בית הדין

טז אדר התשפ | 12.03.20

הרב ישועה רטבי

קישור למאמרים בדיני צוואה וירושה

הגדרת שכיב מרע

הרמב"ם (הלכות זכיה ומתנה פרק ח) בהלכה א כתב: "הסומא או הפסח, או הגדם, או החושש בראשו, או בעינו, או בידו או ברגלו וכיוצא בהן - הרי הוא כבריא לכל דבריו במקחו או בממכרו ומתנותיו".

ובהלכה ב: "אבל החולה שתשש כח כל הגוף, וכשל כחו מחמת החולי עד שאינו יכול להלך על רגלו בשוק והרי הוא נופל על המטה, הוא הנקרא שכיב מרע, ומשפטי מתנותיו אינם כמתנת בריא, כיצד? שכיב מרע שצוה ואמר ליתן לפלוני כך וכך בין בחול בין בשבת, בין כתב בין לא כתב - זכו הכל כשימות בכל מה שנתן להם ואינו צריך קנין, שדברי שכיב מרע ככתובין וכמסורין הן, ודבר זה מדברי סופרים, ואף על פי שאינו אלא מדבריהם עשו אותה כשל תורה, כדי שלא תטרף דעתו עליו כשידע שאין דבריו קיימים". וכ"פ השולחן ערוך בסימן רנ סעיף ה.

הסמ"ע בס"ק יח כתב: כל אדם שנחלש רק איבר אחד בגופו, והחולשה לא התפשטה לכל גופו, (כגון עוור או פיסח) - אין דינו כשכיב מרע שדבריו ככתובים וכמסורים. הגדרת שכיב מרע הוא חולה שתשש כוחו ולא יכול לצאת לשוק אלא הוא נמצא במיטה.

הבית יוסף (סימן לב) כתב: "ונראה לי, שכל שהוא חולה מושכב על מטתו - מיקרי שעת מיתה, שהרי בשכיב מרע איתמר האי דינא, וכל שהוא חולה מושכב על מיטתו - מיקרי שכיב מרע, וכן אם הוא מסוכן (בריא שנמצא בסכנת חיים), אף על פי שהולך על רגליו". (מובא גם בש"ך בסימן פא ס"ק ז).

הגמ' בכמה מקומות בש"ס פסקה כחכמים, שדברי שכיב מרע ככתובים וכמסורים דמו, (מס' ב"ב דף קנא. ובדף קעה. ובמסכת גיטין דף יג.). וכך כתב הטור: "במה דברים אמורים שמתנה צריכה קנין או אחד מדרכי ההקנאות? במתנת בריא, אבל במתנת שכיב מרע - אינה צריכה כלום, שהחכמים תקנו שדברי שכיב מרע ככתובין וכמסורין דמו, בין אם כתב או אמר נכסי לפלוני - קונה לכשימות למפרע משעת נתינה אפילו בלא קנין[1]".

הסברא לכך שדברי שכיב מרע תקפים גם ללא קניין: השכיב מרע נמצא במצב דחוק, אין הוא יודע מתי ילך לעולמו, ובכדי שלא תיטרף דעתו תיקנו החכמים שיהיה תוקף לדבריו גם ללא קניין. לכן אדם בריא הכותב צוואה וחותם בהכרה מלאה - אין דבריו תקפים ללא קניין, שרק שכיב מרע הנמצא במצב הנ"ל יכול לצוות ללא קניין.

נתינת כל הנכסים

מדברי המשנה מבואר תנאי יסודי בכל מתנת שכיב מרע: כל הדינים שנכתבו על שכיב מרע, שמתנתו מתנה גם ללא קניין, וכן אם הבריא מתנתו חוזרת - נאמרו רק בתנאי שהשכיב מרע נתן במתנה את כל נכסיו, כי אנן סהדי שהוא נתן את מתנותיו רק בגלל דאגת מיתה, כך שאנו מחשיבים כאילו בוצע תנאי שהמתנה תחול רק אם ימות, ואם יבריא, ודאי שאין בדעתו להצטרך לבריות, לכן המתנה חוזרת. אומנם אם השכיב מרע השאיר לעצמו נכס שלא נתנו, אנו אומדים בדעתו שלא מחמת דאגת מיתה נתן את מתנותיו, לפיכך במקרה זה מתנתו תוגדר כמתנת בריא, וצריך לבצעה בקניין, ואם הבריא - אינו יכול לחזור בו. וכ"פ השולחן ערוך בסימן רנ סעיף ד.

הגמ' במסכת בבא בתרא דף קמח עמוד ב סייגה: מתנת שכיב מרע תקפה, רק אם השכיב מרע יכתוב או יאמר שנתן את כל מתנותיו^[2], או במקרה בו מוחזק לנו שלשכיב מרע אין עוד נכסים במקום אחר - נחשב כמתנת שכיב מרע שאינה צריכה קניין, ואם הבריא, מתנתו חוזרת. אבל אם אנו לא מוחזקים שכל מה שכתב זה כל נכסיו, וכן השכיב מרע לא כתב שנתן את כל נכסיו, אלא אנו רק רואים שנתן את כל הנכסים שאנו מכירים ששייכים לו, במקרה זה מתנתו נחשבת כמתנת בריא, והמקבל צריך לעשות קניין, ואם הבריא - המתנה אינה חוזרת. וכ"פ השולחן ערוך בסימן רנ סעיף י[3].

שכיב מרע שהבריא

הגמ' במסכת בבא בתרא דף קנא עמוד ב הוסיפה: שכיב מרע שעמד מחוליו, כל הנכסים שכתב לאחרים מתבטלים וחוזרים לבעלות השכיב מרע, כי ברור לנו שהשכיב מרע חילק את נכסיו רק על דעת כך שימות[4]. וכ"פ השולחן ערוך בסימן רנ סעיף ב. הנימוקי יוסף (דף עא. ד"ה אמיה) כתב: המתנה מתבטלת באופן אוטומטי, והשכיב מרע לא צריך לחזור בו במפורש ולבטל את מתנה.

הגמ' במסכת גיטין דף עב עמוד ב ביארה מתי אנו אומרים שהשכיב מרע הבריא והמתנות מתבטלות, ומתי אנו אומרים שהשכיב מרע מת והמתנות תקפות:

• א. שכיב מרע שהתרפא ממחלתו, והצליח ללכת בשוק ללא מקל - המתנות שחילק מתבטלות.
• ב. שכיב מרע שלא התרפא לגמרי, אלא התגלגל ממחלה למחלה, ולא הצליח לעמוד וללכת על משענתו עם מקל - המתנות תקפות.
• ג. שכיב מרע שהתגלגל ממחלה למחלה, אבל הצליח ללכת על משענתו בשוק, ואח"כ מת, במקרה זה צריך שרופאים יאמדו את מחלתו, ובמידה והוא מת בגלל מחלתו הראשונה - המתנות תקפות, אך אם מת ממחלה אחרת - המתנות אינן תקפות.

שכיב מרע שנתן כל נכסיו והוסיף קניין

הגמ' במסכת בבא בתרא דף קנב עמוד א כתבה: שכיב מרע שנתן את כל נכסיו - המתנה חלה כבר באמירתו ואין צורך בקניין. אם בכ"ז השכיב מרע עשה קניין, פסק שמואל^[5] שהקניין גרע והמתנה בטלה. שכן אנו חוששים שמא השכיב מרע לא רצה להקנות את המתנה ע"פ תקנת החכמים, שדברי שכיב מרע ככתובים וכמסורים, אלא רצה להקנות את המתנה ע"פ הקניין שבשטר, ככל קניין של אדם בריא, ומאידך השכיב מרע רצה שהמתנה תחול רק לאחר מיתה, ולכן כתב ניסוח של שכיב מרע.

נמצא שזו מתנת בריא הכתובה בשטר וזמן חלותה רק לאחר מות השכיב מרע, לכן המתנה לא חלה, שכן אין כח ביד הנותן לתת לאחר מיתתו, ובכל הקניינים אנו אומרים שהקניין אינו חל ואינו תקף לאחר המיתה, ורק בשכיב מרע חכמים תקנו שדבריו יחולו לאחר מיתה בשביל שלא תיטרף דעתו, אבל כאן אנו רואים שהשכיב מרע לא היה מעוניין להקנות מכח תקנת שכיב מרע, אלא עשה קניין מיוחד, לכן חוזר דינו ככל קניין רגיל שלא מועיל לאחר מיתה.

אומנם במידה והשכיב מרע כתב לשון של ייפוי כח, שהוא מעוניין שהמתנה תחול מכח תקנת שכיב מרע, שדברי שכיב מרע ככתובים וכמסורים, ורק בכדי לייפות את כוחו של המקבל, להראות לו שהוא חפץ לתת את המתנה בלב שלם הוסיף לו קניין, וכתב שהקניין הוא תוספת למתנת שכיב מרע, במקרה זה המתנה תהיה תקפה ככל מתנת שכיב מרע. וכ"פ השולחן ערוך בסימן רנ סעיף יז.

מצווה מחמת מיתה שנתן כל נכסיו והוסיף קניין - הנימוקי יוסף (דף עא: דיבור ראשון) כתב: אין כל הבדל בין שכיב מרע שעשה קניין ובין מצווה מחמת מיתה שעשה קניין, בשניהם אנו אומרים שהקניין גרע, ורק אם יש ייפוי כח - המתנה תקפה. המחבר כתב את דבריו בשם ויש מי שאומר. אבל הנתיבות בס"ק כא כתב: מהרי"ט (חו"מ סימן נ) סבור, שבמצווה מחמת מיתה, הקניין אינו גורע מהמתנה.

ישנם מספר מקרים, בהם אנו אומרים שמתנת השכיב מרע חלה, גם אם הוא עשה קניין:

• א. הגמ' כתבה, שאם השכיב מרע עשה ייפוי כח - המתנה תקפה. וכ"פ השולחן ערוך (שם).
• ב. הדרכי משה בס"ק יד כתב בשם מהר"ם פדוואה (סימן נו): במידה והשכיב מרע כתב בשטר, ששטר זה יהיה בכל אופן המועיל, או שכתב שכל הכתוב בשטר יהיה לטובת המוטב - המתנה חלה, ונחשב כאלו כתב בו ייפוי כח. וכ"פ הרמ"א.
• ג. ריב"ש (סימן קסז) כתב: שכיב מרע שעשה קניין ללא ייפוי כח, ואח"כ העדים שאלו אותו: האם אתה מעוניין שהמתנה תתקיים? השכיב מרע ענה שהוא מעוניין שהמתנה תתקיים - נחשב לייפוי כח והמתנה תקפה. וכ"פ הרמ"א.
• ד. תרומת הדשן (פסקים סימן רל) כתב: אין חילוק בין שכיב מרע ת"ח או עם הארץ, אלא תמיד אנו אומרים שיש בעיה לשכיב מרע להוסיף קניין. אומנם אם מקבל המתנה ביקש לעשות קניין, (לא השכיב מרע) - המתנה תקפה, שכן וודאי הקניין נעשה בכדי לייפות את כוחו של המקבל. וכ"פ הרמ"א.
• ה. הריטב"א (סימן יח) כתב: אם עשו קניין גמור שיחול מעכשיו, גם אם השכיב מרע פירש שרוצה שהקניין יחול רק לאחר מיתה, אנו לא אומרים שהקניין חל לאחר מיתה ומבטלים את המתנה, אלא מכיוון שעשו קניין גמור עכשיו, הוי כאומר מעכשיו ולאחר מיתה, שהקניין חל מעכשיו לכן המתנה תקפה. וכ"פ הרמ"א.

ריב"ש (סימן קסח) כתב: רק במתנת שכיב מרע שעשה קניין, אנו אומרים שהמתנה בטלה אם אין ייפוי כח, אבל אם השכיב מרע אמר לאפוטרופוס שיהיה אחראי על כל נכסיו, וגם עשו על כך קניין, אנו לא אומרים שהמתנה בטלה, שכן הקניין לא נועד להקנות לאחר מיתה אלא רק לראיה שהוא ממנה אותם כאפוטרופוסים, ודבריו קיימים גם ללא ייפוי כח. וכ"פ הרמ"א.

ההבדלים בין שכיב מרע ובין המצווה מחמת מיתה

הגמ' (במסכת בבא בתרא בסוף דף קנא עמודים א- ב) הביאה חילוק בין שכיב מרע ובין המצווה מחמת מיתה. שכיב מרע שנתן מתנה, אנו נמצאים במצב של ספק, האם הוא נתן את המתנה, בגלל שהוא עומד למות, או שהוא נתן את המתנה, ככל בריא הנותן מתנה ומתנתו תקפה. לכן ע"י צורת המתנה אנו יכולים לדעת מה הייתה כוונתו: אם השכיב מרע נתן את כל נכסיו, יש אומדנה ברורה שנתן את נכסיו רק בגלל שהוא עומד למות, לכן הוא לא צריך קניין, ואם הבריא - המתנה מתבטלת. אך אם שייר קרקע כל שהוא - צריך קניין.

אומנם המצווה מחמת מיתה, דהיינו שכיב מרע שלא נתן את מתנתו בסתם, אלא הוא פירש בשעה שנתן את המתנה, שהוא נותן בגלל שעומד למות, או שכיב מרע שנתן מתנה והתאונן על כך שעומד למות, במקרים אלו יש אומדנה ברורה שהוא נתן את המתנה רק בגלל שהוא עומד למות, לכן גם אם שייר - המתנה תחול אף ללא קניין.

הסמ"ע בס"ק כא כתב: מצווה מחמת מיתה, יכול לחזור במידה ויבריא גם אם נעשה קניין. זאת מכיוון שהשכיב מרע אמר במפורש שנתן את המתנה רק בגלל שעומד למות, וכן במציאות בה השכיב מרע התאונן על מיתתו, במקרים אלו אנו נותנים להם דין שכיב מרע שנתן את כל נכסיו, שכן יש אומדנה ברורה שנתן להם רק בגלל שחשב שהוא ימות, לכן אם יבריא יוכל לחזור בו. אומנם העיר שושן הסביר אחרת: המצווה מחמת מיתה יכול לחזור בו בגלל שיש לחוש יותר לטירוף הדעת. אך הסמ"ע שלל את הסברו.

נחלקו הראשונים, האם דין מצווה מחמת מיתה שייך רק באדם שקפצה עליו מחלתו, או גם בחולה לאחר שעברו שלושה ימים.

שיטת הרא"ש (סימן יח) - בשלושה ימים הראשונים של המחלה - דינו כשכיב מרע, אך לאחר שעברו שלושה ימים - הרי כל דבריו בגדר 'מצווה מחמת מיתה'. אומנם אם קפץ עליו החולי - גם בתוך שלושה ימים הראשונים דינו כמצווה מחמת מיתה. הרא"ש הביא לכך ראיה מדברי הירושלמי (מסכת פאה פרק ג הלכה ז). הרמ"א בסעיף ה הביא את דברי הרא"ש בשם וי"א.

שיטת הרמב"ם (הלכות זכיה ומתנה פרק ח הלכה כד) - אין לחלק בדיני שכיב מרע בין שלושה ימים הראשונים לבין אחר שלושה ימים. אלא אם קפץ עליו החולי - נחשב למצווה מחמת מיתה, שקונה ללא קניין גם אם משייר לעצמו מהנכסים. משמע א"כ מדברי הרמב"ם, שחולה גם לאחר שלושה ימים, דינו כשכיב מרע, אא"כ קפץ עליו החולי. כמו כן במידה והחולה פירש בדבריו שנתן מחמת מיתה, דינו כמצווה מחמת מיתה.

הרמב"ם (שם) עוד כתב: גם מי שנמצא בסכנת חיים - יש לו דין מצווה מחמת מיתה, כגון "והמפרש בים, והיוצא בשיירא, והיוצא בקולר, והמסוכן והוא שקפץ עליו החולי והכביד עליו חליו - כל אחד מארבעתן כמצוה מחמת מיתה". וכן כתב הרי"ף (מס' גיטין דף לב.) וכ"פ השולחן ערוך בסימן רנ סעיף ח.

לעיל מבואר, שישנם מספר מקרים בהם השכיב מרע מוגדר כמצווה מחמת מיתה:

• א. שכיב מרע שאמר במפורש שהוא נותן את המתנה רק בגלל שהוא עומד למות. (שולחן ערוך סימן רנ סעיף ז).
• ב. שכיב מרע שהתאונן בזמן נתינת המתנה על כך שהוא עומד למות, למרות שלא אמר במפורש שנותן בגלל מיתה. (שם).
• ג. שכיב מרע שקפץ עליו החולי. (שולחן ערוך סימן רנ סעיף ח). ולדעת הרמ"א בסעיף ה גם שכיב מרע לאחר שלושה ימים.
• ד. מי שנמצא בסכנת חיים - יש לו דין מצווה מחמת מיתה, כגון היוצא בקולר, דהיינו אסיר שיש לו גזר דין מוות ויוצא בקולר להיהרג. (שולחן ערוך סימן רנ סעיף ח). מדובר שהוא מצווה בשעת מעשה, (בזמן שיוצא ברולר או בספינה וכד'), ולא מדובר במצווה מספר ימים לפני המעשה. הבית יוסף (אבקת רוכל סימן קכד) כתב, שגם שלב ההכנות הממשיות שלפני הנסיעה - נחשב לשעת מעשה, ולכן אם כחלק מההכנות לנסיעה הוא גם מצווה מחמת מיתה - צוואתו תקפה. "ועוד דמשמע דההיא דמפרש בים ויוצא בשיירה - ליתא אלא במפרש ויוצא בו ביום או ביום שלאחריו שאז הוא טרוד, אבל עשרה או חמשה ימים קודם - ודאי אינו בכלל זה"[6].
• ה. דאגה כנה מפני המוות בגלל מעשה שמצדיק את החשש - מהריט"ץ (ישנות סימן לב) חידש: אדם בריא שדואג בצורה מוצדקת מפני מוות שמתקרב, אם הוא מזכיר במפורש שמצווה בגלל מיתה, ויש מעשה בגינו הוא חושש למיתה (למשל לפני ניתוח שזה מעשה שמצדיק חשש ממיתה) - נחשב למצווה מחמת מיתה. החידוש בדבריו, שכאן הוא עדיין לא עושה את המעשה שיש בו חשש סכנה, הוא לא יוצא בקולר לההירג ולא נמצא בספינה בים וכו', אלא עומד לפני מצב של סכנה, ובכ"ז מכיוון שיהיה תיכף מעשה סכנה - נחשב למצווה מחמת מיתה. נדגיש: בריא שמזכיר במפורש שמצווה בגלל מיתה - לא נחשב למצווה מחמת מיתה, (רק שכיב מרע שמפרש נחשב למצווה ולא בריא), אך אם יש מעשה מוצדק בגינו הוא חושש מהמוות - נחשב למצווה מחמת מיתה[7].

כאמור, דין מצווה מחמת מיתה לא שייך באדם בריא שמעוניין להקנות את נכסיו, אלא רק בשכיב מרע שקפץ עליו חוליו, ולפי השולחן ערוך (שם) גם באדם שנמצא בסכנת חיים, כגון אדם שנמצא לפני ניתוח מסוכן וכד'. אומנם בריא שלא נמצא בסכנת חיים, אלא רק חושש שימות - צוואתו לא תקפה ללא הקניינים (אא"כ הוא אכן מת בסמיכות לצוואתו). כך כתב מהרי"ק (סימן צד): "הבריא שאמר בלשון צוואה, מתיירא הוא שמא יארע לו שימות פתאום, והרי הוא מצוה כך וכך - אין בו דין מצוה כלל, אלא אם כן מת סמוך לדבריו".

ישנם מספר ההבדלים בדין בין שכיב מרע למצווה מחמת מיתה:

• א. מתנה במקצת של שכיב מרע, דינה כמתנת בריא שצריכה קניין. ואם הבריא - אינו חוזר. אבל מצווה מחמת מיתה - דינו כמתנת שכיב מרע, שלא צריך קניין, ואם הבריא - חוזר.
• ב. מתנה עם קניין - לפי שיטת מהרי"ט (מבואר לקמן סעיף יז), המצווה מחמת מיתה ועשה קניין - לא צריך לכתוב ייפוי כח, אבל שכיב מרע שהוסיף קניין - גרע ורק אם יש ייפוי כח - המתנה תקפה. אומנם הנימוקי יוסף (דף עא: דיבור ראשון) סבור, שדין מצווה מחמת מיתה שווה בזה לדין שכיב מרע.
• ג. זיכה ע"י אחר - הנימוקי יוסף (שם) כתב בשם ר"י מיגאש: שכיב מרע שזיכה את מתנתו ע"י אחר ועשה קניין - אינו יכול לחזור בו ולתת את המתנה לאדם אחר, שכן פעולות אלו (זיכוי וקניין) מראות שהקנה כמתנת בריא. (מבואר לקמן בסעיפים יג-יד), אבל המצווה מחמת מיתה - תמיד יכול לחזור בו גם זיכה ועשה קניין, שכן במצווה מחמת מיתה אנו אומרים שתמיד כוונתו היא לתת מתנה רק בגלל החשש ממיתתו.

אומנם הרמ"ה (מס' ב"ב פרק ט סימן קכט) סייג: רק המפרש שנותן מחמת מיתה - יכול לחזור בו, אבל המתאונן על מיתתו - לא יכול לחזור בו, שאם זיכה ע"י אחר ועשה קניין - דינו כשכיב מרע. המחבר בסעיף יד כתב את דברי הנימוקי יוסף בסתם, ואת דברי הרמ"ה בשם ויש מי שאומר.

[1] הקצות בסימן רנ ס"ק א הביא מחלוקת ראשונים, מאימתי חלה מתנת השכיב מרע, האם בשעה שמת חלה המתנה למפרע משעת אמירתו, או שהמתנה חלה רק לאחר מותו. הטור סבור, שהמתנה חלה בשעה שמת למפרע מרגע אמירתו. וכך מבואר מדברי התוס' (מס' גיטין דף יד: ד"ה הא), שמיתת הנפטר רק מהווה תנאי לחלות המתנה, אך ברגע שהתנאי מתקיים, דהיינו שהנותן נפטר - המתנה חלה למפרע משעת האמירה.

וכ"פ הרא"ש (מס' גיטין פרק א סימן יט): זמן חלות המתנה הוא בשעת האמירה, לכן מקבל המתנה צריך להיות בחיים בשעת האמירה. הקצות העיר: מדברי הרא"ש בתשובות (כלל פד סימן א) נראה שסבור, שהמתנה חלה רק לאחר מיתתו. במצב יש סתירה בין דברי הרא"ש בפסקים ובין דבריו בתשובות - יש ללכת אחר דבריו בפסקים. "ומיהו כיון דבפסקיו כתב דזוכה למפרע - בתר פסקיו אזלינן נגד תשובתו".

אבל הר"ן (מס' גיטין דף ו:) והבית יוסף סבורים, שהמתנה חלה רק לאחר מיתה. וכך כתב הר"ן: "אבל תמה אני למה, דהא קי"ל בסוף פרק יש נוחלין דף קלז א, דמתנת שכיב מרע לא חיילא אלא לאחר גמר מיתה, וכיון דבעידנא דחיילא ליתיה למקבל, היאך קנה, והא אין קנין למת? וצריך עיון".

מתנת שכיב מרע מהיום - הנימוקי יוסף (דף עא: ד"ה גרסי') כתב: שכיב מרע שכתב בצוואתו 'מהיום' - צריך קניין, דהוי ככל מתנת בריא שצריכה קניין, שהמקנה מחיים, אינו יכול להקנות ע"פ דיבורו, ורק בקניין שכיב מרע, שהקניין חל מרגע שימות למפרע משעת הנתינה - בזה אין צורך בקניין. וכ"פ הרמ"א בסעיף ט.

[2] אומנם מדברי הרשב"ם נראה, שהצריך עדות גמורה ולא מספיק חזקה.

[3] הסמ"ע בס"ק כח כתב: יש מחלוקת ראשונים, במקרה בו אנו לא יודעים בוודאות שהשכיב מרע נתן את כל נכסיו, (צריך קניין ואם הבריא - אינו חוזר), מה הדין אם לא נעשה קניין, והשכיב מרע מת, האם היורשים יכולים לחזור בהם ממתנת המת, ולומר שהמתנה אינה תקפה, מכיוון שהצרכנו קניין כדין מתנת שכיב מרע במקצת?

ה"ה כתב בשם הרמב"ם (הלכות זכיה פרק ח הלכה כ): לא שומעים ליורשים לגרוע את חלק המקבלים, אבל הרא"ש (סימן כא) כתב: היורשים יכולים לבטל את המתנה ככל דין מתנת שכיב מרע במקצת שלא נעשה בה קניין. וכך פסק הרמ"א שהוסיף שני מילים: 'וצריכה קניין'.

[4] שכיב מרע התנה שלא יוכל לחזור אם יבריא - הריב"ש (סימן רז) כתב בשם הרשב"א (ח"א סימן תתקע"ה): שכיב מרע שנתן את כל נכסיו, והתנה שגם אם יבריא לא יחזור בו מהמתנה, במידה והשכיב מרע הבריא - יכול הוא לחזור בו. שהרי כל התוקף של מתנת שכיב מרע הוא מדרבנן, והם קבעו שרק אם ימות תהא מתנתו קיימת, זאת בכדי שלא תיטרף דעתו, אבל אם הבריא, וכבר לא חוששים שתיטרף דעתו, הרי שחוזר דינו לדין בריא, ואין הוא יכול לתת מתנה רק על סמך דיבורו, לכן המתנה אינה תקפה, ורק אם יקנה למקבל - המתנה תחול.

וכך כתב הרמ"א בסעיף ב: למרות שהשכיב מרע התנה שלא יוכל לחזור בו מהמתנה, בכ"ז אם השכיב מרע יבריא - המתנה, אא"כ עשו על כך קניין.

הסמ"ע בס"ק ז הסביר: כל הסברא שאנו אומרים, דברי השכיב מרע הם ככתובים, הוא מפני שאנו חוששים שלא תיטרף דעתו, לכן רק אם ימות המתנה תחול, וטעם זה שייך גם אם התנה שלא יחזור בו, שאנו אומרים שהמתנה תקפה רק אם ימות, אך אם יבריא, יוכל לחזור בו. אומנם במידה והשכיב מרע עשה קניין על התנאי, אנו נותנים לו דין של בריא, והמתנה תהיה תקפה גם אם יבריא.

אומנם הגר"א בס"ק ז כתב: "ודבריו צ"ע, דאכתי אומדין דעתו". דהיינו, גם אם השכיב מרע עשה קניין - אומדים את דעתו, ומדוע המתנה תקפה. הגר"א נשאר בצ"ע.

הסמ"ע בס"ק ה כתב: גם אם השכיב מרע מחל על חוב, והבריא - החוב חוזר, למרות שמחילה אינה צריכה קניין, בכל אופן מחילת החוב אינה עדיפה על שאר המתנות שחוזרות במידה והשכיב מרע הבריא.

[5] ההלכה נפסקה כשמואל, כמבואר במסכת בכורות דף מט עמוד ב, שהלכתא כשמואל בדיני, דהיינו בדיני ממונות.

[6] מהרש"ך (חלק ב סימן קסה) כתב שהוא מצווה באותה שעה שעושה את המעשה, אך ניתן להסביר בדבריו שמדובר גם בהכנות הממשיות שלפני הנסיעה: "דאפילו להרי"ף והרמב"ם ז"ל, והנהו רבוותא דסבירא להו דמפרש בים והיוצא בשיירא - דין מצוה מחמת מיתה יש להם, היינו היכא שבאותה שעה שמפרש בים או יוצא בשיירא - צוה מה שצוה, דומיית יוצא בקולר או מסוכן, אבל אם מה שצוה היו קצת ימים קודם שפירש בים - אין בזה דין מצוה מחמת מיתה, אלא דין מתנת בריא, וכל שלא קנו מידו - אין בדבריו כלום".

[7] כך כתב  מהריט"ץ (ישנות סימן לב): "חכם כהן שהיה דואג מן המיתה, לפי שהיה מקובל שהיה ממשפחת בני עלי, ובהיותו בריא צוה מחמת מיתה, וגזר נדוי שלא ישנו תפקידו.... בנדון דידן שכתב בפירוש שמצוה מחמת מיתה, ומה גם שהעידו עליו חכמים גדולים יראי שמים שכל ימיו היה דואג מן המיתה, לפי שהיה מקובל היותם מבני עלי, שכל משפחתו מתו שחורי הראש, ואם כן בודאי שפיר מקרי מתירא מן המיתה כהנהו ארבעה. ומה גם שהחמיר יקלל את כל מי שישנה מדבריו - בודאי שהיה דואג מהמיתה והחמיר על הדבר".

"...איברא דלבי מהסס ומגמגם, לפי שראיתי כל האחרונים פה אחד כתבו סתם בבריא המצוה מחמת מיתה דלא מהני, ובודאי דלא פליגי אהרי"ף וסיעתו, אלא שיש לחלק ולומר דעד כאן לא קאמר הריא"ף אלא כשעושה מעשה מוכיח, דוגמת יוצא בשיירה ודומיהן, אבל בשאר בריא - לא".