חילוק בין דינא דגרמי לגרמא

בית הדין

יב ניסן התשעז | 08.04.17

 

במאמר זה יוסבר החילוק היסודי בין נזק ישיר לבין נזק עקיף, דין היזק וודאי ומידי אך לא ישיר, ודין אדם שעושה את פעולת ההכנה להיזק.

 

הרב ישועה רטבי

 

חילוק בין דינא דגרמי לגרמא

אנו יודעים מדברי הגמ' במסכת בבא קמא בדף ס עמוד א, שגרמא בנזיקין - פטור מדיני אדם, אבל חייב בדיני שמיים, כמבואר במסכת בבא קמא בדף נה עמוד ב, אבל גבי גרמי בנזיקין (יבואר בפסקה הבאה), נחלקו ר"מ ורבנן אם חייב, ומשמע מדברי הגמ' במסכת בבא קמא דף ק עמוד א, שהלכה כר"מ שדן דינא דגרמי: "ריש לקיש אחוי ליה דינרא לרבי אלעזר, אמר: מעליא הוא, אמר ליה: חזי דעלך קא סמכינא. א"ל: כי סמכת עלי מאי למימרא, דאי משתכח בישא בעינא לאיחלופי לך, והא את הוא דאמרת: רבי מאיר הוא דדאין דינא דגרמי, מאי לאו ר' מאיר ולא סבירא לן כוותיה? א"ל: לא, ר' מאיר וסבירא לן כוותיה".

במסכת בבא בתרא בדף כב עמוד ב, מובא תוס' (ד"ה זאת אומרת) מאוד יסודי בחילוק שבין דיני גרמא לבין דיני גרמי. התוס' הביא דוגמאות בכל הש"ס, ולאחר מכן רבנו יצחק הביא שני חילוקים:

  • א. החילוק הראשון בין גרמי לגרמא: גרמי זהו היזק הנעשה ע"י המזיק עצמו, שהוא בעצמו יעשה את הדבר שיגרום לנזק. דהיינו, בגרמא האדם רק הכין את הנזק, וגורם אחר עשה את הנזק, כמבואר לקמן, אבל בגרמי הוא גורם את הנזק או שממונו גורם לנזק. (אומנם שיטת הראב"ד בחידושים על מס' ב"ק: רק היזק שהמזיק עצמו הזיק נקרא גרמי, אבל אם ממונו הזיק - הוי גרמא ופטור).
  • ב. ר"י הוסיף חילוק שני בין גרמי לגרמא: גרמי הוא נזק הנעשה מידית בעקבות המעשה, אבל אם הנזק בא רק לאחר זמן מסוים מאז שהמזיק עשה את מעשהו - הוי גרמא ופטור.

מדברי התוס' מבואר, צריך שני תנאים בכדי לחייב את המזיק מדינא דגרמי: תנאי ראשון שהמזיק עצמו יעשה את הנזק ובריא היזקא, וכן ההיזק יהיה מידית לאחר המעשה. נמצא שהגדרת גרמא: 'הכשרת הנזק, והגדרת גרמי: 'נזק מידי הנעשה בידיים'.

הפתחי תשובה בס"ק א כתב בשם משאת בנימין (סימן כח): לשיטת ר"י, רק בצירוף שני החילוקים - חייב מדינא דגרמי. "ונראה, דאינו חייב לשלם מדינא דגרמי, במידי דלא שכיח אלא בדבר דאית ביה תרתי, שהוא עושה ההיזק בעצמו, וגם ההיזק בא מיד בשעת מעשה, אבל משום חד מינייהו - לא מחייבינן ליה, משום דאנן לא פסיקא לן מילתא איזה חילוק הוא אמת".

"עוד אפשר, דגם חכמי התלמוד לא חייבו מדינא דגרמי, עד דאיכא תרי טעמי, דעושה ההיזק בעצמו, וגם שההיזק בא מיד בשעת מעשה, ומדמספקא לן איזה חילוק משני החילוקים הוא עיקר, וגם שמא לא מיקרי גרמי עד דאיכא תרי טעמי, הלכך אין כח בידינו לחייב עד דאיכא תרתי".

נמצא אפוא, כי ישנן ארבע דרגות בנזיקין:

  • א. אדם המזיק - אדם שמזיק בידיו, היזק שתוצאותיו ישירות. כגון שובר ממון חברו. הטור בסימן שח כתב בשם הרמ"ה: רק בדין אדם המזיק יש חיוב של ארבעה דברים, אבל בדין גרמי - יש חיוב רק על נזק בלבד אך אין חיוב על צער, ריפוי, שבת ובושת.

גרמי - היזק וודאי ומידי, אך לא ישיר. דהיינו, הנזק לא בא ישירות ממעשיו, אלא כתוצאה מפעולה שעשה, כגון מוכר או מלווה המקבל כסף מחברו, ובכדי לוודא שהכסף יוצא בשוק, הוא מראה את הדינר לשולחני המומחה לכספים, ואותו שולחני נותן חוות דעת חיובית על הדינר, אך באמת הדינר אינו טוב. בגלל החוות דעת של השולחני, המוכר בהכרח יצטרך לקבל את הכסף, במצב זה הנזק הוא וודאי, אבל ההיזק לא נעשה ישירות ע"י השולחני, אלא הנזק נעשה בגלל שסמך על המלצתו.

גרמא - האדם כלל לא עושה פעולת היזק, אלא הוא רק עושה את פעולת ההכנה להיזק. כגון פרץ גדר ובכך הוכשר הנזק, שבהמה יכולה לברוח, או שנתן גחלת לילד קטן, (לקמן יבואר בהרחבה מחלוקת רבי יוחנן ור"ל בהסבר דין זה). בפעולות אלו לכשעצמן, כלל אין היזק, (משא"כ בגרמי, שיש במעשה עצמו פעולה מסוימת של היזק), אלא רק הכנה לנזק שיבוא אח"כ. לעיל ראינו שחייב בדיני שמים.

גרמא דגרמא - אדם שמעשיו לא מכינים להיזק, אלא רק הכנה להכנה. דהיינו, יש מרחק רב בין מעשיו ובין ההיזק. במצב זה אין הוא חייב כלל ואפ' לא בדיני שמים[1].

הרמב"ן בדינא דגרמי, הביא את חילוקו הראשון של ר"י, בתוספת דברי הרא"ש: בכדי לחייב בדינא דגרמי מספיק תנאי אחד, והוא שהמזיק עצמו יעשה את הנזק ויהיה ברי היזקא, וגם אם ההיזק יבוא לאחר זמן - חייב. לקמן יבואר שהרמב"ן החמיר בדינא דגרמי, וסבר שהחיוב הוא מדין תורה.

המרדכי (מס' ב"ק סימן ריג) הביא בשם הרב אליהו עוד תנאי שלישי: גרמי הוא רק במקום שחסר ממש מגוף הדבר, אבל אם לא חסר אלא רק צריך לשלם בכדי לתקן - לא הוי גרמי. אם כי המרדכי כתב, שתנאי זה שייך רק בממון אבל בנזקי גוף, גם אם לא חסר מגופו, אלא שצריך לשלם לרופא בכדי להתרפאות, הוי דינא דגרמי וצריך לשלם.

המאירי (ב"ק נה ב) כתב חילוק אחר בין גרמי לגרמא, החילוק הוא האם המזיק התכוון להזיק או שלא הייתה בכוונתו להזיק: אם המזיק מתכוון להזיק, והזיק לבדו - חייב, שזהו דינא דגרמי, ואם המזיק לא התכוון להזיק - פטור שזהו גרמא בנזיקין.

הש"ך בס"ק ד הביא את שיטת רש"י: כלל אין הבדל בין גרמי לגרמא, לא במקרה ולא בדין, ובכל מקום בש"ס שאנו אומרים שגרמא פטור, זה רק אליבא דחכמים שפוטרים גם בגרמי, אבל אליבא דר"מ שמחייב בגרמי, הרי שיש לחייב גם בגרמא.

הרמב"ם (הלכות חובל ומזיק פרק ז הלכה ז) כתב בצורה כללית: "כל הגורם להזיק ממון חבירו - חייב לשלם". הרמב"ם כלל לא חילק בין גרמא לגרמי. כך הבין הסמ"ע בס"ק א בדעת הרמב"ם, אבל הקצות הקשה עליו, שהרי הרמב"ם פטר בגרמא, וכן פסק כר"מ שגרמי חייב, אלא וודאי שיש לחלק בין גרמי לגרמא.

שיטת הריצב"א (תוס' שם) - אין חילוק מהותי בין גרמא לגרמי באופן בו נגרם הנזק, כשיטות הראשונים לעיל, אלא גרמי נחשב כל היזק המצוי ורגיל לבוא, וכל היזק שאינו מצוי - נקרא גרמא ופטור. נמצא שהריצב"א מגדיל את טווח החיוב, שגם בנזקי גרמא דהיינו נזק עקיף, שר"י לעיל פטר את המזיק מדין גרמא - הריצב"א יחייב במידה והנזק הוא מצוי ושכיח. הטעם שגרמי חייב, הוא מכיוון שהחכמים קנסו בהיזק המצוי ורגיל לבוא, בכדי 'שלא יהא כל אחד הולך ומזיק לחבירו בעין'. (אם כי יש לציין, שבשיטת הריצב"א יש קולא, בכך שלדעתו החיוב אינו מהתורה אלא רק קנס מדרבנן).

הרמ"א בסעיף ג' הביא את שיטת הריצב"א, שבכל נזק מצוי ושכיח - יש לחייב, (גם בגרמא דהיינו נזק עקיף). מכאן יש לחייב בכל נזק מצוי, גם במקרים שאינם מובאים בגמ', וכך גם משמע מדברי הסמ"ע בס"ק ח. (הדוגמאות המובאות בגמ' יובאו לקמן).

אבל הש"ך בס"ק כד חלק על דברי הרמ"א וכתב: אין להוסיף בשיטת הריצב"א מעבר לדוגמאות המובאות בש"ס, או בדימוי מילתא למילתא, כך שהקנס יהיה מעין הדוגמאות המובאות בש"ס, כגון במראה דינר לשולחני, שהיסוד הוא: נזק הכרחי הנגרם לאדם בעקבות הסתמכות על חוות דעת חברו.

וכך כתב הש"ך: "לשון הרב אינו נכון בעיני, שלא מצאתי מי שאומר בכל גרמא בניזקין אם הוא שכיח שחייב לשלם משום קנס, ומי מפיס איזו שכיח ואיזהו לא שכיח. אבל בעל סברא זו - הוא ריצב"א בתוספות סוף פרק לא יחפור ושאר פוסקים, שכתבו לתרץ, דהא דבכמה עניינים איתא בש"ס דחייב משום דינא דגרמי, ובכמה ענינים פטור? ותירץ: דדינא דגרמי אינו אלא משום קנס, ואותן שהיו נראה להם לחכמי הש"ס שהוא שכיח ורגיל לבוא קנסו וע"ש, וגם בסמ"ע סק"ח, כתב דלפי מ"ש הרב דבדבר השכיח ורגיל קנסו א"כ גם בשליש שהחזיר השטר קנסו כו'. ולא נהירא לי, דדוקא מילתא דמצינן בש"ס דקנסו - אמרינן משום שהיה נראה להם דשכיח קנסו, אבל בהא מאן לימא לן דשכיח הוא, וכיון דדינא דגרמי אינו אלא קנסא דרבנן, הבו דלא לוסיף עלה, ואין לך אלא מה שאמרו הם. כן נראה לי".

הסמ"ע בס"ק א כתב: גרמי נקרא כך, שכן זהו לשון ממנה משמע שאת הנזק - האדם גרם, לכן חכמים חייבו בגרמי, אבל גרמא משמעותו שהנזק נגרם מעצמו, ולא מכח אדם המזיק לכן פטור בגרמא.

הרא"ש (מס' ב"ק פרק ט סימן יג) כתב: ישנם שלושה חילוקים בהיזק ממון: א)- דבר הגורם לממון. (עיין לקמן שזה מחלוקת ר"ש ורבנן). ב)- גרמא - לכו"ע פטור מתשלום. ג)- דינא דגרמי. בכדי לחייב בדיני גרמי - צריך שיהיה ברי היזיקא, דהיינו שיהיה ברור כי הנזק נגרם בעקבות מעשהו של המזיק. כמו כן צריך שההיזק יהיה מידי.

 

דוגמאות לגרמי

הגמ' במסכת בבא קמא דף צח עמוד א כותבת: "אמר רבה: הזורק מטבע של חבירו לים הגדול - פטור; מאי טעמא? אמר (זורק המטבע): הא מנח קמך, אי בעית שקליה. (המטבע מונחת לפניך אתה יכול לקחתה). והני מילי בצלולין דקא חזי ליה, אבל עכורין דלא קחזי ליה - לא". (במים עכורים שלא ניתן לראות את המטבע - הזורק חייב דהוי מזיק בידיים. התוספות {בד"ה עכורין} העירו: החילוק אינו בים מים צלולים לעכורים, אלא החילוק בין צוללן שיכול להוציא את המטבע ללא יכול להוציא. גם במים עכורים אם יכול להוציא - נחשב לגרמא, ואם לא יכול להוציא - גם במים צלולים נחשב למזיק וחייב).

"והני מילי דאדייה אדויי, (הזורק לא לקח את המטבע מידו, אלא רק נתן מכה לאדם שהחזיק את המטבע בידו, ומכח המכה המטבע נפלה לים), אבל שקליה בידיה - מיגזל גזליה, השבה בעי מיעבד". (התוספות {בד"ה וה"מ} העירו: הזורק פטור רק כאשר יש תרתי לגריעותא: א)- הוא לא לקח את המטבע בידו. ב)- נתן מכה כך שהמטבע תיפול לכוון מטה, אבל אם נתן מכה שגרמה שהמטבע יעלה לכוון מעלה - חייב).

עוד מובא בגמ' (שם): "ואמר רבה: השף מטבע של חבירו, (שייף את צורת המטבע, ובכך לא ניתן להשתמש בה בשוק) - פטור; מאי טעמא? דהא לא עבד ולא מידי". (אין היזק בגוף החפץ, אלא רק בשווי החפץ, דהיינו הוא רק מחק את הצורה מהמטבע, אך לא החסיר מגוף המטבע, וזהו גרמא, שכעת לא ניתן להשתמש עם המטבע, אבל גוף המטבע עצמו נמצא לפנינו).

"וה"מ דמחייה בקורנסא וטרשיה, אבל שייפא בשופינא - חסורי חסריה". (רק אם היכה על המטבע עם פטיש פטור, מכיוון שהמטבע אינה חסרה כלום, שהרי רק מעכו מעט, אבל אם שייף את המטבע והחסיר מגוף המטבע - חייב).

עוד מובא בגמ' (שם): "ואמר רבה: הצורם אוזן פרתו של חבירו - פטור; (הפוגם באוזן בהמה, והמום פוסלה לקורבן - פטור). מאי טעמא? פרה כדקיימא קיימא, דלא עבד ולא מידי, וכולהו שוורים - לאו לגבי מזבח קיימי". (הפרה נשארה לאחר הפגימה כפי שהייתה קודם, ולמרות שנפסלה למזבח, בכ"ז אינו חייב, שכן סתם שוורים אינם עומדים להקרבה על המזבח).

"מתיב רבא: העושה מלאכה במי חטאת ובפרת חטאת - פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים. מלאכה - הוא דלא מינכר היזיקה, (רק העושה מלאכה בפרה אדומה - פטור, שכן ההיזק אינו ניכר), אבל צורם - דמינכר היזיקה, הכי נמי דמחייב בדיני אדם? אמרי: הוא הדין דאפילו צורם פטור, והא קא משמע לן, דאפילו מלאכה, דלא מינכר היזיקה - חייב בדיני שמים".

עוד מובא בגמ' (שם): "ואמר רבה: השורף שטרו של חבירו - פטור, דאמר ליה: ניירא קלאי מינך". (השורף רק הזיק לנייר וחייב לשלם את שווי הנייר, אך לא חייב לשלם את סכום החוב שהיה כתוב בשטר חוב, שזהו גרמא בעלמא שכעת המלווה לא יכול לגבות את חובו).

"מתקיף לה רמי בר חמא: היכי דמי, אי דאיכא סהדי דידעי מאי הוה בשטרא - ליכתבו ליה שטרא מעליא! (אם יש עדים שיודעים שבשטר כתוב חוב כספי, וודאי שהמלווה לא הפסיד, שכן ניתן לכתוב את שטר החוב מחדש, ופשיטא שהשורף לא ישלם), ואי דליכא סהדי - אנן מנא ידעינן"? (מהיכי תיתי לחייב את השורף).

"אמר רבא: תהא במאמינו". (השורף מאמין למלווה הניזק, שבשטר היה כתוב חוב כספי, ובכ"ז השורף פטור מלשלם[2]).

"...אמר אמימר: מאן דדאין דינא דגרמי - מגבי ביה דמי שטרא מעליא, (מי שדן דינא דגרמי, מחייב את השורף שטר חוב בתשלום כל החוב שהיה כתוב בשטר, {בניגוד לדעת רבה}), ומאן דלא דאין דינא דגרמי - מגבי ביה דמי ניירא בעלמא, (כדעת רבה). הוה עובדא, וכפייה רפרם לרב אשי, ואגבי ביה כי כשורא לצלמא". (רב אשי שרף בילדותו שטר, ורפרם הכריחו לשלם את כל הסכום שהיה כתוב בשטר).

נחלקו הראשונים בדוחף מטבע חברו לים וכן במשייף מטבע חברו - האם נדון בדינא דגרמי או בדיני גרמא:

  • א. שיטת הרי"ף (דף לה.) והרמב"ם (הלכות חובל פרק ז הלכה יא) - רבה פטר במקרים אלו רק לשיטת חכמים שאינם דנים דינא דגרמי, אבל להלכה שדנים דינא דגרמי יש לחייב בכל המקרים שרבה הביא.
  • ב. שיטת רש"י (ד"ה פטור), ר"י (תוס' מסכת ב"ק דף כו: ד"ה קדם) והראב"ד (שם) - אין זה גרמי אלא גרמא ופטור, שהרי המטבע נמצא לפנינו ואין כאן נזק, וניתן לשכור צוללנים שיחזירו לו את המטבע. (אומנם חייב בדיני שמים ככל חיובי גרמא). הש"ך בס"ק יח כתב: " וכן דעת הרבה פוסקים, וכ"פ מהרש"ל (פ"ב דב"ק סימן לו ופ"ט דב"ק), וכן נראה עיקר".

 

דוגמאות לדינא דגרמי המובאות בפוסקים

  • א. הרמ"א בסימן יד סעיף ה כתב: שניים שהסכימו לדון בבית דין מסוים, ואמר אחד לחברו שילך לאותו מקום והוא יבוא אחריו, אך בפועל לא הלך לשם - חייב לשלם את ההוצאות של הבעל דין שנסע לבית הדין, שהרי הוא סמך על דיבורו[3].
  • ב. הפתחי תשובה בסימן יד ס"ק טו כתב: הורי חתן וכלה שסיכמו בניהם לחתן את ילדיהם ביום מסוים, ואחד הצדדים לא הגיע, "שאם אין לחבירו התנצלות מספיק שנאנס", (לקמן מובא, שלדעת הש"ך, אין לחייב בגרמי הנעשה באונס) - חייב לשלם על ההוצאות, שהרי על סמך דיבורו הזמין את האולם וכל שאר הוצאות החתונה.
  • ג. בסימן לט מובאת מחלוקת הפוסקים, במקרה בו מלווה התחייב להלוות לחברו וחזר בו, האם חייב לשלם. הסמ"ע בס"ק מו כתב בשם העיר שושן: בכל מקרה חייב לשלם לו עבור שכר הסופר, שהרי זו הוצאה שנגרמה על סמך דיבורו.
  • ד. בסימן סו סעיפים לב-לג מבואר, שהמוכר שטר חוב לחברו ולאחר מכן מחל המלווה על החוב - חייב לשלם לקונה את שווי השטר (ע"פ דברי הר"ן במס' כתובות בדף מה.), או לשלם את הסכום שקיבל מהקונה. (ע"פ התוס' בדף פו. ד"ה תיזיל).
  • ה. הש"ך בסימן פו ס"ק ב הביא מחלוקת אחרונים, במקרה בו שמעון מסר את ממון ראובן לגויים, האם נוציא פיקדון השייך לשמעון ומופקד אצל לוי. האור זרוע סבור, שיש שעבוד דרבי נתן במוסר, ויש להוציא מלוי את הפיקדון ולהביאו לראובן. אבל רבנו שמחה סבור, שאין שעבוד דרבי נתן במוסר.

מהרש"ל כתב: נקודת המחלוקת היא, האם חיוב דינא דגרמי הוא מדאורייתא או מדרבנן: האור זרוע סבור, שחיוב דינא דגרמי הוא מדאורייתא, לכך יש לחייב מוסר להוציא שעבוד דרבי נתן, אבל רבנו שמחה סבור, שחיוב דינא דגרמי הוא מדרבנן, ולא מחייבים שיעבוד דרבי נתן שמקורו מהתורה על חיוב שגדרו רק מדרבנן.

  • ו. המחבר בסימן קד סעיף א כתב בשם בעל התרומות: מלווה מאוחר שעבר וגבה לפני המלווה המוקדם, ולאחר מכן הוא מכר את השדה שגבה, קודם שהספיק הראשון להוציאה מידו - המלווה המוקדם יכול להוציא מהלקוחות, ואינו יכול להוציא את מעות המכירה מהמלווה המאוחר. אומנם אם לא ניתן להוציא מהלקוחות, כגון שהלקוח גוי - המלווה המאוחר חייב לשלם לו מדינא דגרמי.
  • ז. הרמ"א בסימן קכט סעיף ב פסק בשם מהר"י וויל: האומר לאדם שילווה מעות לאחר ולא ידאג, שכן הוא בטוח שהלווה יוכל לעמוד בתשלום, ולבסוף התברר ששיקר - נעשה ערב, "דלא גרע ממראה דינר לשולחני". הנתיבות בס"ק ב כתב: החיוב לממליץ הוא מדינא דגרמי ולא מדין ערבות. (לכן הרמ"א כתב: 'נעשה כאילו נתערב לו'). הנ"מ היא למ"ד שדינא דגרמי הוא קנס, הרי שאם הממליץ נפטר - לא קונסים את בנו.
  • ח. הנתיבות בסימן קפג ס"ק א כתב: שליח שמקבל תשלום על שליחותו, שלא עשה את שליחותו ובכך גרם להפסד למשלחו - "חייב לשלם לו מניעת הריוח, כדרך שהרויחו שאר הסוחרים, מטעם אם אוביר". (ולא אעביד - אשלם במיטבא).
  • ט. המקור המרכזי לחיוב מדינא דגרמי, במקרה בו אדם מסתמך על דיבורו של חברו מובא במסכת בבא קמא בדף צט עמוד ב: המראה דינר לשולחני. דהיינו נזק הכרחי הנגרם לאדם בעקבות הסתמכות על חוות דעת חברו. וכ"פ המחבר בסימן שו סעיף ו.
  • י. התוס' במסכת בבא מציעא בדף עה עמוד ב (ד"ה אין) כתבו: המפטר פועלים לפני תחילת העבודה - חייב מדינא דגרמי. (מובא בסימן שלג סעיפים א-ב).
  • יא. המחבר בסימן שלג סעיף ח כתב: המזמין מוצר מאומן, וביטל את ההזמנה - חייב לשלם את הנזק שנגרם, שכן האומן סמך על דיבורו של מזמין המוצר.
  • יב. הדוחף מטבע של חברו לים - לדעת המחבר בסימן שפו סעיף א חייב לשלם[4], וכן המשייף ומחסר מגוף המטבע - חייב לשלם. אך לדעת הרמ"א אין כאן חיוב מדינא דגרמי אלא רק חיוב ע"פ דיני גרמא.
  • יג. הש"ך בסימן שפו ס"ק ז כתב בשם מהרש"ל (סימן יז): אדם שמיעך כלי כסף (כגון שהפיל או נתן מכה וכד') - דינו כמו משייף מטבע, כך שלמחבר חייב לשלם ולרמ"א פטור מלשלם. מכאן ניתן להוכיח שאם אדם גרם לירידת הערך של החפץ ולא עשה נזק בגוף החפץ - לדעת הרמ"א פטור מלשלם.

אומנם הש"ך נשאר בצ"ע, כי יתכן ויש לחייב גם לשיטת הרמ"א, כי לכלי כסף היה שם של כלי, וכעת שנמעך אין לו שם של כלי, ורק במטבע כסף הרמ"א פטר בגלל שאין לו שם של כלי אלא רק צורה שחקוקה במטבע.

  • יד. המחבר בסימן שפו סעיף ב כתב: השורף שטר חוב של חבירו - חייב לשלם כל החוב שהיה בשטר. (וכן העושה מעשה בכדי שלא יהיה ניתן לפדות את ההמחאה, כגון קורע צ'יק של חברו).

 

חיוב דינא דגרמי מדאורייתא או מדרבנן

הש"ך בס"ק א כתב: שיטת הרמב"ן היא שחיוב גרמי הוא מהתורה. אבל לדעת הש"ך חיוב גרמי הוא מדרבנן, ולכן אין לחייב מדינא דגרמי, כאשר יש אונס, ואפ' כאשר הדבר נעשה בשוגג - אין לחייב, שכן החיוב מוגדר כקנס שהחכמים קנסו, ולא ניתן לקנוס אדם שעשה בשוגג. ניתן לחייב מדינא דגרמי, רק כאשר אדם התכוון להזיק, או בהיזק שנגרם ברשלנות ובחוסר אחריות, כמו מראה דינר לשולחני. (דהיינו למרות שגרמי בשוגג פטור, בכ"ז גרמי בפשיעה - חייב הגם שהוא היה אנוס). הש"ך ביאר בהרחבה שכך דעת רוב הראשונים. בגרמי בשוגג יכול המזיק לומר: קים לי כדעת הריצב"א, שחיוב גרמי זהו קנס, ואין חיוב קנס בשוגג.

נזק גרמי שאירע בשוגג או באונס - הש"ך בס"ק א וכן בס"ק ו פסק: לא ניתן לחייב על נזקי גרמי בשוגג או באונס, שכן לדעתו דין גרמי הוא קנס מדרבנן, ולכן יש לפטור באונס. וכך כתב מהרש"ל (ים של שלמה מסכת בבא קמא פרק י בסוף ס"ק מז): "דכל דינא דגרמי - פטרינן באונס. והיינו הטעם, דאונס רחמנא פטריה. ולא מחייבינן אלא נשא ונתן ביד, משום דזכה ביה בהגבהתו, והוי שלו לעניין אחריות, וזהו עיקר גדול בדין, ומניה אל תזוז. ולא כמו שפי' אחרים, שדינא דגרמי פטרינן באונס, מאחר דקנסא הן, ואין חייבין אלא- מדרבנן".

אבל הרמב"ן (קונטרס דינא דגרמי בס"ק כא) סבור, שדיני גרמי הוא חיוב מדינא, ויש לחייב בגרמי גם במקרה של אונס, שכן אדם מועד לעולם. (לשיטת הרמב"ן שאדם המזיק חייב גם באונס גמור, {בניגוד לשיטת התוס'}, הרי שגם בגרמי יתחייב באונס גמור).

הרמב"ן (שם בס"ק לח) סייג את החיוב באונס וכתב: רק כאשר הנזק נגרם ע"י מעשה - חייב גם באונס, אבל גרמי הנגרם ע"י דיבור, כגון מלווה שמכר את השטר חוב, ולאחר מכן מחל בדיבורו על החוב - אינו חייב באונס.

 

דין גרמי דגרמי

הש"ך בס"ק ג כתב בשם בעל התרומות: גרמי דגרמי - פטור. המקור לכך הוא מדברי הגמ' במסכת שבועות דף לב עמוד א: "והכל מודים בעדי סוטה - שפטור בעדי קינוי, דהוה גורם דגורם". (להסבר דברי הגמ' - עיין בהערה[5]). ולכן השולח את הבערה ביד חרש שוטה או קטן, ושרפו שטרות - פטור, שכן הוי גרמי דגרמי.

אבל הרמב"ן חלק על כך וסבר, שחייבים בגרמי דגרמי: "וכן אני אומר, בגורם לשרוף שטרות חבירו - חייב, וליכא לדמוייה כלל לההיא דאמרינן בשבועות הכל מודים בעידי סוטה כו', דהתם לא חייבה התורה שבועה אלא על שבועת העדות המחייבת ממון או גורמת, אבל גורם דגורם כפירת דברים הוא וממונא ליכא אפי' בכובש עדות גמור, ומי שדמה שתי עניינים אלו וערבן - חייב משום כלאים".

הש"ך סיים: "ונראה, דלפי מה שהעליתי לעיל, דדינא דגרמי אינו אלא קנסא דרבנן - יש לפטור גורם דגורם. הקצות בס"ק ג הוכיח מתשובת מהר"ם (סימן תתמ"ד), שגם למ"ד שחיוב דינא דגרמי הוא מהתורה - יש לפטור בגרמי דגרמי: "ובש"ך סק"ג כתבו לשיטתו דדינא דגרמי דרבנן, ואינו אלא משום קנס. אבל נראה דאפילו למ"ד דינא דגרמי מן התורה - אפ"ה גורם דגורם פטור, כיון דמדמה לה להאי דסוטה והתם בדאורייתא מיירי".

הפתחי תשובה בס"ק א כתב בשם הנודע ביהודה (מהדו"ק חו"מ סימן לז): ניזק שהוזק בגרמי דגרמי, והוא המוחזק - יכול לומר קים לי כשיטת הרמב"ן, שגם בגרמי דגרמי חייב, ולא להחזיר למזיק.

 

מזיק בגרמא

לעיל מבואר, שהגדרת גרמא, הוא הכנה להיזק. הגמ' במסכת בבא בתרא דף כב עמוד ב כותבת: "א"ר טובי בר מתנה, זאת אומרת: גרמא בניזקין אסור". וכן מבואר במסכת בבא קמא בדף ס עמוד א שגרמא בנזיקין - פטור רק מדיני אדם, אבל חייב בדיני שמיים, דהיינו הבית דין אינם יכולים לחייבו לשלם, אבל הוא חייב לשלם בכדי לצאת ידי חובת שמים.

במסכת בבא קמא דף נה עמוד ב מובא: "תניא, אמר ר' יהושע: ארבעה דברים, העושה אותן - פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים, ואלו הן: הפורץ גדר בפני בהמת חבירו, (הכין את האפשרות לבריחת הבהמה. אומנם הרמב"ם {הלכות נזקי ממון פרק ד הלכה ב} ביאר, שלא מדובר על בהמה שאבדה, אלא על בהמה שיצאה והזיקה), והכופף קמתו של חבירו בפני הדליקה, (כופף תבואה מחוברת לצד האש, ובכך הכין את האפשרות לשריפת התבואה), והשוכר עדי שקר להעיד, (הכין את האפשרות לכך שאחד מהצדדים יפסיד בגלל עדות השקר), והיודע עדות לחבירו ואינו מעיד לו". (הוא הכין את האפשרות לכך שהתובע יפסיד, בגלל שאינו מעיד).

אמר מר: הפורץ גדר בפני בהמת חבירו. ה"ד? אילימא בכותל בריא, בדיני אדם נמי ניחייב"? (התוס' {ד"ה אלימא} הסבירו: ברור שהפורץ גדר, פטור מלשלם את סכום שווי הבהמה שאבדה, שכן הוי גרמא, השאלה היא מדוע לא יתחייב על הגדר שפרץ).

"אלא בכותל רעוע". (מכיוון שכותל רעוע עומד להריסה, לכן אינו חייב בדיני שמים על הכותל, והדיון בברייתא התייחס רק על ההיזק שנגרם באובדן הבהמה, או בהיזק שהבהמה גרמה לאחרים).

"אמר מר: הכופף קמתו של חבירו בפני הדליקה. היכי דמי? אילימא דמטיא ליה ברוח מצויה, בדיני אדם נמי נחייב"? (התוס' {ד"ה אלימא} הסבירו: אין הבדל בין מקרב חפץ לאש, ובין מקרב את האש לחפץ, ואם מדובר שבגלל שהוא כופף את התבואה - האש הגיעה לתבואה, מדוע א"כ אינו חייב לשלם, הרי אם לא היה מכופף, האש לא הייתה מגיעה לתבואה).

"אלא דמטיא ברוח שאינה מצויה". (כאשר כופף את התבואה, הייתה רוח מצויה, וברוח זו האש לא יכלה להגיע לתבואה, אך מיד לאחר שכופף, הגיע רוח שאינה מצויה ושרפה את התבואה, ומכיוון שלא היה צריך לעלות בדעתו שתגיע רוח שאינה מצויה, לכן פטור מדיני אדם).

"ורב אשי אמר: טמון אתמר, (הוא כיסה את התבואה בסדינים, כך שכעת התבואה מכוסה, ואז באה אש ושרפה את התבואה הטמונה בסדינים), משום דשויה טמון באש". (המשנה בדף סא עמוד ב כתבה שלדעת חכמים, אין חיוב מדין אש בדברים טמונים, כפי שנלמד בדף ס עמוד א מהפסוק: "כי תצא אש ומצאה קוצים, ונאכל גדיש או קמה", הגמ' דרשה: "מה קמה בגלוי - אף כל בגלוי". נמצא אפוא שע"י הטמנת התבואה בסדינים, הוא גרם לכך שאם יבוא אחר וידליק את התבואה, הוא ייפטר מדין טמון).

אמר מר: השוכר עדי שקר. ה"ד? אילימא לנפשיה, ממונא בעי שלומי, ובדיני אדם נמי ניחייב"? (אם שכר עידי שקר בכדי להוציא ממון חברו לעצמו - חייב הוא גם בדיני אדם, להחזיר לחברו, את המעות שהוציא שלא כדין).

"אלא לחבריה". (שכר עידי שקר שיעידו עבור חברו התובע שיוציא מהנתבע. התוס' {ד"ה 'אלא'} הסבירו: מדובר שהחבר התובע שקיבל כסף במרמה, בגלל עידי השקר, הפסיד כבר את הכסף ואין לו מהיכן להחזיר את הכסף, או שנסע למקום רחוק ולא ניתן להשיג אותו, או שהבית דין כלל לא ידעו שהעדים הם עידי שקר).

"והיודע עדות לחבירו ואינו מעיד לו. במאי עסקינן? אילימא בבי תרי, (שהיה עוד עד שמוכן להעיד, ויחד אתו היו שני עדים), פשיטא, דאורייתא הוא, אם לא יגיד ונשא עונו"? (אדם חייב בדיני שמים להעיד לחברו משום גמילות חסדים).

"אלא בחד". (עד אחד יכול לחייב את הנתבע שבועה, ובכך שאותו עד יחיד נמנע מלהעיד, יתכן וגרם הפסד לתובע, שכן ישנה אפשרות, שהנתבע היה חושש להישבע והיה משלם במקום להישבע).

"ותו ליכא? והאיכא: העושה מלאכה במי חטאת, (מים עם אפר פרה אדומה), ובפרת חטאת - פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים? והאיכא: הנותן סם המות בפני בהמת חבירו, (והבהמה אכלה ומתה) - פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים? והאיכא: השולח את הבערה[6] ביד חרש שוטה וקטן - פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים? והאיכא: המבעית את חבירו - פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים? (המפחיד את חברו - פטור מידי אדם, שכן לא הזיקו בגופו, רק הפחידו)? והאיכא: נשברה כדו ברה"ר ולא סלקה, נפלה גמלו ולא העמידה - ר"מ מחייב בהזיקן, וחכ"א: פטור בדיני אדם וחייב בדיני שמים"?

"אין, מיהא איכא טובא, והני אצטריכא ליה, מהו דתימא: בדיני שמים נמי לא ליחייב, קמ"ל, (ישנן הרבה דוגמאות של מקרה גרמא, בהם חייב בדיני שמים, אך רבי יהושע הביא דווקא את המקרים הנ"ל, שכן ניתן לטעות ולחשוב שלא חייב בהם בדיני שמים כפי שיבואר). הפורץ גדר בפני בהמת חבירו, מהו דתימא: כיון דלמסתריה קאי - מה עביד? (והייתי חושב שגם) בדיני שמים נמי לא ליחייב, קמ"ל".

"הכופף קמתו של חבירו נמי, מהו דתימא: לימא: (המכופף יכול לומר) מי הוה ידענא דאתיא רוח שאינה מצויה?! ובדיני שמים נמי לא ליחייב, קמ"ל. ולרב אשי דאמר נמי טמון איתמר, מהו דתימא: אנא כסויי כסיתיה ניהלך, (כדי שייקח זמן עד שהאש תיתפס בתבואה, ובינתיים יוכל להציל את התבואה), ובדיני שמים נמי לא ליחייב, קמ"ל".

"והשוכר עדי שקר נמי, מהו דתימא: לימא (השוכר את עדי השקר יוכל לטעון): דברי הרב ודברי התלמיד, דברי מי שומעין? (המשלח אינו חייב, שאין שליח לדבר עבירה), ובדיני שמים נמי לא ליחייב, קמ"ל".

"והיודע עדות לחבירו ואינו מעיד לו נמי, מהו דתימא: מי יימר דכי הוה (אתינא) מסהדינא ליה, הוה מודה? (אין וודאות שאם העד היחיד יבוא להעיד, באמת הנתבע יודה וישלם), דלמא הוה משתבע לשקרא, ובדיני שמים נמי לא ליחייב, קמ"ל".

 

האם יש חיוב תשלום למזיק בגרמא

בירושלמי (מסכת בבא קמא פרק ו הלכה א) מובא: "ואין השמים מוחלין לו עד שישלם". דהיינו הבית דין אינם יכולים לחייבו לשלם, אבל הוא חייב לשלם בכדי לצאת ידי חובת שמים[7].

המאירי (מס' ב"ק דף נו.) כתב: יש על המזיק חיוב ממוני לשלם, ואם אינו משלם - נקרא גזלן ופסול לעדות[8]. היד רמ"ה כתב: יש איסור מהתורה להזיק ע"י גרמא, ונלמד ממצוות ואהבת לרעך כמוך, או מלפני עוור לא תתן מכשול.

רש"י (מסכת בבא קמא דף קד. ד"ה שכבר) כתב: אדם שחייב בידי שמים מגיע לו עונש בידי שמים, "ואף על גב דבי דינא לא מצו מחייבי ליה, אלא מניח לפניהם, מיהו ידי עונש אין יוצא עד שישלם לשניהם". וכך כתב הקצות בסימן לב בס"ק א: "אבל עונש בדיני שמים - ודאי אית ליה".

מהרש"ל (יש"ש סימן ו) כתב: "ומצאתי כתוב בתשובה וז"ל, נ"ל, היכא דאיתמר חייב בדיני שמים, אף על גב דאין לב"ד לכופו לשלם, מ"מ בדברים בלי כפייה יש לדוחקו".

"...ולא נהירא לי, מדלא תירצו התו' כך, ש"מ דלא ס"ל כלל. גם לישנא דדיני שמים - לא משמע להיות חיוב אפי' במקצת בדיני אדם, אלא לעניין יוצא ידי שמים לחוד קאמר, וכן מצאתי בצפנת פענח, וז"ל: כל מקום שאמרו חייב בדיני שמים, אם בא, צריכין להודיעו: אין אנו יכולין לחייב אותך, אבל צריך אתה לצאת ידי שמים, כי דינך מסור לו, כדי שיתן אל לבו, וירצה את חבירו, ויצא ידי שמים".

הרמ"א בסעיף ג כתב בשם הרשב"א: במקרה בו הנזק מצוי, יש לנדות בדיני גרמא עד שיסלק את הנזק. דהיינו, מעבר לאיסור שיש בנזק גרמא, יש גם חיוב לסלק את הנזק. הטעם לכך הוא שהמזיק בגרמא פטור רק מדיני אדם, אבל חייב בדיני שמים, דהיינו על המזיק לפצות את הניזק בכדי שיסלח לו ולא יתחייב בידי שמיים.

לאור זאת פסק הרשב"א (סימן צט): יש לחייב את המזיק בגרמא בהיזק מצוי לסלק את הזיקו. דין זה נלמד מהמבואר בגמ' במסכת בבא מציעא דף קח עמוד ב, במקרה בו אדם מכר את ביתו לגוי ולא למצרן - לא ניתן לסלק את הגוי, שכן הגוי אינו מחויב בדינא דבר מצרא, שהרי הגוי אינו חייב לעשות הישר והטוב, אבל בכ"ז ניתן להחרים את המוכר עד שיקבל על עצמו לשלם את כל הנזקים שיכולים להיגרם מכך שגוי גר בשכנות למצרן. ומכאן אנו לומדים שבכל היזק גרמא, ניתן לחייב את המזיק שיסלק את ההיזק או שיקבל על עצמו לשלם עבור כל הנזקים שעלולים להתרחש כתוצאה ממעשהו.

כנסת הגדולה (הגהות הטור סימן כח ס"ק כג) כתב: "כל מי שהוא חייב בדיני שמים - אין כופין לו לשלם כדי לצאת ידי שמים, אמנם צריך להודיעו דרך תוכחה ומוסר ועצה טובה בינו לבינו שיצא ידי חובה. אם יקבל - מוטב, ואם לא - יאמר הדיין איך שרוצים עליו להכריז בבית הכנסת על ידי שליח ציבור בלשון זה: 'שמעוני רבותי, האי גברא פלוני - חייב בידי שמים, מחמת שגרם הפסד ממון לפלוני, לכן צריך לפלוני שיסיר מעליו חיוב זה ועונש מדיני שמים וירצה לפלוני מחמת שגרם לו היזק'. ובס"ק כד כתב: "מי שחייב בדיני שמים ולא פרע - מותר לקרותו רשע".

הגרז"נ גולדברג (הערות לספר חוק לישראל, נזיקין, עמוד 378) כתב: "ראיתי שיש המביאים בשם אבן האזל, שכל שחייב לצאת ידי שמים - יש כוח בדינא דמלכותא לחייבו חוב גמור. ויסוד דבריו הוא על פי מה שכתב הרמ"א (יו"ד בסימן רנט), שאם גזר המלך להחזיר אבדה לאחר ייאוש - חייבים להחזיר, ואף על פי שכתב הש"ך (חו"מ סימן עג), שלא נאמר דינא דמלכותא דינא אלא במקום שאין דין ישראל מפורש, אבל במקום שמפורש דין תורתינו - אין הולכים אחר דינא דמלכותא, מכל מקום בדין זה שגזר המלך להחזיר אבדה לאחר ייאוש, אף על פי שיש דין מפורש שאבדה לאחר ייאוש מותר לקחתה לעצמו, מכל מקום כיוון שלפנים משורת הדין חייב להחזיר גם לאחר ייאוש - בזה הולכים אחר דינא דמלכותא. וכעין זה כתב באבני מילואים סימן כח ס"ק ב שמשום כך כופין על לפנים משורת הדין במקום שיש גם גזרת המלך. והנה אף על פי שיש מחלוקת אם יש דינא דמלכותא במלך ישראל, מכל מקום כתב חתם סופר (חו"מ סימן מד) שבמנהגים ונימוסים שהם לטובת בני המדינה - לדעת הכל אומרים דינא דמלכותא דינא. ולפי זה, בכל מזיק בגרמא כיוון שהוא חייב לצאת ידי שמים - אפשר שהולכים אחר דינא דמלכותא. וצריך עיון בזה למעשה".

לסיכום, כאשר יש חיוב בדיני שמים:

  • א. לדעת מהרש"ל, יכולים הבית דין רק למסור הודעה למזיק שחייב בדיני שמים, אך הב"ד לא יכול לשכנע אותו לשלם.
  • ב. בתשובת הגאונים המובאת במהרש"ל משמע, שיכולים הב"ד לדחוק את המזיק בדברים. וכן משמע מדברי כנסת הגדולה, שהב"ד יכולים לתת למזיק מוסר ולהוכיחו שישלם, ואם לא ישמע לתוכחה, ניתן לפרסם שהוא חייב בדיני שמים.
  • ג. היום יש בתי דין שאף מפשרים ומוציאים מעות מהמזיק בתורת פשרה. (בהסכם הבוררות מובא: "הצדדים מתחייבים לשלם בגין נזקי גרמא... כפי שיקבע ע"י בית הדין וע"פ שיקול דעתו").
  • ד. הגרז"נ גולדברג (קובץ הישר והטוב חלק א עמודים ט-י) כתב: בנזק שיש עליו חיוב בידי שמים כגון בגרמא או בדיני קנסות או בחיוב על בושת - יכול הניזק להתנות שימחל רק אם יקבל פיצוי כספי.

הרמב"ם (הלכות חובל ומזיק פרק ה הלכה ט) כתב: יש חילוק בין מזיק ממון לבין מזיק גוף. המזיק את ממון חבירו - מספיק שישלם על נזקו ובכך הכתכפר לו, אבל החובל בחברו, למרות ששילם חמישה דברים עדיין אין לו כפרה ללא שיבקש סליחה מהנחבל.

מכאן שבנזקי ממון שהניזק מקבל פיצוי כספי - המזיק לא יכול עוד לדרוש מהמזיק שיבקש סליחה, כי בתשלום על הנזק כבר יש מחילה על הנזק, אבל כאשר אין לתשלום ממוני, כגון בדיני גרמא או הדיני קנסות - יש חיוב מחילה, כך שיכול הניזק להתנות את מחילתו בפיצוי כספי.

הגרז"נ גולדברג עוד כתב: נזק גרמא שיש עליו חיוב לפי דינא דמלכותא - ניתן חייבו גם בדיני אדם. אומנם הגרז"נ נשאר בצ"ע למעשה.

המחנה אפרים (הלכות שומרים סימן ח) כתב: שומר לא חייב על שמירת קרקע רק בשמירה סתמית, אבל אם היה תנאי שהשוכר מקבל עליו לשלם - יש חיוב בתשלום, כי שומר שפשע ולא שמר טוב הוא גרם לנזק, וגרמא בנזיקין פטור, אך אם קיבל עליו לשלם על חיובי גרמא - חייב לשלם כפי שמוכח בגמ' במסכת בבא מציעא בדף עג עמוד ב, שאם אדם קיבל על עצמו חיובי מניעת רווח (שנחשבים לגרמא) - חייב לשלם. וכך גם הדין בכל נזקי גרמא, שאם קיבל עליו לשלם - חייב לשלם.

החתם סופר (חושן משפט סימן קמ) חילק בין שומר לבין מזיק, רק מזיק פטור בגרמא אבל שומר חייב בגרמא: "האמת יורה דרכו, דלא נאמרו דיני גרמי וגרמא אלא באיניש דעלמא המזיק חברו, אבל מי שבא הדבר לידו בתורת שמירה או שליחות - חייב אפי' על צד רחוקה ונפלאה, וכל פשיעת השומרים ועיוות שליחות - כד מעיינת בהו - איננו אלא גרמא בעלמא ואפ"ה חייב".

 

מזיק בגרמא ללא רשלנות ובלי שהתכוון להזיק

מזיק בגרמא שלא התכוון להזיק ואין רשלנות במעשיו - פטור מלשלם גם בדיני שמים. כך כתב המאירי (מסכת בבא קמא דף נו עמוד א): "והרבה כיוצא באלו שהם גרמא ופטור, אלא שיש מהם שפטור אף בדיני שמים והוא שאין כונתו כלל להיזק, כי הוא יודע תעלומות לב".

כך גם כתב מהרי"ט (חלק א סימן צה): אדם שהזיק בגרמא בשוגג - לא חייב בידי שמים ולא צריך לשלם. כי "במידי דבמזיד (אם הזיק בידיים ולא בגרמא) - חייב מדינא אף בשוגג חייב, דאדם מועד לעולם, אבל בדבר דאפילו במזיד פטור מדיני אדם - לא מחייבי ליה בדיני שמים אלא למי שכוונתו להזיק, כי כל לבבות דורש ה', אבל לא ענש על השוגג, וכי האי גונא אמרי' בפרק הנזקין גבי המטמא והמדמע והמנסך: בשוגג - פטור, במזיד - חייב, ומפרש לה ר' יוחנן: דבר תורה אחד שוגג ואחד מזיד פטור, דהיזק שאינו נכר לא שמיה היזק, ומפני מה אמרו מזיד חייב? שלא יהא כל אחד ואחד הולך ומטמא טהרותיו של חבירו ואומר פטור אני, הילכך גבי גרמא בנזיקין נמי דפטור אבל אסור - בשוגג אפילו בדיני שמים נמי לא מחייב".

וכך גם פסק המבי"ט (חלק ב סימן נד): "ואפי' גרמא בנזיקין דחיוב בידי שמים ליכא, דלא נתכוון הוא לשום היזק". כך גם פסק החזון איש (ב"ק סימן ד ס"ק ה): "מכאן נראה, דבשוגג אינו חייב בידי שמים".

 

ניזק שתפס מהחייב בדיני שמים

ניזק שתפס מאדם שחייב לו בדיני שמיים - אם החיוב בידי שמים הוא חיוב תשלום (אלא שב"ד לא גובים) כדברי המאירי (מס' ב"ק דף נו.) - יכול הניזק לתפוס מעצמו מנכסי המזיק, שכן המזיק החייב בדיני שמים נקרא גזלן, דהיינו יש גם חיוב ממוני מעבר לענישה בידי שמים.

אבל הקצות בסימן כח בס"ק א כתב בשם ריב"ש (סי' שצב ד"ה ובנדון זה ג"כ): לא ניתן לתפוס ממון של אדם החייב בדיני שמים, (כגון אדם שהזיק בגרמא וכד'), ואם תפס - מוציאים ממנו. "וכן כתב הש"ך בס"ק ב בשם מהרש"ל (יש"ש סימן ו): התובע אינו יכול לתפוס את ממון העדים שנמנעו מלהעיד, ואם תפס - מוציאים ממנו.

הפתחי תשובה בסימן כח ס"ק ו כתב: הש"ך בסימן עה בס"ק כו חזר והביא את דברי ריב"ש, שגם לדעת הרמב"ן (מס' ב"מ דף ה: ד"ה מדקאמרינן), אסור לתפוס מאדם שחייב בדיני שמים.

הגאון רבי עקיבא איגר (סימן כח על דברי הש"ך) כתב: הנימוקי יוסף (מסכת ב"מ דף לח.) כתב: לדעת הרשב"א והר"ן, אם אדם תפס ממי שחייב לו בדיני שמים - לא מציאים ממנו. הגר"ע אייגר סיים: "נמצא דין זה תלוי באשלי רברבי במחלוקת הראשונים. ולדינא יש לעין אם יכול התופס לומר קים לי כהסוברים דמהני תפיסה".

התומים בס"ק ד כתב: לא ניתן לתפוס מאדם שחייב לו בדיני שמים, ורק אדם שחייב לו ממון אך בגלל שגם חייב מיתה הוא פטור מלשלם בקים ליה בדרבה מיניה - יכול הניזק לתפוס. וכ"פ הנתיבות בס"ק ו.

המשנה למלך (הלכות מלוה ולוה פרק ד הלכה ו) כתב: "מאחר שהתפיסה עצמה במחלוקת היא שנויה אי מהני אי לא - אין לומר קים לי (לא ניתן לתפוס ולומר קים לי כדעת המאירי שהתפיסה מועילה), כמו שהשרישונו הרבנים האחרונים".

אבל כנסת הגדולה (הגהות טור חושן משפט סימן כח בס"ק כה) כתב: במקרים בהם לכו"ע המזיק חייב בדיני שמים - אם תפס לא מוציאים ממנו, אבל במקרים שיש בהם מחלוקת בין הפוסקים האם חייב בדיני שמים או לא חיב בדיני שמים - אם תפס מוציאים ממנו. (כך גם כתב בהגהות בית יוסף חושן משפט סימן כה בס"ק לד).

 

 

[1] וכך כתב הקצות בסימן שפו ס"ק ג: "ואף על גב דדיינין דינא דגרמי, גורם דגורם - לא אשכחן דחייב, והאי גורם דגורם הוי".

[2] אומנם רש"י (ד"ה במאמינו) ביאר: המלווה בעל השטר מאמין לשורף שאומר לו כמה היה כתוב בשטר, אך מסורת הש"ס בס"ק י כתב בשם היש"ש: צריך לשנות את הגירסא ולומר שהשורף מאמין למלווה, וכך ביאר הרמב"ם (הלכות חובל ומזיק פרק ז הלכה ט).

[3] אומנם האמרי בינה (הלכות דיינים סימן כא) כתב: החיוב אינו מדינא דגרמי אלא מדין ערב, דהיינו יש לו הנאה מכך שחברו שמע בקולו והלך למקום פלוני.

[4] הקצות בס"ק י כתב בשם המרדכי (מס' ב"ק סימן קיד): יש לחלק בין נזקי אדם לנזקי ממון. המזיק לאדם - חייב לשלם מעבר לנזק גם את הוצאות הריפוי ושבת וכו', אבל המזיק לממון - חייב לשלם רק אם נגרם נזק לגוף הממון. הזורק מטבע לים - אין חיסרון בגוף המטבע, לכן פטור מלשלם ורק כאשר חיסר מהמטבע - צריך לשלם.

וכן כתב הנתיבות בסימן שמ בס"ק ג: בסימן תכ סעיפים יג-יד מבואר שנזק נקרא רק כאשר מחסר מגוף החפץ, (כגון שייף את המטבע, או שרף בית, או שרף שטר, או הרג בהמה), אבל אם חוזר לקדמותו - אין חיוב נזק אלא רק חיוב ארבעה דברים שיש באדם ואין בנזקי ממון. (ואם נשאר צלקת - נחשב לנזק וחייב לשלם גם בנזקי בהמה).

הנתיבות עוד כתב: מדברי המרדכי (מס' ב"ק סימן קטז) נראה, אדם שעשה נזק לבהמה, והיא לא תחזור לקדמותה ללא ריפוי - לא נחשב לנזק אלא לריפוי, והמזיק פטור מלשלם. הראייה לכך מהזורק מטבע לים שפטור, כאן צריך "רפואה" בכדי להחזיר את המטבע לקדמותה, דהיינו צריך לשלם לצוללן שיביא את המטבע מהים, (זו הרפואה למטבע), ובכ"ז לא נחשב לנזק אלא נחשב לרפואה והמזיק לא צריך לשלם על כך.

[5] הקדמה ראשונה: בעל שהתרה באשתו, בפני שני עדים, שלא תתייחד עם אדם מסוים, (העדים נקראים עידי קינוי), ולאחר מכן באים שני עדים שהיא התייחדה עם אותו אדם, (עדים אלו נקראים עדי סתירה) - אסורה האישה על בעלה עד שתשתה את מי האישה הסוטה. במידה והאישה לא תשתה מהמים - תפסיד את כתובתה. או במידה והיא תשתה ותמות - הבעל ג"כ מרוויח את כתובתה.

הקדמה שנייה: הגמ' במסכת שבועות בדף לג עמוד ב למדה, ששבועת העדות חלה, (דהיינו, התובע עדים שיעידו לזכותו, והם נשבעים לשקר שאינם יודעים ללמד עבורו זכות - חייבים בקורבן עולה ויורד), רק כאשר יש תביעת ממון.

לאור זאת, במידה והבעל ביקש משני עדי הקינוי שיעידו עבורו על ההתראה - אין הם חייבים בשבועת עדות אם יכחישו בשבועה את ההתראה, שכן הבעל יכול 'להרוויח' את הכתובה רק לאחר שיבואו עדי הסתירה, ורק לאחר שהיא תשתה ותמות או שתסרב לשתות, לכך אנו מחשיבים את עידי הקינוי כגורם לגורם של תביעה ממונית, ואין בהם שבועת העדות.

[6] המיוחד באש הוא שדרכה לילך ולהזיק, וכוח אחר מעורב עמה, דהיינו האש הולכת ומזיקה ומעורב בה הרוח שמוליכה את האש הלאה.

הגמ' בדף כב עמוד א כתבה: לדעת רבי יוחנן, גדר החיוב על אש, הוא משום אדם המזיק, שכן האש נוצרת מכוחו, וחייב עליו כמו שחייב אילו היה יורה חץ ("אשו משום חציו"). אבל לדעת ריש לקיש, גדר החיוב באש, הוא משום ממונו שהזיק, כשם שחייב אם בהמתו הזיקה כך גם חייב אם האש שלו הזיק, (אשו משום ממונו").

הגמ' בדף כב עמוד ב ובדף נט עמוד ב כתבה: לדעת רבי יוחנן, מכיוון שגדר החיוב הוא משום אדם המזיק, מובן מדוע המוסר לפיד אש לחרש שוטה וקטן - פטור מידי אדם, שכן את נזק החץ נעשה ע"י החרש, שהוא השליך את החץ, שהמוסר את האש לא השליך את חץ האש, ולכן פטור מידי אדם, (רק כאשר פעולת השריפה נעשית ישירות מכוחו - חייב כמו ביריית חץ), אבל לדעת ר"ל, החיוב הוא משום ממונו שהזיק, נמצא שגם אם מסר לפיד עם אש - חייב, שכן לא שמר טוב על ממונו, ורק אם ימסור גחלת מעומעמת לחרש, והוא ילבה את האש ואח"כ ישרוף חפץ - המוסר יהיה פטור.

הגמ' בדף כג עמוד א הסיקה: לדעת רבי יוחנן ישנן שני דינים: א)- אשו משום חציו בכח הראשון. ב)- אשו משום ממונו בכח כוחו, (כלו חציו). כלומר החיוב בנזק אש משום חץ יחול רק בכוח הראשון של האש, החיוב יהיה בחמישה דברים כדין אדם המזיק, אבל לאחר שכלה כוחו של האש, החיוב לא יהיה משום חציו אלא משום ממונו  שהזיק, כך שהמזיק יתחייב רק בתשלום על הנזק ולא בכל החמישה דברים.

וכ"פ המחבר בסימן תיח סעיף יז: "אש שעברה והזיקה את האדם וחבלה בו - הרי המבעיר חייב בנזקו ובשבתו ובריפויו ובצערו ובבשתו כאילו הזיקו בידו, (שאע"פ) שאשו ממונו הוא - הרי הוא כמו שהזיק בחציו; והוא שהיה האש ראוי להגיע שם למקום שהזיק בשעה שהדליק, אבל אם לא היה ראוי להגיע שם, כגון שהיה גדר ביניהם ונפל שלא מחמת האש, אפילו אם היה אפשר לו לגדרה - כבר כלו חציו ויש לו דין ממונו שהזיק אדם, שאינו חייב אלא בנזק בלבד, ופטור מארבע דברים".

[7] כך כתב החזון איש (ב"ק סימן ה בס"ק ד): "והאי חייב בדיני שמים - אינו ר"ל דאסור לעשות כן, והעושה כן - עבירה היא בידו, וכדמשמע לכאורה מלשון רש"י בגיטין נג א, אלא ר"ל דאינו יוצא יד"ש עד שישלם".

[8] כך כתב המאירי: "ומכאן כתבו גדולי הדורות, שכל שנאמר עליו חייב בדיני שמים - פסול הוא לעדות עד שישיב. והדברים נראין שמאחר שהוא חייב להשיב - תורת גזלה חלה עליו עד שישיב".