מצווה לקיים דברי המת
בית הדין
טז אדר התשפ | 12.03.20
הרב ישועה רטבי
קישור למאמרים בדיני צוואה וירושה
בגמ' במסכת גיטין דף יד עמוד ב מובא: "ר' יהודה הנשיא אמר משום ר' יעקב שאמר משום ר"מ: מצוה לקיים דברי המת". במשנה במסכת כתובות דף סט עמוד ב עוד מובא: אב שמסר מעות לידי שליש, בכדי שהשליש יקנה לבת שדה לחתונתה, לאחר פטירת האב - הבת מאורסת אומרת לשליש, שהארוס נאמן עליה, ושייתן את המעות לארוסה - לדעת רבי מאיר אסור לשליש לתת את המעות לארוס כדברי הבת, אלא על השליש לעשות בדיוק כפי שהאב ציווה עליו. ר"מ לשיטתו, שאומרים מצווה לקיים דברי המת גם בבריא המצווה.
התוספות (מסכת כתובות דף פו עמוד א ד"ה פריעת) כתבו, שבית הדין יכול לכפות על יישום דברי המת. אומנם לקמן יובאו דברי הרמ"א בסימן רנב סעיף ב, שאם היורשים קדמו ומכרו את מה שאביהם ציווה לתת לאחרים - בבריא שמת - לא מוציאים מדין מצווה לקיים דברי המת, (אבל שכיב מרע שמת - מוציאים מיד הלקוח).
התוספות (מסכת כתובות דף ע. ד"ה הא) הקשו: לאור דברי הגמ', שמצווה לקיים דברי המת, לא מובן מה הועילה תקנת חכמים, שדברי שכיב מרע יהיו ככתובים וכמסורים?
התוס' ענו בשם רבנו תם (וכן מובא בתוס' במסכת גיטין דף יג. ד"ה והא לא משך): מתי אנו אומרים בבריא מצווה לקיים דברי המת? רק כאשר הבריא הפקיד את המתנה ביד שליש לטובת המוטב - אנו אומרים מצווה לקיים דברי המת, שכן אם עשה מעשה, שנתן ביד השליח, אנו אומרים שהוא נתן תוקף לדבריו, (טעם נוסף של מהרי"ט יובא לקמן), ולפיכך יש מצווה לקיים דבריו, אבל אם המתנה נמצאת עוד ביד המת - אנו לא אומרים מצווה לקיים דברי המת, אבל כן אומרים שדברי שכיב מרע ככתובים וכמסורים.
הש"ך בס"ק ד כתב בשם הריטב"א: לא צריך שיושלש בפועל, אלא מספיק אם צווה להשליש את נכסיו, שכבר אנו אומרים שמצווה לקיים דברי המת. דין זה מתבאר ע"פ דברי מהרי"ט (חו"מ סימן צה): הטעם להשלשה, הוא משום שההשלשה נחשבת כזכייה עבור מקבל המתנה, לכך ר"ת הצריך שישליש לצורך הזכייה, ומכאן נלמד, שרק עבור מקבל מתנה, צריך שהמצווה ישליש את נכסיו, אבל עבור יורשיו - אין צורך בהשלשה, שכן היורשים בכל מקרה זוכים בנכסים, א"כ מספיק צווי האב ללא השלשה.
הנתיבות בס"ק ב הקשה: כיצד הש"ך כתב בצורה פשוטה שלא צריך הפקדה בידי שליש, הרי בסימן רנ סעיף כג, ראינו שיש בזה מחלוקת בין הרמ"ה (חייבים הפקדה בידי שליש), ובין ר"י (לא צריך הפקדה). כמו כן המחבר הביא מחלוקת זו, ומדוע הש"ך סתם בפשטות שמועיל צווה ללא הפקדה בפועל.
צריך להוסיף: אומנם השולחן ערוך בסימן רנ הביא את שתי הדעות ללא הכרעה, אבל בסימן רנב סעיף ב השולחן ערוך פסק במפורש כדעת הרמ"ה, שאומרים מצווה לקיים דברי המת רק אם הופקד בידי שליש: "צוה לקיים דברי המת, אפילו בריא שצוה ומת, והוא שנתנו עכשיו לשליש לשם כך". גם הרמ"א באבן העזר סימן נד סעיף א פסק שצריך הפקדה: "וי"א דבעינן שהושלש מתחלה לכך". החלקת מחוקק בס"ק ג הדגיש: "כלומר, אבל אם לא הושלש מתחילה לכך - בזה לא אמרינן מצוה לקיים דברי המת".
התשב"ץ (חלק ב סימן נג) כתב: "שאין האדם בשעת מיתתו נביא, ולא מלך ונשיא שיצוה החיים לקיים דבריו, שאין שלטון ביום המות. ולא אמרו זה אלא כשצוה שיעשה מממונו כלום שמצוה לקיים דברו, שהרי בממון שלו יכול לצוות וחייבין הכל לקיים דברו ונכלל בכלל מצות נחלות ולא בכל ממון ג"כ אמרו מצוה לקיים דברי המת".
"דאי לא תימא הכי מתנת ש"מ במקצת - אמאי בעיא קנין אף על גב דמית, ולא אמרינן בה מצוה לקיים דברי המת, אלא ודאי לא אמרי' מצוה לקיים דברי המת אלא במוסר ביד שליש או ביד שליח או במה שהוא ביד אחרים... אבל אם אמר כנותן ולא כמצווה - לא שייך ביה מצוה לקיים דברי המת".
מצווה לקיים דברי המת בדבר שלא בא לעולם - כנסת הגדולה (הגהות בית יוסף סימן רנב בס"ק לב) הביא מחלוקת הפוסקים, האם מועיל מצווה לקיים דברי המת בדבר שלא בא לעולם. לדעת מהריב"ל (סימן מו) ומהרשד"ם (סימן שכג), גם אם ציווה על נכס שלא בא לעולם או על אדם שלא הא לעולם - מקיימים את דבריו, אפילו צוה בדבר שלא בא לעולם ודבר שאין בו ממש אמרינן מצוה לקיים דברי המת. אבל לדעת מהר"י אדרבי (סימן קצו) לא מקיימים את דבריו. הסברא לכך היא: מכיוון שההפקדה מראה על גמירות דעת הרי שיש בכך כעין פעולת קניין, וכשם שקניין לא מועיל בדבר שלא בא לעולם ולמי שלא בא לעולם, כך גם מצווה לקיים דברי המת - לא מועיל לנכסים שלא באו לעולם בשעת הציווי, וכן לא מועיל לאנשים שלא באו לעולם.
צוואה שיש לה תוקף חוקי
האחיעזר (חלק ג סימן לד) חידש: צוואה שנערכה ע"י עורך דין, ותקפה בערכאות, והשליש את הצוואה בידי העורך דין - נחשב כאילו השליש את נכסיו, שכן יש לצוואה תוקף מדינא דמלכותא, ויש בו דין מצווה לקיים דברי המת. "גם מכבר הייתי מצדד לומר דהיכא שמי שצוה המת ליתן לו, הוא מוחזק מטעם דינא דמלכותא בקיום הצואה ע"י ערכאות - לא בעינן הושלש מתחלה לכך". וכן פסק האגרות משה (אבן העזר חלק א סימן קד).
עוד כתב האחיעזר: כאשר אדם כתב צוואה בה הוא תורם חלק מנכסיו לבית הכנסת - ניתן לתת תוקף לצוואה גם כאשר הכסף לא הושלש. שכן לגבי צדקה אנו אומרים מצווה לקיים דברי המת גם אם לא הושלש. האחיעזר הוכיח זאת מדברי הקצות. (מובא בהערה[1]).
בין דין שכיב מרע לבין דין מצווה לקיים דברי המת
המרדכי (מס' ב"ב סימן תרל) כתב: אם המתנה הייתה ביד השליש קודם לציווי המת, לא אומרים מצווה לקיים דברי המת, שכן צריך שהמת ייתן את המתנה לידי השליש במיוחד לשם המתנה, אך כאן שהיה בידו מקודם - לא אומרים מצווה לקיים דברי המת.
חילוק זה מובא ג"כ בתוס' במסכת כתובות (דף ע. ד"ה הא קיי"ל): "הא קיימא לן מצוה לקיים דברי המת - אפי' בבריא קיימא לן הכי, כדמוכח שילהי פ"ק דגיטין (דף טו.) דאמרינן רב אסי מוקי לה בבריא. והא קיימא לן מצוה לקיים דברי המת - יש מקשין כיון דמצוה לקיים דברי המת, אם כן מאי אהני הא דדברי שכיב מרע ככתובים וכמסורין דמו? ואומר ר"ת: דלא אמרי' מצוה לקיים דברי המת אלא כשהושלש מתחלה לכך. אי נמי דווקא במת נותן בחיי מקבל, אבל דברי שכיב מרע - בכל ענין כמסורין דמו".
מדברי התוס' מבוארים שני חילוקים בין דין שכיב מרע לבין דין מצווה לקיים דברי המת:
חילוקו של ר"ת הנ"ל, בבריא - רק אם הפקיד ביד שליש, אנו אומרים מצווה לקיים דברי המת, אבל בשכיב מרע אין צורך שיפקיד אצל שליש.
בשכיב מרע המתנה תחול בין אם השכיב מרע ימות בחיי המקבל ובין אם המקבל ימות בחיי השכיב מרע, שכן אמירתו נחשבת לקניין, וכאילו התבצע קניין בשעת האמירה, ואז המקבל היה בחיים, אבל בבריא אנו אומרים מצווה לקיים דברי המת, רק כאשר המקבל נמצא בחיים ורק הנותן הבריא מת, בזה אנו אומרים מצווה לקיים דברי המת, אבל אם המקבל מת כאשר הנותן עוד בחיים - אין אומרים מצווה לקיים דברי המת, שכן המצווה לקיים דברי המת שייכת רק לאחר מות המת, אך בשעה שהנותן מת - המקבל לא נמצא בין החיים.
וכ"פ השולחן ערוך בסימן קכה סעיף ח: "אם בריא היה הנותן, ומת בחיי מקבל - יתן ליורשי מקבל, דמצוה לקיים דברי המת. ואם מת מקבל בחיי נותן, אף על פי שאחר כך מת הנותן - יחזיר ליורשי משלח".
כך גם דייק הר"ן במסכת גיטין, מדברי הגמ' בדף יד עמוד ב, בתירוצו של רב פפא, שבבריא אנו אומרים מצווה לקיים דברי המת, רק כאשר מת הנותן בחיי המקבל, אבל אם המקבל מת בחיי הנותן - אין אומרים מצווה לקיים דברי המת, וחילוק זה הובא רק בבריא, אבל בשכיב מרע - גם אם המקבל מת בחיי הנותן, המתנה תקפה.
הבדל נוסף בין שכיב מרע ובין מצווה לקיים דברי המת, מובא בסימן רנ סעיף כג: בריא שאמר 'כתבו ותנו מנה לפלוני', ומת - לא נותנים, גם אם הבריא נתן ייפוי כח, משא"כ בשכיב מרע שאם כתב שטר ונתן ייפוי כח - נותנים.
המקור לכך הוא מדברי הגמ' במסכת בבא בתרא דף קלה עמוד ב: "מתיב ר' אבא בר ממל: בריא שאמר 'כתבו ותנו מנה לפלוני', ומת - אין כותבין ונותנין, (שכן הבריא גילה בדעתו שמקנה בשטר ואין שטר לאחר מיתה), הא שכיב מרע - כותבין ונותנין? הוא מותיב לה, והוא מפרק לה: במיפה את כחו". (בשכיב מרע נותנים אם כתב שטר, מדובר רק כאשר השכיב מרע כותב ייפוי כח).
הפרישה (סימן רנ בס"ק לח) הסביר את הטעם בחילוק בין שכיב מרע שמועיל ייפוי כח, ובין בריא שלא מועיל ייפוי כח. בריא לא יודע שהולך למות, א"כ גם אם כתב ייפוי כח לא הייתה כוונתו שימות, אלא כוונתו הייתה שהמקבל יזכה בשטר, והרי אין שטר לאחר מיתה, לפיכך לא זכה. אבל שכיב מרע שכתב ייפוי כח, וודאי לא לגרוע ממתנתו נתן, אלא רצה לייפות את כוחו לכן קנה.
רבנו ירוחם (נתיב כד, דבריו מובאים בהגהות דרישה ופרישה בס"ק ד) סיכם: ישנם שלושה חילוקים בין בריא שציווה לתת מתנה, ואנו מקיימים את דבריו, מכיוון שמצווה לקיים דברי המת, לבין שכיב מרע שדבריו ככתובים וכמסורים דמו.
- א. אומרים מצווה לקיים דברי המת, רק בדבר שהושלש מתחילה לשם כך לשליש, אבל דברי שכיב מרע קונים גם אם לא הושלש קודם. וכ"פ המחבר בסעיף ב.
- ב. אומרים מצווה לקיים דברי המת, רק כאשר המקבל היה בחיים, ומת נותן בחיי מקבל, אבל אם מת מקבל בחיי נותן - לא קנה, אבל בשכיב מרע, גם אם מת מקבל בחיי נותן - קנה.
- ג. אין אומרים מצווה לקיים דברי המת אם הוא כתב שטר, גם אם יש ייפוי כח, אך בשכיב מרע שכתב שטר, אם יש ייפוי כח - המתנה תקפה.
- ד. הדרכי משה בס"ק ה הביא את דברי המרדכי (מס' ב"ב סימן תרס"ו): יש עוד הבדל בין שכיב מרע ובין מצווה מחמת מיתה, שאם היורשים קדמו ומכרו את מה שאביהם ציווה לתת לאחרים - בבריא שמת, לא מוציאים מדין מצווה לקיים דברי המת, אבל שכיב מרע שמת - מוציאים מן הלקוח. וכ"פ הרמ"א בסימן רנב סעיף ב.
- ה. כהן שנתן את עבדו במתנת שכיב מרע - העבד לא אוכל עוד תרומה, מכיוון שמתנת שכיב מרע חשובה כמו שנעשה קניין, כך שהעבד כבר לא שייך לכהן, אבל אם הכהן נתן את העבד לאחר במצווה לקיים דברי המת - העבד יכול לאכול בתרומה עד שהמעבר יתבצע והמקבל יעשה קניין.
הסברא בחילוק בין שכיב מרע למצווה מחמת מיתה: שכיב מרע מתנתו תקפה בחפצא, שהחפץ שייך למקבל המתנה, זאת מכיוון שדברי שכיב מרע חשובים כאילו נעשה קניין, כך שהחפץ כבר שייך למקבל המתנה, ואין ליורשים זכות למכור את המתנה, ואם מכרו לא עשו כלום, משא"כ בדין מצווה לקיים דברי המת, שזו מצווה בגברא, שיש מצווה ליורשים לקיים דברי המת, (המצווה איננה קניין), אך אם כבר מכרו את החפץ, כך שאין אפשרות לקיים דברי המת - לא מוציאים מהלקוח.
חיוב לקיים דברי המת בגלל כיבוד הורים - הגאון רבי עקיבא איגר (מהדורה קמא סימן סח) כתב: יש לדון במקרה בו אין חיוב מצד הדין לקיים דברי המת, אך עדיין יתכן שיש חיוב לקיים דברי המת, מצד כיבוד אב, שהרי כך הוא רצון אביו. אבל השבות יעקב (חלק א סימן קסח) כתב: מעיקר הדין אין מצווה על הבן לקיים את דברי אביו, אבל לפנים משורת הדין על הבן לקיים את דברי הוריו.
[1] השולחן ערוך בסימן ריב סעיף ז כתב: "דין ההקדש ודין העניים ודין הנדרים - אינו כדין ההדיוט בקנייתו, שאילו אמר אדם: כל מה שתלד בהמתי יהיה הקדש לבדק הבית, או: יהיה אסור עלי, או: אתננו לצדקה, אע"פ שאינו מתקדש, לפי שאינו בעולם - ה"ז חייב לקיים דברו, שנאמר: ככל היוצא מפיו יעשה, (במדבר ל, ב); והואיל והדבר כן, אם צוה אדם כשהוא שכיב מרע ואמר: כל מה שיוציא אילן זה לעניים, או: כל שכר בית זה לעניים - זכו בהם העניים".
הקצות בס"ק ג כתב: "והקשו עליו: דהא כשמת בטל נדרו, וכתב עלה הרב המגיד (הלכות מכירה פרק כב הלכה טו) ז"ל, שאף במתנת שכיב מרע, אע"פ שאין הנודר קיים מצוה לקיים דברי המת, כמו שהוא מחויב אם היה קיים ועיקר עכ"ל. והיינו דאע"ג דהיכא דלא הושלש מתחלה לכך, לא אמרינן מצוה לקיים דברי המת, אבל הכא שהיה מחויב בדבר אם היה קיים עדיפא ולא גרע מהשליש מתחלה לכך". דהיינו החובה של הנודר לקיים את דיבורו אינה גרועה מהשלשה. וכשם שהשלשה נותנת תוקף לצווי - אף החיוב לדבר מצווה - נותן תוקף לצוויו.