יום הכיפורים - לוחות ושברי לוחות


הרב שבתי סבתו
ט תשרי תשעד
לרשימת השיעורים לחץ כאן
משיעור הנשמע לאוזנם של רוב התלמידים, לא נותר הרבה ברבות הזמן. מה שנותר הוא רושֶם קלוש אך משמעותי מאוד. כשיגיע הזמן , כאשר שאלותיו של המורה תישאלנה ע"י התלמיד בעצמו, הוא יחזור על השיעור וייפג

   לצפיה בשיעור, לחץ כאן


ב"ה
הרב שבתי סבתו
ליום הכיפורים / תשע"ד
 
לוחות ושברי לוחות
 
לוחות ושברי לוחות
יום הכיפורים ידוע כיום כפרה וסליחה. הַפָּן הפחות ידוע הוא, שביום הזה, על פי המסורת, ירד משה רבנו מהר סיני ובידו לוחות שְנִיִים, כנזכר במדרש.
"מצינו שביום הכיפורים ניתנו לוחות אחרונות וקבעו הקב"ה יום מחילה וסליחה בכל שנה ושנה (פסיקתא זוטרתא, שמות לד)".
הקשר בין זה לזה הוא ברור. האישור למתן לוחות הברית מהווה איתות לישראל שעוונם הראשון, שבגינו נשברו הלוחות הראשונים, נמחל.
עוד קיבלו חז"ל במסורת, שבאותו ארון שבו היו מונחים הלוחות השְנִיִים, היו מונחים לצידם גם שברי הלוחות הראשונים. סֶמֶך לכך נמצא בפסוק הבא.
"בָּעֵת הַהִוא אָמַר ה' אֵלַי פְּסָל לְךָ שְׁנֵי לוּחֹת אֲבָנִים כָּרִאשֹׁנִים... וְעָשִׂיתָ לְּךָ אֲרוֹן עֵץ. וְאֶכְתֹּב עַל הַלֻּחֹת אֶת הַדְּבָרִים אֲשֶׁר הָיוּ עַל הַלֻּחֹת הָרִאשֹׁנִים אֲשֶׁר שִׁבַּרְתָּ וְשַׂמְתָּם בָּאָרוֹן (דברים י, א-ב)".
מסמיכות המילים "אֲשֶׁר שִׁבַּרְתָּ וְשַׂמְתָּם בָּאָרוֹן" למד רב יוסף, שגם שברי הלוחות היו מונחים באותו ארון.
"תני רב יוסף: "אֲשֶׁר שִׁבַּרְתָּ וְשַׂמְתָּם בָּאָרוֹן", מלמד שלוחות ושברי לוחות מונחים בארון (בבא בתרא יד:)".
העובדה הזאת, שהשברים מונחים ליד השלמים באותו ארון, הביאה את רבי יהושע בן לוי למסקנה המפתיעה הבאה.
"אמר רבי יהושע בן לוי לבניו: היזהרו בזקן ששכח תלמודו מחמת אונסו, שלוחות ושברי לוחות מונחים בארון (ברכות ח:)".
בתקופה שלנו, שבה תוחלת החיים גדלה, ורבים זוכים לעבור את שנת השמונים לחייהם, אנו נחשפים יותר ויותר למציאות העגומה של זקנים ששכחו את תלמודם. מחלות כ-'דִמֵנְצְיָה' ו-'אַלְצְהַיְימֵר', פוקדות לצערנו אנשים לא מועטים. רבי יהושע בן לוי מלמדנו שעלינו לנהוג באותה מידת כבוד, גם בתלמידי חכמים ששכחו את תלמודם מפאת מחלתם או זקנותם.
האם ניתן לראות קשר עמוק יותר, בין תהליך שכחה טבעי, לבין שבירת לוחות הברית הראשונים?
התשובה חיובית, וניתנת על ידי רבי אלעזר, במסכת עירובין.
                "אמר רבי אלעזר: מאי דכתיב "חָרוּת עַל הַלֻּחֹת (שמות לב, טז)"?
                אלמלי לא נשתברו לוחות ראשונות לא נשתכחה תורה מישראל (עירובין נד.)".
על פי התובנה הזאת, עצם שבירת הלוחות, החלה תהליך שבו שִכחת התורה היא בגדר האפשר. כלומר, היות ואחד הגורמים לשיכחתו של הזקן, היא שבירת לוחות הברית, עלינו לנהוג בו כבוד כבשִברי הלוחות עצמם.
 
אבני זיכרון
לכאורה, כל התקדמות, מבוססת על השלב הקודם. הווי אומר, השכחה היא תהליך הרסני, הפוגע בתִפקוד היום יומי וביכולת להמשיך להתפתח ולהתקדם. משום כך עלינו ללמוד כיצד לחזק את תאי הזיכרון, כדי שלא נצטרך לחזור פעמיים או יותר על אותה פעולה.
אכן, רבים מחוקי התורה מכוונים לחיזוק הזיכרון ומשתמשים לשם כך בסימני דרך. מצווֹת הציצית והתפילין נועדו בין היתר לזכור ולהזכיר.
"... וּרְאִיתֶם אֹתוֹ וּזְכַרְתֶּם אֶת כָּל מִצְוֹת ה' וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם... (במדבר טו, לט)".
וְהָיָה לְךָ לְאוֹת עַל יָדְךָ וּלְזִכָּרוֹן בֵּין עֵינֶיךָ... כִּי בְּיָד חֲזָקָה הוֹצִאֲךָ ה' מִמִּצְרָיִם (שמות יג, ט)".
כשמדובר בשליח או נציג, שבמשך תקופת שליחותו הארוכה הוא עלול לשכוח את מי הוא מייצג ולאיזה מטרה הוא נשלח, חובה ליצור אבני זיכרון שיתמכו בשליחותו.
דוגמא מובהקת, הן אבני הזיכרון שהיו מונחות על כתפי הכהן הגדול. באבני השוהם האלו, היו חרוטים מכאן ומכאן שמות בני ישראל. אלו נועדו להזכיר לכהן הגדול שהוא שלוחם של שבטי ישראל והוא מייצג אותם לפני ה'.
"... אַבְנֵי זִכָּרֹן לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל וְנָשָׂא אַהֲרֹן אֶת שְׁמוֹתָם לִפְנֵי ה' עַל שְׁתֵּי כְתֵפָיו לְזִכָּרֹן (שמות כח, יב)".
גם חז"ל נדרשו לסוגיה הזאת. בתלמוד הבבלי והירושלמי אנו מוצאים עצות רבות לחיזוק הזיכרון (מלבד חזרות על החומר), עצות הנשענות על רעיונות יסוד. הרעיון הראשון מבוסס על ריכוז תשומת הלב והמחשבה.
                "דברי תורה אין משתכחין אלא בהיסח הדעת (תענית ז:)".
משום כך, אירועים או אמירות שאין בהם חשיבות, לא זוכים לתשומת לב ונשכחים ברבות הזמן.
                "כל מילי דכדי (עניינים סתמיים שאינם חשובים) לא דכירי אינשי (בני אנוש אינם זוכרים) (סנהדרין כט:)".
יסוד שני, נוגע להבנת החומר הנלמד.
                הסובר (סברא) תלמודו, לא במהרה מְשַכֵּחַ (ירושלמי  ברכות ה, א)".
כאשר יורדים לשורשי ההלכות והאמירות התורניות והן הופכות להגיוניות, מרוויחים גם אחיזה לאורך זמן.
היסוד השלישי קשור לשיתוף חושים נוספים בתהליך הלמידה. לא רק שמיעת האוזן ועריכת שפתיים אלא גם ראיית העיניים.
                "הלומד אגדה מתוך הספר (ראיית העיניים), לא במהרה הוא מְשַכֵּחַ (שם)".
        תנא. תלמיד אחד היה לו לרבי אליעזר שהיה שונה (משנתו) בלחש (ללא השמעת קולו). לאחר שלוש שנים שכח תלמודו (עירובין נד.)".
עוד יסוד מרכזי נזכר בדברי חז"ל ובו נדון בהרחבה בהמשך המאמר, והוא יסוד הענווה.
                "היגע בתלמודו בבית הכנסת בצנעא, לא במהרה הוא מְשַכֵּחַ (ירושלמי ברכות ה, א)".
אמור מעתה, הגאווה מביאה לידי שכחה. ומכיוון שהכעס נובע מן הגאווה, הרי גם כעס יגרום לשִכחה.
                "כל הכועס מְשַכֵּחַ תלמודו (נדרים כב.)".
לעת עתה לא ברור מה הוא הקשר בין ענווה לבין זיכרון.
 
שִכחה בררנית (סלקטיבית)
חשיבותו העצומה של הזיכרון, אין בה כדי להמעיט בתועלת השִכחה. אי אפשר לשאת כל העת בנטל רגעי הכאב, הסבל והעלבון. תהליך השִכחה הטבעי, מעמעם רגשות כואבים וסוערים, ומאפשר היווצרות שכבת הגלדה וריפוי.
בנוסף, יש לשִכחה תפקיד חשוב ביותר. נלמד על כך מרבי זירא.
"רבי זירא, כשעלה לארץ ישראל, ישב מאה תעניות כדי שישתכח ממנו התלמוד הבבלי (בבא מציעא פה.)".
שיטתו של התלמוד הבבלי היא הוכחה בדרך השלילה, דהיינו פסילת כל האפשרויות הלא נכונות כדי לפלס את הדרך למסקנות הנכונות. במידה מסוימת דומה הדבר למגשש את דרכו באפילה, באמצעות מקל הליכה. המחסומים, בהם הוא נתקל בדרכו, מסייעים לו למצוא את הדרך שאינה חסומה.
לעומת זאת, שיטת התלמוד הירושלמי מבוססת על גישה ישירה לתוצאה הנכונה מתוך שימוש בעומק הסברא.
הסבר זה מטעים את דבריו התמוהים של רבי ירמיה במסכת סנהדרין.
                "במחשכים הושיבני כמתי עולם", אמר רבי ירמיה זה תלמודה של בבל (סנהדרין כד.)".
מכיוון שאי אפשר היה לעבור משיטה לשיטה מבלי למחוק את הראשונה, התענה רבי זירא מאה תעניות כדי לשכוח את שיטת התלמוד הבבלי, בכדי שלא תפריע לו באימוץ גישתו של התלמוד הירושלמי.
זאת ועוד.
לטובת ההתפתחות השכלית בגיל הבוגר, מן הראוי לנטוש גישות ילדותיות, שתועלתן אמנם מרובה בגילאים הצעירים, אך מפריעות מאד בהתפתחותה של מחשבה מעמיקה ומופשטת. את התפקיד הזה ממלאת השִכחה.
זאת ועוד.
לצורך הבנת עניין מסויים, נכון וראוי הוא להשתמש במשלים, אך מיד כשהתובנה נקלטת, יש לנטוש את המשל הציורי ולהתרכז בנמשל. נטישת המשל, כמוה כשִכחה.
למה הדבר דומה?
לטיל רב שלבי, הממריא מכַּן שיגור לעבר החלל החיצון. לצורך ההתנתקות מכוח המשיכה של כדור הארץ הוא צורך כמויות גדולות מאוד של דלק מוצק, המפעיל את מנועיו הסילוניים. כשהטיל מגיע למהירות גבוהה מסוימת, במרחק גדול מכדור הארץ, מופעל מנגנון המנתק את מיכלי הדלק הריקים, שהם מיותרים ומכבידים על המשך מעופו.
הגישה המיטבית (אופטימאלית) היא שימוש בררני בשכחה. לשכוח את מה שלא צריך ולזכור את מה שצריך.
לפנינו קטע מאבות דרבי נתן, הנוגע בהערה זו.
"איסי בן יהודה היה קורא לחכמים שמות. לרבי מאיר – חכם וסופר. לרבי יהודה – חכם לכשירצה. לרבי אליעזר בן יעקב – קב ונקי... לרבי שמעון (בן יוחאי) שונה (משניות) הרבה ומשכח קימעא.
... מצאו רבי שמעון לאיסי בן יהודה. אמר לו: מפני מה אתה מפטפט דברַי בפני תלמידי חכמים? אמר לו: וכי אמרתי עליך אלא שאתה שונה הרבה ומשכח קימעא, ומה שאתה משכח, סובין של משנתך (דברים פעוטי ערך) (אבות דברי נתן יח)".
דוגמה נוספת על שימוש בררני בשכחה, נמצא בדו-שיח בין כנסת ישראל לבין הקב"ה.
"..."ותאמר ציון עזבני ה' וה' שכחני". אמר לה הקדוש ברוך הוא... כלום אשכח עולות אילים... שהקרבת לפני במדבר? אמרה לפניו: ריבונו של עולם, הואיל ואין שכחה לפני כסא כבודך שמא לא תשכח לי מעשה העגל? אמר לה:" גם אלה (אלה אלהיך ישראל) תשכחנה". אמרה לפניו: ריבונו של עולם, הואיל ויש שכחה לפני כסא כבודך, שמא תשכח לי מעשה סיני (נעשה ונשמע)? - אמר לה: ואנכי (אנכי ה' אלוקיך...) לא אשכחֵך (ברכות לב:)".
 
מפגש עם הרשמים
תהליך התפתחותו הטבעית של בן אנוש, מכיל התקדמות מִתְּלוּת לעצמאות. מעבר כזה בולט במיוחד בתינוקות וילדים קטנים, המבקשים להבליט את יכולתם העצמית באכילה, בהליכה ובמשחק.
לאמתו של דבר, התהליך הזה תואם את שליחותה של הנשמה לעולם, שהיא להוציא לפועל את יכולותיה העצמיות ואת המיוחדות שבה.
בתהליך הזה, נועד לשִכחה חלק נכבד.
ידוע הוא, כי מן השיעור הנשמע לאוזנם של רוב התלמידים, לא נותר הרבה ברבות הזמן. מה שנותר הוא רושֶם קלוש אך משמעותי מאוד. כשיגיע הזמן , כאשר שאלותיו של המורה או הרב תישאלנה על ידי התלמיד בעצמו, הוא יחזור בעצמו על השיעור ששמע וייפגש עם הרושם הקלוש שנשאר, או אז יתחיל להיבנות בניין של קיימא.
התהליך הזה מחזיר אותנו ללוחות הראשונים אשר נשברו. עליהם נאמר:
"וְהַלֻּחֹת מַעֲשֵׂה אֱ-לֹהִים הֵמָּה וְהַמִּכְתָּב מִכְתַּב אֱ-לֹהִים הוּא חָרוּת עַל הַלֻּחֹת (שמות לב טז)".
גם הלוחות מעשה אלוקים וגם המכתב מכתב אלוקים. כיוון שהכול איננו עצמי, לכן לא נתקיים. בן אנוש איננו יכול להכיל גם את הרעיון האלוקי וגם את הלוחות הנושאים אותו שהם עצמם מעשה אלוקים.
שברי הלחות מכילים את הרושם שנקלט בתודעתם של בני ישראל. לעומתם, על הלוחות האחרונים נאמר:
"פְּסָל לְךָ שְׁנֵי לֻחֹת אֲבָנִים כָּרִאשֹׁנִים וְכָתַבְתִּי עַל הַלֻּחֹת אֶת הַדְּבָרִים אֲשֶׁר הָיוּ עַל הַלֻּחֹת הָרִאשֹׁנִים אֲשֶׁר שִׁבַּרְתָּ (שמות לד, א)".
כלומר, הלוחות עצמם מעשה ידי אדם ורק המכתב מעשה ידי אלוקים. כאן האדם עצמו בכוחותיו העצמיים מתעלה להכיל את הרעיון האלוקי.
כל זה נעשה דרך המפגש בין הלוחות האחרונים לבין הרושם שנשאר מן הלוחות הראשונים שנשברו.
"... שלוחות ושברי לוחות מונחים בארון (בבא בתרא יד:)".
הווי אומר, מפגש בין הלוחות האחרונים השלמים לבין שברי הראשונים, הוא המתכון הנקלט והנשמר.
כל זה מבאר היטב את התיאור המוזכר בגמרא, הנוגע להריון וללידה.
"דרש רבי שמלאי: למה הולד דומה במעי אמו? לפנקס שמקופל ומונח. ידיו על שתי צדעיו, שני אציליו על שני ארכובותיו, ושני עקביו על שתי עגבותיו, וראשו מונח לו בין ברכיו, ופיו סתום וטבורו פתוח... ונר דלוק לו על ראשו וצופה ומביט מסוף העולם ועד סופו... ומלמדין אותו כל התורה כולה.
...וכיון שבא לאויר העולם, בא מלאך וסטרו על פיו, ומשכחו כל התורה כולה (נדה ל:)".
השאלה גלויה לעין. לשם מה מלמדים אותו את כל התורה, אם בשעת צאתו משכיחים ממנו את הכול?
התשובה היא, שה' מעוניין שבסופו של דבר, הוולד ילמד מתוך למידה עצמית. על הלמידה העצמית הזאת, להיפגש עם הרושם שנשאר מן התורה שלמד בעת העיבור. הרושם הראשון הוא כעין תוכנת יסוד שעליה מורכבות תוכנות נוספות. רק כך יוכל הילד ללמוד ולהתפתח.
 
ניצוץ מלהבה
הקב"ה הטביע בכל חי, שאיפות יסוד שאיתן הוא נולד. השאיפה לפרות ולרבות מוטבעת בנפש האדם. כיוון שהן חיוניות לקיום העולם ואי אפשר בלעדיהן, ציפה אותן הקב"ה במעטפה מתוקה ומהנה. בלוטות הטעם ותחושות הנאה מלוות את פעולת האכילה וקיום יחסי אישות. אסור לטעות ולהתבלבל בין מטרה לאמצעי. על זה נאמר: "וַיַּרְא אֱ-לֹהִים אֶת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה וְהִנֵּה טוֹב מְאֹד (בראשית א, לא)".
בני אדם שהופכים את היוצרות ועושים את האמצעי למטרה ואת המטרה לאמצעי, מובילים את עצמם ואת העולם כולו להרס וחורבן. אם ההנאה היא המטרה וכל האמצעים כשרים להשיגה, תימלא הארץ זימה ותועבה "ואיש את רעהו חיים בָלָעוּ". בטעות הגורלית הזו השחית כל בשר את דרכו בזמן המבול והעולם הושמד.
על כך אמר קוהלת בספרו:
"...כָּל אֲשֶׁר נַעֲשָׂה תַּחַת הַשָּׁמָיִם, הוּא עִנְיַן רָע נָתַן אֱ-לֹהִים לִבְנֵי הָאָדָם לַעֲנוֹת בּוֹ (קהלת א, יג)".
 הוא גם מציג שאלה נוקבת, הנוגעת לשכחה.
"אֵין זִכְרוֹן לָרִאשֹׁנִים וְגַם לָאַחֲרֹנִים שֶׁיִּהְיוּ לֹא יִהְיֶה לָהֶם זִכָּרוֹן עִם שֶׁיִּהְיוּ לָאַחֲרֹנָה (שם, פסוק יא)".
 כלומר, לאיזו תכלית באנו לעולם אם הכול נשכח ברבות הימים ולא נשאר דבר? מה הטעם בעבודתנו המאומצת וביצירות שאנו יוצרים אם הכול יתפורר וייעלם?
"מַה יִּתְרוֹן לָאָדָם בְּכָל עֲמָלוֹ שֶׁיַּעֲמֹל תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ? (שם, פסוק ג)".
לכאורה אין הבדל בין הדורות שעברו לבין הדור הזה, שגם הוא יישכח במשך הזמן.
המצוקה הזו מציפה את התחושה הקשה שעליה הצבענו בראשית המאמר, והיא הטרגדיה של הזִקנה, ההופכת אנשים חכמים ומלאי עשייה לחסרי אונים וחסרי דעת. כשמסתכלים עליהם שואלים: "אֵיךְ נָפְלוּ גִבּוֹרִים וַיֹּאבְדוּ כְּלֵי מִלְחָמָה (שמואל-ב א, כז)"?
גם כאן הבעיה היא לא במציאות אלא בזווית הראיה שלנו על המציאות.
הרצון האלוקי ומטרתו בבריאת העולם, הוא אינסופי. אין אדם על פני האדמה ואין דור מבין הדורות, המסוגל להכיל ולממש את כל הרצון האלוקי הנשגב. כל בן אנוש לוקח על עצמו ניצוץ מן השאיפה האלוקית, ואותה הוא מנסה להוציא אל הפועל.
מימוש כלל היעד האלוקי, מתחלק על פני כל באי עולם, בכל הדורות כולם. כל אחד נושא ניצוץ מן הלהבה, מבעיר אותו ומעביר את ההמשך לדור הבא שימשיך את המלאכה. כל אדם תורם את כוחו ומרצו, סגולותיו וכישרונותיו להוציא לפועל חלק קטן מרצון ה', ומעביר הלאה לבאים אחריו. ללמד ולהדריך את הבנים והתלמידים, להעניק לשכנים ולחברים ולכל אדם אור וטוב. בכך הוא ממלא את תפקידו על הצד המושלם.
קוהלת לעומת זאת, מחפש את התכלית במעגל העשייה של האדם הבודד או הַדּוֹר. גם אנחנו מדמיינים שכל אדם ראוי לממש בעצמו את רצון ה' ולעלות מעלה מעלה בלא הפסק.
זו הטעות הטראגית, ומשום כך אנו במצוקה.
האמת היא, שאדם שהעביר בשלמות את כל אשר לו לדורות הבאים, יש לו סיבה טובה להיות מאושר גם במעט מן המעט שהוא יכול עוד להעביר הלאה בימי זקנותו, גם בעת התפוררותו.
התכלית מונחת ברצף חיי כל הדורות כולם, ובעשייה הכוללת והשלמה של כל העולמות.
למעלה שאלנו, מה הקשר בין הענווה ובין הזיכרון?
הענווה האמיתית היא שנדע, שאנו חלק קטן אך חשוב בשרשרת המשימה הענקית, הנושאת את שליחות ה' אל יעדה הסופי. את זה אסור לשכוח, ועל זה אומרת התורה:
"רַק הִשָּׁמֶר לְךָ וּשְׁמֹר נַפְשְׁךָ מְאֹד פֶּן תִּשְׁכַּח אֶת הַדְּבָרִים אֲשֶׁר רָאוּ עֵינֶיךָ וּפֶן יָסוּרוּ מִלְּבָבְךָ כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ וְהוֹדַעְתָּם לְבָנֶיךָ וְלִבְנֵי בָנֶיךָ. יוֹם אֲשֶׁר עָמַדְתָּ לִפְנֵי ה' אֱ-לֹהֶיךָ בְּחֹרֵב... (דברים ד, ט-י)".
 זו אותה שליחות היסטורית שעם ישראל נטל על עצמו במעמד הר סיני לדורות עולם.
ההבנה הזאת מאירה באור חדש את דברי חז"ל במסכת הוריות בסמוך לקטע המורה על הסימנים שאנו עושים בליל ראש השנה.
"אמר רב משרשיא לבניו... כאשר אתם גורסים את משנתכם, גִרסו על שפת הנהר. כפי שמי הנהר זורמים ונמשכים כך לימודכם יזרום(הוריות יב.)".
האם זו סגולה? האם מי שיגרוס ליד הנהר יזכור אוטומטית את לימודו? האם מי הנהר מחוללים נס?
הרי חז"ל שללו גישה כזו, בשאלתם המפורסמת במשנה.
"והיה כאשר ירים משה ידו וגבר ישראל...", וכי ידיו של משה עושות מלחמה או שוברות מלחמה?
"...עשה לך שרף ושים אתו על נס והיה כל הנשוך וראה אותו וחי", וכי נחש ממית או נחש מחיה? (ראש השנה כט.)?".
אלא שכוונת רב משרשיא לומר זאת. מי שמסתכל על זרימת המים ומבין שהזרימה הכוללת היא קיום רצון ה' ולא טיפת מים זו או אחרת, הוא גם מבין כי עיקר לימוד התורה הוא להעבירה מדור לדור בתוספת נופך משלו.
יחד, כל הדורות כולם, ראויים לקיים את רצון ה' בשלמותו.



הדפס
תגובות: לשיעור זה התפרסמו 0 תגובות
להוספת תגובה לחץ כאן
סגור
התגובות יפורסמו בהתאם לשיקולי המערכת
שם הכותב:  
כותרת:
תוכן: