אמבולנס שהוזמן לילדה שהתעלפה, מי חייב לשלם על האמבולנס, האם המדריכה שהזמינה את אמבולנס, או רכזת הנוער שאחראית על הילדה, או ההורים של הילדה? 

הרב ישועה רטבי

 

 

שאלה:

רכזי נוער בישוב מסוים ארגנו לנוער התנדבות בבית אבות ובית יתומים. אחת הילדות שהתנדבה התייבשה והתעלפה. המדריכה הזמינה אמבולנס שפינה את הילדה לבית חולים. בבית חולים נתנו לה נוזלים, ולאחר מספר שעות היא שוחרה לביתה.

לפי הנהלים של מד"א, אם לא היה אשפוז - יש לשלם עבור הנסיעה באמבולנס. השאלה היא מי חייב לשלם, האם המדריכה שהזמינה את אמבולנס, או רכזת הנוער שאחראית על הילדה, או ההורים של הילדה?

 

 

תשובה:

  • א. לפי הנחיות משרד הבריאות, כאשר יש ירידה בערנות כתוצאה מהתייבשות - יש להפנות מיידית לבית חולים. הילדה התעלפה כתוצאה מהתייבשות, כך שרכזי הנוער נהגו באחריות כאשר החליטו לפנות את הילדה לבית חולים באמבולנס.
  • ב. מי שהוציא הוצאות כספיות בכדי להציל אדם שנמצא בספק סכנה - זכאי לקבל החזר כספי ממי שהצילו, כך שמשפחת הילדה צריכה לממן את הוצאות האמבולנס. (בית יוסף בסימן תכו, והרמ"א בסימן קח סעיף א).
  • ג. גם אם משפחת החולה מתנגדת לזמן את כוחות ההצלה, אם יש ספק סכנת חיים לחולה - יש לזמן את כוחות ההצלה, והחולה יהיה חייב לשלם את שכר עבודתם. (שו"ת חבצלת השרון חלק ב חו"מ סימן כד).

 

החובה להזמין את כוחות ההצלה

באתר קופת חולים כללית יש הסבר להתייבשות ולהשלכות לאי טיפול בהתייבשות: "התייבשות זהו מצב של חוסר נוזלים בגוף בגלל שתייה לא מספקת, שלשולים או הקאות חוזרות. מה מרגישים? צמא, תחושה של יובש בפה ובריריות, חוסר הזעה ויובש בעור, כאבי ראש ותשישות".

"הסכנות: פגיעה בכליות, עלייה בצמיגות הדם, התעלפות. אם ההתייבשות אינה מטופלת כיאות, היא עלולה לגרום למכת חום ואף למוות".

בגמ' במסכת יומא דף פד עמוד ב מובא: "ואין אומרים: נמתין לו שמא יבריא, אלא מחמין לו מיד, מפני שספק נפשות דוחה את השבת, ולא ספק שבת זו - אלא אפילו ספק שבת אחרת. ואין עושין דברים הללו לא על ידי נכרים ולא על ידי כותיים, אלא על ידי גדולי ישראל. ....מפקחין פקוח נפש בשבת, והזריז הרי זה משובח. ואין צריך ליטול רשות מבית דין".

בגמ' במסכת ברכות דף ס עמוד א נאמר: "דתני דבי רבי ישמעאל: ורפא ירפא - מכאן שניתנה רשות לרופא לרפאות". הרמב"ן (תורת האדם שער המיחוש - ענין הסכנה) כתב: "האי רשות - רשות דמצוה הוא, דמצוה לרפאות, ובכלל פקוח נפש הוא... כל רופא שיודע בחכמה ומלאכה זו - חייב הוא לרפאות, ואם מנע עצמו - ה"ז שופך דמים[1]".

הרמב"ם (פירוש המשנה מסכת נדרים פרק ד משנה ד) כתב: "מפני שהיא מצוה, כלומר שחייב הרופא מן הדין לרפאות חולי ישראל, והרי הוא בכלל אמרם בפירוש הכתוב: והשבתו לו - לרבות את גופו, שאם ראהו אובד ויכול להצילו - הרי זה מצילו בגופו או בממונו או בידיעתו". וכ"פ הרמב"ם בהלכות נדרים (פרק ו הלכה ח).

וכ"פ השולחן ערוך (יורה דעה סימן שלו סעיף א): "נתנה התורה רשות לרופא לרפאות. ומצוה היא[2]. ובכלל פיקוח נפש הוא. ואם מונע עצמו - הרי זה שופך דמים".

בגמ' במסכת בבא קמא דף פא עמוד ב מבואר: "תניא: השבת גופו מניין? ת"ל: והשבותו". כלומר יש חובה לסייע בכל הנדרש בכדי שלא ייגרם נזק לגוף האדם.

בשאילתות דרב אחאי (פרשת שמות שאילתא לח) מובא: "דמחייבין דבית ישראל לרחומי חד בחבריה, (מחויביים ישראל לרחם), שנאמר וחי אחיך עמך. ועדיף קמי שמייא לקיומי נשמה, דאפילו שבת דאסור סקילה - מחללין לקיומי נשמה. ולא מיבעייא ודאי אלא אפי' ספק... והיכא דרופא אומר צריך אף על גב דהוא (החולה) אומר לא צריכנא (יש לחלל את השבת לפי הנחיות הרופא, גם אם החולה אומר שלא צריך לחלל עליו את השבת), דאיכא למימר הוא קים ליה בנפשיה - לרופא שמעינן".

לרכזי הנוער יש אחריות לשמירה על הילדים, שלא ייגרם להם נזק, כך שרכזי הנוער נהגו באחריות כאשר החליטו לפנות את הילדה לבית חולים באמבולנס.

 

 

תשלום עבור ההצלה

מדברי הגמ' במסכת סנהדרין דף עג עמוד א משמע, שיש חובה לא רק לסייע למי שנמצא בסכנה או בספק סכנה, אלא גם צריך להוציא הוצאות כספיות בכדי להציל אדם הנמצא בסכנה. (דברי הגמ' מובאים בנספח). הסמ"ע בסימן תכו ס"ק א בעיר: תמוה מדוע השולחן ערוך והרמ"א השמיטו את הלכה זו.

הש"ך בס"ק א הסביר: הרמ"א כבר פסק דין זה ביורה דעה סימן רנב סעיף יב: "הפודה חבירו מן השביה - חייב לשלם לו אם אית ליה לשלם, ולא אמרינן דהוא מבריח ארי מנכסי חבירו".

ניתן להוסיף, שהשולחן ערוך הביא את דברי הרא"ש (שיובאו לקמן) בכסף משנה (הלכות רוצח ושמירת הנפש פרק א הלכה יד) ובבית יוסף (סימן תכו).

מהר"י ווייל (סימן קמט) פסק: יש חובה לשלם מיד למי שהצילו (ופדהו מהשבי), ואם ירצה יוכל אחר כך לתבוע בבית דין לבירור חיוב התשלום, כי אם לא ישלם באופן מידי, לא יהיה מי שירצה להציל אנשים. וכ"פ הרמ"א (שם).

הרא"ש (מסכת סנהדרין פרק ח סימן ב) כתב: במידה ויש לניצול יכולת כלכלית, עליו להחזיר למציל את המעות שהוציא עבור הצלתו, "דאין אדם מחויב להציל נפש חבירו בממונו, היכא דאית ליה ממונא לניצול". וכך מבואר בדין רודף, שיכול הנרדף לשבור את כלי הרודף בכדי להינצל, אך אם הנרדף שבר כלי חברו - חייב לשלם, ומכאן שכל ניצול צריך לשלם על ההוצאות שהיו תוך כדי תהליך הצלתו[3].

וכן כתב היד רמ"ה (מסכת סנהדרין דף עג עמוד א): "ומסתברא לן, דהיכא דטרח ואגר אגורי ואצליה (אם המציל טרח והוציא הוצאות מכספו בכדי להציל אדם) - שקיל מיניה, (המציל מקבל ממנו החזר כספי), דעד כאן לא חייביה רחמנא אלא למטרח בלהדורי בתר אגירי, (אדם חייב לטרוח לשכור את אנשי ההצלה שיצילוהו), אבל לאצוליה בממוניה - לא[4]". (הוא לא חייב להצילו בממונו).

הרא"ש (כלל פה סימן ב) כתב: חולה שלא ביקש שיוציאו עבורו הוצאות עבור רפואתו, ובכ"ז קרוביו הוציאו כספים בכדי לרפותו. אותם קרובים ששילמו כספים בכדי להציל את החולה לא צריכים להפסיד, למרות שהחולה לא ביקש להוציא את ההוצאות, "כי מנהג ידוע כשאדם נופל למשכב, ואינו יכול לסייע עצמו - שהקרובים משתדלים להמציא לו רפואה... ואפילו איניש דעלמא שהיה משתדל להמציא רפואה לחולה בלא צווי החולה - נראה שלא יפסיד, דפקוח נפש הוא, וכל הזריז הרי זה משובח".

וכ"פ הרמ"א בסימן קח סעיף א: "ואם הוציאו על רפואות בחליו - יש לו דין שאר חוב, שאם ידוע כמה הוציאו ושלא נפרע בחייו, נפרעין מן היתומים". (מובא בדרכי משה בסימן קח ס"ק א).

שער משפט (סימן קח ס"ק ב) כתב: אם אין הוכחות כמה כספים הוציאו עבור רפואתו - המוציא נשבע על הסכום שהוציא ויכול לגבות מהחולה או מיורשיו[5].

הציץ אליעזר (חלק י סימן כה פרק כט) כתב בשם בעל הדרכי תשובה (שו"ת צבי תפארת סימן לב): אדם שמיוזמתו ביקש מבעל עגלה שיסע להביא רופא עבור ילד חולה. הרופא הגיע אך לא הצליח להציל את הילד והוא נפטר. אבי הילד סירב לשלם על העגלה כי לא הוא הזמין את העגלה, וכן סירב לשלם לרופא, כי הילד נפטר והתרופות לא הועילו לו.

הדרכי תשובה פסק שיש לחייב את ההורים לשלם עבור הוצאות הנסיעה ועבור הוצאות הרופא, כפי שפסק הסמ"ע בסימן רסד ס"ק יב, שגם במקרים בהם נעשה ניסיון להציל חמור מנהר, אך הניסיון לא צלח, במידה ובעלי החמור לא היו בנהר בזמן שחמורם נשטף, דין המציל כדין מציל עם תנאי שיציל את חמורו בתמורה לשכר[6], לכן הוא זכאי לקבל את שכרו. וכ"פ הש"ך בס"ק ד.

כסף הקדשים (על סעיף ד) הוסיף: מדובר שההצלה הייתה נצרכת והיה סיכוי סביר להציל, שאז יש חובה להציל מדין השבת אבידה[7].

אבל הציץ אליעזר השיג על דבריו, על פי המבואר בשו"ת מהרשד"ם (יו"ד סימן רד), "דנשאל שם אודות פלוני שאחד מבניו החליף דתו, וארח לחברה עם פועלי און והוליכוהו עמהם, ועלה בדעת אנשי חסד להוציאו מידם, והחביאוהו כמה ימים, עד שהוצרכו להוציא עליו סך מעות, והעלו חרס בידם, ותובעים האנשים הנזכרים מאבי הנער הסך שהוציאו בעד הצלת הנער, ושואל אבי הנער אם הוא חייב לפרוע הסך ההוא אם בדיני אדם או בדיני שמים. והשיב המהרשד"ם דהדבר פשוט יותר מביעתא בכותחא שאין אבי הנער חייב לא בדיני אדם ולא בדיני שמים אפילו שוה פרוטה אם לא שכר טרחו כפועל. ...והדין נותן איפוא שלא לחייב את אבי התינוק, וכל בדומה לזה, לשלם כלל למזמין הרופא בהיות שירד להציל ולא הציל".

הציץ אליעזר חילק בין תשובת הרא"ש לבין תשובת מהרש"ם. הרא"ש התייחס למקרה בו התרופות הועילו לשעתן, אך בסופו של דבר חוליו גבר והילד נפטר, ומכיוון והתרופה הועילה לזמן קצר - יש חיוב בתשלום, אך במקרה המובא במהרשד"ם, התברר שכל ההשתדלות כלל לא הועילה, לכן אין חיוב בתשלום.

הציץ אליעזר (חלק יח סימן עז) עוד כתב: "לענ"ד נראה, דבין אם הצליח הרופא בטיפולו, ובין אם לא הצליח, או שנפטר עוד לפני שהרופא היה יכול להגיע אליו - ראובן, או בני ביתו, מחויבים בתשלום הרופא, או מגן דוד אדום, ושפיר כותב כבו' שבכגון דא אנן סהדי שגם ראובן לו היה ביכלתו היה קורא לרופא, או למד"א, וממילא הו"ל כאילו התנה עמו, וא"כ הרי זה דומה למה שפוסק השו"ע הרמ"א בחו"מ שם בסעי' ד' דאם התנה עם הבעלים - חל ע"ז הדין דירד להציל ולא הציל, דצריך לשלם לו שכרו הראוי לו, והו"ל בדומה גם למה שהעלו הסמ"ע שם בס"ק י"ב והש"ך בסק"ה, דאם לא היו הבעלים שם, אף דלא התנה כאילו התנו עמהם דמי".

וכן מובא בשו"ת חבצלת השרון (חלק ב חו"מ סימן כד): "אחד שחלה אחיו חולי מסוכן, והפצירו הקרובים באשתו שתשלח לטרנפאל אחר רופא, כי הרופא דעירם הוא שונא מוחלט להחולה, ולא רצתה, והלך אחיו הנ"ל והביא רופא מטרנפאל, ועד שבא הרופא הוטב לו מעט, ועתה אינם רוצים לשלם להאח הנ"ל מה שהוציא סך שלשים אלף מרק. והשיב עפ"י חו"מ סי' רס"ד והש"ך הנ"ל, דבנידונו הוי כלא היו הבעלים שם וכהתנה דמי, ואף שאשתו מחתה - מ"מ בסכנות נפשות, אף אם הוא בעצמו היה מוחה - לא היו שומעין לו. ...ודבר פשוט, אפי' צוח: אל תצילו - שמצילו, וחוזר ומוציא ממנו מה שהוציא". כלומר למרות שמשפחת החולה מתנגדת לזמן את כוחות ההצלה - יש לזמן והם יהיו חייבים לשלם את שכר עבודתם.

דין זה מבואר כבר בשו"ת מהר"ם מרוטנבורג (דפוס פראג סימן לט): "ודבר פשוט אפי' צוח אל תצילני - שמצילו וחוזר ומוציא ממנו מה שהוציא".

בשו"ת מהר"ם מרוטנבורג (דפוס פראג סימן שלט) עוד מובא: "אך מה שטוענת האשה שלא שאלו את פיה על הפשרה - זו אינה טענה, כי הדבר היה נחוץ, ולא היה סבור שיצאו בחנם. ועוד אומר אני, אפי' אם היתה צועקת ואפי' אם היתה תפוסה יחידה ואמרה אל תתנו שוחד עבורי, אם הי' לה מה לפרוע - אין שומעים לה[8]".

מכאן ניתן ללמוד, שגם אם המשפחה מסרבת לשלם בגלל שלא התייעצו איתם האם לפנות את הילדה באמבולנס - לא מקבלים טענה זו, כי מכיוון ויש צורך לפנות לבית חולים, הרי שיש צורך לעשות כל הנדרש בכדי שלא להגיע לספק פיקוח נפש.

לסיכום: מי שהוציא הוצאות כספיות בכדי להציל אדם שנמצא בספק סכנה - זכאי לקבל החזר כספי ממי שהצילו, כך שמשפחת הילדה צריכה לממן את הוצאות האמבולנס.

 

 

האם דין המשלם כדין פורע חובו של חברו

לכאורה ניתן לומר, שאין חובה למשפחה להחזיר את ההוצאות ששולמו לרפואת החולה, כי הוא פרע חוב חברו, ולהלכה נפסק שהפורע חובו של חברו - לא זכאי להחזר והניח מעותיו על קרן הצבי.

במשנה במסכת כתובות דף קז עמוד ב מובא: בעל שהלך למדינת הים, ועמד אחר ופרנס את אשתו: לדעת חנן איבד מעותיו, ולדעת בני כהנים גדולים ישבע כמה הוציא וייטול. התוס' (ד"ה חנן) הסבירו את הטעם לדברי חנן, שכן הוא לא הביא לבעל תועלת, אלא רק סילק נזק החוב מהבעל, (רק מציל מהפסד, אך אינו עושה טובה לחברו), והוי כמבריח ארי משדה חברו, לכן חברו לא חייב לו מידי. הגמ' פסקה הלכה כחנן.

וכ"פ השולחן ערוך בסימן קכח סעיף א "הפורע חובו של חבירו שלא מדעתו, אפילו היה בשטר... - אין הלוה חייב לשלם לו".

הגר"ע איגר (על סימן קח סעיף א) כתב בשם הרמ"ע מפאנו (סימן פט): הרמ"א פסק כדברי הרא"ש, שהחולה צריך להחזיר את ההוצאות ששלמו עבור רפואתו, אך זה לשיטת הרא"ש, שדין פורע חובו של חברו שייך רק במזונות אישה, אך בשאר החובות - הפורע חוב של חברו - זכאי לקבל החזר, (כפי שמבואר בהערה[9]). אומנם לשיטת הלכה, הפורע חובו של חברו - לא זכאי לקבל החזר (כמבואר בהערה[10]), לכן גם כאן לכאורה אין חיוב להחזיר את הוצאות הרפואה ששולמו עבור החולה.

אך יש לדחות זאת מכמה טעמים:

  • א. ישנה חובה לכל אדם להציל את חברו שנמצא בסכנה, כפי שכתוב: "לא תעמוד על דם רעך. מכיוון והמציל הוציא הוצאות כספיות בגלל חובה שחלה עליו - הוא זכאי להחזר. וכך מוכח מדברי הרא"ש (כלל עג סימן ט): מתי אנו אומרים הפורע חובו של חברו - פטור מלשלם? רק כאשר אדם פרע את החוב מרצונו, שלא היה מוכרח לשלם ובכ"ז פרע, אבל במידה והפורע היה חייב לשלם - צריך הלווה להחזיר את התשלום.

וכך גם כתב הרמב"ן (מסכת בבא מציעא דף ל עמוד ב): דין פורע לחברו שלא מקבל החזר, שייך רק כאשר אדם פרע את חובו של חברו ללא שהייתה מוטלת עליו כל חובה לעשות כן, אבל אם הייתה מוטלת עליו חובה, כגון בהשבת אבידה - הוא זכאי לקבל את שכרו, כי הוא עשה פעולה בגלל צווי התורה או צווי חכמים, ולא יתכן שייגרם לאדם הפסד כספי בגלל פעולה שעשה כתוצאה מציווי חכמים[11].

וכן משמע מדברי הריטב"א (מסכת בבא מציעא דף לא עמוד ב), אם חלה עליו חובה לבצע פעולה מסוימת, הוא זכאי לקבל החזרים על ההפסדים שייגרמו כתוצאה מהפעולה, אבל אם לא הייתה לו חובה לעשות פעולה, והוא הגזים ועשה פעולה שלא הייתה נצרכת - הוא לא זכאי לקבל החזרים. לפי ביאור הריטב"א, יש לבחון האם היית הגזמה בפעולות ההצלה, או שהמציל פעל בצורה אחראית כפי המתבקש ממנו.

  • ב. התוס' (במסכת בבא מציעא דף לא: ד"ה אם יש) כתבו יסוד חשוב: מתי אנו אומרים מבריח ארי - פטור מלשלם? רק כאשר לא ברי היזקא, אבל כאשר ברי היזקא - צריך לשלם. במציאות בה אדם נזקק לטיפול רפואי, והצוות הרפואי מעיד שיכל להיות נזק ברור - יש חיוב בתשלום.

וכן כתב המרדכי (מסכת בבא קמא סימן נח): "הפודה את השבויים אפילו שלא מדעתם, כגון שאין יכול לבוא אליהם לשאול להם אם יש לפדותם - שפודה אותם, וחוזר וגובה מהם מה שנתן לפדיונם, ולא חשיב מבריח ארי, הואיל וברי הזיקא". וכ"פ הרמ"א (יורה דעה סימן רנב סעיף יב).

  • ג. ישנם שני נימוקים מדוע הפורע חובו של חברו פטור מלשלם (כפי שמבואר בהערה[12]): א)- מכיוון שהלווה היה יכול לפייס את המלווה, כאן כמובן לא שייך זאת, כי החולה היה זקוק לרפואה. ב)- מכיוון שהלווה היה מוצא אחר שיפרע עבורו. נימוק זה שייך רק אם יש לו חבר רופא הגר בקרבת מקום שיכל לסייע לו בחינם באופן מידי, אך במציאות בה הוא נזקק לטיפול רפואי, גם החולה לא היה יכול למצוא מי שיעניק לו טיפול.

באתר משרד הבריאות נאמר: "הטיפול בהתייבשות... אם יש החמרה, כגון הקאה, ירידה בערנות או בלבול - יש להפנות מיידית לבית חולים. הילדה התעלפה כתוצאה מהתייבשות, ולפי הנחיות משרד הבריאות יש להעבירה באופן מידי לבית חולים, כך שטוב עשו האחראים שפינו את הילדה לבית חולים באמבולנס.

לסיכום: העברת הילדה באמבולנס לא הייתה מוגזמת והיה בה צורך, כך שדין פורע חובו של חברו לא שייך במקרה זה.

 

 

נספח: לא תעמוד על דם רעך

בגמ' במסכת סנהדרין דף עג עמוד א מובא: "גופא: מנין לרואה את חברו שהוא טובע בנהר, או חיה גוררתו, או לסטין באין עליו, שהוא חייב להצילו? תלמוד לומר לא תעמד על דם רעך[13]".

"והא מהכא נפקא, מהתם נפקא: אבדת גופו מניין - תלמוד לומר והשבתו לו"? (יש לימוד אחר המחייב את אדם להציל את חברו הנמצא בסכנה: אנו יודעים שצריך להשיב אבידת ממון, שכן כתוב "השב תשיבם לאחיך", א"כ הפסוק: "וַהֲשֵׁבֹתוֹ לו" בא ללמד שצריך להחזיר אבידת גופו, דהיינו אדם הנמצא בסכנה, צריך להצילו).

"אי מהתם הוה אמינא: הני מילי - בנפשיה, אבל מיטרח ומיגר אגורי - אימא לא, קא משמע לן". (אילו היינו לומדים מהשבת אבידה, היינו מגיעים למסקנה מוטעית, שלא צריך להוציא כספים בכדי להציל את חברו, כשם שלא מוציאים הוצאות בכדי להחזיר אבידה, לכך כתבה התורה לא תעמוד על דם רעך, שיש לעשות את כל המאמצים כולל הוצאות כספיות, בכדי להציל את חברו).

מדברי הגמ' מבואר, אדם חייב להציל את חברו שנמצא בסכנה, שכן כתוב: "לא תעמוד על דם רעך". רש"י (ד"ה קא משמע לן) הדגיש: "לא תעמוד על דם רעך - לא תעמוד על עצמך משמע, אלא חזור על כל צדדין שלא יאבד דם רעך".

חיוב ההצלה הנובע מדין לא תעמוד על דם רעך, חל רק במצב בו יש אדם בסיכון שנמצא לפניך, אך אין חובה לחפש אנשים שנמצאים בסיכון בכדי להצילם, לכן אין חובה להתנדב למד"א בכדי להציל נפשות - כמו שאין חובה להיות מציל בחוף בכדי להציל אנשים שטובעים.

הר"ן (חידושים מסכת סנהדרין דף עג עמוד א) כתב: הצווי לא תעמוד על דם רעך, כולל גם אדם שנמצא בספק סכנה שיש חובה לסייע לו בכדי להצילו. הר"ן ביאר: אדם שנמצא בסכנה וודאית - צריך להצילו מדין לא תעמוד על דם רעך.

הגמ' הוסיפה: לא רק שצריך לסייע למי שנמצא בסכנה, אלא גם צריך להוציא הוצאות כספיות בכדי להציל אדם הנמצא בסכנה.

הרא"ש (סימן ב) כתב: במידה ויש לניצול יכולת כלכלית, עליו להחזיר למציל את המעות שהוציא עבור הצלתו. וכך מבואר בדין רודף, שיכול הנרדף לשבור את כלי הרודף בכדי להינצל, אך אם הנרדף שבר כלי חברו - חייב לשלם, ומכאן שכל ניצול צריך לשלם על ההוצאות שהיו תוך כדי תהליך הצלתו.

הרמב"ם (הלכות רוצח ושמירת הנפש פרק א הלכה יד) כתב: אדם שיכל להציל את חברו ולא הציל - עובר על לא תעמוד על דם רעך. גם אם הוא לא יכל להציל, אך יכל לשכור אחרים שיצילוהו ולא עשה כך - עובר בלאו. וכן אם ידע שחושבים על חברו רעה "או טומנין לו פח, ולא גלה אוזן חבירו והודיעו, או שידע בגוי או באנס שהוא קובל על חבירו ויכול לפייסו בגלל חבירו ולהסיר מה שבלבו ולא פייסו, וכל כיוצא בדברים אלו, העושה אותם עובר על לא תעמוד על דם רעך".

ובהלכה טז מובא: "אף על פי שאין לוקין על לאוין אלו, מפני שאין בהן מעשה - חמורים הם, שכל המאבד נפש אחת מישראל - כאילו אבד כל העולם כולו, וכל המקיים נפש אחת מישראל - כאילו קיים כל העולם כולו".

 

 

[1] החיד"א (ברכי יוסף יורה דעה סימן שלו בס"ק ב) כתב: "ונראה דהאידנא אין לסמוך על הנס, וחייב החולה להתנהג בדרך העולם לקרות רופא שירפאנו, ולאו כל כמיניה לשנות סוגיין דעלמא ולומר כי הוא גדול מכמה חסידי הדורות שנתרפאו על ידי רופאים, וכמעט איסור יש בדבר, אי משום יוהרא, ואי משום לסמוך אניסא במקום סכנה ולהזכיר עונותיו בשעת חוליו, אמנם ינהוג כדרכן של בני אדם וארח כל ארעא להתרפאות על ידי רופא ולבו בל עמו, רק ידבק בקונו למתקף ברחמי בכל לב ובו יבטח דוקא".

[2] הט"ז (יורה דעה סימן שלו ס"ק א) הקשה: מכיוון שיש מצווה ללכת לרופא, מדוע הגמ' ניסחה שיש רשות לרפא? הט"ז ביאר: "ונראה דהכי הוא כוונת הענין זה. דרפואה האמיתית היא ע"פ בקשת רחמים, דמשמיא יש לו רפואה, כמ"ש מחצתי ואני ארפא, אלא שאין האדם זוכה לכך, אלא צריך לעשות רפואה על פי טבע העולם, והוא יתברך הסכים על זה ונתן הרפואה ע"י טבע הרפואות, וזהו נתינת רשות של הקדוש ב"ה, וכיון שכבר בא האדם לידי כך - יש חיוב על הרופא לעשות רפואתו.

[3] רודף או נרדף ששברו כלים - בגמ' במסכת בבא קמא דף קיז עמוד ב מובא: "ההוא גברא דאקדים ואסיק חמרא למברא קמי דסליקו אינשי במברא, (אדם שהקדים והכניס חמור לספינה), בעי לאטבועי, (הספינה עמדה להיטבע בגלל החמור), אתא ההוא גברא, מלח ליה לחמרא דההוא גברא, ושדייה לנהרא, וטבע, (בא אדם ודחף את החמור לנהר, והחמור טבע). אתא לקמיה דרבה, פטריה".

"אמר ליה אביי: והא מציל עצמו בממון חבירו הוא, (והמציל עצמו בממון חברו - חייב, ומדוע פטרתו[3])? א"ל האי מעיקרא רודף הוה". (והנרדף יכול להציל עצמו בממונו של הרודף). בגלל

"רבה לטעמיה, דאמר רבה: רודף שהיה רודף אחר חבירו להורגו, ושיבר את הכלים, בין של נרדף בין של כל אדם - פטור, שהרי מתחייב בנפשו". (הרודף אחר חברו להורגו, מתחייב בנפשו, שכן ניתן להציל את הנרדף ע"י הריגת הרודף, ואם הרודף שחייב מיתה, ישבור כלים - פטור הוא, שכן קם ליה בדרבה מיניה, וחיוב מיתה וחיוב ממון באו כאחד, לכן נפטר הרודף מחיוב ממוני על שבירת כלים).

"ונרדף ששיבר את הכלים של רודף - פטור, שלא יהא ממונו חביב עליו מגופו, אבל של כל אדם - חייב, דאסור להציל עצמו בממון חבירו". (הנרדף רשאי להרוג את הרודף, וכן רשאי הנרדף לשבור את כלי הרודף, ולנסות להציל את עצמו בממונו של הרודף, אבל אין הנרדף רשאי להציל את עצמו בממון חברו, לכן אם הנרדף שבר את כלי חברו - חייב).

"ורודף שהיה רודף אחר רודף להציל, ושבר כלים, בין של נרדף בין של כל אדם - פטור, (כגון אדם שרץ אחר מחבל בכדי להציל אזרחים, ובמהלך המרדף הוא שבר כלים של אחרים), ולא מן הדין, (שפטור), אלא שאם אי אתה אומר כן, (אלא נחייב את המציל), אין לך אדם שמציל את חבירו מן הרודף". (מעקר הדין המציל את הנרדף, בכך שרודף אחר הרודף, אם שבר כלים של אחרים - חייב, שכן אם הנרדף עצמו חייב במידה ושבר כלי חברו, ק"ו שאחר שאינו נרדף שיתחייב, אלא שחכמים פטרו את הרודף אחר הרודף, ושבר כלי חברו, בכדי לעודד אנשים שיצילו נרדפים ולא יחששו להגיע לידי הפסד כספי תוך כדי ניסיון ההצלה).

מדברי הגמ' מבואר, אדם שרדף אחר רודף בכדי להצילו, ובטעות שבר כלים של אדם אחר, (כגון אדם שרץ אחר מחבל בכדי להציל אזרחים, ובמהלך המרדף הוא שבר כלים של אחרים), למרות שמעיקר הדין הוא אמור להיות חייב, חכמים תקנו שהוא פטור, כי אם נחייב לא יהיה מי שירצה להציל את חברו.

[4] בשו"ת חוות יאיר (סימן קמו) מובא: "ולולי שכל הפוסקים ס"ל פה אחד שמחויב לשכור מממונו להציל חבירו, רק שחבירו יחזיר לו, כמ"ש הרא"ש... - היה אפשר לומר שאינו מחויב להשכיר משלו אם יודע שאין לחברו להחזיר לו, דלא רבתה תורה רק לטרוח עבורו".

[5] שער המשפט הוכיח זאת מדברי הרמב"ם (הלכות גזלה ואבדה פרק י הלכה י) שכתב: כאשר הדין הוא שהמשביח מקבל את ההוצאה - עליו להישבע על סכום ההוצאה שהוציא. המשביח יכול לבקש שהב"ד ישומו את ההוצאות ע"פ מה שנראה לעיניים כמה הוא השביח, והוא יקבל שכר כפי המחיר הנמוך של בעל מקצוע שעובד בתחום בו נעשתה ההשבחה. וכ"פ השולחן ערוך בסימן שעה סעיף ח.

[6] הגמ' במסכת בבא קמא דף קטז עמוד א שאלה: שני חמורים שהנהר שטפם, ובעל החמור הזול התנה עם בעל החמור היקר שיציל את חמורו היקר, ובתמורה הוא ישלם לו את סכום חמורו הזול. מה יהיה הדין אם בסופו של דבר, בעל החמור הזול לא הצליח להציל את החמור היקר, האם בעל החמור צריך לשלם לו כפי שהתנו בניהם, או לא: "בעא מיניה רב מרבי: ירד להציל ולא הציל, מהו? אמר לו: וזו שאילה (שאלה יפה), אין לו אלא שכרו". (הוא מקבל רק שכר כפועל שעוסק בהצלה, ואינו מקבל את כל שוויי חמורו כפי שהתנו בניהם מלכתחילה).

מדברי הגמ' מבואר, המתנה עם חברו שיציל את ממונו, ובתמורה החבר ישלם על ההפסד שנגרם לו, אך בפועל הוא לא הצליח להציל את ממון חברו - החבר ישלם רק את שכר טרחתו כפועל בטל, ואין הוא צריך לשלם את כל הסכום כפי שהתנו בניהם מלכתחילה.

הרא"ש (מסכת בבא מציעא פרק ב סימן כח) כתב: "כיון שבפני בעלים הוא היה לו להתנות, ומדלא התנה - הפסיד, ולא יטול אלא שכר טורחו. ומינה שמעינן, דאם אין הבעלים שם - צריך ליתן לו דמי חמורו".

וכן פסק הרמ"א בסעיף ד: רק כאשר התנו בניהם, והוא לא הצליח להציל - יקבל שכר פועל בטל, אבל אם כלל לא התנו בניהם, והוא ירד מעצמו להציל ולא הצליח להציל - אינו מקבל כלום.

הסמ"ע בס"ק יא הסביר את דברי הרמ"א בסעיף ד: הגמ' דיברה רק על מציאות בה היה תנאי מוקדם, שבעלי החמור היקר ישלם למציל את דמי חמורו הזול. שאז גם אם לא הצליח להציל את חמורו - חייב בעל החמור היקר לשלם למציל שכר טרחה, שכן בעל החמור היקר גמר בדעתו לשלם עבור כל ניסיון הצלה. אומנם במידה ולא היה תנאי מוקדם בניהם, ובעל החמור הזול לא הצליח להציל - אין בעל החמור היקר צריך לשלם כלום, שכן הוא לא גרם שום רווח לבעל החמור היקר. כך שכאשר אין תנאי, אנו יורדים דרגה, ואפ' שכר טרחה אין לו, למרות שהמציל הפסיד את חמורו בניסיון ההצלה. אך כאמור לעיל, במידה והבעלים לא נמצאים, נחשב כאילו היה תנאי מוקדם בניהם, ויש חובת תשלום.

הגר"א ס"ק ז ביאר: אין חיוב בתשלום כי בעל החמור לא נהנה מעבודתו של המציל. החיוב הוא מדין נהנה, ואם לא הצליח להציל, ולא היה תנאי מוקדם - אין אפשרות לחייב כי לא נהנה. הגר"א הפנה לדברי המשנה במסכת בבא בתרא דף ד עמוד ב: אדם שיש לו שלוש שדות בשלושה צדדים, ובאמצע יש שדה של שכנו. הוא הקיף את שדותיו מבחוץ, וכן הקיף פעם נוספת מבפנים בכדי להבדיל בין שדותיו ובין בעל השדה הפנימית. הדין הוא שהשכן הניקף לא חייב להשתתף בהוצאות, כי הוא לא נהנה מהגדרות, שהרי הצד הרביעי פתוח. וכ"פ השולחן ערוך בסימן קנח סעיף ו.

הגמ' במסכת בבא קמא דף כ עמוד ב הוסיפה: "את גרמת לי הקיפא יתירא". כלומר למרות שהניקף גרם למקיף הוצאות בכך שבגלל מיקום שדהו, המקיף צריך לעשות מחיצה גדולה יותר, בכ"ז רק אם הניקף נהנה יש חיוב בתשלום, אך אם הניקף לא נהנה - אין חיוב בתשלום. (לפי ביאור התוס' ד"ה את). גם כאן למרות שבעל החמור גרם להוצאות למציל שהפסיד את חמורו, בכ"ז אם לא הצליח להציל ובעל החמור לא נהנה מעבודתו - אין חיוב בתשלום.

הנתיבות בס"ק ג ביאר: אם היה תנאי - יש חיוב בתשלום לפי התנאי שהצדדים קבעו בניהם, אך אם אין תנאי יש להגדיר את המציל כדין יורד לנכסי חברו שלא ברשות, שאם בעבודתו אין הנאה לבעלים, כי אין שום שבח - אינו זכאי לקבל שכר.

אך צ"ע בדברי הנתיבות, כי לכאורה יש להגדיר את המקרה כמו שדה העשויה ליטע, כי מדובר במקום בו העבודה נצרכת, נצרך היה להציל את החמור, ואם העבודה נצרכת דינו כשדה העשויה ליטע, ויש חובת תשלום כמו יורד ברשות.

[7] כמו כן מדובר במציל שהתכוון להציל את חברו, אך אם מדובר באדם שרצה להציל את עצמו ואגב זה הציל את חפצי חברו - אין חיוב תשלום, כי התכוון להנאת עצמו, ולא התכוון להציל את חברו.

[8] וכ"פ השולחן ערוך (יורה דעה סימן רנב סעיף יא): "מי שנשבה ויש לו נכסים ואינו רוצה לפדות עצמו - פודים אותו בעל כרחו".

[9] רבנו תם (תוס' דף קח. ד"ה הא) סבור, שרק המפרנס את אשת חברו - פטור, שכן אין החיוב כ"כ ברור, שיתכן והאישה הייתה מצטמצמת, כך שגם אם לא היה מפרנסה, יתכן וגם בעלה לא היה צריך לפרנסה, לכן לא ניתן לחייב במזון האישה, אבל הפורע שטר חוב חברו - אפ' חנן מודה שחברו חייב להחזיר לו, שכן יש כאן הנאה גמורה, שלא יכול היה הלווה להיפטר בשום אופן, לכן הפורע חוב חברו - חייב חברו להחזיר לו את המעות ששילם עבורו. וגם במבריח ארי - אם הנזק היה בא באופן וודאי - חייב היה לשלם למבריח ארי. הד"מ בס"ק א כתב שמהר"י ווייל פסק כר"ת.

[10] רש"י (דף קח. ד"ה חנן) כתב: לא רק המפרנס את אשת חברו - איבד מעותיו, אלא גם הפורע חובו של חברו - אין חברו צריך לשלם לו, שכן בכל חוב ישנה אפשרות שהמלווה ימחל ללווה על החוב, כך שיכול הלווה לומר לפורע, שהיה יכול לפייס את המלווה שימחל על החוב. וכ"פ הרי"ף (דף סג:) והרמב"ם (הלכות מלוה פרק כו הלכה ו).

[11] כך כתב הרמב"ן: "כל היכא דלאו עליה רמיא לאברוחי ההוא ארי, אף על גב דאית ליה פסידא - פטור, הלה כיון דמדעתא דנפשיה עבד - אחולי אחיל גביה דהיאך, א"נ דתלינן לקולא כדאמרי' בירושלמי (כתובות פי"ג ה"ב) מפייס הוינא ליה והוא מחיל לי, אבל היכא דעליה דידיה רמיא לאברוחי ההוא אריא, אף על גב דמדעתיה עבד, כיון דאית ליה פסידא - חייב לשלם, דלא רמו רבנן עליה לאברוחי אריא מנכסי חבריה, כי היכי דליפסיד איהו".

[12] הש"ך בסימן קכח ס"ק ד כתב: ישנם שני טעמים מדוע הפורע חובו של חברו - פטור מלשלם. כל טעם שייך למקרה אחר:

  • א. רש"י הסביר: יתכן והלווה היה מפייס את המלווה שימחל לו על החוב. טעם זה שייך רק במלווה שלא רודף אחרי הלווה שיפרע את החוב, שאז יתכן והלווה היה מרצהו שימחל על החוב.
  • ב. התוספות במסכת בבא מציעא דף לא עמוד ב (ד"ה אם) הסבירו: "והטעם נראה משום שיכול לומר הייתי מוצא אוהבים הרבה שיפרעו עבורי". טעם זה שייך במקרה בו המלווה דוחק בלווה שיחזיר את החוב.

[13] החינוך (מצוה רלז) ביאר: "שורש מצוה זו ידוע, כי כמו שיציל האחד את חבירו - כן חבירו יציל אותו, ויתיישב העולם בכך, והאל חפץ בישובו כי לשבת יצרה". וכן כתב הרש"ר הירש (ויקרא פרק יט פסוק טז): "אל נעמוד מנגד, שעה שסכנה נשקפת לשלום רענו; אלא נחוש לעזרתו בעצמנו; ואם אין כוחנו מספיק - נקרא אחרים לעזרתו (עי' סנהדרין עג ע"א). הן הוא "רעך", ואתה תהיה לו "מרעה" - מסייע לשלומו; ואף הוא יהיה לך בבחינת "מרעה" - ובשלומו יהיה לך שלום".

 

שאל שאלה


קוד אבטחה
רענן