פסק הדין עוסק בשאלה למי שייכים רווחים שנוצרים  ממכירת ספרים שנרכשו על-ידי אחד מהרכזים, האם הרווחים שייכים לרכז או להוצאת הספרים?

 

הרב חיים גרינשפן, הרב יעקב סבתו והרב ישועה רטבי

 

רקע ועובדות מוסכמות

הוצאת ספרים מפורסמת הוציאה ספר בנושא מסוים. הסופר שכתב את הספר יזם רעיון יחד עם הוצאת הספרים לפרסם את הספר באמצעות רכזים שיפרסמו וימכרו את הספר במקום מגוריהם ובמקום לימודם. הרכזים מכרו כל ספר ב-60 ש"ח, ובתמורה לעבודת הריכוז - הרכזים קיבלו הנחה ברכישת הספר, ויכלו לקנותו ב-45 ש"ח.

הנתבע הינו נציג של מכון שהחליט לקדם את הפצת הספר. הנתבע סייע בהכנת הספר לפני הדפסתו, ובהפצתו לאחר מכן. לצורך כך הנתבע ערך חוזה עם הוצאת הספרים, בחוזה סוכם שהנתבע יהיה רשאי למכור את הספר הנ"ל, ויהיה רשאי לפתוח קו הפצה משלו.

עוד לפני רעיון הרכזים שיזם הסופר - הנתבע כבר רכש כ-300 ספרים באופן ישיר מהוצאת הספרים בסך 45 ש"ח לספר ומכרם בסך 60 ש"ח.

 

טענות התובע

לאחר שרעיון הרכזים יצא לפועל, הנתבע רכש עוד כמאה עותקים של הספר, ומכרם דרך מסלול הרכזים שהקים התובע. התובע מעריך שהנתבע מכר כמה עשרות של ספרים מתוך מאה העותקים שהנתבע קיבל עבור מסלול ההפצה שלו, כך שאותם עשרות קונים שרכשו את הספר דרך הנתבע - נגרעו מכמות הספרים שהוצאת הספרים יכלה למכור.

לטענת התובע, הנתבע היה בכל מקרה רוכש את אותה כמות ספרים (מאה ספרים), עבור מסלול ההפצה שלו. ספרים אלו היו אמורים להימכר דרך מסלול ההפצה של הנתבע, ומעבר לכך גם הרכזים היו משיגים קונים נוספים לספר, אך הנתבע מכר לרכזים עשרות ספרים מתוך מאה הספרים שהוא כבר רכש, ובכך גרם להפסד של עשרות ספרים שהיו נרכשים דרך ההוצאה במסלול הרכזים, ובמקום זאת נרכשו דרך הנתבע.

התובע מבקש מהנתבע שיחזיר להוצאת הספרים את התשלום שהוא קיבל עבור אותם עשרות ספרים שהוא מכר דרך הרכזים.

בנוסף טוען הנתבע, שהוצאת הספרים מימנה גרפיקאית שהכינה דף פרסום לספר. הפרסום נועד למסלול הרכזים, והנתבע השתמש בדף הפרסום, כך שעל הנתבע לממן את הוצאות התשלום לגרפיקאית.

 

טענות הנתבע

הנתבע טען שהוא עבד לפי ההסכם שנערך עם ההוצאה לאור, כך שכל הספרים נמכרו דרך מסלול ההפצה שהוא עבד להקימו. הנתבע החליט לעשות טובה לסופר ולסייע לסופר במכירת הספרים, זאת בכדי שהוצאת הספרים תהיה מרוצה שהספר נמכר. אלמלא העבודה של הנתבע - כמחצית הספרים לא היו נמכרים.

הנתבע סיפר, שסמנכ"ל הוצאת הספרים הודה לו על השקעתו בהפצת הספרים. המנכ"ל בשיחה ציין שהנתבע הציל את הוצאת הספרים מהפסד גדול, ע"י סיועו במכירת הספרים. (השיחות הוקלטו במכשיר הסלולארי).

טענת הנתבע היא, שתוכנית הרכזים של הסופר לא הצליחה, כי הוצאת הספרים דרשה שכל רכז יעביר רשימה עם לפחות עשרה רוכשים, והרכזים לא עמדו במספר זה ולא הצליחו להביא עשרה רוכשים, כך שמבחינת הוצאת הספרים תוכנית זו כשלה ולא יצאה לדרך. לפיכך הנתבע החליט ליזום מעצמו תוכנית להפצת הספר ללא קשר לסופר וללא קשר לתוכנית הרכזים שלו, ומכירת כל הספרים היו דרך תוכנית עצמאית של הנתבע, ולא דרך תוכנית הרכזים של הסופר.

לגבי הפרסום של הגרפיקאית - הנתבע טען שהפרסום לא נעשה רק לצורך תוכנית הרכזים שיזם הסופר, אלא הוצאת הספרים הכינה את הפרסום לצורך מכירת הספר בדרכים נוספות, (להוצאה יש מייל תפוצה למוסדות ולמקומות נוספים) ללא קשר לתוכנית הרכזים. ובנוסף היא העבירה את הפרסום לסופר שיעביר לרכזים שעובדים דרכו.

 

הנושאים לדיון:

  • א. מתי חל האיסור להפיק רווחים מרכוש חברו.
  • ב. הפקת רווחים תוך פגיעה בסיכומים שנקבעו עמו.
  • ג. רווח שהתקבל כתוצאה מעבודתו של חברו.
  • ד. הנאה מדף הפרסום שהפיקה הוצאת הספרים.

 

מתי חל האיסור להפיק רווחים מרכוש חברו

התובע טוען שתי טענות מרכזיות: א)- עשיית עושר ולא במשפט[1] מצד הנתבע, כלומר הנתבע קיבל רווחים שהיו אמורים להגיע להוצאת הספרים. ב)- חיוב תשלום מדין נהנה, עבור ההנאה מדף הפרסום של הגרפיקאית.

נתייחס כעת לטענה הראשונה. לטענת התובע, הנתבע יצר רווחים כתוצאה מעבודה של הוצאת הספרים, ובכך עשה עושר ולא במשפט, כי הנתבע מכר את הספרים במסלול הרכזים שהקימה הוצאת הספרים, ולא מכר את הספרים במסלול ההפצה שלו.

איסור עשיית רווחים כתוצאה מפעולה של חברו או כתוצאה ממונו - מבואר במשנה במסכת בבא מציעא דף לה עמוד ב: "השוכר פרה מחבירו והשאילה לאחר, ומתה כדרכה, (שוכר פרה שהשאילה לאחר, והפרה מתה אצל השואל. הדין הוא שהשוכר פטור מאונסים, אך השואל חייב באונסים. השאלה היא, האם השואל ישלם לשוכר, ונמצא השוכר מרוויח ממון בסחורת חברו, או שהשואל ישלם ישירות לבעלים, דהיינו המשכיר) - ישבע השוכר שמתה כדרכה, והשואל ישלם לשוכר. אמר רבי יוסי: כיצד הלה (השוכר) עושה סחורה בפרתו של חבירו? אלא, תחזור פרה לבעלים[2]".

הגמ' בדף לו עמוד ב פסקה הלכה כרבי יוסי: "אמר רב יהודה אמר שמואל: הלכה כרבי יוסי". כלומר יש איסור לאדם להפיק רווחים באמצעות נכסיו של חברו. וכ"פ הרמב"ם (הלכות שכירות פרק א הלכה ו): "שאין זה השוכר עושה סחורה בפרתו של חבירו, וכן כל כיוצא בזה". והשולחן ערוך בסימן שז סעיף ה.

בפוסקים מובא מקרה נוסף, ממנו ניתן ללמוד יסוד חשוב בדין עשיית רווח בנכסי חברו: שוכר בית שמשכיר את הבית לאדם אחר (בכל תקופת השכירות שלו). השוכר משכיר את הבית בסכום גבוה יותר מהסכום שהוא משלם לבעל הבית, והשאלה לדיון היא, מי זכאי לקבל את הרווחים שנוצרו משכירות הבית לשוכר השני, האם השוכר הראשון שהשכיר לשני יקבל את הרווח או שהרווחים יעברו לידי בעל הבית.

נקדים ונאמר, שאומנם בגמ' במסכת בבא מציעא דף כט עמוד ב מובא, שיש איסור לשוכר להשכיר לאדם שני: "אין השואל רשאי להשאיל, ואין השוכר רשאי להשכיר", (וכ"פ השולחן ערוך בסימן שז סעיף ד), אך גמ' זו מתייחסת למקרה בו אדם השכיר מיטלטלין לחברו, שאז אסור לשוכר להשכיר את המיטלטלין לאדם אחר, כי יתכן והמשכיר מקפיד שהכלי יהיה רק בידו ולא בידי אדם אחר, שיכול לקלקל את הכלי או לאבד את הכלי, אבל בהשכרת בית - מותר לשוכר להשכיר את הבית לשוכר שני, כי הדירה נחשבת בבעלות השוכר בכל תקופת השכירות, והשוכר הראשון מתנה עם השוכר השני, שיחזיר את הבית כמו שקיבל, כך שהשוכר השני מתחייב לשלם על כל נזק שיגרם לדירה ולא ייגרם כל נזק לבעל הבית[3].

צריך לציין, שישנם מקרים בהם אסור לשוכר להשכיר את הבית לאדם אחר (כפי שמבואר בהערה[4]), אך כאמור לעיל, אם לא מדובר בחריגים המפורטים בהערה - מותר לשוכר להשכיר את הבית לאדם אחר.

לאחר ההקדמה האמורה, נחזור לדיון למי שייכים הרווחים שיעשה השוכר הראשון בהשכרת הבית לשוכר שני, האם הרווחים שייכים לשוכר או שייכים לבעל הבית - הנימוקי יוסף (מסכת בבא קמא דף ט עמוד א) פסק: יש לחלק בין שוכר שהשכיר את הבית ברשות, לבין שוכר שהשכיר את הבית ללא רשות. במקרים בהם אסור לשוכר להשכיר את הבית לאדם אחר (כמפורט בהערה לעיל), והשוכר ללא רשות השכיר את הבית לשוכר שני בסכום יותר גבוה ממה שהוא משלם למשכיר - עליו לתת את הרווח לבעל הבית, כי השוכר הראשון לא יכול לעשות סחורה בפרתו של חברו (בעל הבית), אך אם מדובר במקרים בהם יש רשות לשוכר להשכיר את הבית לאדם אחר - הרווחים יהיו שייכים לשוכר ולא לבעל הבית.

הנימוקי יוסף הסביר, מדוע במקרים בהם יש רשות לשוכר להשכיר לאחר - הוא זכאי לקבל את הרווחים: "וכיון שהדין נותן שיכול להשכירה כדאמרינן - מה נשאר עליו (על בעל הבית) שיערער, אי משום שקשה עליו מה שמרויח זה (השוכר הראשון) - וכי מי לא עסקינן שאפילו היה מרויח מן המשכיר עצמו, שלא היה מוצא כל כך בזול מאחר - אפ"ה שכרה לו בכך, ומה לי ריוח זה מה לי זה. ועוד, דזה נהנה וזה אינו חסר, ולא דמי לפרה דר' יוסי, שאין השוכר רשאי להשכיר וכל שכן להשאיל[5]. כך נראה לי".

הרמ"א בסימן שסג סעיף י פסק כדברי הנימוקי יוסף: "השוכר בית מחבירו, וחזר והשכירו לאחרים ביותר ממה ששכרו, אם היה לו רשות להשכירו לאחרים (בענין שנתבאר לעיל סי' שט"ז) - המותר הוא שלו. ואם לא היה לו רשות להשכירו - המותר לבעלים". (נ"י פ' הנ"ל).

לאור פסק הרמ"א, מכיוון שבנידונינו הייתה רשות לנתבע לפתוח קו הפצה משלו ולמכור ספרים, הרי שאין כאן איסור של עשיית רווחים בסחורת חברו.

אך עדיין ניתן להקשות, הרי המשנה שהובאה לעיל אסרה לעשות רווחים מנכסי חבירו, גם כאשר יש לאדם רשות שימוש. קושיא זו כבר הקשה הקצות בסימן שסג ס"ק ח: מדוע הנימוקי יוסף והרמ"א התירו לשוכר שיש לו רשות להשכיר - לקחת את הרווחים לעצמו, הרי המשנה (במסכת בבא מציעא דף לה עמוד ב) אסרה לעשות רווחים מנכסי חברו, והגמ' בדף לו עמוד א הסיקה, שמדובר שהשוכר קיבל רשות מהבעלים להשאיל את הפרה לאדם אחר, ולמרות שהייתה רשות להשאיל - בכ"ז הרווחים הולכים לבעלים ולא לשוכר, זאת בניגוד לפסק הנימוקי יוסף והרמ"א, שאם השוכר קיבל רשות להשכיר - הרווחים יהיו שייכים לשוכר?

הקצות ענה: "אלא דקושיא מעיקרא נראה לענ"ד ליישב, דלא דמי לפרה דר' יוסי, דהתם השואל משלם עבור גוף הפרה, וכיון דפרה גופה דמשכיר הוא, ואינו עושה סחורה בפרתו של חבירו, אבל הכא כיון דכבר קנה הבית לדירה, דשכירות קניא, ויש לו רשות להשכירו, ושכירות שנוטל - דידיה הוא - הוי ליה סחורה דידיה. וזה ברור".

כלומר האיסור לעשות רווחים מנכסי חברו שייכים כאשר הרווחים מגיעים מנכס או חפץ השייך לבעלים ולא שייך לעושה הרווחים, שאז אנו אומרים שאסור לעשות רווחים בנכסי חברו, ואת הרווחים עליו להעביר לבעלים, (למשל במקרה במשנה, הפרה שייכת לבעליה, והשואל משלם את שווי הפרה שמתה, ומכיוון שהתשלום הוא על גוף הפרה השייך לבעלים, לפיכך התשלום יעבור לבעלים ולא לשוכר), אבל אם הנכס או החפץ מוגדר הלכתית כשייך לאחר, הוא זכאי להפיק מהחפץ רווחים. בהשכרת בית - השימוש בבית שייך לשוכר בכל תקופת השכירות, כי לפי ההלכה קניין השכירות קונה לשוכר את הבית[6]. כעת אם השוכר ישכיר את הבית לשוכר שני, התשלום שיגיע אינו על גוף הבית (שאכן שייך לבעלים), אלא התשלום הוא על השימוש בבית, כלומר על המגורים בבית, ומכיוון והשימוש בבית שייך לשוכר, הרי שגם התשלום על השימוש בבית שייך לשוכר ולא לבעלים, כי הוא עושה סחורה בממונו ולא בממון חברו[7].

אומנם במקרים בהם אין רשות לשוכר להשכיר, למשל אם כתוב בחוזה בצורה מפורשת שאסור לשוכר להשכיר את הבית לאחרים, כאן בעל הבית משאיר ברשותו את הזכות לקבוע מי יהיה השוכר שמשתמש בדירה, ומכיוון שזכות זו שייכת לבעל הבית הרי שגם אם השוכר יעבור על הכתוב בחוזה וישכיר את הבית לאחרים - הרווחים יהיו לבעל הבית, כי הזכויות לשימוש שייכות לו, ולכן גם הרווחים שייכים לבעל הבית.

מדברי הקצות אנו למדים יסוד חשוב, שאם יש קניין ובעלות למי שעושה סחורה - הרווחים שייכים לו, ואם אין קניין ובעלות על החפץ - הרווחים שייכים לבעלים.

יסוד זה כבר הוזכר בדברי מהרשד"ם (חלק חושן משפט סימן רצה): "דאין כאן (אלא) פרת חברו אלא פרתו, ששכירות - מכירה ליומיה הוי, וכמו שהקונה אחר שקנה - יכול לחזור ולמכור - כן השוכר יכול להשכיר". כלומר לא מדובר כאן בעשיית רווחים מנכסי חברו, אלא בעשיית רווחים מנכסיו השייכים לו.

לאור זאת בנידונינו, הנתבע רכש את כל הספרים, כך שהם היו בבעלותו, לפיכך הרווחים שייוצרו ממכירתם יהיו שייכים לנתבע ולא לתובע.

אומנם הרווחים שהרכזים עשו אכן שייכים להוצאת ספרים, כי הרכז לא שילם על הספרים מכיסו, כך שגוף הספרים שייכים להוצאת הספרים, וממילא כל הרווחים גם עוברים להוצאה, אילו הרכזים היו עושים רווחים בספרים שלא שייכים להם - היה שייך לומר כיצד הלה עושה סחורה בפרתו של חברו, אך בנידונינו, הנתבע רכש את כל הספרים כך שהם שייכים לו, ובמקרה זה לא אומרים כלל זה.

לסיכום: הנתבע קיבל אישור מהוצאת הספרים להפיק רווחים. בנוסף, הרווחים נעשו מספרים שהוא רכש והם בבעלותו, כך שאין כאן בעיה של עשיית רווחים מנכסי חברו.

 

הפקת רווחים תוך פגיעה בסיכומים שנקבעו עמו

התובע טען שהנתבע עבר על הסיכומים שנקבעו עמו. הוצאת הספרים קבעה שהרכזים ימכרו את הספרים ויעבירו את הרווחים להוצאת הספרים, אך הנתבע לקח את הרווחים לעצמו. בפרק זה נעסוק בשאלה מה דין רווחים שנעשו בעקבות הפרה של סיכומים. נציין, שאין באמור בכדי לקבוע שהייתה הפרה של הסיכומים, אלא הדיון יעסוק מתוך ההנחה של התובע שהייתה הפרה של חלק מהסיכומים. מה הדין יהיה אם היו מקרים בהם מכירת הספרים של הנתבע נעשה דרך רכזים שארגן התובע, ולא דרך רכזים שארגן הנתבע.

המחנה אפרים (הלכות שכירות סימן יט) הביא את דברי הנימוקי יוסף שהובאו לעיל ופסק, שאם מדובר בשכירות מטלטלים (למשל שוכר רכב שהשכיר את הרכב לאדם שני) - הרווחים יהיו שייכים לבעל הרכב ולא לשוכר, כי יש איסור לשוכר להשכיר לאחר (רק בנכסי דלא ניידי ישנה אפשרות לשוכר במקרים מסוימים להשכיר לאדם אחר, אך במטלטלים יש איסור לשומר להעביר לשומר אחר. וכך גם פסק הרשב"א כפי שמבואר בהערה[8]), ומכיוון שהשכירות הייתה שלא ברשות, הרי שהרווחים שייכים לבעלים.

המחנה אפרים הקשה על הנימוקי יוסף מדברי הגמ' במסכת בבא מציעא, שקיים איסור לעשות רווחים בנכסי חברו גם אם יש רשות להשכיר לאחרים. המחנה אפרים חשב לומר ("ולולי דמסתפינא הייתי רוצה לומר"), שהאיסור לשוכר להשכיר לאחרים הוא רק לכתחילה, אך בדיעבד אם עבר והשכיר לאחרים - זכה ברווחים, למרות שהוא עבר על דברי הבעלים, אך להלכה נפסק שאין בכך משום גזל גמור.

המחנה אפרים הדגיש מדברי הרשב"א (חלק א סימן אלף קמה), שהאיסור לשוכר להשכיר לאחר או האיסור לשואל להשאיל לאחר הוא רק אם החפץ לא נועד להשכרה או להשאלה, אך אם החפץ מיועד להשאלה (למשל שואל חפץ מגמ"ח שהחפץ נועד להשאלה לאחרים) - יכול השואל להשאיל לאחרים, ואם הרוויח מכך הרווח שייך לו ולא שייך לבעלים, כי יש לו רשות להעביר את החפץ לאחרים, כך שהרווח מתקבל מזכות ששייכת לו.

המחנה אפרים עוד הסיק, שלא ניתן להוציא את הרווחים מידי המוחזק, למרות שהוא עבר על התנאי שהבעלים עשו עמו והעביר את החפץ לאחרים ובכך יצר רווחים לעצמו, בכל זאת אם הרווחים מוחזקים בידו - הבעלים לא יכולים להוציאם מידו. גם בנידונינו, הנתבע מוחזק ברווחים, כך שגם אם נאמר כדברי התובע, שהנתבע עבר על התנאי שנעשה עם הוצאת הספרים, בכ"ז לא ניתן להוציא מיד הנתבע המוחזק ברווחים.

לסיכום: לדעת המחנה אפרים, לא ניתן להוציא מיד המוחזק ברווחים, גם אם הנתבע עבר בחלק מהמקרים על הסיכומים שהיו עם הוצאת הספרים. נשוב ונציין, שבית הדין סבור שבאופן כללי לא הייתה חריגה מהסיכומים, ואת פסק המחנה אפרים בית הדין מחיל על מקרים חריגים, בהם אין הוכחה ברורה שהייתה הפרת חוזה.

 

רווח שהתקבל כתוצאה מעבודתו של חברו

כאמור לעיל, לטענת התובע, הנתבע היה בכל מקרה רוכש את אותה כמות ספרים (מאה ספרים), עבור מסלול ההפצה שלו. ספרים אלו היו אמורים להימכר דרך מסלול ההפצה של הנתבע, ומעבר לכך גם הרכזים היו משיגים קונים נוספים לספר, אך הנתבע מכר לרכזים עשרות ספרים מתוך מאה הספרים שהוא כבר רכש, ובכך גרם להפסד של עשרות ספרים שהיו נרכשים דרך ההוצאה במסלול הרכזים, ובמקום זאת נרכשו דרך הנתבע.

השאלה לדיון היא, האם הרכזים עבדו בשביל הוצאת הספרים, או שהם עבדו בשביל הנתבע? (קיים איסור לעשות רווחים כתוצאה מעבודה של חברו, כפי שמבואר בהערה[9]).

נקדים ונאמר, שהתובע לא הביא הוכחות שהרכזים ידעו שהם עובדים בשביל הוצאת הספרים ולא בשביל הנתבע. התובע בדיון לא קבע בצורה ברורה שהרכזים עבדו עבור הוצאת הספרים ולא עבור הנתבע.

בכדי לקבוע עבור מי עבדו הרכזים יש לבחון את תנאי העבודה שהיו לרכזים. השכר של הרכזים היה הנחה בסך 15 ש"ח על רכישת הספר שהיו צריכים לשלם עליו. כלומר לא מדובר כלל על רווח אלא חיסכון קל בסך 15 ש"ח.

למעשה מדובר על עבודה כמעט בהתנדבות. הרכזים היו צריכים לתלות שלט פרסום של הספר, ללוות את תהליך המכירה, ולגבות את הכספים מקונים שטרם שילמו, לאחר מכן להעביר את הכספים להוצאת הספרים. מדובר בהשקעה שהשכר עליה הוא קטן ביותר.

הרכזים עבדו בגלל האידאל שראו בהפצת הספר, ולא בכדי לסייע להוצאת ספרים. אילו הם היו מעלים בדעתם שהם עובדים עבור הוצאת הספרים - הרכזים לא היו משקיעים שעות של עבודה רק בשביל הנחה בסך 15 ש"ח ממחיר הספר, הרכזים ברובם הם קשורים למכון (שהנתבע הוא נציגו), כך שברור שהרכזים עבדו עבור הנתבע.

הנתבע ושותפו השקיעו שעות רבות בהכנת רשימת רכזים, בשיחה עמם בכדי למכור את הספרים. הרכזים הבינו שהם עובדים עבור הנתבע ולא עבור הוצאת הספרים. המוטיבציה מצד הרכזים לעבוד הייתה בגלל האינטרס לסייע לנתבע ולמכון, ולא בכדי לסייע להוצאת ספרים.

בנוסף, הנתבע לא רכש ספרים ללא שהייתה הזמנה מראש, כך שגם אותם עשרות ספרים נרכשו רק לאחר הזמנה ידועה מראש, כך שכלל לא נוצרה פגיעה במכירות להוצאת הספרים. לנתבע יש פלטפורמה להקים מערכת גדולה של רכזים, לנתבע יש קשרים רבים דרכן הוא יכל למכור מאות ספרים מערכת שלא קיימת לתובע, כך שעבודת הרכזים הייתה כתוצאה מעבודת הנתבע ולא כתוצאה מתוכנית הרכזים שהתובע הקים.

מעבר לכך, תוכנית הרכזים כלל לא עבדה כפי שהוצאת הספרים ציפתה. מבחינתה של הוצאת הספרים, התוכנית תהיה רלוונטית רק אם הרכזים ישיגו לפחות עשרה קונים שירכשו את הספר, אך הרכזים לא הצליחו לעמוד ביעד זה, כך שבמצב הנתון - תוכנית הרכזים כלל לא פעלה, והוצאת הספרים כלל לא בתמונה, כך שרוב מוחלט של מכירות הספרים היו דרך קו ההפצה של הנתבע, שלמעשה הציל את המכירות, והציל את הוצאת הספרים מהפסד עבור הדפסת ספר זה. לא מדובר כלל בעשיית רווחים מנכסי חברו, אלא על הצלת נכסי חברו.

לסיכום: תוכנית הרכזים של הוצאת הספרים לא פעלה, כך שהמכירות ברובם המוחלט היו דרך קו ההפצה של הנתבע שמכר לפי חוזה שהיה בינו לבין הוצאת הספרים, והוא זכאי לקבל את הרווחים שעשה במכירת הספרים לפי הדין.

 

הנאה מדף הפרסום שהפיקה הוצאת הספרים

התובע עוד תבע על שימוש בדף הפרסום שהפיקה הוצאת הספרים. נפתח ונאמר שהתביעה יכולה להיות רק על ההנאה מדף הפרסום, ולא על כל עבודת הפרסום של הגרפיקאית.

במספר מקומות בגמרא מובא היסוד ההלכתי, שיש לחייב אדם שנהנה מרכושו של חברו, למרות שלא סוכם בניהם על חיוב תשלום, כפי שניתן לקרוא באריכות במאמר על דין נהנה. (המאמר נמצא באתר בית הדין של ישיבת מצפה יריחו).

מעבר למקורות שמובאים במאמר הנ"ל, נציין עוד מספר מקורות מהם נראה שיש חיוב לשלם על הנאה. הרמ"א בסימן רסד סעיף ד פסק: "וכן כל אדם שעושה עם חבירו פעולה או טובה - לא יוכל לומר: 'בחנם עשית עמדי הואיל ולא צויתיך', אלא צריך ליתן לו שכרו".

וכ"פ בסימן רמו סעיף יז: "הגה: האומר לחבירו 'אכול עמי' - צריך לשלם לו, ולא אמרינן מתנה קא יהיב ליה. ולכן מי שמאכיל לחתנו עם בתו יותר מזמן שקצב לו מזונות - צריך החתן לשלם לו מזונותיו כשיתבע ממנו, אבל לא מזונות אשתו. ודוקא דליכא הוכחה דנתן לו לשם מתנה, אבל היכא דמוכח דנתן לו לשם מתנה, רק אחר כך נפלה קטטה ביניהם ולכן תובע ממנו - פטור".

בנידונינו, הנתבע נהנה מדף הפרסום שהפיקה הוצאת הספרים, וכאמור יש לשלם על כל הנאה. אלא שניתן לומר שהוצאת הספרים כבר הכינה את דף הפרסום עבור הפצות נוספות ללא קשר לתוכנית הרכזים, ומניין שיש חיוב בתשלום גם במקרה של הנאה עקיפה?

אך מדברי הנודע ביהודה (מהדורא תניינא - חושן משפט סימן כד) משמע שיש חיוב בתשלום, גם אם אדם נהנה מעבודה שנעשה עבור אדם אחר. הנודע ביהודה דן על אדם שהדפיס ש"ס עם פירוש, ובעל הדפוס הכין את האותיות מברזל שעליהם יודפסו הדפים, ולאחר שסיים את ההדפה הוא הדפיס עוד עותק של ש"ס לשימוש עצמי (הוא הדפיס רק את הש"ס בלי הפירוש). הנודע ביהודה חייב אותו לשלם על ההנאה שיש לו בשימוש בסידור האותיות מדין זה נהנה וזה חסר. הנודע ביהודה פסק: "ויחזיר לו חלקו מסידור האותיות כדין כל הנהנה ממלאכת חבירו".

אך נראה שאין מקום לחייב, כי הוצאת הספרים רצתה להפיק פרסום עבור כל קווי ההפצה העומדים לרשותה, וגם קו ההפצה של הנתבע הוא קו מאושר ע"י הוצאת הספרים, כך שגם הנתבע יכל ליהנות כדין מדף הפרסום ללא צורך בהשתתפות בהוצאות הפקת הדף.

לסיכום: אין מקום לחייב על ההנאה מדף הפרסום, ככל ומדובר במפיץ מורשה מטעם הוצאת הספרים.

 

 

תוספת לפסק דין מאחד הדיינים

מאחר והספרים שמכרו הרכזים היו שייכים לנתבע ועל זה אין חולק, א"כ ברור גם שהרווחים ממכירתם שייכים לנתבע אפילו אם יתברר שהרכז עבד עבור התובע. אדרבה, במקרה זה שייך הכלל של עושה סחורה בפרתו של חבירו, קרי בנידון לפנינו שהתובע יעשה סחורה בספריו של הנתבע. מאחר ואין לעשות כן, ממילא הרווחים ממכירת הספרים של הנתבע שייכים לנתבע. אלא שכאן נכנסת שאלה אחרת והיא - הלוא התובע לא יזם את המציאות הנ"ל שהרכז ימכור ספריו של הנתבע, אלא הנתבע בעצמו השתמש ברכז (פועל) של הוצאת הספרים. השאלה היא, האם מציאות כזו שראובן (הנתבע) משתמש בפועליו של שמעון (התובע) - ללא הסכמתו של שמעון - כדי שיעבדו ברכושו של ראובן, (הספרים של הנתבע) מחייבת את ראובן (הנתבע) בתשלום לשמעון (התובע).

נראה לדמות זאת ל-"השוכר את הפועל לעשות בשלו, והראהו בשל חבירו - נותן לו שכרו משלם, וחוזר ונוטל מבעל הבית מה שההנהו".

לפי זה אם אכן יתברר שהרכזים נשכרו לעבוד עבור התובע, הרי שהנתבע (בנידון בגמרא היינו בעל הבית) צריך לשלם לתובע את מה שנהנה משכירות הפועל של התובע.

ולכאורה המקרה כאן חמור יותר מהמקרה בגמרא, כי כאן הנתבע השתמש בפועל - לפי טענת התובע - שלא בהסכמתו. וכך הוא ציור המקרה - "המראה את שלו לפועל של חבירו". אכן מבחינה מוסרית אם דבר כזה נעשה במזיד - יש כאן מעשה לא הגון, אבל נראה שמבחינת חובת תשלום של הנהנה למי ששכר את הפועל אין חילוק, ועדיין חובת התשלום היא רק על ההנאה שהפיק מפעולת הפועל. (אולם ראה לקמן ביחס לטירחא לשכור את הפועל).

אמנם גם התשלום על ההנאה לא יהיה גדול ממה שהיה צריך לשלם מי ששכר את הפועל, כי אילו יקבל מי ששכר את הפועל יותר ממה שהוציא אם כן ייווצר מצב שהוא עושה רווח על פרתו של חבירו, היינו שעושה רווח משדהו של בעל השדה. ואלו דברי הרמ"ה המובאים בטור בסימן שלב, וכפי שהסבירום האחרונים (ד"מ, סמ"ע, ב"ח וש"ך).

מה שעדיין יש לדון הוא, שסוף סוף יש כאן הנאה מטרחה של מי ששכר את הפועל, (טרחה זו לא הוזכרה בנידון הגמרא, כי שם היוזם לשנוי העבודה היה השוכר עצמו, ואילו כאן היוזם לשינוי הוא בעל הבית הנהנה מן הפועל). המקורות לחיוב עבור טרחה נכתבו בפסק הדין בנוגע לתשלום על עבודת הגרפיקה.

אמנם כדי לבסס טענה זו, צריך התובע להוכיח שאכן הייתה לו טרחה בשכירת הפועל, וכן שאכן הפועל חשב שהוא עובד עבורו, כי אם הפועל עצמו רצה לעבוד עבור השני, אם כן התבטלה השכירות עבור הראשון, ואין כאן הנאה מטרחה של אחר.

מאחר ובית הדין התרשם על פי העובדות המפורטות בפסק הדין, שאדרבא יתכן והרכזים עבדו בעיקר עבור הנתבע, אם כן אין מקום לחייב את הנתבע כנהנה מטרחה של שכירות הרכזים.

 

 

החלטה:

התביעה נדחית. הנתבע פטור מלשלם לתובע.

 

פסק הדין ניתן ביום ‏*** תשע"ט *** 2019.

בזאת באנו על החתום

_______________

הרב יעקב סבתו

_______________

הרב חיים גרינשפן, אב"ד

_______________

הרב ישועה רטבי

 

 

[1] ע"פ האמור בספר ירמיהו (פרק יז פסוק יא): "עֹשֶׂה עֹשֶׁר וְלֹא בְמִשְׁפָּט - בַּחֲצִי יָמָיו יַעַזְבֶנּוּ, וּבְאַחֲרִיתוֹ יִהְיֶה נָבָל".

[2] נחלקו הראשונים כיצד להסביר את מחלוקת רבנן ורבי יוסי. התוס' (ד"ה תחזור) הסבירו את מחלוקת רבי יוסי ורבנן בדרך הבאה: לדעת רבי יוסי, הפרה שייכת לבעלים (המשכיר). גם כאשר הפרה מתה באונס, עדיין הפרה שייכת לבעלים, ורק לאחר שבועת השוכר כי הפרה מתה באונס, רק אז הוא לא יצטרך להחזיר את הפרה. ובכן, כאשר הפרה המושכרת מתה אצל השואל, יכול המשכיר לומר לשוכר: אינני חפץ בשבועתך, אל תישבע לי, נמצא שהפרה עוד שייכת וקשורה למשכיר, ויוכל הוא לתבוע את דמי הפרה מן השואל. אבל לדעת רבנן, לאחר שהפרה מתה באונס - השוכר באופן אוטומטי אינו חייב לשלם לבעלים, והשבועה נועדה רק להוכיח את טענת האונס, השבועה אינה פוטרת מחיוב תשלום, אלא האונס פוטר, לכן ברגע שאירע האונס, השוכר פטור ללא קשר לשבועה.

אך הרא"ש (מסכת בבא מציעא פרק ג סימן ה) ביאר: "טעמא דרבי יוסי משום דחשיב שוכר כאילו השאילו בשליחות המשכיר, הלכך דין המשכיר עם השואל". כלומר השוכר נחשב לשליח של הבעלים, כך שיש קשר ישיר בין השואל ובין הבעלים, כי השואל השאיל את הפרה מהשוכר שהוא השליח של הבעלים.

וכן כתבו הרשב"א (מסכת בבא מציעא דף לה עמוד ב) והר"ן (חי' ד"ה נימא, עיין נ"י דף יט:) כתב: לדעת רבנן, השואל משלם לשוכר, מכיוון שהשואל מחויב רק כלפי השוכר ואין לו שום קשר לבעלים, לכן הבעלים כלל אינם יכולים לתבוע תשלום מן השואל, הם יכולים לתבוע רק את השוכר, אבל השוכר פטור דהוי אונס. אבל לדעת רבי יוסי, השואל שאל כלי של הבעלים, לפיכך נחשב כאילו שאל מן הבעלים, לכן יכולים הבעלים לתבוע ישירות את השואל.

[3] וכך פסק שולחן ערוך הרב (חושן משפט הלכות שאלה ושכירות וחסימה סעיף ב): "השוכר בית מחבירו - רשאי להשכירו לאחר, ובלבד שלא יהיו בני ביתו מרובים מבני ביתו של השוכר. וכן השואל רשאי להשאיל, ואפילו להשכיר לזמן משך ימי שאילתו, לפי שהקרקע בחזקת ורשות בעליה עומדת, ואי אפשר להבריחה, ולא שייך בה נאמנות כלל".

[4] ישנם מספר מקרים בהם אסור לשוכר להשכיר את הבית לשוכר אחר:

  • א. השולחן ערוך בסימן שטז סעיף א פסק, שאסור לשוכר להשכיר את הבית למשפחה אחרת כאשר מספר בני הבית שיש לשוכר השני גדול ממניין בני הבית שיש לשוכר הראשון. (ע"פ דברי הרמב"ם {הלכות שכירות פרק ה הלכה ד}. מובא גם בנימוקי יוסף {דף מט. ד"ה דפרקה}).
  • ב. מדברי השולחן ערוך בסימן שיא סעיף ו משמע, שאם המשכיר גר עם השוכר בבית - השוכר לא יכול להשכיר את הבית לאחרים.
  • ג. אסור להשכיר לשוכר אחר שאינו הגון. כך כתב ערוך השולחן (סימן שטז סעיף ב) כתב: "שאם ידוע שזה האיש שרצונו להשכירו הוא מחריב דירות, או שהוא אלם, או בעל מריבות, או אינו מתנהג בנקיות, וכיוצא בזה - ודאי שהמשכיר מוחה בו מלהשכיר לזה".
  • ד. שוכר שרוצה להשכיר את ביתו לאחרים יכול לעשות זאת רק אם הדירה לא מרוהטת ואין מטלטלים בדירה, אבל אם המשכיר השאיר חלק מהמטלטלים - אסור לשוכר להשכיר לאדם אחר.
  • ה. אם כתוב בחוזה במפורש, שאסור לשוכר להשכיר את הדירה - החוזה תקף ככל תנאי שבממון.

[5] הנימוקי יוסף הדגיש: המשנה במסכת בבא מציעא כתבה, שלא ניתן לעשות סחורה בממון חברו, התייחסה רק למקרה בו אדם עושה סחורה בממון חברו שלא ברשות, כגון שומר שמסר לשומר שהדבר אסור ע"פ ההלכה, ולכן לא יכל השוכר למסור לשואל, לפיכך לא יתכן שיעשה סחורה בממון חברו שלא ברשות, אבל אם ביקש רשות להעביר את החפץ לאדם אחר - רשאי הוא לקבל את הרווחים לעצמו, ואין הוא צריך לתת את הרווחים לבעלים.

הגר"א בסימן שסג ס"ק ל הקשה: "וצ"ע דהא אמרינן שם ל"ו א' הב"ע בשנתנו". כלומר הגמ' במסכת בבא מציעא דף לו עמוד א הסיקה, שמדובר שהשוכר קיבל רשות מהבעלים להשאיל את הפרה לאדם אחר, ולמרות שהייתה רשות להשאיל, בכ"ז הרווחים הולכים לבעלים ולא לשוכר, זאת בניגוד לפסק הנימוקי יוסף והרמ"א שאם השוכר קיבל רשות להשכיר שהרווחים יהיו שייכים לו. הגר"א נשאר בצ"ע על שאלה זו. לקמן נביא את תשובת הקצות לשאלה זו.

[6] מדברי הרמב"ם (הלכות שאלה ופיקדון פרק א הלכה ה) משמע, ששכירות חשובה כקניין. וכך כתב הרמב"ם: "השואל כלי מחבירו או בהמה סתם - הרי המשאיל מחזירו בכל עת שירצה. שאלו לזמן קצוב, כיון שמשך וזכה - אין הבעלים יכולין להחזירו מתחת ידו עד סוף ימי השאלה, ואפילו מת השואל - הרי היורשין משתמשין בשאלה עד סוף הזמן. ודין הוא: הלוקח - קונה הגוף קנין עולם בדמים שנתן. ומקבל מתנה - קנה הגוף קנין עולם ולא נתן כלום. והשוכר - קנה הגוף לפירותיו עד זמן קצוב בדמים שנתן. והשואל - קנה הגוף לפירותיו עד זמן קצוב, ולא נתן כלום, כשם שהנותן כמוכר שאינו יכול לחזור בו לעולם - כך המשאיל כמשכיר שאינו יכול לחזור בתוך הזמן".

[7] צריך לציין, שהמחנה אפרים (הלכות שכירות סימן יט) כבר כתב את החילוק המובא בקצות: "ועוד טעם אחר יש בנ"ד שיהא הריוח לשוכר, ולא שייך הכא לומר אין אדם עושה סחורה בפרתו של חברו דע"כ לא אמרינן הכי אלא לזכות בדמי גוף הפרה, שאין לשוכר כלום בגוף הפרה כדי שיזכה בדמיה, אבל בדמי השכירות שהרויח השוכר - לא שייך להאי טעמא, דהאי ודאי קנין פירות יש לו לשוכר לאישתמושי בה כל ימי שכירותה, ומה לי שישתמש בה איהו ומה לי שישכירנה לאחרים וירויח בה, אין זה אלא משתכר בדידיה, דשכירות ליומיה - ממכר הוי".

[8] הרשב"א (חלק א סימן אלף קמה) פסק: רק במטלטלים (שלא עשויים להשכיר או להשאיל) אנו אומרים שאסור לשוכר ולשואל להשכיר ולהשאיל, מכיוון שניתן להבריחם, והמשאיל לא מוכן שהמטלטלים שלו יהיו אצל אדם אחר, (כמו כן במטלטלים יש חשש שיאבדו או יגנבו), אבל השוכר או השואל קרקע - יכול להשכיר או להשאיל לאחרים, שכן לא ניתן להבריח קרקע. הרשב"א הביא לכך שתי הוכחות

הרשב"א הוכיח זאת מדברי הגמ' לעיל ע"פ הסבר רבנו חננאל: שוכר ספינה שמכר את הסחורה שלו באמצע הנסיעה לאדם אחר - המשכיר יכול להתרעם על כך שהשוכר הראשון הביא שוכר חלופי ויתכן והוא יותר קשה מהשוכר הראשון, אך לא ניתן למנוע זאת.

הרשב"א עוד הביא לכך הוכחה מדברי המשנה במסכת מעשר שני פרק ה משנה ט: מעשה ברבן גמליאל שהיה בספינה ונזכר שלא עישר פירותיו, רבן גמליאל חשש שמא יאכלו מפירות אלו, לכן עישר בספינה, ר"ג אמר: המעשר ראשון יהיה שייך לרבי יהושע בן חנניה, שהיה לוי. אך רבי יהושע לא יכל לקנות את המעשר במשיכה, שכן הפירות אינם לידו, לכן רבי יהושע שכר את מקום הפירות מר"ג, שהרי שכירות נקנית בכסף, נמצא שהמקום היה שייך כעת לרבי יהושע, והפירות קנויים לו מדין חצר. לאחר מכן רבי יהושע השוכר השכיר את המקום לרבי אלעזר בן עזריה שהיה כהן בכדי לזכות לו תרומת מעשר. מכאן ששוכר יכול להשכיר לשוכר שני.

[9] בגמ' במסכת בבא מציעא דף עו עמוד א מובא: מעסיק שאמר לשליח שישכור לו פועלים בשלושה זוזים, אך השליח אמר להם שיקבלו ארבעה זוזים, ואמר להם שכרכם עלי - השליח משלם לפועלים ארבעה זוזים, כי השליח נחשב למי ששכר את הפועלים, כך שהוא חייב לתת לפועלים את המחיר שהתחייב לשלם, (למרות שהעבודה לא שווה את הסכום שהוא התחייב לשלם). לאחר מכן, השליח יבקש מהמעסיק החזר בסך שלושה זוזים, ומפסיד זוז בכך ששינה מדבריו של המעסיק, כי המעסיק גילה בדעתו את גובה הסכום שהוא מוכן לשלם לפועלים, לכן רק סכום זה הוא צריך לשלם[9]. ("מקבל רק מה שהנהו", הכוונה שהמעסיק מחויב לשלם רק את הסכום שהוא התחייב לשלם ולא מעבר לכך). וכ"פ השולחן ערוך בסימן שלב סעיף א.

אבל הרמ"ה הבין כפי שמשמע מפירוש רש"י, שהשליח מקבל את הסכום שהמעסיק היה צריך לשלם לפועלים רגילים, כך שאם המחיר לעבודה זו הוא שלושה וחצי זוזים - השליח יקבל רק שלושה וחצי זוזים ויפסיד חצי זוזים, ואם המחיר הוא ארבעה זוזים - השליח יקבל את כל הסכום שהוציא על הפועלים, דהיינו ארבעה זוזים. הסברא לכך היא, שהמעסיק צריך לשלם מדין נהנה, שהרי אילו הוא היה בעצמו שוכרם, הוא היה חייב לשלם לפועלים סכום זה, לכן עליו לשלם את אותו סכום גם כאשר הפועלים נשכרו דרך השליח, כי הוא נהנה מעבודת השליח וכ"פ הרמ"א בסימן שלב סעיף א.

אם כי הרמ"ה הגביל: השליח יקבל החזר מהמעסיק רק עד סכום של ארבעה זוזים, אבל אם הפועלים עבדו בסכום השווה לחמישה זוזים, והם קיבלו מהשליח ארבעה זוזים כפי שהשליח סיכם עמם - השליח לא יכול לדרוש מהמעסיק החזר בסך חמישה זוזים, בכדי שלא יהא עושה סחורה בפרתו של זה, לכן הוא יקבל מהמעסיק רק ארבעה זוזים כפי שהסכום שהוא הוציא עבור שכר הפועלים. וכן כתבו הסמ"ע בסימן שלב ס"ק ב והש"ך בס"ק ג.

הבית יוסף סבור שהשליח יקבל רק שלושה זוזים ולא יותר, לפיכך לדעתו לא יתכן שהשליח יעשה רווחים בפרתו של חברו (בכספי המעסיק), כפי המבואר לעיל, לכן הוא מסביר את דעת הרמ"ה כך: הפועלים מודעים לכך שהמעסיק רצה לשלם להם רק שלושה זוזים, והשליח הוסיף בשכרם, נמצא שהם מחזיקים טובה לשליח, ואותה טובת הנאה נחשבת כסחורה, לכן השליח יקבל רק כפי הדוגמא המובאת בגמ', דהיינו שלושה זוזים ולא מעבר לכך.

 

שאל שאלה


קוד אבטחה
רענן