בית הדין

יט אדר התשפ | 15.03.20

הרב ישועה רטבי

 קישור למאמרים בדיני צוואה וירושה

צוואה הדדית

בני זוג שרוצים לערוך צוואה הדדית, בה יקבע שמי שימות קודם - יוריש את כל נכסיו לבן זוגו, ולאחר מות בן הזוג האחרון מבניהם - יעברו הנכסים לילדים. כך שישנם שני מוטבים בצוואה: המוטב הראשון זהו הבן זוג שימות מאוחר, והמוטב השני אלו הילדים. כעת כדי למנוע מצב שהבן זוג שמת מאוחר יעביר את הירושה לאחרים, (למשל אם יתחתן בשנית וירצה להעביר את הירושה לאשתו השנייה) - יש לקבוע בצוואה שגוף המתנה לשני (הילדים) תקפה כבר מהיום, והפירות יהיו לבן זוג שמת מאוחר מהיום. ובכדי למנוע בעיה שאחד מבני הזוג ימכור את הנכסים ולא ישאיר למוטבים השניים (הילדים) - יש לבצע את הצוואה בדרך של אחריך כפי שמבואר לקמן, בכך שיכתוב שנותן את גוף המתנה לשני מהיום, והראשון יאכל את הפירות עד מותו. (שולחן ערוך בסימן רמח סעיף ז).

מומלץ שבני הזוג יכתבו שתי צוואות באותו מעמד, צוואה אחת שהבעל עורך, וצוואה שנייה שהאישה עורכת, (למרות שמעיקר הדין יש אפשרות הלכתית לכתיבת צוואה אחת). כל צוואה תהיה מצורפת כנספח לצוואה של בן הזוג השני. בכל צוואה נותנים במתנה (וכן ע"י קניין אודיתא) את כל הנכסים לבן הזוג, ובמידה ובן הזוג לא יהיה בחיים - הנותן מקנה מהיום את הנכסים למוטבים כדלקמן (למשל הילדים). ובכל צוואה יש סעיף התניה שקובע, שהצוואה תחול רק כל עוד בן הזוג השני לא יערוך שינויים בצוואה, אך אם בן הזוג יערוך שינויים - אזי המוטבים יהיו כדלקמן (כאן רושמים את המוטבים החליפיים, למשל ילדיו).

אם האישה תמות לפני האיש - זה מקרה פשוט, כי לפי ההלכה הבעל יורש את אשתו. הבעיה בצוואה הדדית היא במקרה הפוך, אם האיש ימות לפני האישה. למרות שהבעל נתן לאשתו את כל נכסיו במתנה מחיים - הצוואה לא תחול, ולפי ההלכה היא רק נחשבת כאפוטרופוס על הנכסים עד שילדיה יגדלו, אך הנכסים לא שלה. ואם ילדיה גדולים מעל גיל עשרים, הם לא זקוקים לאפוטרופוס, והנכסים עוברים לילדים, ובעצם מתבטלת האפשרות לצוואה הדדית.

כך פסק השולחן ערוך (אבן העזר סימן קז סעיף א): "הכותב כל נכסיו לאשתו, בין בריא בין שכיב מרע, אף על פי שקנו מידו - לא עשאה אלא אפוטרופא על יורשיו, בין שהיו יורשיו בניו ממנה או מאשה אחרת או אחיו, או שאר יורשין. ואם שייר כל שהוא, בין קרקע בין מטלטלין - קנתה כל מה שכתב לה". וכך גם פסק השולחן ערוך בחושן משפט סימן רמו סעיף יב: "הכותב כל נכסיו לאשתו - לא עשאה אלא אפוטרופוס".

הגמ' במסכת בבא בתרא דף קמד עמוד א ציינה שזו הלכה ללא טעם: "אמר מר זוטרא, הני תלת מילי שוינהו רבנן כהלכתא בלא טעמא: ...אידך - דאמר רב יהודה אמר שמואל: הכותב כל נכסיו לאשתו - לא עשאה אלא אפוטרופא".

יש לכך שני פתרונות: א)- השולחן ערוך מביא פתרון (ע"פ דברי הגמ'): לא לתת את כל הנכסים לאישה, אלא להשאיר קצת מהנכסים לילדים. ב)- פתרון נוסף נמצא בשולחן ערוך חו"מ סימן רמו סעיף ד: שיהיה כתוב במפורש, שהבעל מקנה את נכסיו במתנה גמורה ולא לעשותה אפוטרופוס.

לפי החוק (חוק הירושה סעיף 8 ב), אם בני זוג ערכו צואות הדדיות, ולאחר מות אחד מבני הזוג מעוניין הבן זוג שנותר בחיים להעביר את הירושה לאדם אחר - עליו להחזיר את החלק שירש בגלל הצוואה, ורק אח"כ יוכל לבטל את הצוואה, כי שתי הצוואות מסתמכות אחת על השנייה. (כל עוד שני בני הזוג בחיים, ניתן לבטל את הצוואה ההדדית ע"י שליחת הודעת ביטול).

למשל בני זוג שיש להם דירה משותפת, (לכל אחד יש חצי דירה), האישה נפטרה קודם - החצי של הבעל נשאר ברשותו, והירושה תהיה בחצי של האישה, כאשר לפי החוק חצי מהירושה (רבע דירה) עובר לבעל, והחצי השני לילדים. אך בצוואה הדדית הבעל בשלב הראשון יורש הכל, כלומר הוא ירש רבע דירה יותר ממה שהיה אמור לקבל ע"פ חוק, לכן אם ירצה להעביר את הירושה למוטב אחר (למשל לאשתו השנייה) - עליו להחזיר את רבע הדירה שקיבל לילדיו.

בשו"ת רבי עקיבא איגר (מהדורא תניינא סימן צ) מובא מעשה בצוואה הדדית: "זקן אחד נפטר, ואלמנתו הראתה לי את אשר נעשה בכתב בינו לבינה, ביום שנשאת לו זה ג' שנים, שבאם הוא יעדר (ימות) בחייה - תירש אותו ותנתן לה כל עזבונו, ואם היא תעדר בחייו - יירש הוא חצי עזבונה והשאר יטלו יורשיה". רבי עקיבא איגר פסק: בצוואה זו הייתה בעיה של קניין בנכסים שלא באו לעולם, כך שצוואת הבעל לא תקפה, ומכיוון שמדובר בצוואה הדדית יש אומדנא דמוכח שעשו והסמכו אחד על השני, ואם הצוואה של אחד לא מועילה - גם הצוואה השנייה מתבטלת.

כך כתב רבי עקיבא איגר: "וא"כ י"ל, כיון דהוא לא קנה ממנה - גם היא לא קנתה ממנו, דלא אקנו לה רק על דעת זו שגם הוא יקנה ממנה".

השארת סכום מכובד ליורשים בדין - במאמר שנקרא: "העברת הירושה למוטבים שאינם יורשים בדין" מבואר, שיש איסור להעביר את הנכסים מהיורשים בדין לידי מוטבים אחרים. לכן יש להשאיר סכום מכובד שיחולק לפי דין תורה. האגרות משה (חושן משפט חלק ב סימן נ) מציע להשאיר אלף דולר שיחולק רק ליורשים בדין (בכור יקבל פי שניים, הבנים יקבלו ולא הבנות וכו'). כמו כן יש שנהגו להשאיר את ספרי הקודש לבנים שהם יורשים בדין.

צוואה בדרך של אחריך

אדם בריא שרוצה לתת את נכסיו למוטב מסוים, ולאחר מותו הנכסים יעברו למוטב שני. למשל בעל שמעוניין שלאחר מותו הנכסים יעברו לאשתו, ולאחר מותה הנכסים יעברו לילדיהם. האישה היא המוטבת הראשונה, ולאחר מותה הנכסים עוברים למוטבים השניים: לילדים המשותפים של בני הזוג - עליו לבצע צוואה בדרך של אחריך.

לגבי שכיב מרע שמעוניין לצוות בדרך של ואחריך - יש לעיין בהערה^[1].

לגבי נותן מתנה שנתן לאישה פנויה ולאחריה למוטב שני - יש לעיין בהערה^[2].

דין צוואה בדרך של אחריך - מבואר בגמ' במסכת בבא בתרא דף קלו עמוד ב: אדם שנתן מתנה לחברו, (המוטב הראשון), ואומר לו: 'לאחר מותך, יירש את נכסי אדם שני, ולאחר מותו, יירש את נכסי אדם שלישי' - לאחר מות הראשון, קונה השני, ולאחר מות השני, קונה השלישי. צריך לציין, בזמן הקצוב המוטב נחשב לבעלים גמורים, אלא שהבעלות קצובה לזמן ולא לתמיד. לאחר שעובר הזמן הקצוב, או לאחר מיתת הראשון - המתנה עוברת למוטב השני. (צוואה בדרך אחריך כלולה במושג: "שלטון היד המתה", כלומר בשאלה כמה דורות לאחר מותו - הנותן עוד יכול לשלוט בנכסיו. הגמ' כאן מצינת שהנותן יכול לקבוע לשלושה מוטבים).

אומנם אם מת השני בחיי הראשון - השלישי אינו זוכה בנכסים, כי השלישי זוכה בנכסים רק מכוחו של שני, שהרי כאשר נותן המתנה נתן את נכסיו לראשון ואמר לו: 'אחריך לפלוני', אנו אומרים שהראשון במשך כל ימי חייו זכה בכל הנכסים, גם בגוף וגם בפרי, (ולא דומה לאומר נכסי לך מהיום ולאחר מיתה, שיש חילוק בין הגוף לפירות), ולאחר מותו, השני זוכה בנכסים שנשארו מהראשון, ומכיוון ששני לא זכה, שהרי מת בחיי ראשון, ממילא גם השלישי לא זכה, אלא הנכסים יישארו בידי יורשי המוטב שמחזיק ברשותו את הנכסים. וכ"פ השולחן ערוך בסימן רמח סעיף ג. ה"ה (הלכות זכייה פרק יב הלכה ז) כתב: הוא הדין אם השלישי מת בחיי השני - הנכסים יישארו אצל השני, ולאחר מות השני, יורשיו יזכו בנכסים. וכ"פ הרמ"א בסימן רמח סעיף ג.

כאמור, הראשון זוכה בנכסים לחלוטין, גם בגוף וגם בפירות, אך בכל זאת לכתחילה אסור לו למכור את הנכסים, ורק אם בדיעבד עבר ומכר - המכירה תקפה, ומי שמייעץ לראשון למכור את הנכסים - נקרא רשע. וכ"פ השולחן ערוך בסימן רמח סעיף ג.

הבעיה היא אפוא, שהמוטב הראשון יכול למכור את הנכסים ולא להשאיר למוטב השני כלום, כי למוטב הראשון יש זכות בגוף המתנה, והוא יכול לעשות בה כרצונו. אך ישנם מספר מקרים בהם נפסק להלכה, שגם אם המוטב הראשון ימכור את המתנה - המתנה תתבטל, אחת מהדרכים זה שהמוריש יכתוב שהשני זוכה בגוף הנכסים מהיום, והראשון רק זוכה בפירות מהיום. (הסעיף הרביעי שמובא להלן).

נציין עוד מקרים שבהם נפסק להלכה, שגם אם מקבל המתנה הראשון ימכור את המתנה - המתנה תתבטל:

הרמ"א בסימן רמח סעיף ג פסק: אם נתן את נכסיו לראשון רק לתקופה מוגבלת, כגון אדם שאמר: 'נכסי נתונים לך לעשר שנים, ואח"כ לפלוני', במקרה זה אין מקבל המתנה הראשון זוכה בנכסים במתנה גמורה, לכן אם הוא ימכור את הנכסים - יוכל השני להוציא מהלקוחות, שהרי לא נתנם לכל ימי חייו במתנה גמורה, אלא רק לזמן מוגבל.

השולחן ערוך בסימן רמח סעיף ד פסק: מקבל המתנה הראשון מכר את המתנה לבנו או לאחד מיורשיו לפי דין (הם הלקוחות) - המכירה מתבטלת. ההסבר לכך הוא: כאשר מקבל המתנה הראשון מכר את המתנה ליורשו, נחשב כאילו המתנה עדיין ברשותו, (היורש נחשב כאילו הוא הראשון עצמו, שכן כל מה שיש לאדם הוא נותן ליורשיו, וודאי כוונת נותן המתנה הייתה שהראשון ויורשיו יקבלו את המתנה עד מות הראשון, אך לאחר מכן, המתנה תעבור לשני), וכאילו לא מכרה. נמצא אפוא, שלאחר מות הראשון, יוכל השני או נותן המתנה לקחת את המתנה מיד יורש הראשון.

השולחן ערוך בסימן רמח סעיף ד פסק: מקבל המתנה הראשון שנתן את הנכסים במתנת שכיב מרע לאחר - אין מתנתו תקפה, ולאחר שימות הראשון, השני יזכה בנכסים ולא אותו אדם שהראשון נתן לו במתנת שכיב מרע. הטעם לכך: מקבל המתנה השני זוכה בנכסים לפני שמקבל מתנת השכיב מרע זוכה בנכסים, שהרי נותן המתנה נתן את נכסיו לראשון ואמר: 'אחריך - השני יזכה בנכסים', נמצא שהשני זוכה בנכסים ברגע שהראשון כבר אינו יכול להשתמש בנכסים, דהיינו בשעת מיתתו של הראשון, כאשר הוא גוסס, אבל החלות של מתנת שכיב מרע הוא רק לאחר המיתה, שהרי אדם נותן את ממונו רק לאחר מותו. יוצא אפוא, מכיוון שהראשון נתן את הנכסים לאדם אחר במתנת שכיב מרע, אותו אדם יזכה בנכסים רק לאחר מותו של הראשון, אבל כבר קודם לזמן זה, בשעת מותו של הראשון - השני זכה בנכסים.

השולחן ערוך בסימן רמח סעיף ז פסק: נותן מתנה שאמר: 'גוף המתנה יהיה לשני מהיום, והראשון יאכל את הפירות עד מותו' - אסור לראשון למכור ואם מכר - המכירה מתבטלת, שכן גוף המתנה שייך כבר לשני. הרמ"א בסימן רמח סעיף ז הוסיף: במידה ונותן המתנה נתן את גוף המתנה לשני מהיום, והפירות לראשון - אסור לראשון למכור את המתנה למרות שהראשון ראוי ליורשו, כי כבר גוף המתנה כבר קנוי לו.

הרמ"א בסימן רמח סעיף ז פסק: במידה ונותן המתנה התנה שהמתנה תחזור לעצמו - המכירה של הראשון מתבטלת.

לאור זאת, אב שרוצה לתת את כל נכסיו לאשתו ולאחריה לילדיהם - האב ייתן את גוף הנכסים למוטבים השניים כלומר לילדים, אך את הפירות כלומר את זכות השימוש ייתן לאישה. בנוסף, יש לכתוב ניסוח קניין אודיתא, שבו יש התחייבות של סכום כספי גדול מאוד לאישה, וההתחייבות תבוטל אם האישה תקבל פירות בכל ימי חייה. בנוסף לכך יש להוסיף ציווי לתת את כל הפירות לאישה, כאשר המעות מופקדות בבנק (או אצל שליש), ובכך יש לקיים את דבריו גם מדין מצווה לקיים דברי המת. בנוסף יש לכתוב צוואה שיהיה לה תוקף מבחינה חוקית ולהפקידה בידי עורך דין, כך שלפי שיטת האחיעזר והאגרות משה, יש לכך תוקף.

הוראות החוק בצוואת אחריך - בחוק הירושה (סעיף 42 א) נאמר: "המצווה רשאי לצוות לשניים על מנת שיזכה השני אחרי שזכה הראשון; השני יזכה במות הראשון או בהתקיים  התנאי או בהגיע המועד שנקבע לכך בצוואה, הכל לפי המוקדם יותר".

ובסעיף ב: "הראשון רשאי לעשות במה שקיבל כבתוך שלו, והשני לא יזכה אלא במה ששייר הראשון; אולם אין הראשון יכול לגרוע מזכותו של השני על ידי צוואה".

המנהג כאשר אין צוואה הדדית

היום (ככל ואין צוואה הדדית), נהגו בעלי המידות לא לצער את האם האלמנה לאחר מות האב, ולמרות שמעיקר הדין האלמנה לא יורשת את בעלה, אך מכיוון והיא זכאית למדור כדרך שהשתמשה בחיי בעלה, ומכיוון ובדרך כלל הדירה היא רוב הירושה, לכן ראוי לתת לאם האלמנה את כל הירושה עד לאחר מאה ועשרים, הילדים מסתלקים מהירושה ומקנים את כל הירושה להורה החי. ורק לאחר פטירת שני ההורים - מחלקים את הירושה בין האחים והאחיות.

יש בעיה אם מדובר ביורשים קטנים שלא יכולים לבצע קניין, הם לא יוכלו להקנות לאם. יש דיינים שסבורים שהאפוטרופוס של הקטנים יכול להקנות לאם כי בסוף זה יהיה לטובתם, וי"א שהאפוטרופוס לא יכול להקנות, כי כעת זה לחובתם. דיינים אלו מפנים לרשם לענייני משפט שיאשר את הצואה.

עוד נציין, אם למשל האב נפטר, והילדים מסתלקים מהירושה ומעבירים אותה לאם (בקניין), לאחר מותה - הבן הבכור לא יהיה זכאי לקבל פי שניים מירושת האם, כי ירושה זו תחשב כירושת האם ולא כירושת אב^[3]. בנוסף, יש חובה ליורשים לפרוע את חובות אביהם, (אם הוא הוריש קרקע), למרות שהם העבירו את העיזבון לאם, בכ"ז הם ירשו את העיזבון ורק לאחר מכן העבירום לאימם, ומכיוון שירשו חלה עליהם חובה לפרוע את חובות האב.

מתנה בה כל אחד נותן את חלקו לשני

הרא"ש (כלל פד סימן ד) נשאל: ארבע אחיות שגרו בבית אחד והיו "מתפרנסות מעמלן, והצליחו (בממון) בעמלן, והיה להם אח שלא היה נוהג עמהם כשורה לפי דעתן, ורצו להעביר נחלתן ממנו". האחיות ערכו צוואה הדדית, בה כל אחת מהאחיות נותנת במתנת בריא מהיום (ולאחר מיתה) את חלקה לשלוש אחיותיה. וכך עשו כל ארבע האחיות שנתנו את חלקן לאחיותיהן. לאחר מכן שלוש האחיות נפטרו, וכל הנכסים עברו לאחות הרביעית. אך בני האח תבעו את האחות הרביעית שלטענתם מגיע להם החלק של שלוש האחיות שנפטרו.

הרא"ש פסק, שיורשי האח צודקים בטענותיהם, כי כל אחת מהאחיות נתנה את חלקה לשלוש האחיות. הראשונה נתנה לאחיותיה את כל חלקה מהיום, לאחר מכן האחות השנייה נתנה את כל חלקה לאחיותיה, ולאחר מכם האחות השלישית והרביעית. כך שהאחות הרביעית שנתנה את נכסיה נותרה ללא כל נכסים, והנכסים חזרו לאחיות הראשונות בחלוקה לא שווה, כפי שמפורט בטבלה.

לאחר שהרביעית תיתן את מתנתה זו תהיה התוצאה: לאחות הראשונה יש 45.6% מהדירה, לאחות השנייה יש 34.5%, לאחות השלישית יש 19.7% ולאחות הרביעית 0% ומכיוון ששלוש האחיות הראשונות כבר מתו - הרי שהאח ובניו יורשים את שלוש האחיות. וכ"פ הרמ"א בסימן רפ סעיף י.

הבעיה במתנה זו היא שכל אחת נתנה את חלקה לשנייה, ונוצר מצב שבסוף חלוקת כל המתנות - יש לשלוש הבנות חלק בנכס, ולאחר מותן יש ירושה לאח. אך אם הן היו עושות מתנה הדדית עם חלוקה מהיום ושעה לפני מיתה, אז מכיוון שהמתנה חלה רק שעה לפני המיתה, אזי המתנה עוברת רק לאחיות שעדיין בחיים ולא לאחיות שכבר נפטרו בזמן זה. חלוקת הנכסים תהיה בצורה הבאה:

• א. לאחר שהאחות הראשונה תמות - החלק שלה יתחלק בין שלוש האחיות שנמצאות בחיים, כך שלכל אחות יהיה 33.3% מהדירה.

לאחר שהאחות השנייה תמות - החלק שלה יתחלק בין שתי האחיות שנמצאות בחיים, כך שלכל אחות יהיה 50% מהדירה.

לאחר שהאחות השלישית תמות - החלק שלה יעבור לאחות הרביעית שנמצאת בחיים, כך שיהיה לה 100% מהדירה. והיא כעת יכולה לתת במתנה מחיים למי שתרצה.

אם האחות הרביעית לא נתנה את הנכסים במתנה מחיים למוטב אחר, אז לאחר שהאחות הרביעית תמות - הדירה תעבור ליורשי האח.

כאמור, במתנה ההדדית זו (שעה לפני מיתה) יוצא שברגע שהשלישית מתה - היא נתנה את כל הנכסים לאחות הרביעית, היא לא נתנה לאחיות שמתו כלום, לכן האח לא זכאי לרשת עד מות האחות הרביעית. אך מאידך, הרביעית יכולה לתת את כל הנכסים במתנת בריא למוטב אחר, ואם עשתה כך - האח לא יירש כלום, ואם לא נתנה את הדירה למוטב אחר במתנה מחיים - האח יירש את כל הדירה לאחר מות האחות הרביעית.

[1] צוואה בדרך שלא ואחריך - מועילה במתנת בריא, אך אם מדובר על שכיב מרע שמצווה בדרך זו - אם המוטב הראשון הוא יורש בדין - המתנה תישאר ברשותו לעולם, ולא תעבור אחרי מותו למוטב השני, כי נותן המתנה אינו יכול להפסיד את הראשון מלרשת אותו ירושה דאורייתא, ומכיוון שירש - אין לירושה הפסק. וכ"פ השולחן ערוך סימן רמח סעיף א.

הפתרון לכך הוא, שהשכיב מרע יאמר במפורש: 'אני נותן את הנכסים לא משום ירושה, אלא אני נותן את הנכסים במתנה' - במקרה זה אנו אומרים שהמוטב הראשון זכה בה בתורת מתנה, ולאחר מותו, המוטב השני יזכה בנכסים. וכ"פ השולחן ערוך בסימן רמח סעיף ב.

[2] בריא שנותן את נכסיו במתנה לאישה פנויה, ולאחר מותה הוא מצווה להעביר את הנכסים למוטב שני - לכתחילה על אותה אישה לפני נישואיה לוודא שבעלה הסתלק מנכסים אלו, כך שהנכסים יעברו למוטב השני. (קצות בסימן רמח ס"ק יג), אך בדיעבד אם התחתנה בלי שתתנה עם בעלה שיסתלק מהנכסים - הכנסים עוברים לבעלה, כי הנכסים עוברים למוטב השני רק מידי המוטב הראשון, אך כאן לא נשאר נכסים בידי המוטבת הראשונה, כי היא העבירם לבעלה, לכן אין אפשרות שהנכסים יעברו למוטב השני, ולפיכך המוטב השני לא זכאי לקבל את המתנה. ומסתבר שאם הנותן יקנה מהיום למוטב השני - שהשני יזכה גם אם הנותן נתן למוטבת ראשונה פנויה. וכ"פ השולחן ערוך בחושן משפט סימן רמח סעיף ח, ובאבן העזר סימן צא סעיף ב.

[3] ויש שנהגו שהבכור מקבל פי שניים רק בסכום ייעודי בו מקיימים את מצוות הירושה מהתורה, כגון בסכום של אלף דולרים, זאת ע"פ דברי האגרות משה (חושן משפט חלק ב סימן מט) שדיבר על מעביר את נכסיו לאחרים ולא ליורשיו שישאיר סכום  חשוב ונקט בסכום זה.