בית הדין

טז אדר התשפ | 12.03.20

הרב ישועה רטבי

 קישור למאמרים בדיני צוואה וירושה

ירושת דבר שאין בו ממש וטובת הנאה

הדרכי משה בסימן רעו ס"ק א כתב בשם המרדכי (מס' ב"ב סימן תרע"א): אין ירושה בדבר שאין בו בו ממש. מהרי"ק (שורש קסא) הוסיף: אין ירושה בטובת הנאה. וכ"פ הרמ"א בסעיף ו.

מהר"ם פדוואה (סימן סה) כתב: כשם שלא ניתן להוריש טובת הנאה, כך גם לא ניתן לתת טובת הנאה במתנה. וכ"פ הרמ"א בסעיף ו.

הש"ך בס"ק ד העיר: אם טובת ההנאה כבר נמצאת בידי היורש - טובת הנאה זו שייכת לו, ורק אם היא בידי אחרים - היורש לא יכול להוציא מידם, "אבל אם הוא תחת ידו - יכול ליתנו לאחרים לחלקן למי שירצו". וכ"פ הנתיבות בס"ק ד. יש לכך נ"מ בירושת זכויות יוצרים, וכן בירושת אפשרות לבחור למי לתת צדקה, כמבואר בהערה^[1].

אבל הקצות בס"ק ב כתב בשם השל"ה (חלק ב ענין צדקה ומעשר), שגם טובת הנאה שנמצאת בידו - לא עוברת בירושה. וכך מוכח מדברי המרדכי (מס' בבא מציעא סימן רמא), שגם קניין חצר לא קונה טובת הנאה. הקצות פסק כדעת השל"ה, מכיוון שהתוס' (מסכת נדרים דף פד עמוד ב ד"ה במעשר עני) כתבו, שגם לבעלים אין טובת הנאה במעשר עני, (שיש לו זכות לבחור לאיזה עני ייתן את המעשר), אלא רק בימות הגשמים וזאת בגלל גזירת הכתוב, ("ונתת^[2]" - התורה נתנה לו רשות להחליט למי לתת), אבל בקיץ - אין טובת הנאה, כי הוא מניח את המעשר בחוץ והעני לוקח מעצמו^[3]. ומכיוון שגזירת הכתוב מתירה טובת הנאה רק לבעלים בחורף, ואין גזירת הכתוב ליורשים, לכן לא ניתן להשתמש בטובת הנאה, גם אם היא נמצאת ביד היורשים.

רבנו ירוחם (מישרים נתיב כ"ו חלק ג') כתב בשם הרמ"ה: "מי שיש לו שררה על הציבור הוא וזרעו - אין הבנים יכולים למכור אותה חזקה ושררה לשום אדם".

הנצי"ב בספרו משיב דבר (סימן כד) כתב: "ואם כן יכול להוריש וליתן זכות חידושיו למי שירצה".

בשו"ת מנחת יצחק (חלק ט סימן קנג) דן בשאלה האם יש זכות ליורשים של מהדיר ספר: "והנה בהגיע תור דבר הלכה, אם אדם בכחו לאסור איסור שלא להדפיס חיבורו בלתי רשותו, כבר איתמר הרבה מזה בבי מדרשא, ונזכר הרבה בדבריהם של ב"כ הצדדים הנ"ל זה בכה וזה בכה, אמנם כבר ראיתי בספר תבואות שור הנדפס בלעמבערג שנת תרנ"א מודעא רבה לאורייתא מאת הגאון מוה"ר פייבל הלוי אבד"ק בראדשין ז"ל, בעמח"ס גדה"ק ומקדש מעט, אשר כתב בזה"ל: והמפורסמות אינן צריכות ראיה, כי יכול כל אדם לאסור את שלו... כל גדולי דורו לאסור איסור על הבאים לפרוץ גדר ולהרוס גבול אשר גבלו ראשונים לבל ירום איזה מדפיס את ידו להדפיס ספר מבלי רשות מחברו או מעתיקו בעודנו חי, אשר עד כה תועבה כזאת לא נהיית ולא נראתה בישראל, ולאסור בין על המוכרים ובין על הקונים עיין שם. ונדפסו שם כמו עשרה מגדולי המורים אשר נתנו מהודם להסכים עם הגאון בהמודעא הנ"ל, ושם בדברי הגאון בעמח"ס ראש המזבח מבואר בזה"ל ומי זה לא יודה בפה מלא אשר לו הכח והמשרה לאסור את שלו על כל אחד... כמה גדולי הפוסקים ס"ל לפשיטות דיכול לאסור, ונתקבל דעתם להלכה למעשה^[4]".

הגרש"ב ורנר בספרו משפטי שמואל (סימן לה) כתב: לפי דעת השואל ומשיב שיש ליוצר בעלות על יצירתו, יש דין ירושה רק כאשר יש דבר ממשי. לכן מחבר שכתב דברי תורה - יש למחבר זכות קניינית על החידושים הכתובים בספר, לפיכך גם יורשיו יורשים את החידושים הכתובים בספר, אבל חידושים שנאמרו בע"פ - אין בהם דין ירושה, שכן חידושים אלו נחשבים כדבר שאין בו ממש.

היום החוק מתיר להדפיס ספר ללא הסכמת בעל הספר, לאחר שעברו שבעים שנה מאז פטירת המחבר, אך ע"פ דין תורה יש למנוע מהדפסה גם לאחר זמן זה בתנאי שאכן היורשים ממשיכים להדפיס את הספרים. אומנם ספר ישן שלא נדפס מחדש - ניתן להדפיסו גם אם לא עברו שבעים שנים, כי מחבר הספר וודאי היה מעוניין שספרו יודפס (כך מובא בציץ אליעזר חלק כ סימן נא).

הרא"ש (מסכת ב"ב פרק ח סימן לח) כתב: אדם שנתן מתנה באופן סתמי, ואנו יודעים את דעתו שהוא לא היה רוצה שהמתנה תגיע לאנשים מסוימים, (כגון לא רוצה שהמתנה תגיע לידי אשתו או בניו) - המתנה לא חלה, שכן מתנה תקפה רק כאשר נותן המתנה גומר בדעתו שהמתנה תהא ברשות מקבל המתנה לגמרי, והוא יוכל לעשות במתנה כרצונו. אומנם אם נותן המתנה הציב תנאים (התנה בפיו במפורש) - המתנה תקפה אך ורק ע"פ ההגבלות שהציב נותן המתנה. אך אם התנאי נראה כהערמה - המתנה לא חלה כמו במעשה בבית חורון, השולחן ערוך בסימן רמא סעיף ז כתב את דברי הרא"ש בשם יש מי שאומר.

מכאן נלמד, שניתן להתנות במתנה או במכר ולהשאיר זכויות לנותן המתנה או למוכר. (כל הזכויות שמורות).

לפי החוק, ליורשי ספרים יש זכויות עד לאחר שעברו שבעים שנים מאז פטירת מחבר הספר (סעיף 38), אומנם מנהג בתי הדין לאשר הדפסה מחדש - במידה והיורשים לא מדפיסים את הספר, והספר אזל מהשוק, למרות שלא עברו שבעים שנים. ניתן להשתמש בלחן לאחר שעברו חמישים שנה מיום הוצאת הלחן (סעיף 41 ב).

[1] הפתחי תשובה בס"ק ו כתב בשם הנודע ביהודה (תניינא, חו"מ, סי' נא), "אודות גביר אחד שקודם מותו הניח סך מסוים להיות קרן קיימת, והרוחים שייכים ללומדים בבית המדרש שלו, ומשפט הבחירה מי המה הלומדים שישבו בבית המדרש שלו - הוא לבא כוחו ויוצאי חלציו, (יש לו אפשרות לבחור את האברכים שיתמוך בהם). ונתקשרו אז מנהיגי העיר עם יחידי סגולה על תשלומי הרוחים ליד בא כוחו של המנוח, ועתה ברבות הימים יש יורשים דלא מעלי, ובוחרים לומדים שאינם הגונים לזה ע"פ מחיר כסף, (יורשי הגביר בוחרים לממן אנשים לא הגונים), אם יש כח ביד טובי העיר למחות בזה, ולבחור לומדים הגונים ע"פ ראות עיניהם? וכתב דע"פ הדין, אחר שאין להיורשים בזה רק טובת הנאה, ומבואר בחו"מ סוף סימן רע"ו שאין היורשים יורשים טובת הנאה, ובש"ך (שם סק"ד) שאפילו הוא עצמו - אינו יכול להוציא מיד אחרים אם הוא תחת ידם, וא"כ באיזה כח יכולים היורשים להוציא מיד הפרנסים, ויכולים הפרנסים לשנות ולבחור לומדים לפי ראות עיניהם".

[2] בספר דברים (פרק כו פסוק יב) נאמר: "כִּי תְכַלֶּה לַעְשֵׂר אֶת כָּל מַעְשַׂר תְּבוּאָתְךָ בַּשָּׁנָה הַשְּׁלִישִׁת שְׁנַת הַמַּעֲשֵׂר, וְנָתַתָּה לַלֵּוִי לַגֵּר לַיָּתוֹם וְלָאַלְמָנָה, וְאָכְלוּ בִשְׁעָרֶיךָ וְשָׂבֵעוּ". - פסוק זה מתייחס לזמן החורף, שיש לבעלים טובת הנאה, כי הם יכולים להחליט למי לתת את המעשרות.

[3] בספר דברים (פרק יד פסוק כח) נאמר: "מִקְצֵה שָׁלֹשׁ שָׁנִים תּוֹצִיא אֶת כָּל מַעְשַׂר תְּבוּאָתְךָ בַּשָּׁנָה הַהִוא, וְהִנַּחְתָּ בִּשְׁעָרֶיךָ". - פסוק זה מתייחס לזמן הקיץ, אין לבעלים טובת הנאה, כי הם מניחים את התבואה בחוץ, (בקיץ התבואה לא תתקלקל בחוץ), והעניים לוקחים מעצמם, כך שאין לבעלים זכות לקבוע מי ייקח את המעשרות.

[4] המנחת יצחק עוד כתב: "והנה כי כן נתקבל להלכה מוכח מדברי הגאון בעל החפץ חיים ז"ל, אשר כולנו שותים בצמא את דבריו, בצואתו הנדפס בספר אהבת חסד שיצא לא מכבר ע"י יורשיו, שכותב שם שנותן רשות לכל העולם להדפיס את הששה חלקי המשנה ברורה, וכן החפץ חיים, ושמירת הלשון ח"א, ואהבת חסד, ונדחי ישראל ח"א (המועתק על ע"ט) והקונטרס תפארת אדם (הרשות בתנאים שמתנה שם), וחוץ מאלו הספרים אין רשות לשום אחד לחזור ולהדפיס מספריו בלתי רשותו או רשות ב"כ עיין שם, א"כ ש"מ דנקט כן להלכה, דאל"כ וכי בכדי חנטי חנטיא".