משוה פרוטה, שהוא עושה איסור בלקיחתו ממנו".

הפתחי חושן (אבידה ומציאה פרק א הערה לד) כתב: יש לשער האם החפץ שווה פרוטה לבעלים (המאבד), לכן גם אם אין שווי שוק לאבידה, אך לבעלים כן שווה פרוטה - צריך להחזיר את האבידה.

אומנם צריך לציין גם את שיטת הנתיבות בסימן קמח ס"ק א, שחידש שיש לבחון שווי פרוטה רק לפי שווי שוק אוביקטיבי, לכן ניתן לחייב מזיק, רק אם הזיק דבר שניתן למוכרו בשוק, שאז יש לו שווי ממוני, אבל אם הזיק חפץ שלא ניתן למוכרו בשוק, כגון תמונות, או מצגת וכד' שלא ניתן למוכרן בשוק, או כלי אחד מתוך סט כלים - פטור המזיק, למרות שלניזק התמונות שווים הון רב.

וכ"פ גם בשו"ת בית יצחק (אבן העזר א סימן פז בס"ק ז): "נייר שאין בו שווה פרוטה, ואין ראוי למכור, כגון רייזעפאס - אינו חייב בהשבה". כלומר דרכון שאינו שווה פרוטה - אין בו חיוב השבת אבידה, כי לדרכון של אדם מסוים אין שווי שוק פרוטה. מכאן שגם הבית יצחק פסק כדעת הנתיבות שיש לוודא שווי פרוטה לפי שווי שוק, ולא לפי דעת הבעלים.

הפתחי חושן (אבידה ומציאה פרק א הערה סד) העיר על דברי הבית יצחק: "אלא שמ"מ נלענ"ד, שאם ידוע שיצטרך לדרכון חדש, ויוציא ע"ז מעות - שוב יש בזה משום הצלה מהפסד, וכמו שנתבאר לעיל. ובקרית ספר פרק יח מה' גזו"א כתב שהשבת שטרות אינו אלא מדרבנן, לפי שאין גופן ממון, ונראה מדבריו שעיקר טעמו משום שאין הפסדו ברור, שאפשר שיפרע לו כנגד שובר".

לסיכום: במקרים בהם יש ערך של פרוטה לסיכומים (פרוטה היום {חשון תש"פ} שווה חצי שקל), אסור לזרוק את הסיכומים, ויש לשומרם עד שיבוא אליהו הנביא, ויאמר היכן גרים הבעלים, אך אם מדובר בסיכומים דלים, שלא היו שווים לבעלים בזמן השאלה סך חצי שקל - ניתן לזורקם.

 

 

[1] גליון הש"ס הפנה לתוספות במסכת שבועות (דף מה עמוד א ד"ה גדולות), שהסבירו מדוע תקנה זו נקראת תקנה גדולה: "קרי ליה גדולות - לפי שהיה בה צורך גדול".

מהר"ץ חיות (מסכת בבא קמא דף קג עמוד ב) הסביר: "הא דקרי ליה תקנה גדולה - יתכן ע"פ דברי הש"ס שבועות (מז ע"א) תקנות גדולות שנו כאן, ופרש"י דעקרו דבר מן התורה, וגם כאן עקרו דבר מן התורה שצריכין להשיב ליד הנגזל ממש".

[2] הרי"ף (מס' קידושין דף ו.) כתב: שיעור פרוטה הוא משקל חצי שעורה ("חצי חכה") של כסף טהור. ושיעור שתי מעות כסף - משקל שלושים ושתים שעורות של כסף טהור. וכן כתב הרמב"ם (פירוש המשנה למסכת שבועות פרק ו משנה א).

הגר"ח נאה (שיעורי תורה סימן א) כתב: משקל גרם אחד שווה למשקל עשרים שעורים וזה שיעור שתי מעות כסף. (נמצא, שיעור פרוטה הוא משקל חצי שעורה כסף טהור). וכן כתב החזון איש (חו"מ סימן טז ס"ק ל): "ושמעתי מפי נאמן, ששקל את הגרם, ומשקלו עשרים שעורות". (אומנם החזון איש הסתפק בכך).

הסמ"ע בסימן פח ס"ק ב נשאר בצ"ע, שהרי סכום הפרוטה לפי חישוב זה הוא קטן מאוד, ולא ניתן לקנות עמו דבר?

הסמ"ע ענה: "ואפשר לומר, שבימיהן היו הפירות והקנינים בזול, ובעד פרוטה היו קונים הרבה פירות ולכך היתה הפרוטה חשובה כממון, ולפ"ז בזמנינו, דאין יכולין לקנות בפרוטה כי אם מעט מזעיר, מן הדין הוה לן למימר, דאין קידושי אשה סגי בפרוטה, ולא פדיון הבן בשני זהובים. צ"ע".

[3] השולחן ערוך בסימן שס סעיף ב פסק: "הגוזל פחות משוה פרוטה, אף על פי שעבר - אינו בתורת השבה".

[4] אומנם גוי חייב גם על פחות משווה פרוטה, כי הם לא מוחלים. כך כתבו התוספות במסכת עבודה זרה (דף עא עמוד ב ד"ה בן נח): "ובן נח מצווה על הגזל, ואזהרתן זו מיתתן, ולא ניתן להשבון. ודוקא ישראל דבר מחילה הוא, אבל עובד כוכבים - לאו בר מחילה הוא".

[5] ניתן לשאול, אם הטעם לכך הוא מדין מחילה, מדוכ נזקקה הגמ' להביא פסוקים בכדי ללמוד שלא צריך להחזיר אבידה השווה פחת מפרוטה? הרשב"א (מסכת בבא מציעא דף כז עמוד א) ביאר: "ונ"ל דאיצטריך משום פרוטה שהוזלה ואח"כ הוקרה, וכן הוקרה ולבסוף הוזלה - דלכו"ע אין צריך להחזיר, וא"נ להוקרה והוזלה ולבסוף הוקרה למאן דדריש מומצאתה".

[6] הפתחי חושן (אבידה ומציאה פרק א הערה לג) כתב: "במחנה אפרים הלכות גזילה סימן א נראה שסובר שבאבידה שאין בה שוה פרוטה, אף על פי שאינו חייב בהשבה, מ"מ כל זמן שלא נודע לבעלים ונתייאש, או דהוי מחילה ממילא כדין גזל פחות משוה פרוטה - אין המוצא זוכה בה, והרי היא עדיין כמונחת בקרקע (ומ"מ מודה שמועיל יאוש שלאחר מכן, דלא מיקרי באיסורא אתי לידיה)".

 

שאל שאלה


קוד אבטחה
רענן