ירושת פי שניים לבכור

בית הדין

טז אדר התשפ | 12.03.20

הרב ישועה רטבי

בכור יורש פי שניים בנכסי אביו

בגמ' במסכת בבא בתרא דף קכב עמוד ב מובא: "ת"ר: לתת לו פי שנים - פי שנים כאחד". כלומר בכור נוטל שני חלקים יותר מאחיו. אם למשל (סמ"ע בסימן רעז ס"ק ב) יש חמשה אחים - יש לחלק את כל הנכסים לששה חלקים, והבכור ייטול שני חלקים (פי שנים), דהיינו שליש מהנכסים, ושאר ארבעת אחיו יטלו חלק אחד. דהיינו שישית מהנכסים. וכ"פ השולחן ערוך בסימן רעז סעיף א.

אומנם הגמ' הביאה מספר הסתייגויות בדין ירושת בכור:

א. בכור שנולד לאחר מות אביו - הגמ' בדף קמב עמוד ב עוד כתבה: בכור נוטל פי שניים בנכסי אביו, רק כאשר הבכור נולד בחיי האב, שהאב הכירו, אבל אם האב מת והניח את אשתו מעוברת - התינוק לא נחשב לבכור, מכיוון שהאב לא הכירו. וכ"פ השולחן ערוך בסימן רעז בסעיף ג. הנימוקי יוסף (דף סו. ד"ה גרסינן) כתב: בכור שנולד לאבא גוסס - אינו בכור, שכן האב לא יכול להכירו. וכ"פ הרמ"א (שם).
ב. צריך שיהיה ניכר שהוא בכור משעת לידה - הגמ' במסכת בבא בתרא דף קכו עמוד ב כתבה: בכור הנולד טומטום, ואח"כ נקרע ונמצא זכר - אינו נוטל פי שניים, שכן צריך שיהיה ניכר כזכר משעת הלידה. וכ"פ השולחן ערוך בסימן רעז בסעיף ד.
ג. נולד בניתוח קיסרי - המשנה במסכת בכורות דף מז עמוד ב כותבת: "יוצא דופן והבא אחריו - שניהן אינן בכור". מכאן שמי שנולד בניתוח קיסרי וגם מי שנולד לאחריו - לא נחשבים לבכור ולא זכאים לקבל כפל בירושת אביו. וכ"פ השולחן ערוך בסימן רעז סעיפים ו-ז.
ד. בכור רק בנכסי האב[1] - בכור נוטל פי שניים רק מנכסי האב ולא בנכסי האם. יש לכך השלכה מעשית במקרה בו אב נפטר, וכל ילדיו נתנו את העיזבון לאלמנה, כך שלאחר מותה - הבכור לא נוטל פי שניים. וכ"פ השולחן ערוך בסימן רעח סעיף א.
ה. ספק בכור - בכל מקרה שיש לנו ספק האם מדובר בבכור, הוא אינו נוטל פי שניים, שכן כתוב 'והיה הבן הבכור', משמע שיהיה בכור וודאי. וכ"פ השולחן ערוך בסימן רעז סעיף יא.
ו. נכסים מוחזקים - בגמ' במסכת בבא בתרא דף קכד עמוד א מובא: הבכור מקבל פי שניים רק בנכסים שהיו מוחזקים בידי האב בשעת פטירתו, אך נכסים שלא היו בידי האב, אלא רק ראויים לבוא לאב, (למשל חובות או ירושה שהאב עוד לא ירש) - הבכור לא נוטל פי שניים[2]. וכ"פ השולחן ערוך בסימן רעח סעיף ג.
ז. בכור משלם פי שניים חובות - בכור לא רק מקבל פי שניים בנכסים המוחזקים, אלא גם משלם פי שניים על חובות אביו בנכסים המוחזקים (אך הבכור לא משלם פי שניים בנכסים הראויים^[3]). אומנם הבכור יכול לוותר על חלק הבכורה[4], ואז הוא לא מתחייב לשלם פי שניים בחובות אביו. (הבכור מסתלק מחלק הבכורה ללא צורך בקניין, אלא בדרך של מחילה). וכ"פ השולחן ערוך בסימן רעח סעיף י. (יורשים שצריכים לשלם את חובות הוריהם, לשאר האחים עדיף לשלם מהנכסים המוחזקים, כך שיישארו הנכסים הראויים שבהם כל האחים מתחלקים בשווה, אך לבכור עדיף שהחובות ישולמו מהנכסים הראויים, כך שיישאר חלק גדול יותר בנכסים המוחזקים שבהם הוא מקבל פי שניים).

הראשון לציון הג"ר בן ציון מאיר חי עוזיאל (השופט והמשפט עמוד 344) כתב: "באשר לדין נחלת הבכור - אין כל צורך להביא בה כל שנוי, כי דבר זה הוא נדיר מאד, שלא כל הבנים הראשונים של האב הם בכורים, ויש מקרים רבים שהבכורים אינם יוצאים לאויר העולם, אלא כנפלים או שאינם מתקיימים לשנים רבות עד מות אביהם והולדת בנים. וברוב המקרים שכן יש בכור הראוי ליטול פי שנים - מתפשרים הבנים ומוותר הבכור על חלק פי שנים. זה לי עשרות בשנים שאני יושב בדין, ואיני זוכר שבאה תביעה כזאת לפני, ועל דבר נדיר כזה אין צורך לתקן איזו תקנה שהיא".

הגרי"א הלוי הרצוג (תחוקה לישראל ב עמ' עמוד 11) גם כתב כך: "בדרך כלל חושבני שבימינו אין ירושת הבכור דבר כ"כ מצוי כמו שהיה בימיהם, שעכשיו חלק ניכר מכל רכוש מהווים מניות וקרדיטים בבנקים ומשכנתאות, ובימינו אתרא דמסלקי, והם כולם בבחינת ראוי".

האם בכור נוטל פי שניים בדמי שכירות

הברייתא (שם) כתבה: בכור נוטל פי שניים מפרה שהאב החכיר או השכיר לאחרים. וכ"פ השולחן ערוך בסימן רעח סעיף ד. ניתן להסביר, שהשבח של הפרה הוא הוולד שהפרה הולידה, וזה שבח הבא ממילא, שבא ישירות מגוף הפרה. וניתן להסביר, שמדובר על דמי השכירות או דמי החכירה שנחשבים כראוי, שלא באו ישירות מגוף הפרה. ויש בכך שלוש שיטות:

א. הלחם משנה כתב בדעת הרמב"ם (שם הלכה ב): הבכור נוטל פי שניים גם בשבח הבא מחמת הוולד וגם בשבח הבא מחמת דמי השכירות.
ב. הקצות בס"ק ב כתב בדעת הרמב"ם: הבכור נוטל רק מהוולד ולא מדמי השכירות, שכן המעות נחשבות לראוי. הגמ' כתבה שבכור נוטל פי שניים בשבח פרה מוחכרת או פרה שכורה או פרה שרועה באפר - דיברה על שבח הבא מגוף הפרה ישירות, שזה הוולד ולא על דמי השכירות. כך שיש לבאר את דברי הגמ': "וילדה", לא רק על המקרה של רועה באפר, אלא גם על שני המקרים הקודמים: מוחכר ושכור.
ג. הנתיבות בס"ק א כתב: יש לחלק בין דמי שכירות שחלו עד שעת מיתת האב, שנחשב למוחזק, ובין דמי שכירות שלאחר מות האב, שבזה אנו אומרים שנחשב לראוי.

ירושת בכור במקרה שיש מחלוקת - הנתיבות בס"ק ט כתב: כאשר יש ספק האם הבכור מקבל פי שניים, (כגון בדמי שכירות, שיש מחלוקת הפוסקים, האם בכור נוטל פי שניים) - הבכור אינו נוטל פי שניים. שכן אנו מדמים זאת למקרה בו הלווה אומר איני יודע אם אני חייב לך בכלל, שהלווה פטור מלשלם. (כמבואר במסכת ב"ק בדף קיח. ובסימן עה סעיפים ט-י). גם בספק אנו אומרים שהאחים אומרים לבכור: איננו יודעים אם כלל אנו חייבים, ולכן פטורים מלתת לו פי שניים.

ירושת בכור במלווה עם היתר עסקה

ראובן נתן מעות לשמעון בכדי שיעשה עסקים עם המעות, כאשר חצי מהמעות חשובות כפיקדון שהפקיד ראובן אצל שמעון, ומחצית מהמעות חשובות כמלווה. ההסכם בניהם קבע שהם יתחלקו ברווחים, ראובן יקבל את חצי הרווחים הבאים מחצי הפיקדון, ושמעון יקבל את מחצית הרווחים הבאים מחצי המלווה. בנוסף צריך שמעון לקבל עוד שכר, מכיוון שהוא מתעסק במעות הפיקדון של ראובן, ואם יתעסק בחינם, יעבור על איסור ריבית.

השאלה היא, האם כסף הלוואה הנעשה ע"י היתר עסקה, נחשב למוחזק או לראוי. שלוש שיטות יש בין הפוסקים:

א. שיטת הנתיבות (סימן רעח בס"ק ד, מובא בפתחי תשובה בס"ק ד) - גם כאשר יש שטר עסקה להלוואה, נחשב כראוי ולא כמוחזק. כי כעת הכסף לא נמצא ברשותו, (מחוסר גוביינא), והוא כמובן לא יקבל את הכסף המקורי שנתן, לכן יש להחשיב את כספי ההפקדות ככספים ראויים. וכ"פ חוט השני (סימן א בס"ק ו).
ב. שיטת הרדב"ז (חלק ג סימן תקס"ד) - לגבי חצי הפיקדון - הוא נחשב מוחזק. אומנם לגבי חצי ההלוואה - נחשב לראוי. וכ"פ הפני יהושע (חלק ב).
ג. שיטת השער משפט (ס"ק י) - כל ההלוואה נחשבת למוחזק בגלל ההיתר עסקה. וכן פסק השבות יעקב (חלק א סימן קעב): הלוואה עם היתר עסקה נחשבת למוחזק, ובכור נוטל פי שניים בכל ההלוואה. ("אולם בתשובת שיצא לאור מחדש בסימן קד, פסק כדעת רדב"ז הנ"ל, דלא שקיל מפלגא דמלוה, אבל פלגא דפקדון ברור דשקיל").

האם בכור נקבע ע"פ ההיריון או ע"פ הלידה^[5]

הגר"ש קלוגר (חכמת שלמה על השולחן ערוך תחילת סימן רעח) כתב: הגר"ח מוואלוזין נשאל: אדם שיש לו שתי נשים מעוברות, (לפני חרם דרבנו גרשום, או כגון שגירש אישה מעוברת והתחתן מיד), האישה הראשונה התעברה לפני האישה השנייה, אך האישה השנייה ילדה את הבן הבכור לפני האישה הראשונה. השאלה מי נחשב לבכור, האם הולכים אחר העיבור ואז הבן של הראשונה נחשב לבכור, או הולכים אחר הלידה בפועל ואז הבן של השנייה נחשב בכור.

הגר"ח מוואלוזין פסק: יש ללכת בדין בכורה אחרי העיבור ולא אחרי הלידה בפועל, לכן בן הראשונה נחשב לבכור ויורש פי שניים. החכמת שלמה הוכיח זאת מדברי הפסוק (דברים פרק כא פסוק טו): "כי תהיין לאיש שתי נשים, האחת אהובה והאחת שנואה, וילדו לו בנים האהובה והשנואה, והיה הבן הבכר לשניאה". מתחילת הפסוק משמע, שהבן של האהובה נולד ראשון, ובכ"ז התורה כתבה, שהבכור הוא הבן של השנואה, שכן מדובר במקרה שלנו, האישה השנואה היא האישה הראשונה, כך שבנה הוא הבכור מהעיבור, והאישה האהובה היא האישה השנייה, והיא ילדה קודם, ובכ"ז בדיני בכורה יש ללכת אחרי העיבור ולכן בן השנואה נחשב לבכור.

אומנם החכמת שלמה פסק, שיש ללכת אחרי הלידה בפועל, לכן הבן של השני (בן האהובה) הוא הנקרא בכור. החכמת שלמה הוכיח זאת, מדברי המשנה במסכת בכורות בדף מז עמוד ב, שיוצא דופן לא נחשב כבכור, בגלל שכתוב: "וילדו לו", משמע שהלידה קובעת, (ויוצא דופן יצא מהדופן ולא דרך לידה).

וכן משמע מדברי המשנה (שם דף מו עמוד א) שכתבה: "יש בכור לכהן ואינו בכור לנחלה", המשנה לא ציינה את המקרה שלנו, כדוגמא לבכור שלא זוכה פי שניים בירושה, אלא וודאי שהראשון שנולד, הוא הבכור גם לנחלה וגם לירושה.

החכמת שלמה עוד הביא הוכחה מדברי רש"י (בראשית פרק כה פסוק כו): "שמעתי מדרש אגדה הדורשו לפי פשוטו, בדין היה אוחז בו לעכבו. יעקב נוצר מטיפה ראשונה ועשו מן השניה, צא ולמד משפופרת שפיה קצרה, תן לה שתי אבנים זו תחת זו, הנכנסת ראשונה תצא אחרונה, והנכנסת אחרונה תצא ראשונה, נמצא עשו הנוצר באחרונה יצא ראשון, ויעקב שנוצר ראשונה יצא אחרון, ויעקב בא לעכבו שיהא ראשון ללידה כראשון ליצירה, ויפטור את רחמה, ויטול את הבכורה מן הדין".

נמצא אפוא, יעקב התעבר ראשון, אך עשו נולד ראשון, לפיכך הוא הבכור, שיש ללכת אחר הלידה בפועל.

וכ"פ הנצי"ב בהעמק דבר (דברים פרק כא פסוק טו): הולכים אחרי הלידה ולא אחרי העיבור. הנצי"ב הסביר בצורה הפוכה מדברי הגר"ח מוואלוזין: מדובר שבן השנואה נולד לפני בן האהובה. הנצי"ב סיים: "הן נשמע בשם הגר"א ז"ל להיפך, שהולכין אחר העיבור. ולא אאמין לקול השמועה בשם רבינו הגר"א. ושקר העידו בשמו ז"ל^[6]".

[1] ירושת בכור פי שניים בכתובת בנין דכרין - האור שמח (הלכות נחלות פרק א הלכה יג) כתב: "ויעו"ש בירושלמי (כתובות פ"י ה"ב) דבכור נוטל בכתובת בנין דכרין פי שנים, משום דיורשין מכח האב ולא מן האם. דאילו הוי יורשין מן האם - הא אין בכור נוטל פי שנים בנכסי האם".

[2] הרמ"א בסימן רעח סעיף ז הוסיף ע"פ דברי מהריק (סימן קמה): ממון שותפות של האב שנמצא בידי אחרים - נחשב למוחזק, כדין פיקדון שנחשב למוחזק, למרות שהחפץ נמצא בידי השומר ולא בידי הבעלים.

[3] אומנם לדעת המאירי (מס' ב"ב דף קכד עמוד א ד"ה חלק), הבכור צריך לשלם פי שניים גם על החובות הראויים. המאירי הביא דוגמא שבה בכור הנוטל פי שניים (ומשלם חובות פי שניים) מפסיד: למשל, שני אחים שירשו ירושה ששווה שש מאות ש"ח, וכאשר שלוש מאות ש"ח מוחזק ושלוש מאות ש"ח ראוי. האח הבכור מקבל רק מהחלק המוחזק פי שניים, לכן הוא זכאי לקבל מאתיים ש"ח, את החלק הראוי (השלוש מאות הנוספים) יש לחלק בשווה, כך שהבכור יקבל עוד מאה חמישים, ס"ה הבכור יקבל שלוש מאות חמישים.

כעת הבכור צריך לשלם פי שניים בחוב, (החוב הוא ארבע מאות חמישים מחלקים לשלוש {יוצא מאה חמישים}, והבכור ישלם שני חלקים (שלוש מאות ש"ח), נמצא שהבכור נשאר רק עם חמישים שקלים. אבל אם הבכור מוותר על הבכורה ונוטל כמו אחיו, יוצא שהם מתחלקים בכל דבר בשווה, כל אח יקבל שלוש מאות ש"ח, ואת החוב ג"כ יחלקו בשווה, כך כל אח ישלם מאתיים עשרים וחמישה שקלים, ובסופו של דבר יישאר לאח הבכור שבעים וחמישה שקלים.

[4] האם בכור יכול למחול על חלק הבכורה בחיי אביו - לדעת הקצות (סימן רעח ס"ק יג), בכור יכול לוותר על חלק הבכורה עוד בחיי אביו, כי זו מתנה, וניתן לוותר על מתנה זו, אך לדעת הנתיבות (שם בס"ק ט), הבכור לא יכול למחול על חלק הבכורה בחייב אביו, "משום דאין אדם מוחל דבר שלא בא לעולם, וא"כ מכל שכן בחיי אביו דודאי אין לו לבכור בחיי אביו - שאינו יכול לסלק עצמו". הנתיבות הסביר שרק לאחר מיתת האב הבכור יכול לסלק את כעצמו מחלק הבכורה, כי חלק זה נחשב כחוב שהאחים חייבים לו, וניתן למחול על החוב שכבר חל.

[5] מכאן ניתן ללמוד גם לדין ירושת בכור בתאומים.

[6] דברי הגר"א מובאים בקול אליהו פרשת כי תצא.