צוואה שנערכה בערכאות
בית הדין
טז אדר התשפ | 12.03.20
הרב ישועה רטבי
קישור למאמרים בדיני צוואה וירושה
המקור לדין זה, הוא מדברי הגמ' במסכת גיטין דף י עמוד ב (בהסבר השני), שמחלקת בין שטרי ראייה שכשרים בערכאות, ובין שטרי קניין (כגון גט) שלא כשרים בערכאות[1].
הרא"ש (כלל יח סימן ב) כתב: שטר צוואה שנכתב בערכאות - נחשב לשטר ראייה, ושטרי ראייה שנעשים בערכאות - יש להם תוקף, כי לשטרות היום כמעט ואין גדרי שטר, אלא מבצעים קניין אחר במקביל לכתיבת השטר, "וכותבין השטר לראיה בעלמא, הילכך כלהו כשרים בערכאות של ישמעאלים".
השולחן ערוך בסימן רנב סעיף לב כתב: "שטרי צוואה העולים בערכאות של גוים - כשרים".
הסמ"ע בסימן רנג ס"ק עב הסביר: השולחן ערוך התייחס למצווה מחמת מיתה, שלא צריך קניין, ולכן הצוואה שנערכה בערכאות - כשרה, אבל לא מדובר על צוואה של מתנת ברי שצריכה קניין וניסוח של מתנה מהיום.
וכך גם הסביר ערוך השולחן (סימן סח סעיף ה): "שכיב מרע שעשה צוואה לפני ערכאות - הצוואה קיימת, וכמו שיתבאר בסי' רנ"ג, דדברי שכיב מרע ככתובין ומסורין דמי, והשטר הוא רק לראיה בעלמא, וספר שהערכאות כותבין בו ומקיימים כל דבר - הוה כשטר שלהם, דכיון שבשם מאושר ומקויים, וביכולת לקבל משם העתק כנימוס, וההעתק הוא ג"כ מקויים מהשופט, וודאי דכל מה שנכתב שם נעשה כן".
הרמ"א בסימן רמח סעיף א פסק בשם ריב"ש (סימן נב): במקרה בו הצוואה נערכה בערכאות, אנו אומרים שכוונת הנותן הייתה לערוך צוואה כפי חוקי הערכאות. לאור זאת שכיב מרע שערך בערכאות צוואה, בה הוא מצווה את נכסיו לפלוני לכל ימי חייו, ואח"כ יעברו הנכסים לאלמוני - השני יקבל מה שהשאיר הראשון, גם במקרה בו הראשון ראוי ליורשו. הרמ"א כך פסק גם בסימן סח סעיף א: "שכיב מרע שעשה צוואה לפני ערכאות של עו"ג - קיים כל מה שצוה".
הנתיבות בס"ק ג הסביר את הטעם לדין ריב"ש: רק בדין תורה אנו אומרים כי גם לשון מתנה כוונתה ללשון ירושה, נמצא שאם הראשון ראוי ליורשו, הרי הוא יורש את הנכסים, וירושה אין לה הפסק, לכן הירושה לא תעבור לשני. אבל בדיני ערכאות, לשון מתנה איננו לשון ירושה, ולכן תנאו תקף, וגם כאשר הראשון ראוי ליורשו - המתנה תעבור לשני לאחר מות הראשון.
האגרות משה (אבן העזר חלק א סימן קד) חידש: צוואה שיש לה תוקף בבית משפט - לא צריכה קניין, כי צוואה שמקוימת לפי דינא דמלכותא נחשבת כאילו בוצע בה קניין, כי יש גמירות דעת בצוואה זו. "ועצם הצואה כיון שנמסרה לדינא דמלכותא, שודאי יעשו כדבריה, אף שהיא מתנה לאחר מיתה, ואין קנין לאחר מיתה, שכבר אינו שלה... אך בעצם מסתבר לע"ד, שצואה כזו שודאי יתקיים כדברי המצוה בדינא דמלכותא - אינו צריך קנין, שאין לך קנין גדול מזה. וממילא כיון שאינו צריך קנין - מועיל מדינא אף נגד היורשין אף שהוא מתנה לאחר מיתה".
"...אבל במדינה הזאת, שיודע שכל הצואות עושין ע"פ דיני המדינה - שבדינם ודאי יכולה ליתן לאחרים, א"כ ברור שנתן לה אדעתא שתוכל ליתן גם לאחרים, וממילא אף בדיני ישראל יכולה למכור וליתן".
בשו"ת אבקת רוכל (סימן פא) מובא, שיש לבצע קניין, ושטר שנעשה בערכאות ללא קניין - לא תקף. "דהא ודאי לא עלה על דעת שום אדם להכשירם, כיון שאפילו היו שטרי מתנה כאלה עשויים בישראל - אינם כלום, כיון שלא קנה בשום דרך מהדרכים שהמקח נקנה בו. ועם היות כי דברים אלו פשוטין בעצמן, ונימוקם עמם - בקשתי ומצאתי לי רבי ה"ה הרמב"ן שכתב הטור ומגיד משנה בשמו, שאין הכשר שטרות העולים בערכאות אלא להיות השטר דאלו נכתב ונחתם בעדים ישראלים, אבל אם חסרו דבר מדרכי ההקנאות כגון מטלטלי אגב מקרקעי וכגון דאקנה וכיוצא בהם - ודאי אין דנים בהם לענין אותו דבר שחסר מהם... אבל לענין דרכי ההקנאות - לא עדיפי משטרות שלנו".
הגר"מ שטרנבוך בספרו תשובות והנהגות (כרך א סימן תתנ"ג) כתב: "איסור הליכה לערכאות חמור מאד כידוע, ובפרט בדיני נחלות... ושמעתי כמה רבנים המאשרים הצוואה, מטעם שמצוה לקיים דברי המת אם הושלש מתחלה לכך, וכיון שבכל צוואה יש נאמן, ובידו להוציא ולעשות כרצונו - הוי כהושלש מתחלה לכך, וכופין בזה לקיים דברי המת... מ"מ נראה דבצוואה המקובל בערכאות, שכותבים פלוני ופלוני בני או בתי "יירשו" - אסור שעוקר דברי תורה, אבל אם מבקש בצוואה רק לתת לאחר - מותר, דנראה שהשליש שבידו לקיים צוואתו יקיים דבריו ואין זה עובר על דין תורה".
"ויסוד דברינו שחילקנו בין כותב צוואה ומשתמש בלשון ירושה, דרצונו לעקור משפט התורה שבתורת ירושה אין לבת כלום, ולא עבדינן רצונו, לבין אם העמיד מבצע וביקשם רק לתת מועיל כהושלש לכך - עיין היטב בתוס' גיטין יג. ד"ה והא. וע"כ פירסמתי לעורכי דין כאן שיזהירו יהודי הכותב צוואה שיכתוב בלשון המועיל מדין תורה והראיתי להם נוסח המועיל מדין תורה".
הקצות בס"ק ג כתב: התשב"ץ (חלק א סימן סא) חלק על דין הריב"ש, שכן ח"ו להפקיע זכותו ולאבד זכות ישראל.
מרן הראשון לציון בשו"ת יחוה דעת (חלק ד סימן סה) כתב: "עינא דשפיר חזי בשו"ת מהרשד"ם (חלק אבן העזר סימן קל"א), שהעלה שאיסור חמור הוא ללכת לדון בערכאות של גוים, ובפרט בדיני נחלות וירושות שדתיהם שונות מדין התורה הקדושה... ונוסף על כך, יש הסכמה בחרם גמור בכל אלות הברית מכל גאוני ישראל, רבני צפת ורבני קושטא ורבני סאלוניקי, לבל יהין שום בר ישראל לתבוע בערכאות בדיני ירושות וכתובה".
"...גם הלום ראיתי למרן החיד"א בספר טוב עין (סימן י"ז אות ד'), שנשאל אודות מי שרצה לדון בערכאות בדיני ירושה, ובא בטענה של דינא דמלכותא דינא. והשיב: שומו שמים על זאת, שהרי פסק הרשב"א בתשובה, שאין הלכה זו שייכת בדיני ירושות ונחלות, גם בלאו הכי לא שייך לומר דינא דמלכותא דינא, אלא כשהמלך גוזר על כל בני מדינתו וכופה עליהם לקיים גזירתו, ואם לא יקיימו ריב לו עמהם, מה שאין כן בנידון דידן, שבודאי אין המלכות מקפדת אם נדון כפי חוקי תורתינו".
"...ודע כי אף על פי שהסמכות החוקית כיום מטעם הממשלה לדון בדיני ממונות ונחלות היא לבתי המשפט החילוניים, והשופטים שם יהודים הם, עם כל זה ברור כי לפי דין תורתינו הקדושה, התובע את חבירו בבתי המשפט שלהם - גדול עונו מנשוא... ולא אכחד כי שמעתי דיבת רבים, התועים מדרך השכל, המתחכמים לומר שמכיון שכעת השופטים יהודים, והממשלה העניקה להם סמכות לדון ולשפוט בדיני ממונות וירושות - דינא דמלכותא דינא, וחושבים שהותרה הרצועה להתדיין בפניהם. אולם הבל יפצה פיהם. ולו חכמו ישכילו זאת, שאדרבה היא הנותנת לחומרת הדבר, שהואיל והשופטים יהודים הם ומושבעים מהר סיני לשפוט על פי התורה (אם בכלל ראויים הם לדון ולשפוט), ואילו הם עזבו מקור מים חיים, התלמוד והפוסקים, לחצוב להם בורות נשברים אשר לא יכילו המים, ודנים על פי חוקות הגוים ושופטיהם וספרי החוקים שלהם, הרי המכשלה גדולה שבעתיים מאשר להתדיין בפני שופטים גוים אשר לא נצטוו מעולם לדון על פי התורה שלנו".
"...בסיכום: לפי ההלכה על פי תורתינו הקדושה אשר היא חיינו ואורך ימינו, ודבריה נר לרגלינו ואור לנתיבותינו, אסור בהחלט לדון בדיני ירושות ונחלות וכן בדיני ממונות אלא על פי התורה שהיא נצחית ולא תשתנה בשום זמן ח"ו, שנאמר והנגלות לנו ולבנינו עד עולם לעשות את כל דברי התורה הזאת. (וכמו שכתב הרמב"ם בהלכות יסודי התורה פרק ז' הלכה ז'). ולכן איסור חמור הוא להתדיין בכל הדינים האלה בפני ערכאות ששופטים לפי חוקות הגוים, אשר עליהם נאמר ומשפטים בל ידעום. ואין כל הבדל בזה בין כשהשופטים גוים, לבין כשהשופטים יהודים הדנים על פי חוקות הגוים, שלא כדין התורה. ואם הבנים רוצים לוותר מחלקם לטובת הבנות כדי שיטלו עמהם בירושה, יגשו אל בית הדין הרבני אשר בשער מקומם, ויקנו מידם בקנין גמור ושלם, או באגב, (כגון מטבע שאינו נקנה בחליפין), באופן המועיל על פי דין תורה. וגם כל העם הזה על מקומו יבוא בשלום".
[1] הגמ' במסכת גיטין דף י עמוד ב פותחת ששטר ראייה שנעשה בערכאות - כשר, כי הקניין לא מתבצע ע"י השטר, אלא הקניין נעשה בדרך אחרת, (כגון בכסף), כך שהשטר נועד לראייה בעלמא, ולכן שטר שנעשה בערכאות - כשר. הערכאות ישמרו על שמם ולא יחתמו על מכירה שלא הייתה כהוגן.
שמואל הוסיף: גם שטר קניין תקף בערכאות, כי אנו אומרים: דינא דמלכותא דינא, לכן גם שטר מתנה שנעשה בערכאות - תקף. הגמ' לאחר מכן מביאה ההסבר השני: רק שטר ראייה כשר, אך שטר קניין - פסול בערכאות.
נחלקו הראשונים, האם ההסבר השני חולק על הסברו של שמואל. לדעת הרמב"ם (הלכות מלוה ולוה פרק כז הלכה א) יש מחלוקת בין שני ההסברים, והלכה כמו ההסבר השני, לכן שטרי קניין שנעשו בערכאות - פסולים. כך הסביר המגיד משנה בדעת הרמב"ם: "והנה דעת רוב הגאונים ז"ל ורבינו לפסוק כלשון האחרון, שאמרו תני חוץ מכגיטי נשים, שרוצה לומר שכל שטר שהוא כגט שהשטר הוא שטר הקנאה ושיעבוד - אינו מועיל כלל. ויש לפרש לפי דעתם ז"ל, דאע"ג דקיימא לן דדינא דמלכותא דינא, (כמבואר פ"ה מהלכות גזילה ואבידה), הני מילי במה שהוא תועלת למלך בעניני המסין שלו, ומה שהוא מחקיו, אבל בדברים שבין אדם לחבירו - אין דינו בהם דין. והכי קאמר האיבעית אימא: לא אמרינן בכי הא דינא דמלכותא דינא, והני חוץ מכגיטי נשים".
כלומר לדעת רוב הגאונים ולדעת הרמב"ם, הלכה כפי ההסבר השני, ששטרי קניין - לא תקפים בערכאות, ואין לראות בכך סתירה לכלל דינא דמלכותא דינא, שאכן תקף בעניינים שנוגעים למלכות, אך לא בנושאים פרטיים.
וכך גם מובא בשו"ת הרי"ף (סימן יד): "כי מה שאמרו רבותינו ז"ל, כל השטרות העולין בערכאות של עכו"ם אעפ"י שחותמיהן עכו"ם כשרים - אינו אלא במכירה, שהעדים גוים רואים נתינת הממון. ולפיכך עדותן עדות, אבל זולתן ממכירות, כגון מתנות והלואות, שדיניהן בהם כדינינו, ואין אנו עושין מעשה בהן, ואם עברה לאה וגבתה בדין אומות העולם - יש מן הדין שתנידו אותה שתחזור אותה. וכן הדין". וכ"פ חכמי הצרפתים (מובא בתרומות, שער מו חלק ח סימן ה).
וכ"פ הרדב"ז (חלק ב סימן תרל"ד): "כבר נהגו בכל זה המלכות לסמוך על פסקי הרמב"ם ז"ל, שלא הכשיר אלא שטרי מקח וממכר ושטרי חוב, והוא שיתן המעות בפניהם. וכן הוא דעת רבותיו, ודברי רבותיו - דברי קבלה הם, ועליהם אני סומך".
אבל הרא"ש (מסכת גיטין פרק א סימן י) הבין, שאין מחלוקת בין שני ההסברים. גם ההסבר השני מסכים שאומרים דינא דמלכותא דינא, אלא יש לחלק כך: במקום שהמלכות חוקקה שרק שטר הנעשה בערכאות תקף - גם שטר קניין תקף. (ואלו דברי שמואל). ההסבר השני הוסיף: במקום שבו אין חוק מהמלכות שמחייב לבצע שטר בערכאות - אין סמכות לבצע שטר קניין בערכאות שלא לפי דיני התורה.
גם הרמב"ן (סימן מו) פסק שגם שטרי קניין - תקפים בערכאות. "ומכאן נראה לי, שכל השטרות העולות בערכאות של גוים בנוטרין של מלכים - כשרים. בין בשטרי מתנות, בין בשטרי הלואות, וכל שכן שטרי מקח וממכר". וכ"פ הרשב"א (חלק ב סימן ריא): "ודעתי נוטה לזה דהלכה כשמואל. ודוקא היכא דאיכא הרמנא דמלכא".
השולחן ערוך בסימן סח סעיף א לא כתב ששטרי מתנה שנערכו בערכאות תקפים, משמע שפסק כדעת הרי"ף והרמב"ם, שיש מחלוקת בין ההסברים, והלכה כפי ההסבר השני, ששטרי קניין שנערכו בערכאות - לא תקפים. אבל הרמ"א במפורש פסק כדעת הרא"ש, שגם שטרי מתנה שנעשו בערכאות - כשרים: "ובכל מקום שמשפט המלך לכתוב כל הדברים בערכאות - כל השטרות העשויין לפניהם, כשרים, אפילו שטרי מתנות, מכח דינא דמלכותא".