לחג השבועות - מחורבן לבניין


הרב שבתי סבתו
ד סיוון תשעו
לרשימת השיעורים לחץ כאן
גרעין של פרי הנזרע באדמה, עובר תהליך של תפיחה ובקיעת הקליפה. מתוכו מבצבץ שורשון קטן ופניו כלפי מטה, בעוד שכלפי מעלה בוקע ניצן ירוק. הגרעין הולך ונרקב והניצן הולך ומתפתח לצמח.

ב"ה

הרב שבתי סבתו

לחג השבועות / תשע"ו

 

מחורבן ושממה לבניין ותקומה

(חלק א)

 

"אל תִּקְרֵי"

ישנו פתגם ידוע המורגל בפי הבריות והוא "אין מקשין על הדרש", או כלשון הרמב"ם בסיום פתיחתו למורה הנבוכים "אין משיבין בהגדה". פתגם זה נובע מן הקושי בתיאום חלק ממדרשי חז"ל עם פְּשׁוּטוֹ של מקרא. לא אחת אנו נתקלים במדרש שלכאורה אין קשר בינו לבין התובנה העולה מפשט לשון הכתוב.

הנה כך מתבטא רש"י:

                "יש מדרשי אגדה רבים... ואני לא באתי אלא לפשוטו של מקרא". (בראשית ג, ח)

מכאן, שכדי להבין את דברי המדרש, עלינו לפעול באחת משתי דרכים: או לנסות זווית חדשה בכוונת המדרש או לשנות נקודת מוצא בהבנת המקרא.

הדוגמה הבאה תמחיש זאת היטב:

"מנין שהשֵׁם גורם? - אמר רבי אלעזר, שנאמר: 'לְכוּ חֲזוּ מִפְעֲלוֹת ה' אֲשֶׁר שָׂם שַׁמּוֹת בָּאָרֶץ', אל תקרי 'שַׁמּוֹת' אלא 'שֵׁמוֹת'".  (ברכות ז:)

לכאורה אנו מחפשים מקור לכלל הנידון, ששמו של אדם הוא הגורם לתנודות בקורות חייו. בתשובה, מפנה אותנו רבי אלעזר לפסוק מספר תהילים:

"לְכוּ חֲזוּ מִפְעֲלוֹת ה' אֲשֶׁר שָׂם שַׁמּוֹת בָּאָרֶץ. מַשְׁבִּית מִלְחָמוֹת עַד קְצֵה הָאָרֶץ קֶשֶׁת יְשַׁבֵּר וְקִצֵּץ חֲנִית עֲגָלוֹת יִשְׂרֹף בָּאֵשׁ". (תהילים מו, ט-י)

מן הפסוק השלם עולה בבירור כי המילה שַׁמּוֹת כוונתה ל'שממות', שהוא לשון חורבן ושממה. על פי פשט לשון הכתוב, הקב"ה מחריב צבאות קרב, הורס את כלי מלחמתם ושורף את רכבם. לא ברור אם כן, כיצד מגיע רבי אלעזר מן הפסוק הזה אל שמות אנשים או מקומות?

רבי אלעזר מבחין בקושי הזה מראש, וכדי להתגבר עליו הוא משתמש בשיטה הבאה:

"אל תִּקְרֵי שַׁמּוֹת אלא שֵׁמוֹת".

כלומר, יש לשנות את הקריאה. אל תקרא כך אלא כך. לכאורה זה נשמע תלוש לגמרי מהמשך הפסוק וגם תמוה בפי עצמו. הרי סוף סוף אנו מחפשים מקור לכלל מסוים, ולכן לא ייתכן שנשנה את לשון הכתוב רק כדי שיתאים לציפיותינו ויספק לנו הוכחה מדומה!

דברי הגמרא האלו באים בהמשך לדבריו של רבי יוחנן:

"מאי 'רות'? אמר רבי יוחנן: שזכתה ויצא ממנה דוד שריווהו להקב"ה בשירות ותשבחות". (ברכות ז:)

"מאי רות" פירושו למה נקרא שמה רות? או לאילו תנודות בדברי הימים גרם השם הזה? משיב רבי יוחנן ואומר, שהשם הזה רומז על התפתחות משמעותית שתתרחש כעבור ארבעה דורות. האותיות רות יתחלקו לראשי תיבות. ריווה ה' בשירות. האות וי"ו באמצע השם רות רומזת לאות וי"ו משם ה'. כלומר, לפי זה השם רות ישפיע בעתיד על דוד המלך שהיה צאצא של רות המואביה, ויהיה חלק מן הדחף להשראה אלוקית על דוד בחיבור שירות ותשבחות לה'. אמור מעתה, רבי יוחנן מלמדנו כי לפעמים אנו מוצאים השפעה של השם גם לאחר ארבעה דורות.

בכל זאת דברי רבי יוחנן מעוררים תמיהה לא מועטה. הייתכן כי כשקראו לה בשם 'רות' כיוונו לְמַה שיתרחש כעבור ארבעה דורות?

נָעֳמִי או מָרָא

דברי רבי אלעזר שצוטטו לעיל "אל תִּקְרֵי כך אלא כך", הם חלק משיטה שלמה של מדרש "אל תִּקְרֵי" הכולל למעלה מ-600 באורי פסוקים הנעזרים בשיטה זו.

חלק מהם מפורסמים ואפילו כלולים בנוסח התפילה:

"אמר רבי אלעזר אמר רבי חנינא: תלמידי חכמים מרבים שלום בעולם, שנאמר 'וְכָל בָּנַיִךְ לִמּוּדֵי ה' וְרַב שְׁלוֹם בָּנָיִךְ' (ישעיהו נד), אל תקרי בָּנָיִךְ אלא בּוֹנַיִךְ". (ברכות סד.)

ברור לגמרי שאין אנחנו רשאים להחליף מילים בפסוקים כאוות נפשנו, אלא הכוונה היא בהתבוננות ברבדים העמוקים והחודרניים של אותה מילה ובגילוי משמעותה היותר רחבה.

מופע אחד ויחיד בכל התנ"ך משמש לשיטה הזאת מקור והשראה, והוא במגילת רות. עם שובה של נעמי משדה מואב, היא שומעת קריאות הפתעה מכל עבר:

"...וַתֵּהֹם כָּל הָעִיר עֲלֵיהֶן וַתֹּאמַרְנָה הֲזֹאת נָעֳמִי?".       (רות א, יט)

נעמי מגיבה במרירות:

"וַתֹּאמֶר אֲלֵיהֶן, אַל תִּקְרֶאנָה לִי נָעֳמִי קְרֶאןָ לִי מָרָא כִּי הֵמַר שַׁדַּי לִי מְאֹד. אֲנִי מְלֵאָה הָלַכְתִּי וְרֵיקָם הֱשִׁיבַנִי ה'. לָמָּה תִקְרֶאנָה לִי נָעֳמִי...". (שם, כ-כא)

נעמי יודעת כי שמו של אדם איננו רק אמצעי תקשורת אלא משקף זהות ומשמעות. השם 'נעמי' משקף נעימות ונועם, שלווה ושלמות. לא כך חוזרת נעמי משדה מואב. היא חוזרת כשבר כלי, מוכה ומרירה, ולכן לדבריה יאה השם 'מרא' המביע מרירות.

כשחז"ל אומרים "אל תקרי בָּנַיִךְ אלא בּוֹנַיִךְ", הם מתכוונים לעובדה שיש קשר עמוק בין 'בָּנַיִךְ' ל'בּוֹנַיִךְ'. הבנים משמשים אבני בניין למשפחה.

נשוב אל המקור:

"וְכָל בָּנַיִךְ לִמּוּדֵי ה' וְרַב שְׁלוֹם בָּנָיִךְ".

כלומר, כשבני ציון הם "לִמּוּדֵי ה'" הלומדים את תורת ה', או אז הם בונים את רוחניות האומה ומעטרים אותה בשלום וביחסי שכנות טובים.

 

שַׁמּוֹת ושֵׁמוֹת

נשוב ונדון בשיטתו של רבי אלעזר "אל תקרי שַׁמּוֹת אלא שֵׁמוֹת". עלינו להבין מה הקשר בין שֵׁם המבטא זהות, לבין שַׁמָּה המבטא שממה וחורבן?

את פריצת הדרך בהבנת המינוח 'שֵׁם', מספקת לנו שוב מגילת רות:

"וַתִּקְרֶאנָה לוֹ הַשְּׁכֵנוֹת שֵׁם לֵאמֹר יֻלַּד בֵּן לְנָעֳמִי, וַתִּקְרֶאנָה שְׁמוֹ עוֹבֵד...". (רות ד, יז)

בפסוק הזה אנו נתקלים בקריאת שם כפולה. פעם אחת באופן המוכר לנו - והיא "וַתִּקְרֶאנָה שְׁמוֹ עוֹבֵד", ופעם נוספת באופן שאינו מוכר לנו:

"וַתִּקְרֶאנָה לוֹ הַשְּׁכֵנוֹת שֵׁם, לֵאמֹר יֻלַּד בֵּן לְנָעֳמִי".

המילה "לֵאמֹר" היא במקום המילה 'כלומר'.

שיעור הכתוב יהיה כך: וַתִּקְרֶאנָה לוֹ הַשְּׁכֵנוֹת שֵׁם שמשמעותו היא: יֻלַּד בֵּן לְנָעֳמִי. פירושו של דבר הוא, השכנות מצמידות לילד שֵׁם שהיא שליחות שיישא אותה לכל ימי חייו. על פי זה, משימתו של הבן תהיה להמשיך את שושלת משפחת נעמי, לְשַׁקְּמָהּ ולבנותה מחדש.

התובנה הזאת מתחברת עם כוונת התורה במצות הייבום:

"...וְעָלְתָה יְבִמְתּוֹ הַשַּׁעְרָה אֶל הַזְּקֵנִים וְאָמְרָה מֵאֵן יְבָמִי לְהָקִים לְאָחִיו שֵׁם בְּיִשְׂרָאֵל לֹא אָבָה יַבְּמִי". (דברים כה, ז)

כלומר, מאן יבמי לשאת את המשך שליחות אחיו בבניין ושיקום המשפחה.

כעת נחשף הקשר בין 'שַׁמּוֹת' ל'שֵׁמוֹת'. הקשר הזה הוא אמנם קשר ניגודי שהוא דבר והיפוכו.

שֵׁם במובן של שליחות ועשייה, הוא היפוכה של שממה וחורבן.

כיצד יסייע לנו הקשר הניגודי הזה בהבנת כוונתו של רבי אלעזר האומר "אל תקרי שַׁמּוֹת אלא שֵׁמוֹת"?

 

לידה וצמיחה

גרעין של פרי הנזרע באדמה, עובר תהליך של תפיחה ובקיעת הקליפה. מתוכו מבצבץ שורשון קטן ופניו כלפי מטה, בעוד שכלפי מעלה בוקע ניצן ירוק. הגרעין הולך ונרקב והניצן הולך ומתפתח לצמח.

השאלה הבאה היא בלתי נמנעת.

האם בקיעת הגרעין היא הגורמת לפריצת הניצן החוצה, או שמא פריצתו של הניצן החוצה היא הבוקעת את קליפת הגרעין?

התשובה ברורה.

הניצן - שהוא תחילת הבניין של הדור הבא - הוא הגורם לבקיעת הגרעין ולהרס רקמתו. כלומר, הבניין העתידי הוא הגורם את ההרס העכשווי. נמשיל זאת לאדם ההורס בניין בן קומה אחת כדי לבנות בשטחו בניין גבוה יותר בן 10 קומות. הרצון לבנות בניין גבוה, הוא הגורם להרס הבניין הנמוך.

גם הלידה בנויה על אותו יסוד.

כשמגיע זמנו של העובר להיוולד ולצאת לאוויר העולם, הוא נדחף ומפלס את דרכו החוצה בכוח תוך כדי קריעת הרקמות של אמו. לא הרס הרקמות הוא הגורם ליציאת העובר, אלא להיפך.

על פי המסקנה הזאת נשוב ונצטט את הגמרא שציטטנו לעיל מתוך תובנה שונה:

                "מנא לן דשמא גרים (מנין שהשם גורם)?".

כלומר, מנין לנו ששליחות עתידית של בניין ושיקום הם הגורמים לכל התהפוכות וההרס המתרחשים כעת?

"אמר רבי אלעזר, שנאמר: 'לְכוּ חֲזוּ מִפְעֲלוֹת ה' אֲשֶׁר שָׂם שַׁמּוֹת בָּאָרֶץ' (תהילים מו) - אל תקרי 'שַׁמּוֹת' אלא 'שֵׁמוֹת'".

כלומר, אמנם בוודאי הפסוק מתכוון לשממה, כפי הנראה מהמשכו, אך האם ההרס והשממה הם גורם או תוצאה? רבי אלעזר מלמדנו שהשֵׁמוֹת - דהיינו השליחות העתידית לבנייה ושיקום - היא הגורמת להרס ולשממה כעת. הורסים את הקיים היום כדי לפנות תשתית לעולם טוב יותר מחר.

כהוכחה לשיטת הפירוש הזאת נציג שוב את הפסוק:

"לְכוּ חֲזוּ מִפְעֲלוֹת ה' אֲשֶׁר שָׂם שַׁמּוֹת בָּאָרֶץ".

יש לשים לב, שבפסוק מוזכר שם הויה ולא שם אלוקים. לכאורה, מן הראוי היה שבפסוק העוסק בהרס ושממה יוזכר שם אלוקים המורה על מידת הדין, ולא שם הויה המורה על מידת הרחמים. מכאן, שמקור ההרס העכשווי הוא הבניין העתידי של עולם ללא מלחמות, כפי שמציין זאת המזמור עצמו בהמשכו:

"מַשְׁבִּית מִלְחָמוֹת עַד קְצֵה הָאָרֶץ".

על פי זה נבין ביתר שאת את נבואתו של ישעיהו הנביא:

"לְמַעַן צִיּוֹן לֹא אֶחֱשֶׁה וּלְמַעַן יְרוּשָׁלַ ִם לֹא אֶשְׁקוֹט... וְרָאוּ גוֹיִם צִדְקֵךְ וְכָל מְלָכִים כְּבוֹדֵךְ, וְקֹרָא לָךְ שֵׁם חָדָשׁ אֲשֶׁר פִּי ה' יִקֳּבֶנּוּ".  (ישעיהו סב, א-ב)

השֵׁם החדש הוא גאולה וישועה לציון בבניינה של ירושלים.

ישעיהו ממשיך ומתנבא:

"לֹא יֵאָמֵר לָךְ עוֹד עֲזוּבָה וּלְאַרְצֵךְ לֹא יֵאָמֵר עוֹד שְׁמָמָה...".         (שם, פסוק ד)

כלומר, לא ייאמר לציון וירושלים עוד שממה, אלא ייקרא לה שם חדש המבטא מהות חדשה ומתוקנת. הרי לנו מפורש בדברי הנביא: "...אל תקרי שַׁמּוֹת אלא שֵׁמוֹת"!

 

עבר ועתיד

נמשיך ונרחיב את המסקנה שהגענו אליה.

אנו מורגלים בגישה שכלתנית, המנתחת את ההיסטוריה על פי הכלל שכל תרחיש הוא תוצאה של אירועים קודמים. כלומר, העבר בונה את ההווה נדבך על גבי נדבך.

הגישה התורנית הנבואית היא הפוכה. העתיד בונה את ההווה ומכווין את צעדיו. היעד האלוקי העתידי מכוון ומדריך את המתרחש בהווה. לפעמים, כדי להבין את מה שקורה היום, עלינו להמתין להתבררות יום מחר.

הגישה התורנית האמונית ניזונת מן האמונה העמוקה כי הכל מושגח על ידי א-ל עליון. כל הנחלים זורמים אל המטרה שסומנה מראש. אמנם ברור לגמרי כי קיימת הבחירה החופשית, אולם היא משפיעה רק על בחירת המסלול  ולא על היעד הסופי הקבוע מראש.

זהו פירוש "הכל צפוי (המטרה האלוקית) והרשות נתונה" (בחירת הדרך להשגת היעד).

 

גאולת דוד

נשוב וננתח את דברי הגמרא שהובאו בתחילת המאמר:

"מאי רות? אמר רבי יוחנן: שזכתה ויצא ממנה דוד שריווהו להקב"ה בשירות ותשבחות".  (ברכות ז:)

שאלת הגמרא "מאי רות?" אינה כפי שהבינונו לעיל - מדוע נקרא שמה רות, אלא כוונת השאלה היא אחרת: מה עומד מאחורי השתלשלות האירועים במגילת רות? מה באמת קרה ומדוע זה קרה?

רבי יוחנן מאיר את עינינו בסוגיה זו, וקובע כי ניצוץ מנשמתו הענקית של דוד המלך שהיה שבוי במעמקי מואב, הוא שהבעיר את המדורה הזאת והוא הפורץ קדימה לשִׁחרורו ולגאולתו. דוד המלך, נעים זמירות ישראל, עומד מאחורי האירועים רבי התהפוכות בסיפור מגילת רות, והוא מחוללם.

נוסיף ונרחיב את הרעיון העמוק הזה.

לעם ישראל יש שליחות אלוקית מרוממה ונשגבה.

ביטא אותה ישעיהו הנביא:

"וְהָיָה בְּאַחֲרִית הַיָּמִים נָכוֹן יִהְיֶה הַר בֵּית ה' בְּרֹאשׁ הֶהָרִים וְנִשָּׂא מִגְּבָעוֹת וְנָהֲרוּ אֵלָיו כָּל הַגּוֹיִם.

וְהָלְכוּ עַמִּים רַבִּים וְאָמְרוּ לְכוּ וְנַעֲלֶה אֶל הַר ה' אֶל בֵּית אֱ-לֹהֵי יַעֲקֹב וְיֹרֵנוּ מִדְּרָכָיו וְנֵלְכָה בְּאֹרְחֹתָיו, כִּי מִצִּיּוֹן תֵּצֵא תוֹרָה וּדְבַר ה' מִירוּשָׁלָ ִם". (ישעיהו ב, ב-ג)




הדפס
תגובות: לשיעור זה התפרסמו 0 תגובות
להוספת תגובה לחץ כאן
סגור
התגובות יפורסמו בהתאם לשיקולי המערכת
שם הכותב:  
כותרת:
תוכן: