באחת הגבעות בשומרון, נהרסו מספר מבנים, ע"י המנהל האזרחי. האם השוכרים חייבים לשלם למשכיר את תשלום השכירות עד סוף השנה, למרות שהבית נהרס.

 

הרב ישועה רטבי

 

שאלה:

באחת הגבעות בשומרון, נהרסו מספר מבנים, ע"י המנהל האזרחי, בגלל שהמבנים נבנו באופן לא חוקי. התושבים לא קיבלו התראה מוקדמת לפני הריסת הבתים, והם נדרשו להתפנות מהבית בתוך חמש דקות. (הספיקו בקושי להוציא מספר בגדים).

מדובר בגבעה שלא היו בה פינויים או אירועים בטחונים במשך כעשרים שנים, כך שהתושבים לא העלו בדעתם שהם יפונו בצורה כזו.

אחד מהבתים שנהרסו, היה בבעלות אדם שהשכיר את ביתו לזוג צעיר. השוכרים חתמו על חוזה עם המשכיר לשכירות למשך שנה. השאלות הן: 1)- האם המשכיר חייב לדאוג לשוכר לדירה חלופית? 2)- האם השוכרים חייבים לשלם למשכיר את תשלום השכירות עד סוף השנה, למרות שהבית נהרס.

 

 

תשובה:

  • א. הצדדים חתמו על הסכם לדירה ספציפית, ולכן אם הבית נהרס (שלא באשמת המשכיר) - המשכיר לא חייב לדאוג לשוכר לדירה חלופית. כי ההתחייבות של המשכיר כלפי השוכר הייתה רק לבית הספציפי עליו נחתם החוזה, אך לאחר שהבית נפל - ההתחייבות כבר לא תקפה. (שולחן ערוך סימן שיב סעיף יז).
  • ב. השוכר צריך לשלם רק על הזמן שבו הבית עמד, אך לאחר שהבית נהרס - השוכר לא חייב לשלם את דמי השכירות. (שולחן ערוך סימן שיב סעיף יז). החזון איש (ב"ק סימן כג בס"ק י) הביא שני ביאורים מדוע השוכר לא צריך לשלם על המשך התקופה: א)- לאחר שהבית נפל - נחשב כאילו השכיר לו זמן שלא בא לעולם שאין באפשרות המשכיר להשכירם, וזהו מקח טעות, לכן לא צריך לשלם על זמן זה. ב)- אנו אומרים שיש אומדנה שהם עשו תנאי, (הסכם מכללא) שהשכירות תהיה רק כל עוד הבית קיים, אך אם הבית ייפול - השוכר לא יצטרך לשלם.
  • ג. לדעת הנתיבות (סימן שיב ס"ק יג), אם הצדדים סיכמו בניהם שהשוכר ישלם מראש - השוכר חייב לשלם למשכיר. במקרה כאן, יש חיוב על השוכר לשלם על כל התקופה, גם אם השוכר עוד לא שילם ומוחזק בכסף. צריך להדגיש, מדובר על סיכום מראש על קבלת תשלום לפני הכניסה לבית, רק אז אנו אומרים שלכו"ע שכירות דינה כמכירה לזמן, אך אם לא היה סיכום מראש, אלא שהשוכר מיוזמתו שילם מראש - אנו נכנסים לדיני מוחזקות, אך לא ניתן לומר שמדובר על שכירות שמעמדה כמכירה לזמן לכו"ע.
  • ד. נציין, שדברי הנתיבות מחודשים, אין לך בו אלא חידושו בלבד. לכן אם הצדדים לא סכמו על תשלום מראש, או אם סכמו על נתינת צ'יקים מראש - אין לראות בכך כתשלום מראש, והשוכר לא חייב לשלם על התקופה לאחר שהבית נהרס, כך שעל המשכיר להחזיר לשוכר את הצ'יקים שמזמן הריסת הבית.

 

האם יש חובה על המשכיר לבנות בחזרה בית שנפל

המשנה והגמ' במסכת בבא מציעא דף קג עמוד א, דנו במשכיר בית לחברו, ובתוך תקופת השכירות הבית נפל, האם המשכיר חייב לדאוג לשוכר למבנה חלופי. הגמ' הביאה שלושה סוגי הסכמים שיכולים להיות בין המשכיר ובין השוכר:

  • א. הסכם שכירות שבו יש התחייבות לשכירות בית ספציפי (בית זה) - אם הבית נפל - המשכיר לא חייב לבנות בית חלופי, כי ההתחייבות של המשכיר כלפי השוכר הייתה רק לבית זה, אך לאחר שהבית נפל - ההתחייבות כבר לא תקפה. וכ"פ הרמב"ם (הלכות שכירות פרק ה הלכה ו).

הרמב"ם הוסיף: רק אם הבית נפל מעצמו ללא אשמה מצד השכיר - הוא לא חייב לבנות את הבית מחדש, אבל אם המשכיר שבר את הבית - חלה עליו חובה לבנות את הבית מחדש. וכ"פ השולחן ערוך בסימן שיב סעיף יז.

  • ב. הסכם שכירות שבו יש התחייבות לשכירות בית בצורה סתמית (בית סתם), אם הבית נפל - המשכיר חייב לבנות את הבית מחדש, כי ההתחייבות של המשכיר הייתה לתת לשוכר שימוש בדירה מושכרת במשך זמן מסוים, התחייבותו זו תקפה ללא קשר למצב בית זה או אחר.

במקרה שהבית נפל, המשכיר יכול להרחיב את הדירה, והשוכר לא יכול לעכב זאת בעדו, כי המשכיר לא התחייב לדירה מסוימת. הרמב"ם (הלכות שכירות פרק ה הלכה ז) הוסיף: המשכיר גם יכול לבנות בית קטן יותר, בתנאי שיש עליו שם בית. וכ"פ השולחן ערוך בסימן שיב סעיף יז.

  • ג. הסכם שכירות שבו יש התחייבות לשכירות 'בית כזה', אם הבית נפל - המשכיר מחויב לתת לשוכר בית עם אותן מידות. השוכר לא יוכל לדרוש שהבית יהיה בקרבה לנהר, כפי שהיה הבית שנפל, אלא יכול לדרוש רק דירה בגודל זהה לבית שנפל[1].

וכ"פ הרמב"ם (הלכות שכירות פרק ה הלכה ז) והשולחן ערוך בסימן שיב סעיף יז: "אם היה קטן - לא יעשנו גדול; גדול - לא יעשנו קטן; אחד - לא יעשנו שנים; שנים - לא יעשנו אחד. ולא יפחות מהחלונות שהיו בו, ולא יוסיף עליהם, אלא מדעת שניהם".

כאמור לעיל, הסכם שכירות שבו יש התחייבות לשכירות בית בצורה סתמית (בית סתם), אם הבית נפל - המשכיר חייב לבנות את הבית מחדש. הטור כתב בשם הרמ"ה: המשכיר חייב לבנות בית חדש רק מנכסים שהיו למשכיר בשעת החתימה על השכירות, כי רק נכסים אלו השתעבדו לשוכר, אך המשכיר לא חייב לבנות לשוכר בית מנכסים שבנה לאחר החתימה על החוזה, כי אלו נכסים שלא היו בעולם, והשעבוד לא חל בדבר שלא בא לעולם. אבל הרא"ש (מסכת בבא מציעא פרק ו סימן י) סבור, שהמשכיר מחויב לבנות לשוכר בית גם מנכסים שלא היו בשעת החתימה על החוזה, כי יש שעבוד של המשכיר כלפי השוכר לבנות בית מכל נכסיו שיש לו.

לסיכום: הצדדים חתמו על הסכם לדירה ספציפית, ולכן אם הבית נהרס (שלא באשמת המשכיר) - המשכיר לא חייב לדאוג לשוכר לדירה חלופית.

 

 

תשלום המשך תקופת השכירות

ישנה מחלוקת הראשונים במשכיר בית זה, (נציין, שהיום חוזי השכירות הם לבית ספציפי, כך שהחוזים היום נחשבים לשכירות בית זה), והבית נפל - האם השוכר צריך לשלם עד תום תקופת השכירות. לדעת הרמב"ם (הלכות שכירות פרק ה הלכה ו), הרמב"ן (שם ד"ה אי), הרא"ש (מסכת בבא מציעא פרק ח סימן לה), והריטב"א (דף קג. ד"ה היכי דמי), אין השוכר צריך לשלם עבור הזמן שהוא לא גר בפועל בבית.

וכ"פ הרשב"א (חלק ד סימן ג) שהשוכר לא צריך לשלם עבור הזמן שהוא לא גר בפועל: "איברא, מנכה. שאין השוכר חייב ליתן לו אלא שכר מה שדר בו... וכיון שנפל (בית) זה - לא יעמיד לו בית אחר, ומ"מ מנכה הוא לו מן הדמים, כנגד מה שאינו יכול לדור בו". וכ"פ הרמ"ך (מובא בשיטה מקובצת מסכת בבא מציעא דף קג עמוד א).

אבל לדעת ר"ש משאנץ[2] (מובא תשובות מיימוניות לספר משפטים סי' כז), ולדעת רבו של הריטב"א (הרא"ה), השוכר חייב לשלם עד סוף התקופה, כי שכירות חשובה כמכר ולא ניתן לחזור בו, וכשם שהקונה בית ונפל לפני שהלקוח סיים לשלם - צריך לסיים לשלם הכל, כך גם בשכירות צריך לשלם עבור כל התקופה. הגהות אשרי (מסכת בבא מציעא פרק ו סימן י) כתב: גם מדברי רש"י משמע, שהשוכר צריך לשלם על כל התקופה, למרות שהבית נפל, כי מזלו של השוכר גרם לכך שהבית נפל.

יסוד המחלוקת הוא בביאור הגמ': "אי דאמר ליה 'בית זה', נפל - אזל ליה". לדעת ר"ש משאנץ, השוכר בית זה, והבית נפל - "אזל ליה", כלומר השוכר מפסיד לגמרי, גם המשכיר לא חייב לבנות לו את הבית מחדש, וגם השוכר חייב לשלם על כל התקופה. אבל לדעת הרמב"ם והרמב"ן, הגמ' התייחסה רק לבניית הבית מחדש, שאם ההסכם היה על בית זה, והבית נפל - המשכיר לא חייב לבנות מחדש. הגמ' כלל לא התייחסה לנושא התשלום, ומכיוון ואין בית הרי שהשוכר פטור מלשלם.

השולחן ערוך בסימן שיב סעיף יז פסק כדעת הרמב"ם, הרמב"ן, הרא"ש, הרמ"ך, הרשב"א והריטב"א, שיש לחשב את התקופה בה השוכר גר ולשלם רק על זמן זה, השוכר לא צריך לשלם על הזמן שלא גר בדירה. הסמ"ע בסימן שיב ס"ק לד כתב, שכך גם פסק הרמ"א.

הנתיבות בס"ק יג חיבר בין מחלוקת זו ובין המחלוקת בסימן שלד סעיף א, בדין שוכר שנפטר, האם יורשי שוכר נפטר, צריכים לשלם למשכיר עד תום תקופת השכירות[3]. לפי הבנה זו, אין הבדל בין נפל הבית ובין מת השוכר, בשניהם יש שתי שיטות האם צריך לשלם את מלוא דמי השכירות.

הבעיה בהסבר זה היא, ששיטות הראשונים אינן עקביות בשני הדינים הללו. בדין בית שנפל - הרשב"א (חלק ד סימן ג) סבור, שאין חיוב לשלם על כל התקופה, אך בדין שוכר שנפטר - הרשב"א (חלק א סימן אלף כח) סבור, שיש חיוב תשלום עבור כל תקופת השכירות, כי לדעתו שכירות חשובה למכר לזמן.

לאור זאת, נראה שאין לחבר בין דיני בית שנפל (בעיה בחפצא), ובין דיני שוכר שנפטר (בעיה בגברא). הדינים בשני המקרים שונים כמבואר לעיל בדעת הרשב"א. לכן יש להביא את דברי החזון איש (ב"ק סימן כג בס"ק י), שהביא שני ביאורים מדוע אם הבית נפל (לדעת הרשב"א ופוסקים נוספים) - השוכר לא צריך לשלם על המשך התקופה, למרות ששכירות (לדעת הרשב"א ופוסקים נוספים) חשובה כמכר לזמן:

  • א. המשכיר מוכר ימי שכירות לשוכר. המשכיר יכול למכור רק את הימים בהם הבית קיים, אך לאחר שהבית נפל - נחשב כאילו השכיר לו זמן שלא בא לעולם שאין באפשרות המשכיר להשכירם, וזהו מקח טעות, לכן לא צריך לשלם על זמן זה.
  • ב. אנו אומרים שיש אומדנה שהם עשו תנאי, שהשכירות תהיה רק כל עוד הבית קיים, אך אם הבית ייפול - השוכר לא יצטרך לשלם.

וכך פסק המבי"ט (חלק א סימן מ): "ובבית זה, אם (המשכיר) נטל שכירות - יחזיר לו השאר, דכל שלא בא מחמת השוכר - הוי כנפל[4]". (המשכיר לא יוכל לומר קים לי כדעת ר"ש משאנץ, לכן גם הכסף ברשותו - עליו להחזיר את המעות לשוכר (על התקופה שהבית נפל).

הרמ"א פסק: אם הבית נשרף - דינו כדין נפל הבית. ואם נשרף כל בתי העיר - יש לכך דין מכת מדינה והשוכר פטור מלשלם (כמבואר בהרחבה בסימן שכא).

הסמ"ע (בסימן שיב ס"ק לד) הקשה על דברי הרמ"א: מדוע הרמ"א חילק בין נשרף הבית, ובין נשרפו כל בתי העיר, הרי בשני המקרים הדין שווה: השוכר פטור מלשלם?

  • א. הסמ"ע הסביר: צריך להוסיף בדברי הרמ"א מספר מילים: "וי"א דצריך ליתן לו כל שכרו, מיהו אם נשרף כל העיר". כלומר הרמ"א הביא שתי דעות בדין נשרף בית פרטי. לפי הדעה הראשונה השוכר לא צריך לשלם על כל התקופה (כדעת הרמב"ן והריטב"א), ולפי הדעה השנייה השוכר צריך לשלם על כל התקופה[5], (דעה זו היא התוספת שהסמ"ע הוסיף בדברי הרמ"א). לאחר מכן הרמ"א העיר: אם כל בתי העיר נשרפו - לכו"ע השוכר פטור מלשלם, כי מדובר במכת מדינה.
  • ב. הנתיבות (סימן שיב ס"ק יג) הסביר לפי דברי המחנה אפרים (הלכות שכירות סי' ג): בדרך כלל שוכר אמור לשלם בסוף תקופת השכירות, אך אם הצדדים סיכמו בניהם שהשוכר ישלם מראש - לכו"ע שכירות נחשבת למכירה לזמן, ולכן גם אם אירע אונס לשוכר - השוכר חייב לשלם למשכיר. במקרה כאן, יש חיוב על השוכר לשלם, גם אם השוכר עוד לא שילם ומוחזק בכסף.

צריך להדגיש, מדובר על סיכום מראש על קבלת תשלום לפני הכניסה לבית, רק אז אנו אומרים שלכו"ע שכירות דינה כמכירה לזמן, אך אם לא היה סיכום מראש, אלא שהשוכר מיוזמתו שילם מראש - אנו נכנסים לדיני מוחזקות, אך לא ניתן לומר שמדובר על שכירות שמעמדה כמכירה לזמן לכו"ע.

נציין, שדברי הנתיבות מחודשים, אין לך בו אלא חידושו בלבד. לכן אם הצדדים לא סכמו על תשלום מראש, או אם סכמו על נתינת צ'יקים מראש - אין לראות בכך כתשלום מראש, והשוכר לא חייב לשלם על התקופה לאחר שהבית נהרס, כך שעל המשכיר להחזיר לשוכר את הצ'יקים שמזמן הריסת הבית. לדעת רוב הפוסקים, דין צ'ק כדין שטר חוב[6]. ובשטר לא אומרים שהמוחזק בשטר נחשב למוחזק בכסף.

צריך להדגיש: בדיני אונס יש לחלק בין בעיה בגוף השכירות, כגון בית שנפל או חמור שמת, (השוכר לא חייב לשלם), ובין בעיה ברווחים, כגון חגבים שאכלו את הפירות שבשדה[7], (ככל ומדובר באונס ולא במכת מדינה, שאז החוכר חייב לשלם). כאשר יש בעיה בגוף הדבר השכור, כגון בית שנפל או נשרף, או חמור שמת - הבית (או החמור) כבר לא ראוי כלל לשימוש, לכן ניתן לבטל את החוזה מדין מקח טעות, והשוכר פטור מלשלם, אבל אם יש רק בעיה ברווחים, כגון חגבים שאכלו את הפירות - יש חובה לשוכר או חוכר לשלם, כי אין בעיה בגוף השדה, כך שלא ניתן לבטל את החוזה מדין מקח טעות. (כך משמע מדברי הנתיבות בסימן שכא ס"ק א).

ערוך השולחן (סימן שכא סעיף יא) ביאר בצורה אחרת: בשכירות בית או שכירות חמור, צריך להחזיר את הדבר המושכר כמות שהוא, כך שהדבר צריך להיות קיים עד סוף תקופת השכירות, ואם הדבר המושכר נהרס - השוכר פטור מלשלם, אבל השוכר שדה בכדי להרוויח, בכל עסק יש סיכון, יש היתכנות לרווח אך יש היתכנות גם להפסד, וזה תלוי במזל של השוכר, ולכן אם יש הפסד - השוכר מפסיד ולא המשכיר.

לסיכום: השוכר צריך לשלם רק על הזמן שבו הבית עמד, אך לאחר שהבית נהרס - השוכר לא חייב לשלם את דמי השכירות.

 

 

האם השוכר יכול לקחת את אבני הבית שנפל - ולמוכרן לצורך המשך השכירות

השולחן ערוך בסימן שי סעיף ב פסק: השוכר חמור מסוים (חמור זה), ומת באמצע הדרך - אם שכר את הבהמה לרכיבה - הבהמה משועבדת לשוכר, ויכול השוכר למכור את הנבלה, ולרכוש בדמים בהמה חלופית. ואם הנבלה לא שווה כלום - השוכר צריך לשלם רק על השימוש בפועל, לכן משלם עבור מחצית הדרך.

התוספות (מסכת בבא מציעא דף עט עמוד א ד"ה ואם) הקשו: מדוע יש הבדל בין שכירות חמור שמת ובין שכירות בית שנפל. בשכירות חמור שמת אנו מאשרים לשוכר למכור את הנבלה בכדי שישכור חמור חלופי, אך בשכירות בית שנפל - אסור לשוכר למכור את האבנים שנפלו, בכדי לנסות לבנות מחדש ולהמשיך את השכירות.

התוספות הסבירו: יש לחלק בין שוכר חמור זה ובין שוכר בית זה. בשוכר חמור זה - החמור משועבד לשוכר, ואם החמור מת, ניתן למכור את הנבלה, אבל בשוכר בית זה - הבית לא משועבד לשוכר, לכן אם הבית נפל - לא ניתן למכור את האבנים וכד', (אלא השוכר לא ישלם מרגע שהבית נפל, כמבואר בסימן שיב סעיף יז). הסברא לחלק בניהם היא, שבנבלת חמור אין מה לעשות, אלא רק למכור, לכן השוכר יכול למכור את הנבלה, כי אנו אומרים שיש תנאי מכללא, שיכול השוכר להשתמש בנבלת החמור שימוש סביר. אבל הבית עומד לתיקון ולא למכירה, לכן השוכר לא יכול למכור את האבנים שנפלו. וכ"פ הרא"ש (מסכת בבא מציעא פרק ח סימן לה) והמגיד משנה (הלכות שכירות פרק ה הלכה ו).

אבל הטור כתב בשם הרמ"ה: אין הבדל בין שכירות בית זה ובין שכירות חמור זה. וכשם שבשכירות חמור - יכול השוכר למכור את נבלת החמור לצורך המשך השכירות, כך גם בשכירות בית - רשאי השוכר למכור את אבני הבית שנפלו, לצורך המשך השכירות.

לסיכום: השוכר לא רשאי לקחת חלקים מהבית המפורק ולמכור אותם לצורך מימון המשך השכירות.

 

 

נספח: בית שנהרס אך לא נפל

ראינו לעיל, שהמשכיר בית זה לשוכר, והבית נפל - המשכיר לא חייב לבנות את הבית מחדש. הרא"ש (כלל לה סימן ו) הדגיש: מדובר שהבית נפל בצורה כזו שאין שם בית, אבל אם חלק מהבית נפל, ועדיין יש שם בית, למרות שמסוכן לגור בבית - המשכיר מחויב לשלם, כמו חיוב רגיל שמוטל על המשכיר לתקן את הדברים הזקוקים לשיפוץ בגוף הבית. (מובא בשלט"ג דף ס. ס"ק ד) אומנם לדעת הריטב"א (דף קא: ד"ה המשכיר), במידה והבית לא נפל אלא רק נגרם קלקול - המשכיר אינו צריך לתקן את הבית. (מובא בנימוקי יוסף בדף נט. ד"ה גמ').

השולחן בסימן שיב סעיף יז כתב את דברי הרא"ש בשם ויש מי שאומר. אבל השולחן ערוך הוסיף תנאי: "אם יש בידו שכירות מוקדם". כלומר אם המשכיר קיבל תשלום רק עד הזמן שבו הבית קצת נהרס, הוא לא חייב לתקן, ויכול לומר לשוכר שיחפש בית אחר, אבל אם השוכר כבר שילם חלק מהכסף על המשך הזמן - המשכיר חייב לשפץ את הבית.

הסמ"ע בס"ק לב העיר, שהטור והרמב"ם לא הביאו הסתייגות זו. הסמ"ע הוסיף: "מיהו אין לו טעם כ"כ, דלכאורה כיון דשיעבד נפשו להשכיר לו בית זה, ועדיין שמו עליו - עליו לתקנו". כלומר גם אם השוכר לא שילם את דמי השכירות להבא, בכ"ז יש חובה על המשכיר לשפץ, מכיוון שהמשכיר משועבד לשוכר בכל זמן שבו יש שם על הבית.

הנתיבות בס"ק יא הבין בדברי הסמ"ע: המשכיר מחויב לתקן רק אם השוכר שילם מראש, ויש ביד המשכיר מעות על המשך החודש, מעות על זמן שהשוכר עוד לא גר בבית. מעות אלו משועבדות לשיפוץ הבית. אבל הנתיבות בס"ק יא הקשה על הסמ"ע, ומשמע מדבריו שכל דמי השכירות משועבדים לתיקונים.

בסימן שיד סעיף א מבוארים דברי הקצות, שהביא סתירה בדברי הרמ"א, וכן מבואר הנוהג הלכה למעשה בחיוב משכיר לשפץ את הבית המושכר.

לסיכום: אם הבית לא נהרס לגמרי, למרות שמסוכן לגור בבית - המשכיר מחויב לממן את תיקון הבית.

 

 

[1] אומנם הבית יוסף כתב, שמדברי רש"י (מסכת בבא מציעא דף קג עמוד א ד"ה קא) משמע, שאם הבית היה קרוב לנהר - המשכיר חייב לתת הכל, גם לתת בית בגודל זהה, וגם לתת בית קרוב לנהר.

[2] נקרא גם הרשב"א מבעלי התוס', שחיבר את פירוש ר"ש למשנה. הרשב"א מבעלי התוס' - הוא רבנו שמשון בן אברהם, בד"כ כאשר אומרים: הרשב"א - הכוונה היא לרבי שלמה בן אברהם אדרת.

[3] לדעת הרשב"א (חלק א סימן אלף כח), דין שכירות בית כדין מכירה לזמן מסוים, לכן גם אם השוכר נפטר - על יורשיו לשלם את הסכום על כל תקופת השכירות שסוכמה בחוזה. אומנם לדעת המרדכי (סימן שמה), שכירות אינה כמכר אלא כהתחייבות, לכן אם השוכר נפטר - יורשיו לא צריכים לשלם על הזמן שלאחר פטירתו.

[4] המבי"ט התייחס למקרה בו גויים הוציאו את השוכר מהבית - השוכר לא צריך לשלם דמי שכירות מרגע שהוציאוהו מהבית. המבי"ט השווה גירוש זה לדין נפל הבית. מכאן שגם אם הבית לא נפל בפועל, אלא שלא ניתן לגור בבית בגלל שגרשו את השוכר - נחשב לאונס.

[5] לעיל מבואר, שהנתיבות בס"ק יג חיבר בין שתי המחלוקת בדין שוכר שנפטר, (המחלוקת מובאת ברמ"א בסימן שלד סעיף א), ובין המחלוקת כאן בדין בית שנפל. ובכן, לדעת הסמ"ע, יש להוסיף כאן בדברי הרמ"א שיש חולקים, וזו השיטה השנייה שסבורה שגם אם הבית נפל - צריך לשלם על כל התקופה, וזה כדעת הפוסקים בדין שוכר שנפטר, שעל היורשים לשלם על כל תקופת השכירות. כלומר לשיטת הסמ"ע, אין הבדל בין נפל הבית ובין מת השוכר, בשניהם יש שתי שיטות כנ"ל.

[6] וכך פסק הגר"מ אליהו (מאמר מרדכי - שביעית מאמרים סימן כט), הגר"מ שטרנבוך (תשובות והנהגות כרך ג סימן תע), הגרי"י פישר (אבן ישראל חלק ח סימן צא), הפתחי חושן (דיני הלוואה פרק י הערה כא), וכך מובא בפסקי דין-ירושלים (חלק ב פס"ד בעמוד כא): "דצ'יק לעולם הוי שט"ח, ואין לו דין כסף, דהא אם נשרף הצ'יק ויש עדים שנשרף - ודאי יצטרך נותן השיק לשלם לבעל השיק, ומכאן דשיק אינו כסף, דאם אחד נותן שטרי כסף ונשרף אצלו - ודאי לא יצטרך לשלם, משא"כ בשיק אין זה גופו ממון ויצטרך נותן השיק לשלם למקבל השיק כשיש עדים שנשרף. ולפי"ז איך יוכל שמעון לתת את השיק למלוה בלי נתינה ומסירה".

[7] כמבואר במשנה במסכת בבא מציעא דף קה עמוד ב: "המקבל שדה מחבירו, ואכלה חגב או נשדפה... אם אינה מכת מדינה - אין מנכה לו מן חכורו". כלומר החוכר חייב לשלם למחכיר את מה שהתחייב לו בחוזה, ולא ניתן לקבל זיכוי כספי, על כך שהחגבים אכלו את הפירות.

 

שאל שאלה


קוד אבטחה
רענן