אבן העזר סימן קכט

בית הדין

יח אייר התשעז | 14.05.17

 סיכום לאבן העזר סימן קכט

הרב ישועה רטבי

 

 

תוכן העניינים

סימן קכט. 4

המקור לכתיבת שם האיש והאישה בגט. 4

כתיבת כינויים בגט. 6

כתב בגט את השם הטפל. 8

אדם עם שני שמות במקום הכתיבה ובמקום הנתינה. 11

גט מומר וגט גר. 15

כינויי כבוד בגט. 16

גט שלא כתוב בגט שמות הורי האיש והאישה. 18

שינה שם אבי הבעל בגט. 19

גט שלא כתוב בו שם האיש והאישה. 21

בעל עם שני שמות. 23

בעל החותם בשם אחר מהשם שנקרא. 25

שם קיצור. 26

שמות לועזיים. 27

האם כותבים שם משפחה בגט. 29

ניקוד בגט. 31

שם שהשתנה. 34

שם שהשתקע. 35

שם המורכב משתי מילים. 38


סימן קכט

סעיפים: א-ב

המקור לכתיבת שם האיש והאישה בגט

המקור לכך שצריך לכתוב את שם האיש והאישה בגט[א], הוא מדברי המשנה במסכת גיטין דף לד עמוד ב: "בראשונה היה משנה שמו ושמה, שם עירו ושם עירה". (בעל שיש לו שני שמות שם אחד במקום כתיבת הגט, ושם שני במקום נתינת הגט, {כגון שם שני בשפה לועזית, או לווה שברח מחמת חובותיו לעיר אחרת, ושם החליף את שמו}, בעל זה רצה לתת גט לאשתו - הב"ד היו כותבים רק את שמו במקום בו הוא כותב את הגט, ולא כותבים את שמו שבעיר אחרת, כי העיקר שבמקום כתיבת הגט העדים מבינים מי הבעל שהתגרש).

"התקין ר"ג הזקן שיהא כתוב איש פלוני וכל שום שיש לו, אישה פלונית וכל שום שיש לה מפני תיקון העולם". (ר"ג תיקן, שהב"ד יכתבו את כל השמות שיש לבעל ולאישה. שכן יש חשש שמא אנשי העיר בה ניתן הגט, לא יזהו את השם הכתוב בשטר, ויאמרו שהאישה יצאה ללא גט, ואם היא תתחתן ותלד ילדים, יוציאו לעז על ילדיה שהם ממזרים, לכן תיקן רבן גמליאל, שיכתבו דווקא את השם שבמקום הנתינה כשם המרכזי, {ולא את השם שבמקום הכתיבה כפי שהיה לפני התקנה}, בכדי שלא יצא לעז שהגט לא שלה ובניה ממזרים, מעבר לכך צריך להוסיף את השם שבמקום הכתיבה כשם טפל).

בגמ' מובא: "אמר רב יהודה אמר שמואל, שלחו ליה בני מדינת הים (שאלה) לרבן גמליאל: בני אדם הבאים משם לכאן (מא"י לחו"ל והוסיפו להם שם חדש בחו"ל), שמו (בא"י) יוסף, וקוראין לו (בחו"ל נקרא בשם) יוחנן, (או שבא"י נקרא בשם) יוחנן - וקוראין לו (בחו"ל) יוסף, היאך מגרשין נשותיהן? עמד ר"ג והתקין, שיהו כותבין איש פלוני וכל שום שיש לו, אשה פלונית וכל שום שיש לה, מפני תיקון העולם". (בגלל שאלתם ר"ג תיקן את תקנתו).

"אמר רב אשי: והוא דאתחזק בתרי שמי". (כאשר בא לחו"ל במשך שלושים יום נקרא בשני השמות, כך שהוחזק שיש לו שני שמות, ואז יכתוב בגט את השם המרכזי שבמקום הנתינה ויוסיף את השם השני שבמקום הכתיבה, אומנם אם לא הוחזק בשני שמות - מספיק לכתוב רק את השם שהוחזק בו, ולמרות שלאחר זמן ייוודע שיש לו שם שני - הגט כשר).

שיטת הרמב"ם (הלכות גירושין פרק ג הלכה יג) - אם לאחד מבני הזוג יש שני שמות - צריך לכתוב את השם העיקרי שלו, ויכתוב ג"כ: 'וכל שם שיש לו'. במשפט זה הוא כולל את כל השמות הטפלים שיש לו. אסור שיכתוב בגט את השם הטפל שלו וכל שם שיש לו. למשל אישה ששמה העיקרי הוא מרים, ושמה הטפל הוא שרה, צריך לכתוב לה בגט: 'מרים וכל שום דאית לה'. (מובא בר"ן דף יז:).

שיטת התוס' (דף לד. ד"ה וכל) והרא"ש (סימן ז) - תמיד צריך לכתוב בגט את שני השמות ולא מספיק שיכתוב את השם העיקרי וכל שם דאית ליה, אלא צריך לפרט את שני שמות במפורש. אפ' שיש לו את שני השמות באותו מקום - צריך לפרט את שניהם, וכ"ש כאשר יש לו שם אחד במקום הכתיבה ושם אחר במקום הנתינה - צריך לפרט במפורש את שני השמות.

לדעת התוספות, המשנה לעיל כתבה שצריך לכתוב וכל שם שיש לה, אין הכוונה כפי שהרמב"ם הסביר שיכתוב בגט: 'וכל שום אחרן דאית לי', אלא כוונת הגמ' שצריך בפועל לפרט את כל השמות שיש לה. למשל אישה ששמה העיקרי הוא מרים, ושמה הטפל הוא שרה, צריך לכתוב לה בגט: "מרים דמתקרי שרה".

שיטת הרשב"א (שם ד"ה גמרא) - רק כאשר הוחזק בשני שמות בשני מקומות, כגון בעל שכתב גט במקום אחד ונתן את הגט במקום אחר, ובשני המקומות יש לו שני שמות - צריך לפרט את שני השמות בגט. אבל במקרה שיש לו שני שמות במקום אחד - אין צורך לכתוב את שני השמות, אלא יכתוב רק את השם העיקרי ויוסיף: 'וכל שום אחרן דאית לי', בלי לפרט את השם השני שיש לו.

הרשב"א הוכיח כן מדברי המשנה בדף פז עמוד ב: נקיי הדעת שבירושלים היו כותבים רק את החניכה - מכאן משמע שמספיק שם אחד. התוס' הסבירו את המשנה, שנקיי הדעת היו כותבים את החניכה, דהיינו כאשר החניכה ידועה ומוכרת לכולם, או שמדובר שהחניכה דומה בצליל לשם העיקרי.

כתיבת כינויים בגט

המשנה במסכת גיטין דף פז עמוד ב כותבת: (הלכה ראשונה): "איש פלוני בן איש פלוני ולא כתב עד - כשר; וכך היו נקיי הדעת שבירושלים עושין". (אם כתב בגט את שם העד "פלוני בן פלוני", ולא הוסיף וכתב "פלוני בן פלוני עד" - הגט כשר. וכך נקיי הדעת שבירושלים שלשונם קצרה היו כותבים).

(הלכה שנייה): "כתב חניכתו וחניכתה - כשר". (רש"י הסביר: אם כתבו בגט את שם המשפחה ולא כתבו את שמות אבותיהם - הגט כשר. רמב"ם ור"ת {תוס' דף פח. ד"ה וכך} הסבירו: אם כתבו בגט שם כינוי לאיש - הגט כשר. אומנם גם לדעת ר"ת, אם כתבו בגט רק את שם המשפחה - הגט כשר).

מדברי המשנה כאן, מבוארות שתי הלכות:

  • א. העדים צריכים להוסיף את המילה 'עד' לאחר שחתמו את שמם ואת שם אבותיהם. זאת מכיוון שהגט מנוסח בלשון ראשון של הבעל, ("פטרית יתיכי וכו'. נוסח הגט מובא ברש"י בדף פה עמוד ב ד"ה דמשמע). אומנם בדיעבד, אם העדים חתמו ולא הוסיפו את המילה: 'עד' - הגט כשר.
  • ב. צריך לכתוב בגט את שמות בני הזוג ואת שמות אבותיהם, ואם כתבו רק את חניכתם, דהיינו כתבו בגט רק את שם המשפחה, (לפי פירוש רש"י), ולא כתבו את שמות בני הזוג - הגט כשר.

שיטת הרמב"ם (הלכות גירושין פרק ג הלכה יג): חניכתו זהו שם טפל ולא שם מרכזי, דהיינו מדובר בגט שלא כתוב בו כלל את שמות בני הזוג, אלא כתוב רק את הכינוי שחבריהם מכנים אותם - הגט כשר. המשנה כתבה שכך היו נקיי הדעת שבירושלים עושים, (דהיינו לכתחילה מותר לכתוב כך בגט) - לא דיברה על ההלכה שנייה, שכתב חניכה, אלא התייחסה להלכה ראשונה: עד שכתב את שמו ולא הוסיף את המילה 'עד' - הגט כשר לכתחילה, ונקיי הדעת בירושלים שלשונם הייתה קצרה, היו כותבים כך גט. לאור זאת, לכתחילה אסור לכתוב את הכינוי במקום את השם של בני הזוג, ורק בדיעבד אם כתב את החניכה - הגט כשר.

שיטת הרא"ש (סימן ט): דברי המשנה, שנקיי הדעת שבירושלים, היו לכתחילה כותבים גט - עולים גם על ההלכה שנייה. דהיינו נקיי הדעת שבירושלים היו כותבים חניכתו. לכן ניתן לכתחילה לכתוב את החניכה. לדעת הרא"ש חניכה הכוונה לשם עיקרי וידוע שכולם קוראים אותו בכינוי זה, (רק כאשר הוא חותם בשטר הוא כתב את השם המרכזי שיש לו. וכן כאשר הוא עולה לתורה משתמש בשם מרכזי), אך בד"כ חבריו קוראים לו בכינוי ולא בשם המרכזי. למשל: ולוול הוא כינוי לזאב, במידה והאנשים משתמשים בכינוי, וקוראים לו ולוול, למרות ששמו המובהק הוא זאב - יכול לכתוב את הכינוי ללא השם המרכזי.

הב"ש בס"ק א כתב: יתכן ואין מחלוקת בין הרמב"ם לרא"ש: הרמב"ם דיבר בחניכה שאינה מוכרת לכולם - לכתחילה לא ניתן רק לכותבה, אך הרמב"ם יסכים לדברי הרא"ש שבחניכה המוכרת לכולם - יכול לכותבו לכתחילה. המחבר בסעיף א פסק כרמב"ם, שאם כתב חניכה - הגט כשר בדיעבד.

כתב בגט את השם הטפל

הגמ' שם כותבת: "ההיא דהוו קרו לה מרים, (רוב האנשים קראו לה מרים). ופורתא שרה (ומיעוט אנשים קראו לה שרה) - אמרי נהרדעי (כך צריך לכתוב בגט שלה את השם מרים המרכזי ורק אח"כ את השם הטפל ולא להיפך): מרים וכל שום שיש לה, ולא שרה וכל שום שיש לה".

שיטת הטור בדברי הרמב"ם (הלכות גירושין פרק ג הלכה יד) והרא"ש (סימן ז): אם כתב רק את השם הטפל והוסיף: "וכל שום אחרן דאית לי" - לפי הרא"ש בדיעבד כשר' ולפי הרמב"ם פסול. יסוד המחלוקת הוא בהבנת דברי הגמ' שכתבה, שלא יכתוב שרה וכל שם שיש לה: הרמב"ם הבין שאם כתב כך פסול, והרא"ש הבין שרק לכתחילה לא יכתוב כך, אך בדיעבד אם כתב כשר. ואם כתב רק את השם הטפל ולא הוסיף: "וכל שום אחרן דאית לי" - גם לפי הרא"ש הגט פסול. לדעת הטור עדיף שיוסיף לשם הטפל: "וכל שום אחרן דאית לי", וכך הגט יהיה כשר בדיעבד (לפי הרא"ש), מאשר שלא יוסיף: "וכל שום אחרן דאית לי", וכך הגט יהיה פסול.

שיטת הבית יוסף בדעת הרמב"ם: לכתחילה צריך לכתוב את השם המרכזי, ולהוסיף בגט: "וכל שום דאית לי". ואם כתב את השם העיקרי, ולא כתב: "וכל שום אחרן דאית לי" - הגט כשר. ואם כתב את השם הטפל ולא הוסיף: "וכל שום אחרן דאית לי" - בדיעבד הגט כשר. ואם כתב את השם הטפל והוסיף: "וכל שום אחרן דאית לי" - הגט פסול.

הבית יוסף הסביר: יותר גרוע לכתוב: "וכל שום אחרן דאית לי" לאחר שם טפל, מאשר לא לכותבו כלל, שכן כאשר הוא כתב שם טפל ולאחריו מוסיף: "וכל שום אחרן דאית לי", משמע א"כ שהוא מכניס את השם המרכזי בתוך התוספת: "וכל שום אחרן דאית לי", ועושה את השם העיקרי לטפל, ובכך הוא גורע יותר, לכן עדיף לכתוב את השם הטפל לבדו.

שיטת הבית יוסף בדעת הרא"ש: דברי הרא"ש סתומים, וניתן להסבירו כשיטת הרמב"ם כך שלא יהיה מחלוקת בניהם. כן ניתן לומר בדברי הרא"ש, שגם אם כתב: "וכל שום אחרן דאית לי", לאחר שכתב שם טפל - הגט כשר. אבל לא ניתן לומר כדברי הטור ברא"ש, שהרא"ש מכשיר גם שיכתוב: "וכל שום אחרן דאית לי" לאחר שם טפל, ולומר שהרא"ש פסל גט שלא כתוב בו כלל: "וכל שום אחרן דאית לי". (כאשר כתב את השם העיקרי).

וכן כתב ריב"ש: אם כתב במפורש את שני שמותיו אלא רק הקדים את השם הטפל לשם המרכזי - הגט כשר לכתחילה. כל הבעיה היא רק כאשר הבעל לא כתב במפורש את שני השמות, אלא כתב שם אחד והוסיף: "וכל שום אחרן דאית לי" בלי לפרט את השם.

וכ"פ המחבר בסעיף ב: בעל שיש לו שני שמות, שם מרכזי שרוב בני אדם קוראים לו בשם זה, וכן יש לו עוד שם שרק מקצת מהאנשים קוראים לו בשם זה, וכתבו בגט את שני השמות, אלא שהקדימו את השם הטפל לשם העיקרי - הגט כשר. ("אם השני שמות כתובים בפירוש בגט - אין הפרש בין שכתב זה ראשון או זה").

בספר אהלי שם (כלל ו סעיף ח) מובא: לכתחילה צריך לכתוב את השם העיקרי ולהוסיף דמתקרי ולכתוב את השם הטפל. (כגון בדוגמא שהובאה בגמ' לעיל, שמרים זהו השם המרכזי, ושרה זה השם הטפל - צריך לכתוב: "מרים דמתקריא שרה").

בשו"ת בית אפרים (סימן פה) סייג: רק בשני שמות שונים, הגט כשר במקרה בו השם הטפל נכתב לפני השם המרכזי. (כגון שכתבו: "שרה דמתקריא מרים"). אבל אם יש לו שם אחד ומשם זה נוצר קיצור שם, כגון שמו אברהם ונקרא גם אבי - אין זה שני שמות, ואם כתב את השם הטפל לפני השם העיקרי שרוב בני אדם קוראים לו - הגט פסול. וכ"פ האגרות משה (אבה"ע חלק א סימן קלג). עיין עוד בסעיף טו בדיני כתיבת קיצור שם בגט.

הב"ש בס"ק ב כתב בשם הט"ז: אם יש לבעל במקום נתינת הגט שם אחר ממקום כתיבת הגט, ולא ידוע השם שבמקום הנתינה - יש לכתוב את השם הידוע שבמקום הכתיבה ויוסיף: "וכל שום אחרן דאית לי". למרות שלדעת הרמ"א אין כותבים: "וכל שום אחרן דאית לי", אלא כותבים במפורש את שני השמות, במקרה זה צריך לכתוב: "וכל שום אחרן דאית לי".

עוד כתב הב"ש: אם שולחים גט ממקום שכותבים: "וכל שום אחרן דאית לי", למקום שאין כותבים - צריך לכתחילה לנהוג כפי המקום שנותנים בו את הגט. ואם לא ידעו זאת וכתבו: "וכל שום אחרן דאית לי" - הגט כשר.

הבאר היטב בס"ק א כתב: אם שולחים את הגט ממקום שכותבים את כל השמות במפורש ולא כותבים: "וכל שום אחרן דאית לי", למקום שאין כותבים זאת - לכו"ע הגט כשר. ואין לחוש משום לעז הגיטין הראשונים, שכן ידוע שהגט נשלח ממקום אחר וכתבו ע"פ מנהגם.

המחבר והרמ"א כתבו בסעיף א: "כותבין שם האיש והאשה, בגט. ואם יש לאחד מהם שתי שמות - כותבין שם שהם רגילים בו ויודעים בו ביותר ואומרים: איש פלוני וכל שם שיש לו גירש אשה פלונית וכל שום שיש לה. ואם כתב חניכתו וחניכתה - כשר. הגה: וכל שכן אם כתב עיקר השם לבד - דכשר. ולכן אין להקפיד על הכינויים כל כך. וי"א דאין לכתוב כל שום שיש לו, אלא אם יש לו שני שמות יכתוב: פלוני דמתקריא פלוני (ר"ת וב"י בשם הרמב"ן והרשב"א). וכן נוהגין. ואין לשנות. ואפילו נכתב הגט אין לגרש בו, אע"פ שכתב: וכל שם, עד שיכתוב שני השמות (בקונטריס). לא כתב אלא שם האחד, אפילו הוא שם הטפל וגירש בו - כשר". (טור).

המחבר כתב בסעיף ב: "כתב השם שאינם ידועים בו ביותר, וכתב: כל שם שיש לו - הרי זה פסול. אבל אם השני שמות כתובים בפירוש בגט - אין הפרש בין שכתב זה ראשון או זה".

המחבר והרמ"א כתבו בסעיף ח: "עכשיו נהגו שבכל הגיטין כותבין: וכל שום דאית לי ולאבהתי ולאתרי. ובמדינות אלו אין נוהגין, אלא אם יש לו שתי שמות כותבין בפירוש, כמו שנתבאר".

סעיפים ג-ד

אדם עם שני שמות במקום הכתיבה ובמקום הנתינה

המשנה בדף פ עמוד א כותבת: "שינה שמו ושמה, שם עירו ושם עירה - תצא מזה ומזה". (סופר ששינה בגט את שם בני הזוג, או ששינה את מקום מגוריהם, והיא התחתנה עם אחר - תצא מזה ומזה ללא כתובה ומזונות, והוולד ממזר, וחלים עליה כל הדברים המוזכרים במשנה).

התוס' (ד"ה שינה) הסבירו: לא מדובר בשינוי שם ממש, בזה פשיטא שהגט פסול, שכן לא נכתב לשם הבעל. אלא מדובר כאן בבני זוג שיש להם שני שמות בשני מקומות, כגון בעיר אחת קוראים לו ראובן ובעיר אחרת קוראים לו שמעון, (הדין שצריך לכתוב את השם של הבעל הנקרא בעיר בו ניתן הגט, ולהוסיף: 'וכל שום דאית ליה') - הגט פסול מדרבנן.

אומנם הב"ש בס"ק ה כתב: מלשון הרמב"ם (הלכות גירושין פרק ג הלכה יד), שכתב: 'אינו גט', משמע שהגט בטל מהתורה.

הטור כתב: "וכתב הרמ"ה, שאין חילוק בין אם מגרש במקומו לשולח הגט במקום אחר, לעולם צריך לכתוב שני השמות. אלא כשמגרש במקומו - כותב שם העיקר בפרט (במפורש ומפורט), והטפל כולל וכותב: 'אני פלוני וכל שום וחניכה דאית לי'. ואם כתב שם טפל בפרט וכולל שם העיקר - הויא ספק מגורשת. ואם גירש בשם שלא הוחזק בו כלל, אע"ג דכתב: 'וכל שום וחניכה דאית לי' - לא הוי גט כלל. וכששולח הגט למקום אחר - צריך לפרט שני השמות בפרט: שם מקום הכתיבה ושם מקום הנתינה".

מבואר, כי במקרה בו הבעל שולח את הגט למקום אחר, ובמקום כתיבת הגט יש לאישה שם אחד, אך במקום הנתינה יש לאישה שם אחר - צריך לכתוב את מקום הנתינה ולוסיף וכל שום דאית ליה. הרמ"א הדגיש: מקום הנתינה הוא העיקר, לכן אם כתב את מקום הכתיבה כעיקרי, וכתב על מקום הנתינה 'וכל שום' או כתב 'דמתקרי' - הגט פסול.

מכאן לומדים שבכל שינוי שיש בין מקום כתיבת הגט ובין מקום נתינת הגט - יש ללכת אחר מקום הנתינה. דין זה מבואר גם בסימן קכה סעיף יח: "צריך שיהא הגט נקרא במקום נתינתו לתינוק דלא חכים ולא טיפש".

כ"ז מדובר בשני שמות שונים במקום הכתיבה ובמקום הנתינה, אבל אם מדובר בשם אחד במקום הכתיבה ובמקום הנתינה, אלא שיש שינויים בכתיבת שם הבעל או שם האישה בין מקום הכתיבה ובין מקום הנתינה, (כגון בעל ספרדי שהגט נכתב בארץ ישראל כפי מנהג הספרדים, אך הגט ניתן בחו"ל בבי"ד אשכנזי) - כותבים את שם הבעל כפי הנוסח שיש במקום הכתיבה[ב].

הב"ש בס"ק ז כתב: דברי הרמ"א, שפסל אם כתב 'וכל שום' מובנים, כדברי הרא"ש והסמ"ג שמקום נתינה עיקר. אך לא ברור מדוע הרמ"א פסל אם כתב 'דמתקרי', הרי הוא כתב את שני השמות במפורש, ונפסק להלכה שאם כתב את שני השמות במפורש, גם אם הקדים את השם הטפל לעיקר - הגט כשר?

הב"ש תירץ: אפשר שהרמ"א למד דין זה משיטת ר"ת, לשיטתו הגמ' כתבה שצריך לכתוב את השם העיקרי וכן וכל שום דאית ליה, אין הכוונה כפי שרוב הראשונים הסבירו שצריך לכתוב בגט את המילים: "וכל שום דאית ליה", אלא צריך לכתוב במפורש את שני השמות. א"כ כך גם ר"ת יסביר את הגמ', שאם יש לו שני שמות בשני מקומות - אינה מגורשת עד שיגרש בשם יהודה (שם מקום נתינה) ושם הגליל עמו (מקום כתיבה). משמע שצריך לכתוב את שניהם. ש"מ בשני מקומות - פסול אם כתב על מקום הנתינה "דמתקרי".

המחבר כתב בסעיף ג: "שינה שמו או שמה, או שם עירו או שם עירה, אף על פי שכתב: כל שם שיש לו וכל שם שיש לה - אינו גט".

ובסעיף ד: "אם עומד במקום אחד ושולח הגט למקום אחר. ובכל מקום מהם יש לו שם אחר - כתב שם מקום הנתינה ויכתוב שם מקום הכתיבה: "דמתקרי". ואם כתב שם מקום הנתינה, וכולל שם מקום הכתיבה ב"וכל שום" - כשר. הגה: אבל אם עשה שם מקום הכתיבה עיקר, וכתב על שם מקום הנתינה 'דמתקרי' או 'כל שום' - פסול". (הבית יוסף כתב שכן משמע מלשון הטור).

סעיפים ה-ו

גט מומר וגט גר

הגהות מימוני (פרק ג הלכה יג) כתב בשם אביאסף: משומד יכול לתת גט לאשתו.

התוס' (דף לד: ד"ה והוא) כתבו: משומד צריך לגרש בשם ישראל. ואם גרש בשם גוי, גם אם כתב: "וכל שום דאית ליה" - הגט פסול.

ה"ה (הלכות גירושין פרק ג הלכה טו) כתב: יש נוהגים לכתוב את שני השמות, אך התוס' כתבו בשם ר"ת: חלילה מלהזכיר שם דגיות בגט שכתוב בו כדת משה וישראל, משמע שמספיק שיכתוב שם ישראל בלא "וכל שום". הר"ן (דף יח.) כתב בשם ר"ת: צריך לכתוב "וכל שום". וכן כתב הסמ"ג: צריך שיגרש בשם ישראל ויוסיף "וכל שום דאית ליה". וכן כתב התרה"ד שכך נוהגים.

הטעם שאין למשומד לגרש בשם גוי, הוא מכיוון שאין להזכיר שם גיות בגט שכתוב בו כדת משה וישראל, ואם מזכיר שם גוי, הרי הוא משנה ממטבע שטבעו חכמים. ריב"ש (סימן מג) כתב: הטעם שמשומד לא יכתוב שם גוי, הוא מכיוון שהגוי כותב שם טפל (השם הגויי) וכולל שם עיקר (השם היהודי) ב"וכל שום". אך הבית יוסף שלל טעם זה, שכן אדרבה השם הגוי הוא העיקר אצל המשומד.

מהרי"ק (שורש פו) כתב: אם נשתקע שם ישראל מאותו משומד, עדיין דינו שווה, שיש לכתוב את השם ישראל. הבית יוסף הקשה: הרי טעמו של ר"ת הוא מכיוון ששם יהדות לא גרע מחניכתו שכשר, ובחניכה הדין הוא שאם אינם ניכרים בחניכתן - הגט פסול, נמצא שאם נשתקע שם דיהדות ממנו - אין כותבים את שם היהדות.

ריב"ש (שם) כתב: סופר שכתב בגט את השם הגוי של הבעל כשם מרכזי, ואת השם היהודי כשם טפל - לפי הרמ"ה והרמב"ן הגט כשר לכתחילה, ולפי ר"ת הגט כשר בדיעבד. ר"ת נשאל על משומד אחד שכתב גט לאשתו, ובגט היה כתוב רק את השם היהודי של אותו משומד ולא היה כתוב את השם הגויי שלו - ר"ת פסק: חלילה מלכתוב שם של גוי בגט שכתוב בו כדת משה וישראל. השם היהודי יהיה דינו כחניכה שאם כתב את החניכה בלבד בגט כשר, ומשומד צריך לכתוב רק את השם היהודי בגט שהוא עיקר, שכל ישראל קוראים לו בשם זה, אלא שיש להוסיף "וכל שום אחרן דאית לי", אך אם לא הוסיף זאת - הגט כשר.

הבית יוסף כתב: ניתן לומר מכיוון שיש לחוש למלכות, ע"כ אם העדים חוששים לחתום למשומד בשם היהודי, שניתן לכתוב את השם הגויי שלו, ולהסתמך על התוספת "וכל שום אחרן דאית לי", ור"ת הורה רק לשעתו ולמקומו.

המחבר והרמ"א כתבו בסעיף ה: "מומר - אין לו לגרש בשם עובד כוכבים, אלא בשם ישראל. ואם כתב שם עובד כוכבים עיקר ושם ישראל בלשון דמתקרי, כשר. הגה: ולכתחלה כותבין שם ישראל וכל שום וחניכה דאית ליה (סמ"ק וסמ"ג וכל בו ות"ה סימן רל"ה). ואם כתב שם של עובד כוכבים, וכתבו: כל שום וחניכה דאית ליה - פסול (רב"ש סימן מ"ג וטור). היה לו שם כינוי כשהיה יהודי, כותבין לו שם ישראל המכונה פלוני וכל שום וחניכה דאית ליה". (סדר הגיטין).

גירושי גר: אם כתב את השם שהיה לו בגיותו - הגט כשר. הבית יוסף כתב: יש לחלק בין משומד שפסול אם כתב שם גוי, לבין גר שכשר בדיעבד אם כתב שם גוי, שכן במשומד השם הגוי שלו בא לאחר שנתחייב במצוות, אך לגר השם הגויי שלו בא קודם שנתחייב במצוות. וכ"פ המחבר בסעיף ו: "גר שכותב שם גיותו - כשר, אפילו אם נשתקע ממנו".

סעיפים ז' יט'

כינויי כבוד בגט

הדרכי משה בס"ק ט כתב בשם הסדר גיטין (סימן כ ס"א): לכתחילה לא יכתוב שום רב או חכם אלא פלוני בן פלוני, למרות שאחד מהם רב. הרמ"ה כתב: אם כתב בגט פלוני רב וכד' והוא אינו בר הכי - הגט כשר, מכיוון שמ"מ הזכיר את שמו במפורש, והשבח שלא מגיע לו לו נקרא שינוי שם.

במקרה שהבעל המגרש הוא כהן ולא כתבו זאת בגט - כתוב בתרומת הדשן (חלק ב סימן ז) שהגט פסול. הדרכי משה (ס"ק כד*) כתב: בתיקון ישן יש דעה שהגט כשר.

הדרכי משה בס"ק כה כתב: מהר"י מינץ (סימן לד) הסתפק בבת מומר אם אביה היה כהן או לוי, לכן צריך לתת שני גיטין מהספק. אך הבית יוסף (סי"ט) כתב בבדק הבית: כלל לא כותבים בגט כהן או לוי[ג], אלא רק פלוני וכל שם או כינוי שיש לו.

המחבר בסעיף יט פסק שלא כותבים בגט כהן או לוי, אבל הרמ"א בסעיף ז פסק שצריך לכתוב בגט כהן או לוי[ד]. ואם בדיעבד לא כתב - יש פוסלים את הגט ויש מכשירים, וניתן להקל במקום הדחק. כמו כן הרמ"א פסק כדעת מהר"י מינץ, שאם יש ספק האם הוא כהן או לוי - צריך לתת שני גיטין.

המחבר והרמ"א כתבו בסעיף ז: "אם כתב: פלוני החכם, או הרב, או הנשיא, אף על פי שאין קורין אותו כן וגם אינו בר הכי - הגט כשר, מכיוון שהזכיר שמו בפירוש. הגה: אבל לכתחלה אין כותבין רב או חכם, אפילו הוא אביו רב או חכם והוחזק בכך, אלא כותבין: פלוני או בן פלוני (סדר גיטין). וכן אין כותבין בן הקדוש (ר"י מינץ). אבל כותבין: כהן או לוי פלוני, בן פלוני הכהן או הלוי. ואם יש להם כינוי - כותבין אח"כ (סדר גיטין). אבל אם יש ב' שמות, שכותבין על אחד: דמתקריא - כותבין אחר כך: כהן או לוי (שם בשם מהרי"ק). ואם לא כתב: כהן או לוי - י"א דפסול מאחר שנהגו לכתבו (פסקי מהרי"א סימן ד'), ויש מכשירין (מ"כ בתיקון וכ"כ הב"י). ונראה להו לסמוך להקל במקום הדחק, אבל לכתחלה יש לכתבו. ואם יש ספק אם הוא כהן או לא - יש ליתן ב' גיטין (תשובת ר"י מינץ). אין כותבין בגט: פלוני בר פלוני, אלא כותבין: פלוני בן פלוני". (סדר גיטין).

המחבר והרמ"א כתבו בסעיף יט: "לא נהגו לכתוב בגט לא כהן ולא לוי ולא שום כינוי, אלא: פלוני בן פלוני וכל שם אחרן וחניכא דאית לי ולאבהתי. וכבר נתבאר דבמדינות אלו אין נוהגין כן".

סעיף ט

גט שלא כתוב בגט שמות הורי האיש והאישה

הרא"ש (כלל מה סימן כה) כתב: אם הסופר לא כתב בגט את שם אבי האישה אלא רק את כינויו, או אפ' כלל לא הזכירו - הגט כשר. משמע שלכתחילה צריך להזכיר. הבית יוסף כתב: ה"ה אם לא כתב את שם אבי הבעל - הגט כשר. וכ"פ המחבר והוסיף: לפיכך כותבים בגט של גר או שתוקי או אסופי רק את שמותיהם ולא את שמות הוריהם[ה].

וכן כתב הרשב"א (ח"א סי' אלף קעו): המשנה ציינה רק את שמו ושמה ולא את שמות הוריהם. אך תרומת הדשן (ח"ב סימן קלח) כתב: אם לא כתב את שם האב - הגט פסול. מדברי מהרי"ק (שורש קו) משמע, כי גם לכתחילה לא צריך להזכיר את שמות ההורים.

המחבר והרמ"א כתבו בסעיף ט: "אם לא הזכיר שם אבי האיש או שם אבי האשה - כשר. הגה: וכל שכן אם הזכיר שמו ולא הזכיר שם כינוי שלו. אבל לכתחלה כותבין אפילו כינוין שם אביו (בסדרים ובמהרי"ו סימן כ"ג). ואם יש לאב ולבן כינוי אחד - לכתחלה כותבין הכינוי אצל כל אחד (סדר גיטין). מיהו אם לא כתבו רק לבסוף, פלוני בן פלוני המכונה פלוני - כשר. אבל אם הכינוי לבן לחוד, יכתוב הכינוי קודם שיזכיר שם האב, ואם כתבו לבסוף - פסול (ב"י בשם תשובת אשכנזים). ולפיכך גר או שתוקי או אסופי - אין כותבין אלא שמותיהם בלבד".

סעיף י

שינה שם אבי הבעל בגט

הרא"ש (כלל יז סימן יב) כתב: מעשה באדם ששמו יוסף בן שמעון, וכתב בגט יוסף בן שמואל, שכן אביו היה משומד והוא לא רצה להזכיר את שם אביו - הגט פסול. שכן הרואים יטעו ויאמרו שהגט שייך לאישה אחרת.

הבית יוסף כתב בשם תרומת הדשן (סימן קלח): אפ' אם הבעל החזיק וקרא לעצמו יוסף בן שמואל במשך שלושים ימים - הגט פסול, שכן אדם יכול רק לשנות את השם של עצמו אך אינו יכול לשנות את שם אביו. המחבר פסק כדברי הרא"ש.

אומנם היה חכם שרצה להתיר ע"פ ההשוואה לשינה מקום הלידה, שר"ת הכשיר, לפי שאין צורך לכתוב את זמן הלידה (תוס' דף פ. ד"ה ושם עירו, וכ"פ המחבר בסעיף ב), וא"כ ה"ה כאן, שאין צורך לכתוב את שם ההורים ואם שינה - כשר בדיעבד. וכן פסק העיטור (מס' גיטין פרק הזורק מאמר ז) שהגט כשר לכתחילה, שכן אין צורך לכתוב בגט את שם אבי הבעל, לכן גם לא מדקדקים במידה ויש שינוי בשם אבי הבעל.

הבית יוסף דחה את ראיית אותו חכם: ר"ת דיבר רק לגבי נאמנות העדים, שאין הם נפסלים בגלל שינוי במקום הלידה, לפי שאין צורך לכתבו, שהרי אנשים בד"כ לא יודעים מה מקום הלידה, וגם הבעל אינו נקרא על שם מקום לידתו, כך שאין חשש שיהיה קלקול, שיתחלף באחר, ולכן הגט כשר. אך כאן יש שינוי בשם אבי הבעל, ובהחלט יש חשש לקלקול, שיאמרו בעל זה לא גירש, שכן כולם מכירים את שם אביו, ובגט יש שם אחר, במקרה זה ר"ת לא התיר.

הפתחי תשובה בס"ק כז כתב בשם ספר גט פשוט (סימן קכט ס"ק מג): הבית יוסף פסל את הגט בגלל החשש לקלקול. משמע שהגט פסול מדרבנן ולא בטל מהתורה, שכן לדעת הרא"ש כלל לא צריך לכתוב את שם האב, לכן הגט לא בטל מהתורה כאשר יש שינוי בשם האב. וכ"פ מהריב"ל.

אך הב"ח בס"ק ו הבין שהגט בטל מהתורה, שכן בשינוי שנעשה בשם האב, אנו אומרים שנחשב כאילו יש שינוי בשם הבעל עצמו, והוי מזויף מתוכו, כך שהגט בטל. הב"ח הסביר את דברי הרא"ש: בסיפור הספציפי מדובר שהבעל שינה את שם אביו לשם סבו, דהיינו לסבו קראו שמואל. ומצאנו בתנ"ך שהסב נחשב גם כאביו של הנכד, לכן כאן שהבעל הנכד קרא לסבו כאילו הוא אביו - הגט כשר.

התוספות יו"ט כתב: הבית יוסף מסכים עם הב"ח שהגט בטל מהתורה, ומה שכתב הבית יוסף שהגט פסול מדרבנן, מדובר שהבעל החזיק את עצמו כיוסף בן שמואל, וכפי שכתב תרומת הדשן, אבל אם לא החזיק את שם אביו כשם סבו - בגט בטל מהתורה.

האורחות חיים כתב במקרה דומה שאם נישאת - לא תצא. וכך גם משמע מדברי רש"י שהפסול הוא מדרבנן. אומנם לדעת מהריב"ל (חלק ג סימן כז) הגט פסול מדרבנן, ובכ"ז אם נישאת - תצא.

הפתחי תשובה בס"ק יט כתב בשם הנודע ביהודה (סימן קיג): במציאות בה האיש והאישה עומדים יחד במקום בו נכתב וניתן הגט, וכן גם רשום בגט את שם העיר, למרות שלא כתוב בגט את שמות ההורים הגט כשר, שכן מקום העיר הוי במקום שמות ההורים. אבל כאשר הגט נכתב במקום אחד וניתן ע"י שליח במקום אחר. ולא רשום מקום העיר בו האישה מקבלת את הגט, הרי שחסרון בכתיבת שם ההורים - יפסול את הגט.

הפתחי תשובה בס"ק כז כתב בשם הגרע"א (סימנים קיח-קכ): יש סברא להחמיר בשינוי בשם אבי הבעל יותר משינוי בשם אבי האישה, שכן הבעל בכל השטרות וכן בס"ת נקרא על שם אביו: 'פלוני בן פולני'. לכן אם שינה בשם אבי הבעל הוי שינוי בשם ממש. אבל אישה אינה נקראת ע"ש אביה אלא ע"ש בעלה: 'אשת פלוני'. לכן יתכן לומר כי אין שינוי בשם אבי האישה פוסל בדיעבד. אבל אין לחלק כך, מכיוון שהרא"ש (סימן ג) לא עשה שום חילוק בין אבי הבעל לאבי האישה.

הפתחי תשובה בס"ק כא באמצעו כתב בשם ספר תולדות יצחק (אה"ע סי' ד): גט שנמצא טעות בשם אבי האישה - ניתן להקל במקום עיגון בשינוי בשם אבי האישה.

המחבר והרמ"א כתבו בסעיף י: "יוסף בן שמעון ששינה וכותב: יוסף בן שמואל - פסול. ויש מי שאומר שאם נשאת - לא תצא. הגה: ודוקא אם הוחזק בשם השני, אבל בלאו הכי, תצא (משמע בב"י). כשכותבין גט לבן מומר לעבודת כוכבים - כותבים לו על שם אביו, אע"פ כשעולה לספר תורה או חותם בשטרות חותם עצמו על שם אבי אביו. ואין לחתום בגט לעד, בן מומר לע"ג". (הכל בסדר גיטין).

סעיפים יא-יג

גט שלא כתוב בו שם האיש והאישה

נחלקו הראשונים, מה דין גט שלא כתוב בו שם האיש ושם האישה:

  • א. הגהות אשרי (פרק ב סימן יז) כתב בשם האור זרוע (סימן תשט"ו): סופר שלא כתב את שם האיש והאישה בגט - הגט פסול מדרבנן (ולא בטל מהתורה), והבנים ממזרים.
  • ב. מדברי התוס' (דף כ. ד"ה הא) משמע, שאם לא כתב את שמו - הגט בטל מהתורה.
  • ג. המרדכי (סימן שנד) כתב בשם ראבי"ה (סימן תתקל"ט): "אי לא דמסתפינא מחבריא - הוה אמינא אפילו לא הזכיר שם האיש והאשה בגט - כשר". הגר"א בס"ק יט כתב על דברי ראבי"ה: "וכל ראייתו - אין בהם ממש".

הלחם משנה (הלכות גירושין פרק א הלכה ד) כתב: לדעת הרמב"ם, אם לא כתב את שם האיש והאישה - הגט פסול מדרבנן[ו]. ההוכחה לכך: הרמב"ם (הלכות גירושין פרק א הלכה א) מנה עשרה דברים המבטלים את הגט מהתורה ולא מנה את חיסרון כתיבת שם האיש והאישה. המחבר כתב שהגט פסול.

הב"ש בס"ק כא כתב: למרות שעדי מסירה מעידים שהוא המגרש, בכ"ז הגט פסול, שכן צריך שיהיה ברור בתוך הגט שהוא המגרש. הפסול הוא מדרבנן, והבנים ממזרים מדרבנן.

הב"ש עוד הוסיף: הבית יוסף הבין מדברי התוס' שהגט בטל מדאורייתא - אינו מוכרח, שכן התוס' כתבו זאת אליבא דר"מ, שסבור עדי חתימה כרתי, וצריך שיהיה מוכח מתוכו ולשיטתו הגט בטל מדאורייתא. אבל לדידן דקיי"ל כר"א, שעדי מסירה כרתי, גם אם אינו מוכח מתוכו - הגט כשר בדיעבד.

הפתחי תשובה בס"ק לא כתב: אם לא כתב את שמו ושמה - היא ספק מגורשת מדאורייתא, מכיוון שיש בזה מחלוקת ראשונים והדבר שקול.

המחבר כתב בסעיף יא: "אם לא כתב שם האיש והאשה בגט - פסול והבנים ממזרים".

המחבר בסעיף יב הביא את דברי התוס' (דף לד: ד"ה והוא) והר"ן (דף יז:) - "מי שיש לו שם אחד בגליל ושם אחד ביהודה, והוא ואשתו במקום שאין מכירין בו אלא בשם אחד[ז], בין שהוא אחד מהשני שמות בין שהוא שם אחר - לכתחלה יש לו לכתוב כל השמות שיש לו, או יכתוב שם שיש לו שם, ויכתוב: "וכל שום", לכלול שמות דשאר מקומות. ואם לא כתב אלא שם שיש לו במקום שהוא ואשתו שם - כשר".

המחבר בסעיף יג כתב: "אם כתב שם שיש לו במקום אחר, וכתב: וכל שם, בשביל מקום כתיבה ונתינה - בטל".

סעיף יד

בעל עם שני שמות

הבית יוסף כתב: מי שיש לו שני שמות - כותבים: 'פלוני דמתקרי פלוני'. למשל: 'ראובן דמתקרי שמעון'. הבית יוסף כתב: דנו הפוסקים, מה הדין אם כתב את שני השמות ולא הוסיף 'דמתקרי'. הבית יוסף הביא את דברי תרומת הדשן ואת דברי מהרי"ק, שנראים כחולקים, אך באמת כל אחד דיבר על מציאות אחרת:

תרומת הדשן (סימן רלד) דיבר על בעל שיש לו שני שמות, והוא נקרא בשני השמות במקום אחד - אם כתב את שני השמות ללא דמתקרי - הגט כשר.

מהרי"ק (שורש צח) דיבר על בעל שיש לו שני שמות בשני מקומות, במקום הכתיבה יש לו שם אחד, ובמקום הנתינה יש לו שם אחר - צריך לכתוב: 'ראובן דמתקרי שמעון', ואם כתב את שמו: 'ראובן שמעון', ולא כתב 'דמתקרי' - הגט פסול, שכן מהגט נראה שקוראים לו בשני שמות, ואין כך המציאות, אלא בכל מקום קוראים לו בשם אחד.

הדרכי משה בס"ק טז דחה את דברי הבית יוסף. לעולם אם כתב בגט את שני השמות ללא הוספה 'דמתקרי' - הגט פסול (כדברי מהרי"ק), ותרומת הדשן דיבר על מקרה אחר: אדם שהוסיף שם שני בגלל מחלה, וכשעולה לתורה קוראים לו בשני השמות, שאז הגט כשר אם לא כתב דמתקרי, שכן כאשר באמת הבעל נקרא בשני השמות, או שלכל הפחות כשעולה לס"ת, קוראים לו בשני השמות יחד - ניתן לכותבם ביחד ללא מתקרי.

הרמ"א הביא את דבריו בד"מ, שאם בעלייתו לס"ת, נקרא בשני השמות, וכתב את שמותיו ללא דמתקרי - הגט כשר. הב"ש בס"ק כד כתב: לשון הרמ"א אינו מדוקדק, שכן מתשובת הרמ"א (סימן פד) במעשה של פעסלין אסתר[ח], משמע שבמקרה בו הוסיפו שם לחולה - לכתחילה צריך לכתוב את שני השמות יחד ללא דמתקרי.

הפתחי תשובה בס"ק לו כתב בשם הגט פשוט (בס"ק סג): רק כאשר אדם נקרא מלידתו בשני השמות - כותבים את שמותיו ללא דמתקרי, אבל במידה ובלידתו נקרא בשם אחד, ורק כשחלה הוסיפו לו שם - צריך לכתוב דמתקרי.

בעל עם שני שמות, שרק בעלייה לס"ת מציין את שמו השני - הפתחי תשובה (שם) כתב בשם סדר מהר"ם (בס"ק יט) - במציאות בה יש לאדם שני שמות, אך חבריו קוראים לו בשם אחד, ורק בעלייתו לס"ת, הוא מזכיר את שמו השני - עליו לכתוב בגט דמתקרי. וכ"פ הגרש"ז מלאדי והתורת גיטין (בס"ק טז).

אבל הבית מאיר פסק: מכיוון שבברית מילה נקרא בשני שמות - יכול לכתוב את שני השמות ללא דמתקרי. וכ"פ הטיב גיטין והגט מקושר. וכן משמע מדברי הדרכי משה בס"ק כ.

בספר שורת הדין (חלק ט עמוד קעה) מובא: היום נהגו בבתי דין, לכתוב לאדם שיש לו שני שמות, ורוב האנשים קוראים לו בשם אחד, (כגון אדם ששמו ראובן שמעון, אך רוב האנשים קוראים לו ראובן) - לכתוב ראובן שמעון דמתקרי ראובן.

בעל החותם בשם אחר מהשם שנקרא

הט"ז (שמות האנשים שם אלעזר) כתב: אדם שחתם את שמו במסמכים בשם אחר מהשם שבו הוא נקרא, כגון אדם ששמו אלעזר ובמסמכים הוא חתם בשם אליעזר, (ללא סיבה מוצדקת) - לא כותבים בגט את השם בו הוא חותם, אלא רק את שמו האמתי. (דהיינו אלעזר), שכן כלל לא קוראים לו בשם החתימה, כך שלא ניתן לומר: "דמתקרי אליעזר".

הפתחי תשובה (שם) כתב בשם ספר טיב גיטין (אות א ס"ק לה): יש לחלק בין אדם שטעה בחתימתו, ובין אדם שחתם בשם אחר. אדם שטעה בחתימתו, (כגון המקרה המובא בט"ז, שהבעל טעה וחתם אליעזר במקום אלעזר) - לא כותבים דמתקרי על שם החתימה המוטעה, אבל אם הבעל בכוונה חותם בשם אחר - ניתן לכתוב על שם החתימה: "דמתקרי".

הפתחי תשובה (שם) כתב בשם החתם סופר (אבה"ע חלק ב סימן כ): ניתן לכתוב בגט דמתקרי ולכתוב את שם החתימה, שכן מי שקורא את השטר כן קורא בשם החתימה, כך שבהחלט ניתן לומר: "דמתקרי אליעזר".

המחבר והרמ"א כתבו בסעיף יד: "מי שיש לו שני שמות - כותבין: "ראובן דמתקרי שמעון". ואם כתב: "ראובן שמעון" - יש מי שאומר שהוא פסול. הגה: אבל אם נקרא בשני השמות ביחד, או שעולה כן לספר תורה - כשר (תרה"ד). אם נקרא בפי ישראל בשם אחד, ובפי עובדי כוכבים בשם אחר - כותבין שם ישראל דמתקרי על שם עבודת כוכבים (המ"מ בשם הרמב"ן פרק ג'). אבל אם ענינם כמעט אחד - אין כותבין רק שם ישראל, כמו שנתבאר לעיל סימן קכ"ח סעיף ג' לענין הנהרות".

סעיף טו

שם קיצור

הבית יוסף כתב בשם המרדכי (מס' גיטין סימן שסח): בעל שיש לו שם קיצור, דהיינו יש לו שם ועוד שם קיצור היוצא מהשם המקורי. כגון שמואל שנקרא מולי, או שקוראים לו יצחק, ושם הקיצור הוא חקין. במידה והוא נקרא בשם הקיצור רק בילדותו, אך לאחר שמתבגר לא נקרא בשם הקיצור - לא צריך כלל להזכיר את שם הקיצור שקראו לו בילדותו. וכ"פ המחבר.

הרמ"א העיר: קיצור שם שהוא שם בפני עצמו - צריך לכתוב בגט. כגון אדם ששמו אלחנן, וקיצור השם שלו הוא חנן, כך שהקיצור חנן הוא שם בפני עצמו - צריך לכתוב גם את שם הקיצור, שאם לא כתב את שם הקיצור, הרי שהחסיר שם משמות הבעל.

וכ"פ הב"ש (שמות האנשים המובא בסוף סימן קכט אות א): צריך לכתוב "אלחנן דמתקרי חנן". אין זה קיצור השם, שכן זהו שם בפני עצמו.

בספר גט פשוט (סימן קכט ס"ק עה) מובא: רק לכתחילה צריך לכתוב: "אלחנן דמתקרי חנן", אבל בדיעבד אם לא כתבו את שם הקיצור - הגט כשר.

בספר גט פשוט (סימן קכט ס"ק סז) כתב: למרות שלא צריך לכתוב את שם הנערות, בכ"ז כדאי לכתוב את שם הנערות לאחר דמתקרי. דהיינו שיכתוב שמואל דמתקרי מולי. אבל בשו"ת לחם רב (סימן ל) כתב: אין לכתוב את שם הקיצור לאחר הוספת דמתקרי. ואם כתב כך - הגט פסול.

עוד כתב הלחם רב: במידה וכולם ממשיכים לקרוא לבעל בשם הקיצור (מולי), ולא משתמשים בשם המקורי (שמואל) - צריך לכתוב רק את שם הקיצור, וכלל לא להוסיף את השם שהשתקע, כמבואר לקמן בסעיף יח.

אך בספר גט פשוט (שם ס"ק סח) מובא: אין לדמות בין שם שהשתקע, שאז באמת אסור להזכיר את השם שהשתקע, ובין שם קיצור שנגזר מהשם המקורי, שאז יש לציין את שני השמות. למרות שהשם המקורי השתקע, אין לראות את השם המקורי כשם שהשתקע, שהרי כולם קוראים לו בשם קיצור הנגזר מהשם המקורי, כך שגם השם המקורי לא נחשב כשם שהשתקע. ולאור זאת יש לכתוב את שני השמות.

צריך לשים לב, לא מדובר כאן על שני שמות נפרדים, אלא מדובר על שם שני היוצא מהשם הראשון.

המחבר כתב בסעיף טו: בעל שיש לו שני שמות, והשם השני הוא קיצור של השם הראשון, שכך קראו לו בקטנותו - אין צורך לכתוב קיצור זה: "מי שיש לו שני שמות, והשם השני יוצא מהשם הראשון בשם הנערות, כגון יצחק חקין, אהרן ארנין, וכיוצא בזה - אין צריך לכתוב שם הנערות כלל, אלא אם כן יש אחד ששמו יצחק או אהרן. הגה: והוא הדין ליעקב יעקל (פסקי מהרא"י סימן ק"ה), פרץ פרצין (ב"י). ונראה דהוא הדין אברהם אברלן, וכיוצא בזה. מיהו אם רוצה לכתוב - אינו מזיק. מיהו כל קצור שם שהוא שם בפני עצמו, כמו אלחנן חנן - כותבין כיוצא בזה".

סעיפים טז-יז

שמות לועזיים

יש מחלוקת אחרונים, האם כותבים בגט שמות לועזיים בהם משתמשים היהודים. הגר"ש קלוגר (חדושי אנשי שם סימן קמב) כתב: אין לכתוב שמות אלו, כדברי ר"ת שאין לכתוב שם של גוי מומר בגט. אך לדעת רוב האחרונים (החת"ס חלק ב סימן לח, ועיין ביב"א חלק ב סימן יז), יש לכתוב את השם הלועזי בגט, ויש לחלק בין מומר שהמיר דתו, במקרה זה אמר ר"ת לא להזכיר שמו, ובין יהודי שלא הוציא את עצמו מדת משה וישראל, אלא רק שינה את שמו.

מהרי"ק (שורש קסב) כתב: מי שיש לו שני שמות עבריים, והשם השני יוצא מהמשמעות של השם הראשון. כגון שהשם הראשון שלו הוא: יהודה, והשם השני שלו הוא: לאון, ולאון יוצא מיהודה, שכן לאון פירושו אריה, ועל יהודה נאמר גור אריה יהודה, במקרה כזה צריך לכתוב בגט: "דמתקרי", כך שיכתוב: "יהודה דמתקרי לאון". אומנם אם השם השני לא יוצא מהמשמעות של השם הראשון יכתוב "המכונה". שכן בש"ס (מס' ב"מ דף נח: וכן במס' שבועות דף לה.) הניסוח מכונה או כינוי - בא בדבר שאינו השם. וכ"פ המחבר.

המחבר בסעיף טז פסק: בכל כינוי (שם משפחה), גם בשם עברי וגם בשם לועזי - צריך לכתוב לפני כן: "המכונה", שכן בד"כ שם משפחה לא יוצא ממשמעות השם הראשון.

הדרכי משה בס"ק יח כתב בשם הגהות מיימוניות (פרק ג הלכה יג) והסמ"ק (סי' קפד בהגהות אות ו): תמיד בשני שמות עבריים - צריך לכתוב "דמתקרי" אומנם כאשר הכינוי הוא בלשון לעז - צריך לכתוב "המכונה". וכ"פ הרמ"א.

הרמ"א פסק: "מי שיש לו שם עברי שעולה בו לקרוא בתורה, ויש לו נמי שם בלשון לעז - עושין שם העברי עיקר, ועל השני כותבין דמתקרי. וה"ה באשה - עושין שם העברי עיקר".

הב"ש בס"ק ל הקשה: יש סתירה בין פסיקה זו שצריך לכתוב דמתקרי על השם השני הלועזי, לפסיקה לעיל שתמיד כשיש שם לועזי צריך לכתוב המכונה? הב"ח חילק: אם אביו בברית מילה קרא לו בשני שמות, כאשר שם אחד הוא לועזי, במקרה זה אמר הרמ"א לעיל שיכתוב המכונה. אך אם בהמשך חייו התחדש לו השם הלועזי - כתב כאן הרמ"א שיכתוב דמתקרי. אך הב"ש שלל חילוק זה וכתב: הרמ"א לא בא לדקדק איך לכתוב לו המכונה או דמתקרי, אלא כאן הוא הדגיש את המרכזיות של השם העברי שהוא העיקר ואותו כותבים קודם.

הב"ש עוד כתב: כאשר יש לנו ספק - עדיף לכתוב: "דמתקרי", שכן דמתקרי שייך גם בכינוי, אבל בשם עברי לא שייך לומר המכונה.

שיטת הבית יוסף - כאשר יש שינוי שם שלא נובע ממחלה, אלא שהתווסף לו שם אחר - תמיד הולכים אחר רוב העולם, אם רוב העולם קוראים לו בשם שהתווסף לו - צריך לכתוב שם זה בהתחלה גם אם זהו שם לועזי. כגון בעל שבברית מילה נקרא אברהם ואח"כ התווסף לו השם אלברט. ורוב העולם קוראים לו אלברט - צריך לכתוב 'אלברט המכונה אברהם'. ואם רוב העולם קוראים לו בשם הראשוני - יכתוב אותו קודם: 'אברהם המכונה אלברט'.

אך הדרכי משה כתב: תמיד צריך להקדים את השם העברי לפני הלועזי, גם אם רוב העולם קוראים לו בשם הלועזי.

הדרכי משה בס"ק כב כתב בשם סדר גיטין (סימן לד, וכן מובא בתשובות הרמ"א סימן פד): מעשה באישה ששמה אסתר, והיא השתמדה, ושינתה את שמה לפעסלין (בכדי שתוכל להתחתן). מהר"י ווייל נתן לה גט בה כתוב קודם השם הלועזי ואח"כ השם העברי. לאור זאת, הקשה הב"ש בס"ק לא: מדוע מהר"י ווייל והרמ"א פסקו שיש להקדים את השם פעסלין לשם אסתר? הב"ש נשאר בצריך יישוב.

הדרכי משה בס"ק כב כתב בשם הסדר גיטין הישן: משומד שחזר בתשובה ורוצה לגרש את אשתו, אין לכתוב בגט: "וכל שום וחניכא דאית ליה", כמו שכותבים לשאר משומדים, שאם היו כותבים היה נראה כאלו אומרים לו זכור מעשיך הראשונים. מכאן למדו שלא לכתוב בגט כינוי שהוא גנאי לבעל הכינוי, שכן עובר על בל תונו.

הב"ש בס"ק לב הביא מחלוקת בבן ממומר שגרש: לט"ז אין לכתוב בשם אביו וכל שום מפאת כבוד הבן. מהרש"ל כתב שכותבים על אביו וכל שום.

האם כותבים שם משפחה בגט

לעיל מבואר, גט שנכתב בו שם המשפחה - הגט כשר. נחלקו הפוסקים האם לכתחילה צריך לכתוב את שם המשפחה.

מהרי"ק (שורש קו) כתב: לכתחילה צריך לכתוב את שם המשפחה, ומכיוון ששם משפחה נחשב כשם לועזי, (הדוגמא המובאת שם: משפחת פואה), לכן יש לכתוב "המכונה" ואז לכתוב את שם המשפחה. וכ"פ הבית יוסף (סעיף טז): "אבל כשהוא כינוי משפחה - נ"ל דלכולי עלמא כתבינן ליה וכותבין המכונה".

הדרכי משה בס"ק יט כתב: בסדר גיטין (סי' כט ס"א) מובא בשם הרבה גדולים, אין לכתוב כלל בגט את שם המשפחה. וכ"פ הרמ"א בסעיף טז[ט].

מהר"ם בן חביב בספרו גט פשוט (סימן קכט ס"ק פ) כתב: "וודאי דכן הוא המנהג, דאין כותבים כינוי משפחה, ולא ידעתי למה, דאדרבה האדם ניכר בשמו וצירוף שם משפחתו טפי משמו ושם אביו. ומדברי מרן הבית יוסף יראה דיש לכתוב כינוי משפחה".

הגט פשוט בכ"ז נתן מספר טעמים, מדוע לכתחילה לא כותבים שם משפחה בגט:

  • א. לעיל הובא שלדעת המחבר צריך לכתוב "המכונה" בשם כינוי עברי ובשם כינוי לועזי, (דהיינו בשם משפחה עברי ובשם משפחה לועזי), אבל לדעת הרמ"א, רק בשם משפחה לועזי כותבים המכונה, אבל בשם כינוי עברי כותבים דמתקרי. ובגלל הספק האם לכתוב המכונה או דמתקרי בשם משפחה עברי, לכן נהגו כלל לא לכתוב בגט את שם המשפחה.
  • ב. מהר"ם בן חביב הביא עוד הסבר מדוע לא כותבים שם משפחה בגט: יש שמות משפחה שלא ברור כיצד לכתוב את אותיות שם המשפחה בצורה נכונה, ואם יש טעות בכתיבת האותיות, נמצא שיש בגט שינוי בשם והגט בטל, לכן עדיף כלל לא לכתוב שם משפחה בגט.
  • ג. הלבוש הסביר: בגט כותבים רק שם המיוחד לבעל, ולא שם משפחה שהוא כינוי כללי לכל המשפחה ולא רק לבעל המגרש באופן ספציפי, כך שלא מוכח מתוך הגט[י] (ע"פ שם המשפחה) מי המגרש.
  • ד. בשו"ת חלקת יעקב (חלק א סימן קסא) מובא: השם משפחה של הבעל הוא גם שם המשפחה של האישה עד הגירושין, לאחר מכן שם המשפחה שלה חוזר להיות כשם משפחת הוריה, ולאחר שהיא תחתן שוב היא תקבל את שם המשפחה של בעלה החדש. ובכן, אם נכתוב בגט את שם המשפחה של הבעל ממנו היא מתגרשת, תיווצר בעיה לאחר מכן כאשר האישה תחתן, ושם המשפחה ישתנה ולא יוכר בגט שהיא האישה המגורשת.

ניקוד בגט

מהרשד"ם (אבה"ע סימן רה) כתב: דין גט כדין ספר תורה, (צריך לשרטט, חק תוכות פסול, אסור שהאותיות יצאו מחוץ לשורה, כל אות צריכה להיות מוקפת גוויל), לכן אסור שיהיה שום ניקוד בגט, כשם שאסור לנקד ספר תורה. לכן לדוגמא את השם ג'ורג' לא ניתן לעשות את הפסיק מעל האות ג, או בשם ג'אמילה, יש לכתוב: גאמילה. ובשם ג'ורג' יש לכתוב גורג. (כך כותבים למגרש ספרדי, אך למגרש אשכנזי כותבים: דזשורדזש[יא]).

מכאן מנהג ירושלים, שלא מסמנים בגט פסיק מעל אותיות שבורות. בספר שורת הדין (חלק טז עמוד רטו) סייג ע"פ דברי הגט מקושר (למהר"ם בולה סימן מה ס"ק לא): מדובר רק בשמות שניתן לקוראם בלי להתבלבל, כגון השם ג'ורג', שהוא שם ידוע ומפורסם, וגם אם יכתבו בגט גורג - כולם יבינו שמדובר בשם ג'ורג'. אבל שמו חדשים שלא מפורסמים, וניתן להתבלבל בקריאתם - יש לכתוב עם פסיק למעלה.

בספר בעל השמות (ש"נ אות ג שם גאמילה) מובא: שם שבמקורו היה נקרא בצורה רגילה דהיינו באות ג, ולאחר זמן נקרא כאות שבורה ג', (ספר בעל השמות הביא דוגמא: בגמ' מובא כרגא, אך הספרדים נהגו לאומרו כרג'א) - ניתן לכתוב בגט כפי שהיה נאמר במקור באות ג רגילה ללא סימון פסיק מעל האות. לכן השם אנג'ל שבתחילתו היה נקרא אנגל (מלאך[יב]) - ניתן לכתוב אנגל כפי שהיה בתחילה, ולא צריך להוסיף את הפסיק מעל האות ג.

מהרי"ט (קונטרס שמות הגיטין בשם ג'אמילה) כתב: צריך לשים פסיק מעל האות ג בשם ג'אמילה, ואם לא עשה כך, (אלא עשה כמנהג ירושלים ללא כל ניקוד) - הגט בטל דהוי שינוי שם. הפסיק מעל האות ג - לא נחשבת לניקוד אלא היא חלק מהאות, ולכן יש לכותבה.

מהרי"ט הוסיף: מהרשד"ם כל ימיו כתב את האות ג עם פסיק למעלה, ורק בסוף ימיו "נתרשלו ידיו", אך בכך הוא מוציא לעז על גיטין ראשונים שנתן הוא וכמה רבנים[יג].

בספר שער המפקד (הגהות נהר פקוד עמודים מט-נד) הוסיף: הגט אינו דומה לספר תורה, שכן בספר תורה אם חסר אות אחת - הס"ת פסול, אך בגט גם אם דילג על מילה - הגט כשר. ומה שהצרכנו בגט שרטוט והיקף גוויל הוא מנהג בעלמא. ואיסור חק תוכות הוא בגלל שכתוב וכתב לה ולא וחקק, ואיסור אותיות יוצאות מחוץ לשורה הוא משום חשש זיוף.

בספר שורת הדין (שם) חידש: אין מחלוקת בין מהרשד"ם ובין מהרי"ט, אלא יש להסביר את דברי מהרשד"ם ע"פ שני החילוקים שהובאו לעיל בשם הגט מקושר (רק בשם ידוע ומפורסם ניתן לכתוב בלי פסיק מעל האות ג), ובעל השמות (רק שם שבמקורו היה נקרא באות ג, ולאחר זמן נקרא כאות שבורה ג' - בלי פסיק מעל האות ג). אומנם בשמות חדשים יש לכתוב את האות ג עם פסיק מעליה כגון בשם ג'יגא.

המחבר והרמ"א כתבו בסעיף טז: "אם השם השני יוצא משם העברי, כגון יהודה ליאו"ן - כותבים: יהודה דמתקרי ליאו"ן. ואם אינו דומה קצת לשם העברי - יכתוב: המכונה. הגה: פירוש דבריו כי ליאו"ן הוא פירוש אריה, ויהודה נקרא כך על שם גור אריה יהודה (בראשית מט ט), ולפי זה יש לכתוב: יהודה דמתקרי ליב. אבל יש אומרים דכל ששני השמות הם בלשון הקודש - כותבין: דמתקרי, ואם האחד בלשון לעז, כותבין: המכונה (הגהות מיימוני פ"ג וסמ"ק וכל בו). ואין חלוק בין אם הוא יוצא מן השם או לא. ולכן כותבין: יהודה המכונה ליב, וכל כיוצא בזה, וכן נוהגין במדינות אלו. וכל כינוי משפחה - אין לכתבו כלל, בין שהוא לשון עברי או לעז (סדר גיטין), והכי נהוג. מי שיש לו שם עברי שעולה בו לקרוא בתורה, ויש לו נמי שם בלשון לעז - עושין שם העברי עיקר ועל השני כותבין דמתקרי. וה"ה באשה - עושין שם העברי עיקר. י"א דמי שיש לו שני שמות, אם רגיל בשניהם ומ"מ האחד הוא יותר עיקר - כותבין: פלוני דאתקרי פלוני. ואם אינו רגיל בשני, כותבין דמתקרי (סדר גיטין). כל כינוי שהוא גנאי למגרש - אין כותבין אותו בגט (ד"ע). ולכן מומר שעשה תשובה - אין כותבים לו: וכל שום וחניכא דאית ליה (מ"כ בתיקון). וכל שם כינוי שאינו נקרא בכינוי ההוא לבד, אלא קורין אותו עם עיקר השם - אין צריך לכתוב הכינוי (ת"ה סימן רל"ה). אבל אם העובדי כוכבים קורין אותו בכינוי לחוד, אע"פ שאין ישראל קורין אותו כן - י"א דכותבין: "וכל שום וחניכה". אע"פ שבשאר גיטין אין כותבין כן. וכן בכינוי משפחה (שם). ולי נראה דאין לכתוב לכינוי כלל, כמו שנוהגין בכינוי משפחה".

מי שיש לו שני שמות, ואחד מהשמות הוא שם לועזי שהוא אותו עניין של השם העברי - כתב את השם העברי ואח"כ דמתקרי השם הלועזי. כגון "חיים דמתקרי ביבאנט". ושם משפחה או חניכה כתב "המכונה". וכ"פ המחבר בסעיף יז.

הובא לעיל שההגהות מימוני, הסמ"ק והרמ"א חולקים ובשם אחד לועזי - צריך לכתוב "המכונה".

המחבר והרמ"א כתבו בסעיף יז: "אם השם השני בלשון לעז, והכל אחד, כגון חיים ביבאנט - כותבין: "חיים דמתקרי ביבאנט". כל חניכא כותבין: "המכונה", בין שהוא בלשון עברי בין שהוא בלשון לעז. וכבר נתבאר שאין נוהגין כן".

סעיף יח

שם שהשתנה

המרדכי (סימן שסט) ומהרי"ק (שורש צח) כתבו: מי ששינה את שמו בעקבות מחלה - שם השינוי עיקר וצריך לכתוב את השם ששינה ראשון. בסדר גיטין מובא: אפ' אם שינה את שמו לשם לועזי בעקבות מחלה - צריך לכתוב שם זה בתחילה. לאחר שכתב את שמו שיש לו לאחר המחלה, צריך לכתוב: 'דמתקרי פלוני', שמו שהיה לו קודם למחלה. למרות שהאנשים רגילים לקרא לו בשמו הראשון - מכיוון שמידי פעם גם קוראים לו בשם השני - הרי שהוא עיקר. אומנם אם האנשים כלל אינם קוראים לו בשם השני אלא רק בשם הראשון - השם הראשון הוא העיקר. מהרי"ק כתב: במידה ויש לו שם מובהק, בו הוא עולה לס"ת ובו הוא חותם כתביו ושטרותיו - אותו השם הוא עיקר.

מהרי"ק כתב: מדובר שהכתיבה והנתינה במקום אחד. ובאותו מקום מכירים שהיה חולה ונשתנה שמו. אבל אם כתב ונתן בשני מקומות, ובמקום הנתינה לא מודעים לשינוי שמו - ודאי שצריך לכתוב את שני השמות. ואת השם של מקום הנתינה. דהיינו שמו שלפני המחלה צריך להקדים. הדרכי משה בס"ק כא כתב: בסדר גיטין מובא, שצריך במקרה כזה לתת שני גיטין.

הדרכי משה בס"ק כד כתב בשם סדר גיטין (סימן ל): לא רק בשינוי שם בגלל מחלה, אנו אומרים שהשם השני עוקר את השם הראשון, כך שיש לכתוב את השם שהשתנה כשם מרכזי, אלא גם אם השתנה השם בגלל צחוק - מקדימים את השם השני. (הדוגמא המובאת שם, באישה ששמה אסתר, וכולם קראו לה בצחוק אסתר המלכה. ובסופו של דבר כולם קראו לה מלכה - צריך לכתוב בגט: מלכה דמתקריא אסתר. וכן הדין בכל שינוי שם הנעשה ע"י כל סיבה, כגון הבורח בגלל חובותיו ומשנה את שמו - השם השני הוא העיקרי.

שם שהשתקע

הבית יוסף כתב בשם הקונדרסין: אדם שבשעת לידתו נקרא בשם מסוים, (כגון חיים), אך לאחר מכן חבריו החלו לקרוא לו בשם אחר, (כגון ביבאנט, שזהו ממש חיים רק בשפה אחרת[יד]), והשם הראשוני שלו השתקע, כך שחבריו לא קוראים לו בשם חיים - צריך לכתוב בגט רק את השם שקוראים לו (ביבאנט). במידה וכתבו בגט גם את השם חיים, (מדובר שכלל לא משתמשים בשם חיים) - הגט אינו חל והאישה לא מגורשת. (הקונדרסין דיבר על מקרה של אישה ששמה רבקה, והשתנה שמה לחנה. וכתבו רבקה - האישה אינה מגורשת).

וכן כתב הב"ש בס"ק לא: אישה ששמה אסתר, והשתמדה וקראה לעצמה פעסלין, במידה ואף אחד לא קורא לה בשם אסתר, כך ששמה המקורי השתקע - יש לכתוב בגט רק את השם פעסלין, וכלל אין לכתוב את השם אסתר שהשתקע.

בספר גט פשוט (סימן קכט ס"ק לא) מובא: שם שהשתקע, וכתבו בגט את שני השמות - הגט פסול, וגם בדיעבד ובמקום עיגון לא ניתן להתיר את הגט[טו]. אבל השדי חמד (סימן לט) כתב: בדיעבד אם כתב את השם המקורי שהוא שם עריסה, למרות ששם העריסה שלו השתקע - הגט כשר.

הגט פשוט בס"ק סז כתב: ניתן לפסוק כדברי מהרי"ט[טז], ולכתוב את השם השני לאחר שכותב דמתקרי. דהיינו קודם יכתוב את השם השני שבו משתמשים, ולאחר מכן יכתוב דמתקרי ויוסיף את שם העריסה. (כגון ביבאנט דמתקרי חיים. צריך לשים לב שאם כתב הפוך, שכתב את שם העריסה בהתחלה ואח"כ הוסיף את השם השימושי, כגון חיים דמתקרי ביבאנט - הגט פסול). כך שהוספת 'דמתקרי' תרמוז שזה שם שהשתקע. אך בספר טיב גיטין מובא שכלל אין לרמוז על שם שהשתקע. ורק במקום עיגון ניתן להסתמך על דברי מהרי"ט.

הציץ אליעזר (חלק יא סימן פז) כתב: גט הניתן לאישה שכולם משתמשים בשם הלועזי שלה, והשם היהודי שלה השתקע לגמרי - אין להזכיר כלל את השם היהודי בגט, אלא לכתוב רק את השם הלועזי: 'דמתקריא פלונית' (השם הלועזי). וזאת כשיטת מהרי"ט שכאשר נשתקע השם היהודי, יש להקדים את השם שנקראת בו בפי כל. ובעיקר בגט שהבעל מדבר בלשון נוכח כלפי אשתו, ואם כתב את השם היהודי - "היה זה לא רק נראה כשקר, אלא היה זה שקר גמור, דהא הבעל המדבר בלשון הגט לנוכח אשתו לא היה קוראה בשום פעם בשם זה, ולא עוד אלא שלא היה יודע בכלל שיש לה שם כזה".

אך האגרות משה (חלק ג סימן לט) כתב על מקרה זה שיש לכתוב את השם היהודי, ולא נחשב נשתקע: "בדבר שם 'עלקא גיטל' (זהו שמה היהודי) שיש רוצים לומר שהוא שם הנשתקע מאחר דנקראה בפי כל בשם האנגלית, 'אלא' (זהו שמה הלועזי), פשוט לע"ד שבמדינות אלו שדרך רוב בנ"א ליתן להבנים והבנות שני שמות, אחד שם יהודית לבנים בשעת הברית ולבנות בשעת קה"ת, ואחד שם אנגלית, וכל אחד יודע דכששואלים איך שמך באידיש, משיבין השם שקראו להם בשעת הברית ובשעת קה"ת, וכששואלים אותן איך שמך סתם, משיבין את שם האנגלית, לכן אף שלא נזדמן למעשה לאחד ולאחת שיקראו אותם בשם דיהודית אין להחשיבו נשתקע, והוא דומה לאחד שלא נזדמן שיקראוהו בשמו הפרטי כלל שודאי כשיגרש אשה צריכין לכתוב שמו, שלכן צריך לכתוב 'עלקא גיטל דמתקריא אלא'".

המחבר והרמ"א כתבו בסעיף יח: "מי שנשתנה שמו מחמת חולי, אע"פ שקורין אותו תמיד בשם ראשון - מכל מקום שם השינוי עיקר. אפילו הוא לעז ושם ראשון עברי. (בסדר גיטין), וכותבין אותו קודם, ואח"כ: דמתקרי פלוני שם ראשון. ודוקא כשקורין אותו לפעמים בשם שני. אבל אם אין קורין אותו בשם שני כלל - אינו כותב אלא שם ראשון בלבד. ויש מי שמצריך שני גיטין בשני שמות. ואם יש לו שם מובהק שבו עולה לספר תורה וחותם כתביו ושטרותיו - אותו שם הוא עיקר. הגה: ואם עולה לס"ת בשניהם - כותבין השני עיקר, ועל הראשון: מתקרי. אבל עד החותם עצמו ויש לו ב' שמות - יחתום עצמו בשני השמות בלא מתקרי. מי שנשתנה שמו מחמת חולי, ויש לו כינוי מחמת שם השני - כותבין השם עם כינוייו קודם שם הראשון. ואם יש לו גם כן כינוי מחמת שם הראשון - כותבין אותו ג"כ לבסוף (בסדר גיטין). ואם נשתנה שמו שני פעמים - כותבין שם השלישי תחלה, ואחר כך הב', ואח"כ הראשון, וכותבין כל שם עם כינוי שלו". (שם).

סעיף לב

שם המורכב משתי מילים

הגמ' במסכת חולין דף סה עמוד א כותבת: "אלא מעתה (שתי מילים לא נחשבות כשם, כמבואר בהערה[יז]), את כדר-לעומר, דפסק להו ספרא בתרי, הכי נמי דתרתי שמי נינהו"? (בספרי תורה בזמן הגמ', כדרלעמר מלך עילם היה נכתב בשתי מילים: כדר-לעמר, ובוודאות מדובר בשם אחד של מלך אחד {מתוך ארבעת המלכים שנלחמו בחמשת המלכים}, ומכאן הוכחה שיש שם שנכתב בשתי מילים, וא"כ יתכן שגם בת היענה זה שם של העוף ולא מדובר על ביצת העוף).

"אמרי: התם - בשתי תיבות פסיק להו, בשני שיטין לא פסיק להו, אבל הכא - אפי' בשני שיטין נמי פסיק להו". (כאשר מדובר על שם אחד המורכב משתי מילים, כגון כדר-לעמר - יכול רק להפריד בין המילים באותה שורה, אבל לא יכול לכתוב מילה אחת בסוף שורה ואת המילה השנייה בתחילת השורה השנייה, אבל כאשר לא מדובר על שם אחד - ניתן לכותבו בשתי שורות. מכיוון שאת המילים בת היענה ניתן לכתוב בשתי שורות, משמע שזהו לא שם של העוף שמורכב משתי מילים, אלא שם העוף הוא יענה, והבת של היענה זה הביצה).

מדברי הגמ' מבואר, שם אחד המורכב משתי מילים, (כגון כדר-לעמר, עמנו-אל, ידיד-יה, פדה-צור), אסור לכתוב את שני השמות בשתי שורות, (השם הראשון בסוף שורה, והשם השני בתחילת השורה הבאה), אבל ניתן לתת רווח בין המילים ולכתוב עמנו-אל.

הר"ן (דף כב: ד"ה אמר חזקיה) כתב: מכאן למדים גם בכתיבת שמות בגט - לא ניתן לכתוב שם אחד המורכב משתי מילים בשתי שורות, אך ניתן לחלקם באותה שורה. וכ"פ המחבר.

המחבר והרמ"א כתבו בסעיף לב: "אין פוסקים שם האיש ולא שם האשה בשני שיטין, אבל בשיטה אחת - אפשר שפוסקין קצת שמות שסובלין כן, דומיא דכדרלעומר. וכן עמנואל. ואם כתב תיבה אחת - לא הפסיד". (סדר גיטין).

שאלות הסמכה לסימן קכט:

  • א. גט שלא כתבו בו שם האיש והאישה, אבל נכתב לשמם, מה דינו? ואם לא כתבו שמות אבותיהם? ואם שינו את שם האב? ומי שיש לו שני שמות כיצד כותבים? (סעיפים: א-ב).
  • א. מה המקור בגמ' לכתיבת שמות מקום כתיבה ונתינה בגט? (שם).
  • ב. מה המסקנה להלכה, מקום כתיבה או מקום נתינה? (שם).
  • ג. האם צריכים לכתוב בגט כהן או לוי ומה מקור הדין בזה? (שם).
  • ד. כתב בגט שהמגרש כהן או לוי, והתברר שזה לא נכון מה דין הגט? ומה הדין אם כתבו שם אבי המגרש או אבי המתגרשת שהוא כהן או לוי וזה אינו נכון? (שם).
  • ה. איזה שם עיקר: מקום הכתיבה או מקום הנתינה? (שם).
  • ו. האם צריך לכתוב כהן או לוי או לא? ומה הדין באינו כהן או לוי, וכתב כהן או לוי? (שם).
  • ז. אם לא הזכיר שם אבי האיש ושם אבי האישה, האם הגט כשר? (שם).
  • ח. האם יש לחלק בין נתן בעצמו את הגט ובין נמסר ע"י שליח? (שם).
  • ט. שינה שם אבי הבעל או שם אבי האישה, האם הגט פסול? (שם).
  • י. אם נמסר כבר הגט מה הדין, האם יש לחלק בין שם אבי האיש לבין שם אבי האישה? (שם).
  • יא. ראובן גירש את אשתו בגט שלא נכתב בו שם האיש או האישה. ויש עדי מסירה המעידים שהם מכירים את הגט, ושזהו המגרש והמתגרשת. ונישאת לאחר, וילדה בנים, מה דינו של גט זה, האם הוא בטל או לא, ומה דין הבנים? (שם).
  • יב. לא כתב שם האיש והאישה בגט, והיו עדי מסירה, מה דין הגט, מה דעת הראשונים בעניין וכיצד נפסקה ההלכה? (שם).
  • יג. איזה שם מהשמות הבאים יש להקדים בגט: שם לועזי המשמש את מרבית הפונים אליו או שם עברי המשמש את המיעוט, שם לועזי שנוסף מחמת חולי או השמות שהוזכרו במקרה לעיל? (שם).
  • יד. מה דעת השו"ע והמחבר לעניין כתיבת "המכונה" בגט, כיצד יש לנהוג אם יש ספק האם לכתוב "דמתקרי" או "המכונה", מה טעם הדבר? (שם).
  • טו. מי שיש לו שני שמות, שפעם נקרא בזה ופעם בזה, מתי כותבים על השם השני "המכונה" ומתי כותבים "דמתקרי"? (שם).

[א] שם האיש ושם האישה יחד עם התאריך - נחשב לתורף הגט. הרמב"ן (מסכת גיטין דף כ.) כתב: המקור לכתיבת שם האיש והאישה הוא מדברי הכתוב (דברים פרק כד פסוק א): "וכתב לה ספר כְּרִיתֻת", ולא יתכן לכתוב את ספר הכריתות בלי לכתוב את שמות בני הזוג המתגרשים.

[ב] בשו"ת ציץ אליעזר (חלק ח סימן לח) מובא: גט שנכתב בארץ ישראל לבעל ספרדי, במקום הכתיבה שם הבעל נכתב כפי כתיבת הספרדים, הגט נשלח לחו"ל והב"ד במקום הנתינה לא רצה לתת את הגט, לאור ההלכה האמורה כאן, שמקום הנתינה עיקר, כך שיש לכתוב את שם הבעל כפי שהאשכנזים כותבים.

אך הציץ אליעזר כתב: לכתחילה יש לכתוב את שם הבעל כפי מנהג הספרדים, והב"ד במקום הנתינה רואה שיש עוד הבדלים בגט שהוא נכתב כפי נוסח הספרדים, ממילא יבין שגם שם הבעל נכתב כפי כתיבת שמות הבעל ע"פ נוסח הספרדים, וע"פ ספר השמות יוכל לראות שהשם נכתב כראוי. אילו היה נכתב השם של הבעל כפי נוסח האשכנזים, ביודעם שהבעל ספרדי - "היה נראה הדבר לזרה בעיני הדיינים הספרדים מסדרי הגט, בידעם שלא כך הוא נכתב אצלם, והיו מביטים על הגט כבן בלי שם". (כך נלמד מדברי הח"מ בסימן קכה ס"ק לג, וערוך השולחן בסעיף מד).

וכך כתב ערוך השולחן (סימן קכח סעיף ט): הא דקיי"ל דשם מקום הנתינה עיקר - זהו כשהשמות נפרדים, אבל בשם אחד, אלא שלפי לשון המבטא ממדינה למדינה נשתנה קצת בשינוי אותיות ונקודות, ובמקום הנתינה ידוע שבמקום הכתיבה מדברים כך ויודעים שזהו שם העיר או הנהר ששם קוראין כך ובכאן קוראים כך - אין קפידא כלל אם כתבו כפי קריאת מקום הכתיבה".

בשו"ת יביע אומר (חלק ח - אבן העזר סימן כג) הובא מקרה הפוך, גט שנכתב בלונדון כפי נוסח האשכנזים, (שם הבעל היה ג'ורג', והב"ד בלונדון כתב: דזשארדזש, ואילו בירושלים נהוג לכתוב: גורג), הב"ד בלונדון התייעץ עם הגר"י אברמסקי (שהיה אב"ד לונדון לפני בואו לא"י), והוא הורה להם לכתוב כפי מקום הכתיבה, אך מרן הגר"ע יוסף הוכיח מהאמור כאן בסימן שיש ללכת אחר מקום הנתינה, לפיכך צריך לכתוב כפי נוסח הספרדים. (אומנם ע"פ דברי הציץ אליעזר, בכל מקרה יש לכתוב כפי שם הבעל הספרדי).

"והחלטנו בבית הדין שלנו שאין למסור הגט לאשה, מחשש פיסול של שינוי שם הבעל בגט, וכתבנו שוב לביה"ד של לונדון שעליהם לכתוב גט אחר ע"פ מה שכתבנו להם. והם הודיעו על כך להגר"י אברמסקי, וכשנודע לו על החלטתנו שלא למסור הגט אלא אם כן יהיה כתוב שם הבעל בגט גורג כמנהג ירושלים - חרה אפו, והזמין אליו לחד מינן נר"ו, והוכיחו על פניו שאיך אנו מסרבים למסור הגט לאשה, מאחר שהגט נעשה ע"פ הוראתו, והשיב לו, שאין בידו להכריח אותנו למסור את הגט שיש בו לדעתנו חשש פיסול, ובכדי שלא לעגן האשה, על ביה"ד דלונדון לשלוח גט אחר ע"פ מה שכתבנו אליהם. ובדלית ברירה ענה אמן בעל כרחו, וכתב לביה"ד של לונדון לכתוב בגט כמו שכתבנו להם. וכן עשו, ונמסר הגט לאשה כדת וכהלכה".

"והנה באמת שעל ביה"ד דלונדון היה לציית לנו לכל מה שכתבנו אליהם, ולכתוב גורג כמנהג הספרדים, ואפי' אם כגובה ארזים גבהם - לא היה להם לשנות ממה שקבענו בבי דינא רבה של ירושלים, שהוא מקום הנתינה, וכמ"ש מרן הבית יוסף בכיו"ב. וע"ע להמהר"ם בן חביב בגט פשוט (סי' קכט ס"ק יט). ובפרט שבחשש שינוי שמו ושמה הוי חשש דאורייתא, לדעת הרמב"ם (פ"ב מהל' גירושין הי"ד). וכן פסק מרן בש"ע (סי' קכט ס"ג), שאם שינה שמו ושמה אינו גט. וכ"כ הרשב"א בחי' גיטין (פ ב) בד"ה מודים. וכן נראה ממ"ש הרמב"ן בחי' לגיטין (כ א), וכן ממ"ש האור זרוע ח"א (ס"ס תשמה). ואכמ"ל. והא ודאי שבכתיבת שם האיש והאשה שהיא תורף הגט, צריך לדקדק ביותר".

"...אמנם אין לכחד, שאילו היה נמסר הגט כך לידי האשה, והיה מקום עיגון בזה - היה מקום להכשיר, לפי שיש בירושלים גם מעדות האשכנזים, שיוכלו לקרוא את שם הבעל כמשפטו, וכמו שכתבתי בדין זה עצמו בשו"ת יביע אומר ח"ד (חאה"ע סי' יג אות ג' וד'). ע"ש. אולם בנ"ד הוי לכתחלה, ואין כאן שעת הדחק, שהרי שיירות מצויות מהכא להתם ומהתם להכא, ובכל יום ויום יש מטוס מירושלים ללונדון, שמגיע במשך שעות מספר, וכן מלונדון לירושלים".

"...ולא חיישינן לזילותא דהמסדר, (הב"ד בלונדון), כי מתחילה הוא עשה שלא כהוגן, ושגגת תלמוד עולה זדון, ולמה לנו להכנס בקולות כאלו וכו'. ע"ש. וגם כאן ב"ד דלונדון עשו שלא כהוגן, שלא צייתו למה שכתבנו להם שם האיש והאשה לפי מנהג ירושלים, שהוא מקום הנתינה, והביאו עצות מרחוק, ושינו בשם האיש המגרש, בודאי דבכה"ג לא חיישינן לזילותא דבי דינא".

"...ובאמת שאילו היינו מעלימים עין ונותנים את הגט לאשה באין אומר ודברים, היו בתי הדין של קרית חוצות נוהגים כאות נפשם בשמות הגיטין, ולא היו חוששים כלל לדברי בית הדין בירושלים ובשאר ארץ ישראל, בראותם שבסופו של דבר אנו נכנעים להם, וידם על העליונה. ולכן על בתי הדין בארץ ישראל לעמוד איתן על דעתם כל שאין מקום עיגון, שלא למסור גט שליחות מחו"ל, אלא אם כן יעשה כדת וכהלכה, וכמנהג שנהגו בארצנו הקדושה ובעה"ק ירושלים, וללמד לקח לבתי דין של חו"ל, לבל ירהיבו עוז בנפשם לסטות ממה שיקבעו בתי הדין בא"י. ואף אנו עמדנו על דעתנו, ולאחר התכתבות עם בית הדין של לונדון, חזרו ושלחו גט אחר, שנכתב כדת וכהלכה, ונמסר לאשה כדמו"י".

[ג] המשנה במסכת בבא בתרא דף קעב עמוד א כותבת: "שנים שהיו בעיר אחת, שם אחד יוסף בן שמעון ושם אחר יוסף בן שמעון - אין יכולין להוציא שטר חוב זה על זה, (שכ"א מהם יכול ליטעון אני המלווה). ולא אחר יכול להוציא עליהן שטר חוב (שכ"א מהם יכול לטעון השני לווה את הכסף ולא אני). נמצא לאחד בין שטרותיו שטרו של יוסף בן שמעון פרוע (אדם שלווה משני יוסף בן שמעון, ונמצא שטר אחד פרוע) - שטרות שניהן פרועין. כיצד יעשו? ישלשו, (יכתבו שלוש דורות אחורה) ואם היו משולשין - יכתבו סימן, (אם גם לסבא יש אותו שם, ירשמו סימן כגון יוסף זה הגבוה) ואם היו מסומנין - יכתבו כהן (במידה ואחד מהם כהן יכתבו בשטר כהן).

[ד] בהגהות שי למורא (על השו"ע) מובא: צ"ע האם צריך לכתוב כהן או לוי על מומר, שהרי קדושת הכהונה התבטלה ממנו כאשר הוא השתקע במומרותו. מכאן ניתן ללמוד על מומר המחלל שבת בפרהסיא.

[ה] הדגול מרבבה (שם) העיר: בעל שאביו גוי ואמו יהודייה - ראוי להזכיר את שם אמו, כשם שמצאנו אצל רב מרי בת רחל, האב גוי ונחשב כאילו כלל אין לו אב, לכן מזכירים רק את האם. אומנם לשתוקי יש אב, אלא שאנו לא יודעים את שמו, לכן לא ראוי להזכיר את שם אמו של השתוקי.

[ו] צריך לציין, מדובר שלא כתב בגט כלל את שמות בני הזוג, אך אם כתב שמות שונים - הגט בטל מהתורה. וכ"פ הרמב"ם (פרק ג הלכה יד) והמחבר בסעיף ג.

[ז] בספר שורת הדין (חלק ט עמוד קסה) הביאו דוגמא: אישה שגרה בתל אביב ושמה היה איריס, ולאחר מכן חזרה בתשובה ועברה לגור בירושלים ושם כולם קראו לה חנה, ואף אחד לא השתמש בשם איריס. הגט נכתב בירושלים, (במקום שהיא מוכרת בשם חנה), ובגט כתבו חנה וכל שום דאית לה - הגט כשר, למרות שלא כתבו את השם איריס.

הב"ש בס"ק כב הוסיף: אפ' אם אנשי ירושלים יודעים שיש לאישה שם נוסף במקום אחר, בכ"ז הגט כשר, מכיוון שהגט ניתן בירושלים, במקום בו היא נקראת רק בשם חנה. משמע מדבריו שלא צריך לכתוב: "וכל שום", אבל הגט פשוט בס"ק ס כתב: צריך לכתוב וכל שום, ואם לא כתוב זאת - הגט פסול.

[ח] הייתה אישה ששמה אסתר שהמירה את דתה, ושינתה את שמה לפעסלין, כך שתוכל להתחתן. מהר"י ווייל נתן לה גט בה כתוב קודם השם הלועזי ואח"כ השם העברי.

[ט] הרמ"א בסימן קלו סעיף ו כתב: אם יש בעיר שני בעלים ששמותיהם ושמות הוריהם שווים, (שני יוסף בן שמעון הגרים בעיר אחת) - כותבים בגט את הכינוי דהיינו את שם המשפחה. אך הנחלת שבעה (סימן מה ס"ק כה) כתב: גם כאשר יש שני יוסף בן שמעון - לא יכתבו שם משפחה, אלא רק ישלשו, דהיינו יכתבו גם את שם הסב. היום בבתי דין נהגו לא לכתוב כלל שם משפחה. וכ"פ האגרות משה (אבן העזר חלק א סימן קעח).

[י] הרמב"ן (מס' גיטין דף יט) כתב: מדרבנן צריך שיהיה מוכח מתוך הגט מי הוא המגרש.

[יא] מנהג ירושלים במגרש אשכנזי: במקום האות ג' - לכתוב דזש. ובמקום האות ז' - לכתוב זש. לכן את השם ג'ורג' יכתבו לבעל אשכנזי: דזשורדזש, ואילו את השם ז'וז'ו יכתבו לבעל אשכנזי: זשוזשו. עיין בשו"ת יביע אומר (חלק ח - אבן העזר סימן כג), הובא לעיל בהערה עמוד 394.

[יב] באיוב (פרק טו פסוק טו) מובא: "הֵן בקדשו בִּקְדֹשָׁיו לֹא יַאֲמִין, וְשָׁמַיִם לֹא זַכּוּ בְעֵינָיו". בתרגום יונתן מובא: "ואנגלי מרומא", בלשון יון המלאכים נקראים אנגלי. (מעשי ה' מעשי בראשית פרק יג).

[יג] בספר יד אהרן (סימן קכט הגהות ב"י עט) מובא: שני גדולי הדור נחלקו מה מהרשד"ם נהג. מהרי"ט הבין שמהרשד"ם כל ימיו נהג לכתוב פסיק מעל האות ג (ג'), ורק בסוף ימיו חזר בו, אך מהרח"ש הבין שבגיטין הראשונים גדולי עולם מעולם לא כתבו נקודה בגט.

[יד] צריך לשים לב, בין השם יהודה לאון ובין השם חיים ביבאנט. בשם יהודה לאון - לאון זה לא תרגום של יהודה, (אלא זה תרגום של אריה), רק יש קשר בין השם יהודה ובין השם אריה (לאון). אומנם בשם חיים ביבאנט - זה ממש אותו שם, ביבאנט בלעז זה חיים בעברית.

[טו] בספר שורת הדין (חלק א עמוד קפא) מובא: גט שניתן וכתוב בו שם שהשתקע, ומדובר במקום עיגון, כגון שלא ניתן למצוא שוב את הבעל ולבקש שיכתוב גט חלופי - הגט פסול, כפי שפסק הגט פשוט. הפתרון שהבתי דין עושים במקרה זה, הוא לא למסור את הגט לאישה, אלא לחכות עם הגט למשך שלושים יום. במהלך הזמן הזה מבקשים מהאישה שתחזור לשם שהשתקע, (השם הכתוב בגט), כך שיהיה חזקה שזה שמה, ולאחר מכן יהיה ניתן לתת לה את הגט. אומנם במידה וכבר נתנו לה את הגט - הגט פסול.

[טז] נקרא: "תכסיס מהרי"ט". הגט פשוט בסימן קכט ס"ק צד הביא גם את תכסיס מהרח"ש לכתוב דאיתקרי. (לדעת מהרי"ט כותבים: דמתקרי, ולדעת מהרח"ש כותבים: דאיתקרי). היום בבתי דין נוהגים בתכסיס מהרי"ט וכותבים: דמתקרי.

[יז] הגמ' בעמוד א כתבה: ביצה של עוף טמא אסור מהתורה בגלל שכתוב בת היענה, הבת של היענה זו הביצה האסורה באכילה. הגמ' שאלה: יתכן ובת יענה זה השם של העוף שמורכב משתי מילים, ומניין נדע על ביצה? הגמ' ענתה במסקנה: כאשר מדובר על העוף כתוב: היענה, וכאשר מדובר על ביצת העוף כתוב: בת היענה. לא ניתן לומר שזהו שמו של העוף, שכן השם צריך להיכתב במילה אחת ולא בשתי מילים, וכאן כתוב בשתי מילים {בת היענה}, מכאן שבת זה ביצה של עוף ששמו היענה. נמצא אפוא, אם כתוב שתי מילים זה וודאי לא שמו.