שטר חצי זכר
בית הדין
טז אדר התשפ | 12.03.20
הרב ישועה רטבי
קישור למאמרים בדיני צוואה וירושה
שטר חצי זכר או שטר זכר שלם
בתקופת הראשונים היה מקובל, שהאב כותב לבנותיו שטר, שבו הוא למעשה נותן לבנותיו סכום בשווי חצי מירושת הבנים[1]. הבנות היו מקבלות שטר זה עם נישואיהן, (כחלק מהנדוניה לחתונה היו גם מקבלות שטר זה), כך שלמרות שלבנות אין ירושה מהדין, אך הן קיבלו שטר בשווי חצי מהירושה, (אסור לאב להוריש לבנות, אך מותר לו לתת נדוניה גדולה במתנה[2], שיהווה כעין תחליף מסוים לירושה[3]), זאת בנוסף למזונות ולמדור שמשמשות כעין ביטוח עבור הבנות.
יתכן שבזמן הגאונים, ירושת הבנות הייתה באה בצורה של מתנה[4], האב היה נותן לבנות מתנה מהיום ולאחר מיתה, (מתנה שתקפה ככל מתנת בריא), אך בשלבים מאוחרים יותר, במקום לתת מתנה - האב היה כותב שטר בניסוח של קניין אודיתא, בו האב מודה בשטר שהוא חייב לבנותיו סכום כספי מסוים, כפי שיבואר בהמשך.
כך ניתן לדייק מדברי הרמ"א בסימן רפא סעיף ז, שהביא בהתחלה את ירושת הבנות בדין מתנה מהיום ולאחר מיתה, ולאחר מכן כתב שנהגו לתת בצורה של אודיתא[5].
כתיבת שטר חצי זכר הייתה נהוגה באשכנז[6]. בזמן החתונה של הבת, האב היה כותב שטר בו הוא מודה בפני עדים, שיש בידו סכום גדול של כסף שהוא חייב לבתו[7], (קניין אודיתא מבטל את דיני אסמכתא), כאשר זמן הפירעון של החוב הוא שעה אחת קודם מותו. אך האב עשה תנאי עם ביתו: לבני יש שתי אפשרויות, או לשלם את החוב, (שהוא גדול מאוד, ושוויו עולה על סכום הירושה), או לתת לבת חצי מחלקו של בן זכר מכל הנכסים, שכך התנה עם בתו שבמידה והבנים יתנו לה חלק בירושה - היא תוותר על החוב. ומה שיתנו לה יהיה בגדר שלמתנה בכדי להפטר מן החוב.
לדוגמא: האב אומר לבניו שהוא מודה שחייב לשלם לביתו חמישה מיליון שקלים, כעת הם יכולים לחלוק את הירושה ע"פ דין תורה, כך שהבנות לא יקבלו כלום, והבנים יקבלו את כל הירושה אך הם יצטרכו מתוך כספי הירושה לשלם לבנות חמישה מיליון שקלים, אך אם יתנו מהסכמתם את החלק המגיע לבנות מהירושה - הן יוותרו על גביית החוב.
הגרז"נ גולדברג במאמרו "ירושת הבת" (תחומין חלק ד עמ' 342) הסביר: "והנה מטרתו של שטר חצי זכר הוא להשאיר ירושה לבת שתיטול מחצית ממה שמקבל בן זכר. ושטר זכר שלם, הוא שתטול חלק בירושה כבן זכר. והנה להקנות בקניין לבת חלק מנכסיו - לא יתכן, שאין קניין מועיל אלא על נכסיו שכבר ביד המקנה, ולא שיקנה או יקבל אח"כ, שאין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם. וגם נכסים שישנם כבר בידו - לא כל נכס נקנה בקניין, שכן מעות אינם נקנים בקניין סודר. וחובה שחייבים לאדם - אם זהו מלווה ע"פ, אין אפשרות להקנות בשום קניין חוץ ממעמד שלושתם. ודבר שאינו ברשותו של אדם - אין שום קניין חל עליו. ועוד אם יקנה נכסיו - הם יהיו מיד של הבת, ואלו הוא רוצה להקנות רק לאחר מיתה, ואין קניין חל לאחר מותו של אדם... אבל אם מקנים בשטר חצי זכר, נפתרות כל הבעיות".
הנחלת שבעה העדיף לבצע את הצוואה ע"י קניין אודיתא ולא ע"י התחייבות, (דהיינו האב המצווה התחייב לשלם סכום גבוה עבור הבת המוטבת). הגרז"נ ביאר: אילו הצוואה הייתה מבוצעת ע"י התחייבות, היה מקום לחשוש להתחייבות באסמכתא. ואם האב היה מתחייב בדיוק את הסכום שהבת זכאית לו לאחר שהאב יפטר מהעולם, כך שאין בעיה של אסמכתא. כמו כן היה מקום לחשוש לשיטת הרמב"ם, שלא מועיל התחייבות בדבר שאין לו קצבה.
הגר"מ שטרנבוך בספרו תשובות והנהגות (כרך ב סימן תשי"ח) כתב: "ויש תיקון קדמונים לרוצה ליתן לחתנו כבנו שמתחייב שטר חצי זכר, כגון שמתחייב מעכשיו בקנין גמור לתת לבנות מיליון דולאר רגע לפני פטירתו, רק מוסיף שאם יורשיו יתנו לה בכל נכסיו שוה בשוה - פטורים הם מלשלם החוב שעל דעת זה נתחייב... אך למעשה שייך לעשות כתוספת לחיובי כתובה שמתחייב לאשתו לתת לבנותיה, ומשנולדו חל החיוב כלפיהם, ויעשו הנוסח באופן המועיל, ויהיה מונח במשרד הקהילה, ושוב בכל חתונה יעשו קנין סודר, ויחתמו שמתחייבים הסכום כסף, ומסכימים שהבנות אצלן יקבלו במתנה כחלק ירושה דבנים באופן המבואר בשטר חצי זכר של רבנות הקהלה שלנו די בכך".
כלומר אין צורך שכל אב יכתוב את כל הנוסח של שטר חצי זכר, אלא מספיק שיהיה שטר מוכן שמונח במשרדי הרבנות, וכל אב יאמר שמסכים שבנותיו יקבלו ירושה כמו הבנים, לפי ניסוח שטר חצי זכר שנמצא ברבנות.
בשו"ת אגרות משה (אבן העזר חלק א סימן קי) כתב בצורה פשוטה, שניתן לכתוב שטר זכר שלם, כלומר שהבת תקבל כמו חלק הבן: "ובדבר הבנות שרוצה ליתן להם כחלק הזכרים - צריך לכתוב שטר זכר שלם כפשוט, ולחשוב מתחלה כמה יעלה בערך החלק, ויתחייב לה בהודאה שלוה ממנה פי שנים או שלש מסך ז,ה כי הרי מצוי שיתייקרו, וגם שיתוספו לו נכסים מטלטלין וקרקעות ויפטרו האחים להן בפרעון סך הנכתב, לכן צריך סך גדול ביותר הרבה מכפי השיוי עתה, אשר אף אם יתייקרו ירצו ליתן לה כחלק זכר שלם שזהו עיקר כוונתו".
אבל החתם סופר (אבן העזר א סימן קמז) כתב: "דדבר ידוע הוא שהחוב הוא הודאה של שקר, ולא הנהיגו האחרונים כן אלא לחבב האשה על בעלה, לומר כבן אני חשוב אצל חמי, שמוריש את בתו חלק זכר. ונ"ל שהנהיגו דוקא כחצי זכר, שיהיה מעלת הזכר על הבת כמעלת הבכור על הפשוט בדין תורה".
בשו"ת ציץ אליעזר (חלק ו סימן מב - קונ' אורחות המשפטים פרק ח) מובא: "אם מצד אחד מצינו לרבותינו ז"ל ששקדו בכל לבם להתקנת תקנות מועילות בדיני ירושה בכל השטחים ובכל המובנים, החל מתקנות כתובת בנין דכרין ועישור נכסי הנזכרים בשני התלמודים, ובהמשך בתקנות שטר חצי זכר ושטר זכר שלם, וכן בתקנת שו"ם וטוליטלה, ותקנות ירושלים וצפת, וכלה בתקנות סלוצק דמשק ועוד, והכל מתוך דאגה עמוקה להבטחת זכויות האלמנה ותקנת הבנות[8]".
הדרכי משה בס"ק ג כתב בשם המרדכי (סימן תקפ"ד-תקפ"ה): אב שכתב לבתו שטר חצי זכר - דינו כירושה בעלמא, ובעל חוב וכתובה - קודמים למתנה זו, וכן עישור נכסים לבת - קודם למתנה זו.
עוד כתב המרדכי: האב יכול למכור את הנכסים האמורים בשטר חצי זכר - במשך כל ימי חייו, שכן אין כח למתנה זו יותר משאר ירושה שיש לבנים, למרות שהאב כתב לה: מהיום ולאחר מיתה - בכ"ז יכול למוכרם, והבת תיטול רק את הנכסים הקיימים בשעת נתינה, אבל לא מנכסים שבאו לו אח"כ, שהרי אין אדם יכול להקנות דבר שלא בא לעולם.
[1] כך כתב הרמ"א (אבן העזר סימן צ סעיף א): "שטר חצי זכר, שנוהגין בו האידנא, שכותב האב לבתו ליטול בירושתו כחלק חצי זכר".
[2] כך כתב מהר"ם מינץ (סימן מז ב): "שיקפוץ אדם ויתן לבתו כלבנו... כי היכי דליקפצו עלה אינשי. וזהו טעמא דידן דנותנים שטרי ירושות לבנות באילו מדינות".
[3] בספר נחלת שבעה (שטרות סימן ח) הביא נימוק נוסף לכתיבת שטר חצי זכר: "וכמר פלוני הנ"ל יתן לבתו שטר חצי זכר. כנגדו ישתדל החתן מאחיו שטר חליצה בחנם". כלומר כנגד הירושה שהחתן מקבל מחמיו (ירושת הבת) - החתן ידאג להביא שטר התחייבות מאחיו, שאם חלילה הבעל ימות - האח יחלוץ ולא יעגן את האישה. האח היה מסכים לתת שטר התחייבות זו בתמורה לירושה זו שהבעל היה מקבל.
[4] כבר בתשובות הגאונים (שערי צדק חלק ד שער ג סימן ט) מובאת אפשרות של מתן מתנה לבת, שם מדובר על אפשרות למתן מתנה מחיים, ולא על שטר חוב כפי נוסח שטר חצי זכר. ("כך ראינו: שאילו ראובן הקנה לה לבתו מתנת בריא - לא היה יכול לחזור ולכתבן לבנות כולן". אומנם התוצאה שווה, שהבת מקבלת חלק מסוים במקום הירושה, אם מדין מתנה מחיים, אם מדין שטר חוב.
[5] כך הרמ"א כתב לגבי השלב הראשון, שירושת הבנות הייתה בצורה של מתנה: "הכותב לבתו שתקח לאחר מותו כחצי חלק זכר - דינו כירושה בעלמא, ובעל חוב וכתובה קודמין למתנה זו, וכן עשור נכסי הבת; וכל ימי חיי הנותן - יכול למכור הנכסים, אף על פי שכתב לה: מהיום ולאחר מיתה".
הרמ"א מיד לאחר מכן הביא את המנהג המאוחר, שירושת הבנות הייתה בצורה של אודיתא: "מיהו נ"ל דמה שנוהגין עכשיו לכתוב שטר חוב לבתו, ולהתנות שאם יתן לבתו חלק חצי זכר - יפטור מן החוב, צריך ליתן לה בכל אשר לו, דעיקר הוא החוב. ולכן צריך לקיים תנאו או ישלמו החוב, וכן המנהג".
[6] מתי בוטל המנהג לעשות שטר חצי זכר - הפתחי חושן (ירושה ואישות פרק ד - העברת נחלה צוואה ושטר חצי זכר, הערה צח) כתב: "ובזמננו לא ראיתי ולא שמעתי שנוהגים כן, וגם לא נודע לי אימתי הפסיקו במנהג זה, ומאיזה טעם הפסיקו".
הגרז"נ גולדברג (הישר והטוב חלק ז עמוד ו) ביאר: ומעיון בספרי השו"ת נראה, שתקנה זו היתה נוהגת הרבה דורות עד סמוך לדורות אחרונים, ונתבטלה מטעם שאינו ידוע. ולבי אומר לי, שכל זמן שהיו המלכויות מכירים בדיני ישראל, והיו מאפשרים לבתי דין של ישראל לדון את היהודים עפ"י ד"ת, כמו שהיה בתקופת ועד ארבע ארצות - נהגו כן (לעשות שטר חצי זכר), אמנם אח"כ כיון שהמלכויות לא הכירו בדיני ישראל, וכל סיכסוך ממוני היה מגיע לערכאות, (ומטעם זה ג"כ אין בספרי השו"ת של חכמי אשכנז האחרונים רק מעט שו"ת בדיני ממונות) - לא ראו צורך לכתוב שטר חצי זכר חצי זכר, מפני שסמכו שחלוקת הירושה תתקיים בכל מקרה עפ"י דיניהם, ושם תקבל הבת חלק שוה כאחיה. אך עכ"פ בזמנינו הייתי מציע לכל אחד לכתוב בשעת הנישואין לבתו שטר חצי זכר, וזה מותר מדין נדוניא כמו שהיה נהוג מקדמת דנא".
[7] צריך לכתוב סכום כסף מסוים, בכדי שלא תהיה התחייבות בדבר שלא קצוב שלא תא מועיל לדעת הרמב"ם (הלכות מכירה פרק יא הלכה טז), כמבואר בסימן ס סעיף ב. אומנם צריך לשים לב לא לכתוב סכום גדול מידי, כי אז הצוואה לא תאושר בבית משפט. (כאשר אין חלוקה סבירה בצוואה - הבית משפט יכול לבטל את הצוואה).
[8] הציץ אליעזר עוד כתב: "כמה רוך ורגש אנו מוצאים בספר שו"ת משפטים ישרים (ח"א סי' רס"ט) בבואו להסביר תקנות אלה, בקשר למה ששקדו חכמינו על תקנת האלמנה הוא כותב, כי הנה האשה בראותה חרפתה כי אם ימות הבעל גרש יגרשוהו היורשים ומשכחת לה תהיה עם בעלה עולה עמו למעלה לאכול עמו לשבעה ובמיתת בעלה יגרשוה, ולא תתרצה להנשא לאיש ולהיות לו לשפחה עובדת עמו ביום ובלילה ועיניה הרואות שבסוף תשאר נודדת ללחם איה תשב בת חורין לעצמה, ולא תשיג הביזוי והחרפה שתצא מגורשת מכל טוב בעלה, ולזה תקנו שתשאר בכבוד בעלה, וגם ידעו חכמים שהבעל ניחא לי' שלא תזלזל אלי' לחזור על הפתחים לא לצאת מביתו לילך לנוע על מזונותיה. האם אין אנו שומעים מנימוק זה הד קול מחרדת חכמינו ז"ל לשמירת כבוד האשה ושקידתם על תקנתה ומדת חדירתם לסוף דעת בן זוגה? אשר בעצם הוא חוט שני מקיף ומדה מהלכת בכל דבריהם ותקנותיהם הנאמרים באמת ובצדק בדיני איש ואשה בין כשזכו ובין כשלא זכו".