שואל רכב שגרם לנזקים

בית הדין

ו ניסן התשעח | 22.03.18

השאיל את רכבו לחבירו, ובמהלך הנסיעה אירעה תאונה שלא באשמת שואל הרכב, לבעל הרכב המשאיל יש הוצאות שלא מכוסות ע"י הביטוח, האם השואל חייב לשלם למשאיל על הנזקים שנגרמו כתוצאה מהתאונה.

הרב ישועה רטבי

 תשובה:

  • א. מצד אחד שואל חייב לשלם על מקרי אונס, אבל מאידך שואל פטור על אונס במתה מחמת מלאכה.
  • ב. לדעת השולחן ערוך, תאונה ברכב נחשבת למתה מחמת מלאכה, כך שיש לפטור את השואל מתשלום על כל הנזקים (השואל יצטרך לשלם חלק מהנזקים כפי שיבואר בהמשך). אבל לדעת הרמ"א, תאונה ברכב נחשבת לאונס, ועל השואל לשלם את הנזקים שנגרמו כתוצאה מהתאונה.
  • ג. כ"ז בהנחה שהנהג נסע לפי כללי החוק, אבל אם הנהג למשל נסע במהירות גבוהה מהמותר בחוק - גם לדעת השולחן ערוך עליו לשלם את הנזקים שנגרמו לרכב.
  • ד. תשלום על מערכת הנעה בגז - לדעת הרמ"א יש לחייב את השואל בתשלום מלא עבור מערכת הנעה בגז, אבל לדעת השולחן ערוך, יש לחייב בשליש. הטעם לכך: יש חיוב שבועה במתה מחמת מלאכה, בתי הדין היום "פודים" את השבועה בחיוב שליש מסכום החיוב.
  • ה. תשלום עבור הגרר ושחרור הרכב מהמשטרה - לדעת הקצות אין חיוב על השומר להחזיר את החפץ לבעלים, אבל לדעת הרמב"ן, הש"ך והנתיבות, יש חיוב על השואל להחזיר את החפץ השאול לבעליו, לכן על השואל לשלם את הסכום של הגרר, וכן את הסכום הנדרש בכדי לשחרר את הרכב מהמשטרה.
  • ו. תשלום על הפסד ימי עבודה ושכירות רכב לנסיעה לעבודה - אין חיוב בתשלום על הפסד ימי עבודה שנגרמו כתוצאה מנזקי ממון. חיוב על הפסד ימי עבודה נכלל בגדרי שבת, חיוב זה שייך רק בנזקי אדם ולא בנזקי ממון.
  • ז. תשלומי ביטוח נוספים - נזק זה נחשב לגרמא, ומכיוון שהשואל היה אנוס - לא ניתן לחייב על כך גם כדי לצאת ידי שמים. במקרים מסוימים יתכן חיוב על סעיף זה או על חלקו לאחר דיון בבית דין.
  • ח. משאיל רכב שרוצה להשאיל רכב ולחייב גם אם הרכב ייהרס בתאונה או בכל אפשרות של מתה מחמת מלאכה - על המשאיל להחתים את השואל על הניסוח הבא: "השואל מתחייב להחזיר למשאיל את הרכב כפי שקיבל בעת ההשאלה. השואל מתחייב ומקבל על עצמו בקניין כפי תיקון חז"ל להתחייב בשמירה על הרכב כשואל, ולשלם גם במתה מחמת מלאכה".

 

הנושאים לדיון:

  • א. שואל פטור במתה מחמת מלאכה.
  • ב. האם רכב שנהרס בתאונה - נחשב למתה מחמת מלאכה?
  • ג. חיוב שבועה במתה מחמת מלאכה.
  • ד. נהג שעבר על כללי הזהירות בנהיגה.
  • ה. תשלום על הגרר ועל שחרור הרכב.
  • ו. חיוב על הפסד ימי עבודה.
  • ז. תשלומי ביטוח נוספים.
  • ח. משאיל שרוצה להשאיל את רכבו ללא פטור של מתה מחמת מלאכה.

 

א- שואל פטור במתה מחמת מלאכה

במסכת בבא מציעא דף צו עמוד ב מובא: "לא מיבעיא כחש בשר מחמת מלאכה דפטור, אלא אפילו מתה מחמת מלאכה - נמי פטור. דאמר ליה: לאו לאוקמא בכילתא שאילתה". כלומר שואל רשאי להשתמש בחפץ השאול, ואם החפץ התקלקל במהלך השימוש בחפץ - השואל פטור מלשלם.

הרמב"ן (מסכת בבא מציעא דף צו עמוד ב) הקשה: דין שואל חמור בכך שהוא חייב לשלם גם על אונסים, א"כ מדוע אין חיוב על השואל לשלם במתה מחמת מלאכה, הרי אילו הבהמה הייתה מתה מיתה רגילה - השואל היה חייב לשלם ככל אונס, ואם מתה מחמת מלאכה - שהבהמה מתה בגלל העבודה של השואל - ק"ו שצריך לחייב את השואל לשלם?

מספר טעמים נאמרו, מדוע השואל פטור מלשלם כאשר מתה מחמת מלאכה:

  • א. הרמב"ן (שם) הסביר: השואל פטור במתה מחמת מלאכה, מכיוון שהשואל חייב רק באונסים שנגרמו בגללו, אבל בהמה שמתה מחמת מלאכה, זו פשיעה של המשאיל שהשאיל בהמה שאינה ראויה לעבודה, שהיה עליו לוודא ולבדוק שבאמת הבהמה ראויה לעבודה, וניתן להשאיל אותה[1], לכן השואל אינו חייב באונסים שנגרמו בגלל פשיעתו של המשאיל. וזהו הטעם שנתן הסמ"ע בסימן שמ ס"ק ג לפטור השואל במתה מחמת מלאכה.

מכאן ניתן ללמוד, שכל נזק שנגרם בגלל פשיעת המשאיל - השואל פטור. וק"ו שיש לפטור שוכר שעשה נזק בגלל פשיעת המשכיר.

לכן משאיל שהשאיל דבר שמצריך הנחיות מיוחדות, או שיש בו תקלה מסוימת, על המשאיל ליידע את השואל על התקלה או על ההנחיות המיוחדות, ואם לא יידע ואירע אונס - השואל פטור כי האונס אירע בגלל פשיעת המשאיל.

  • ב. הרשב"א (מסכת ב"מ דף צו: ד"ה אפי') הסביר: השואל פטור במתה מחמת מלאכה, מכיוון שהמשאיל וודאי ידע שיהיה בלאי בחפץ המושאל, ועל דעת כך השאיל, וודאי מחל על אותו בלאי. (נימוקי יוסף דף נה: ד"ה אפילו).
  • ג. המחנה אפרים (הלכות שאלה סימן ד) הסביר: השואל פטור במתה מחמת מלאכה, מכיוון שאנו מסתכלים על דעת השואל, ובדרך כלל השואל מעוניין לשאול כלי או בהמה שראויים לעשות את מלאכתם, אבל אם הכלי נשבר או הבהמה מתה באמצע המלאכה, יש לנו אומדן למפרע שהשואל לא היה מעונין להשאיל כלי שאינו ראוי למלאכתו. נמצא שזו שאלה בטעות, ואין השואל חייב עליה.

לדעת הרמב"ן רק כאשר יש פשיעה מצד המשאיל בכך שהשאיל חפץ לא תקין - שייך הפטור של מתה מחמת מלאכה, אבל הרשב"א הרחיב את הפטור גם למצבים בהם אין פשיעה מצד המשאיל, בגלל מחילה של המשאיל על קלקולים שיהיו בחפץ.

סיכום ביניים, תאונה שיש ברכב שאול - לא נגרמת בגלל פשיעת המשאיל (אא"כ התאונה נגרמה כתוצאה מרכב לקוי), ולכן לדעת הרמב"ן אין את הפטור של מתה מחמת מלאכה, ועל השואל לשלם את הנזקים שנגרמו, אך לדעת הרשב"א יש מחילה מצד המשאיל והשואל פטור כדין מתה מחמת מלאכה.

 

 

ב- האם רכב שנהרס בתאונה - נחשב למתה מחמת מלאכה?

הבית יוסף (סימן שמ סעיף ג) כתב: לדעת הרמ"ה (מובא בשלט"ג דף נה: ס"ק ד), הפטור במתה מחמת מלאכה שייך לא רק כאשר החפץ התקלקל בגלל המלאכה עצמה, אלא גם אם אירע אונס לחפץ השאול שאינו תוצאה ישירה מהמלאכה עצמה - פטור. לדוגמא, השואל בהמה ושודדים שדדו את הבהמה או חיות רעות אנסוה - נחשב מתה מחמת מלאכה, "כיוון שמחמת הדרך ששאלה לילך בה הוליכה ונאנסה" - אנו אומדים שהמשאיל מחל לו על כך[2]. וכ"פ השולחן ערוך.

ישנה השוואה בין חיות שאכלו את הבהמה בדרך - לבין רכב שעבר תאונה בדרך. מכאן שלדעת הרמ"ה והשולחן ערוך, אם אדם שאל רכב והרכב היה מעורב בתאונה (לא באשמת הנהג השואל) - יש פטור של מתה מחמת מלאכה. כי הפטור חל גם כאשר האונס אירע מחמת המטרה לשמה הושאל הרכב: נסיעה בדרכים.

צריך לציין, ישנם שני תנאים לפטור: א)- השואל שאל את הרכב בכדי לצאת למקום מסוים, המשאיל היה מודע לכך שהשואל מתכנן לצאת לדרך[3]. ב)- האונס אירע רק בגלל הנסיעה. כלומר אילו לא היה יוצא לדרך - לא היה מתרחש האונס, אך אם אירע אונס שהיה מתרחש גם ללא הנסיעה (כגון גניבה של הרכב) - השואל חייב לשלם ככל חיוב באונס[4].

אבל הרא"ש (מובא בטור) אמר לתלמידיו: רק קלקול שנגרם כתוצאה ישירה מהמלאכה - נחשב למתה מחמת מלאכה, (כגון שאירע תקלה למנוע של הרכב, כך שהרכב נחשב כמו מתה מחמת מלאכה), אבל כאן מדובר באונס חיצוני, (כגון תאונה שאירעה לרכב), לכן אין הוא נחשב לאונס מחמת מלאכה. וכ"פ הרמ"א.

הבית יוסף (בבדק הבית) הסביר את שיטת הרמ"ה: הדרכים בחזקת סכנה, כלומר המשאיל מודע לכך שיש סיכוי חלילה לתאונה, חלק מהמלאכה זה גם מהלך הנסיעה, ובנסיעה יש סיכונים, ואם מתרחש סיכון כגון תאונה - נחשב למתה מחמת מלאכה, והשואל פטור מלשלם[5].

הש"ך בס"ק ה פסק כדעת הרא"ש, שיש לחייב את השואל אם מדובר באונס חיצוני. הש"ך פסק כפי הטעם של הרמב"ן (מובא לעיל בסעיף א) בפטור של מתה מחמת מלאכה - שואל לא חייב לשלם על אונס הנגרם כתוצאה מפשיעת המשאיל, אך אם האונס לא קשור לפשיעת המשאיל, כגון רכב שנגנב וכד' - השואל חייב לשלם ולא פוטרים מדין מתה מחמת מלאכה. הש"ך הוסיף: כך גם פסק ריב"ש (סימן תכג). וכ"פ הסמ"ע בס"ק ח.

הש"ך הפנה לדברי מהרשד"ם (חלק חושן משפט סימן תלה), שפסק כדעת הרמ"ה והשולחן ערוך: "ואף על פי שמדברי הטור משמע שחולק עליו, מ"מ אפשר שלא אמר כן למעשה, אלא שסתר ראיות הרמ"ה בחלוק שחלק, מכל מקום אפשר שלמעשה לא היה מוציא ממון הרא"ש נגד סברת הרמ"ה, ומה גם עתה אם הדברים כמ"ש מוהרי"ק נר"ו שלא כתב כן הרא"ש בספר אלא כאשר בא הענין ללמוד דין זה עם תלמידיו העומדים לפניו אמר כן כמדבר דרך משא ומתן, אבל אפשר ודאי שיודה להלכה להרמ"ה, ותו אפילו נניח שיחלוק ממש הרא"ש ז"ל להרמ"ה ז"ל - מאן הוא דנפיש חיליה לאפוקי ממונא בדור הזה נגד סברת הרמ"ה".

לסיכום, לדעת השולחן ערוך, תאונה ברכב נחשבת למתה מחמת מלאכה, כך שיש לפטור את השואל מתשלום על כל הנזקים (השואל יצטרך לשלם חלק מהנזקים כפי שיבואר בהמשך). אבל לדעת הרמ"א, תאונה ברכב נחשבת לאונס, ועל השואל לשלם את הנזקים שנגרמו כתוצאה מהתאונה.

 

 

ג- חיוב שבועה במתה מחמת מלאכה

גם לדעת השולחן ערוך שיש פטור במתה מחמת מלאכה, יש חיוב להישבע שאכן מתה מחמת מלאכה, ולא נעשה שום פשיעה במהלך הנהיגה וכו'.

דין זה מבואר במסכת בבא מציעא דף צז עמוד א: השואל אינו נאמן לומר שמתה מחמת מלאכה, אלא עליו להביא עדים, אומנם אם אין עדים, עליו להישבע שמתה מחמת מלאכה, והוא לא שינה ממלאכתה, ובכך ייפטר.

וכך מובא בגמ': "ההוא גברא דשאיל דוולא מחבריה, איתבר, (אדם השאיל דלי מחברו, הדלי נשבר תוך כדי שהשואל שאב ממנו מים), אתא לקמיה דרב פפא, אמר ליה: אייתי סהדי דלא שנית ביה, ואיפטר".

אומנם היום בתי הדין לא משביעים, כך כתב רש"י (מסכת שבועות דף לח: ד"ה בספר תורה): "ובדורותינו בטלו הראשונים שבועה דאורייתא, לפי שענשה גדול, ותקנו לגזור עליו ארור בעשרה, והא אמרן ארור בו שבועה".

השולחן ערוך (אורח חיים סימן קנו סעיף א) הזהיר: "ויזהר מלישבע, אפי' באמת, שאלף עיירות היו לינאי המלך, וכולם נחרבו בשביל שהיו נשבעים שבועות אע"פ שהיו מקיימים אותם".

כאמור, במציאות היום - אין שבועה בבתי דין, אלא הדיינים עורכים פשרה ומחייבים בשליש מסכום התביעה במקום חיוב השבועה. וכך מבואר בדברי התוספות (מסכת סנהדרין דף ו: ד"ה נגמר): "ומיהו כשמתחייבין שבועה זה או זה - שרי למימר להו לעשות הביצוע כדי ליפטר מעונש שבועה". כלומר, אם אחד מהצדדים חייב שבועה - ניתן לפשר במקום חיוב השבועה. וכ"פ השולחן ערוך בסימן יב סעיף ב: "ואם חייבו בית דין שבועה לאחד מהם - רשאי הבית דין לעשות פשרה ביניהם כדי ליפטר מעונש שבועה".

בשו"ת אבן יקרה (ח"א חו"מ סי' ו) מובא: נהוג לעשות פשרה ובמקום לחייב שבועה יש להפחית שליש מהסכום, לכן אם הוא מאלו שנשבעים ונוטלים - במקום שבועה הוא יפסיד שליש ויגבה רק שני שליש מהסכום, ואם הוא מאלו שנשבעים ונפטרים - ישלם שליש במקום השבועה.

לסיכום, גם כאשר הבהמה מתה מחמת מלאכה - יש חיוב שבועה, ובמקום שבועה מחייבים בשליש מסכום התביעה.

 

 

ד- נהג שעבר על כללי הזהירות בנהיגה

אם הנהג עבר על כללי הזהירות בנהיגה, כגון שנסע במהירות גבוהה וכד' - גם לדעת הרמ"ה לא נחשב למתה מחמת מלאכה, אלא הרכב נהרס בגלל פשיעתו ולכן יש חיוב בתשלום, כי הנהג שינה מדרכי השימוש המקובלים.

במסכת בבא מציעא דף צז עמוד א מובא: אסור לשואל לשנות מעבר לשימוש הסביר המקובל בחפץ השאול. כגון אם השאיל בהמה בשביל לחרוש בה - אסור לו לרכב עליה אלא רק לחרוש.

שואל ששינה מהשימוש המקובל - אין את הפטור של מתה מחמת מלאכה, כמבואר במשנה במסכת בבא מציעא דף עח עמוד א: "השוכר את החמור להוליכו בהר והוליכו בבקעה, בבקעה והוליכו בהר... ומתה - חייב".

וכך כתבו התוספות (ד"ה רבי יוסי בר חנינא): "שנתייגעה מחמת מלאכה, ואף על גב דמתה מחמת מלאכה, מ"מ כיון ששינה - חייב". וכ"פ והשולחן ערוך והרמ"א בסימן שט סעיפים א-ב.

הרא"ש (כלל צב סימן א) כתב: "שמה ששואל ושוכר פטורין בכחש בשר מחמת מלאכה - היינו שלא שינו השואל והשוכר. אבל בחמור זה שפשע השוכר שהרי כשראה שהיה פסח לא הי' לו לשום משוי עליו, שהדבר ידוע שהטוען משוי על החמור פסח שהוא מתקלקל, והיה לו להניחו בכפר ולשכור אחר להוליך משאו עליו".

כלומר, הפטור של שואל במתה מחמת מלאכה שייך רק בתנאי שהשואל לא פשע, אבל אם הייתה פשיעה בשימוש - השואל חייב גם במתה מחמת מלאכה. וכ"פ הרמ"א בסימן שט סעיף ג[6].

לסיכום, נהג שעבר על כללי הזהירות בנהיגה - חייב לשלם על האונסים שנגרמו ולא נחשב כמתה מחמת מלאכה.

 

 

ה- תשלום על הגרר ועל שחרור הרכב

השואל רכב לא החזיר את הרכב לבעליו, אלא הרכב נהרס בתאונה והיה צריך לשלם לגרר שיעביר את הרכב למגרש של המשטרה. השאלה לדיון היא האם השואל חייב היה להחזיר את הרכב למשאיל, כך שעליו לשלם את הסכום הנדרש בכדי שהרכב יהיה ברשות המשאיל, או שאין חיוב על המשאיל להחזיר את החפץ השאול, ויכול לומר למשאיל שיבוא ויקח את הרכב מהמקום שהניח אותו שם.

לדעת הקצות בסימן קצח ס"ק ה, ארבעת השומרים אינם חייבים להחזיר את הפיקדון לבעלים, אלא על המפקיד ללכת לבית השומר ולקחת בעצמו את הפיקדון. כך כתב הקצות: "נראה הטעם דגבי פקדון - אין הנפקד חייב בהשבה לבעלים, דאינו חייב בהשבה ליד בעלים אלא גזלן כדכתיב (ויקרא ה, כג) והשיב, וכן לוה דמלוה להוצאה ניתנה, והפרעון מחויב ליתן ליד בעלים, אבל שומרין - לא מחייבי בהשבה כלל אלא פקדון כל היכא דאיתיה - ביד בעלים הוא, והמפקיד הוא שהולך לבית שומר לקבל פקדונו, ומש"ה יכול לומר לו בא וטול את שלך".

הקצות הוסיף: רק גזלן ולווה חייבים בהשבה: הגזלן מחויב להשיב את הגזלה לידי הנגזל, והלווה מחויב להשיב את כסף ההלוואה למלווה, שכן מלווה להוצאה ניתנה, ואת הפירעון צריך להחזיר לבעלים, אבל הפיקדון, בכל מקום שנמצא - ברשות הבעלים הוא[7]. מכאן שלדעת הקצות אין חיוב על השואל להחזיר את הרכב והוא לא חייב לשלם את הוצאות הגרר.

אבל מדברי הרמב"ן (מסכת בבא מציעא דף צו עמוד ב) ניתן ללמוד, שבשומרים חל דין השבה על השומר, לכן אדם שהשאיל רכב והרכב נהרס בתאונה - הוצאות הגרירה מוטלות על השואל, כי על השואל החובה להחזיר את החפץ למשאיל.

וכן כתב הש"ך בסימן נח בס"ק ט: "כשבא לידו בתורת פקדון, דאז כיון שצריך לעשות השבה גמורה". וכן כתב הנתיבות בסימן פו בס"ק א: "דחיוב החזרה אינו רק כשהפקדון עדיין בעין, אבל כשאינו בעין - פקע חיוב חזרה ומתחיל חיוב התשלומין, ועל התשלומין חל שיעבוד נכסי, אבל כשהוא בעין - יש חיוב הגוף על החזרה ולא שיעבוד נכסי". השומר מחויב להחזיר את החפץ לשומר, (או לשלם מכספו לדואר בכדי להחזיר את החפץ המופקד ברשותו).

לסיכום, לדעת הקצות אין חיוב על השואל לשלם את הוצאות הגרר, אבל לדעת הרמב"ן, הש"ך והנתיבות יש חיוב על השואל לשלם את הוצאות הגרר.

 

 

ו- חיוב על הפסד ימי עבודה

כתוצאה מהפגיעה ברכב, בעל הרכב הפסיד מספר ימי עבודה בגלל שהיה צריך לעסוק בטיפול ברכב, וכן הוצרך לשכור רכב חלופי בכדי להגיע לעבודה. השאלה לדיון היא האם יש חיוב על השואל לשלם למשאיל גם על ההפסד הכספי שנגרם כתוצאה מהפסד ימי עבודה וכתוצאה משכירות הרכב בכדי להגיע לעבודה.

דין זה מבואר בתשובת הקצות לקושיית בנו: חיוב על הפסד ימי עבודה נכלל בגדרי שבת, חיוב זה שייך רק בנזקי אדם ולא בנזקי ממון. כלומר אם אדם היה נפגע ולא יכל לעבוד - המזיק היה חייב לשלם על הפסד ימי העבודה, אבל אם רכב נפגע - נחשב כנזקי ממון ואין חיוב לשלם על הפסד ימי העבודה.

הקצות בסימן שלג ס"ק ב הביא את קושיית בנו ("בני הבחור המופלא כמ"ר יוסף דוב בער ש"ן"): לפי דברי התוס', שיסוד החיוב הוא גרמי, מדוע בעה"ב חייב במקרה בו הפועלים התבטלו ממלאכה, הרי קיי"ל המבטל כיסו של חברו פטור (ירושלמי מס' ב"מ פרק ה הלכה ג), וכן נועל חנותו של חברו פטור?

הקצות ענה לבנו: יש לחלק בין נזקי ממון ובין נזקי גופו. בנזקי ממון יש רק חיוב נזק, כגון באדם המזיק שור או מזיק חנותו של חברו (כגון שנעל את החנות) - חייב רק על הנזק. אבל בנזקי גופו, כגון אדם המזיק אדם - חייב בארבעה דברים, ואחד מהם זהו 'שבת', לכן המבטל כיסו של חברו, או נועל חנות חברו - פטור, שהרי אין דיני 'שבת' בנזקי ממון, אבל אדם המזיק את חברו, הדין נפסק שהוא חייב בשבת כמו בנזק, א"כ לרבי מאיר שדן דינא דגרמי, הוי גורם לשבת וחייב על כך.

לסיכום, אין חיוב בתשלום על הפסד ימי עבודה שנגרמו כתוצאה מנזקי ממון.

 

 

ז- תשלומי ביטוח נוספים

לבעל הרכב נגרמו נזקים נוספים כתוצאה מהתאונה, כמו תשלומי ביטוח נוספים, נזקים אלו מוגדרים כנזקי גרמא כלומר נזקים עקיפים ולא נזקים ישירים. במקרים אלו יש מקום לחייב לפי שיקול דעתו של בית הדין, בית הדין יבחן האם הייתה רשלנות, ויתכן ובית הדין יחייב סכום מסוים מדין פשרה.

בירושלמי (מסכת בבא קמא פרק ו הלכה א) מובא: "ואין השמים מוחלין לו עד שישלם". דהיינו הבית דין אינם יכולים לחייבו לשלם, אבל הוא חייב לשלם בכדי לצאת ידי חובת שמים[8].

המאירי (מס' ב"ק דף נו.) כתב: יש על המזיק חיוב ממוני לשלם, ואם אינו משלם - נקרא גזלן ופסול לעדות[9]. היד רמ"ה כתב: יש איסור מהתורה להזיק ע"י גרמא, ונלמד ממצוות ואהבת לרעך כמוך, או מלפני עוור לא תתן מכשול.

רש"י (מסכת בבא קמא דף קד. ד"ה שכבר) כתב: אדם שחייב בידי שמים מגיע לו עונש בידי שמים, "ואף על גב דבי דינא לא מצו מחייבי ליה, אלא מניח לפניהם, מיהו ידי עונש אין יוצא עד שישלם לשניהם". וכך כתב הקצות בסימן לב בס"ק א: "אבל עונש בדיני שמים - ודאי אית ליה".

אומנם מהרי"ט (חלק א סימן צה) כתב: אדם שהזיק בגרמא בשוגג - לא חייב בידי שמים ולא צריך לשלם. כי "במידי דבמזיד (אם הזיק בידיים ולא בגרמא) - חייב מדינא אף בשוגג חייב, דאדם מועד לעולם, אבל בדבר דאפילו במזיד פטור מדיני אדם - לא מחייבי ליה בדיני שמים אלא למי שכוונתו להזיק, כי כל לבבות דורש ה', אבל לא ענש על השוגג, וכי האי גונא אמרי' בפרק הנזקין גבי המטמא והמדמע והמנסך: בשוגג - פטור, במזיד - חייב, ומפרש לה ר' יוחנן: דבר תורה אחד שוגג ואחד מזיד פטור, דהיזק שאינו נכר לא שמיה היזק, ומפני מה אמרו מזיד חייב? שלא יהא כל אחד ואחד הולך ומטמא טהרותיו של חבירו ואומר פטור אני, הילכך גבי גרמא בנזיקין נמי דפטור אבל אסור - בשוגג אפילו בדיני שמים נמי לא מחייב".

לסיכום, בנזקי גרמא יתכן ובית הדין יחייב סכום מסוים מדין פשרה, לפי שיקול דעתו של בית הדין.

 

 

ח- משאיל שרוצה להשאיל את רכבו ללא פטור של מתה מחמת מלאכה

כאמור לעיל, הפטור של מתה מחמת מלאכה הוא רק כאשר אין פשיעה בשימוש ואין שינוי מהשימוש הסביר, כמבואר בסימן שמ סעיף א.

אם אדם רוצה להשאיל את רכבו ולחייב את השואל גם על נזקים שיגרמו כתוצאה מקלקול הבא בשעת המלאכה (מתה מחמת מלאכה) - עליו להתנות עם קניין עם השואל שהוא מקבל על עצמו לשלם גם במתה מחמת מלאכה.

לדעת הקצות בסימן שמ ס"ק א, לא מועיל תנאי בכדי לחייב את השואל במתה מחמת מלאכה, אלא יש לעשות קניין[10], אומנם לדעת הנתיבות בס"ק ב מועיל תנאי גם ללא קניין[11]. ומכיוון שיש ספק יכול המוחזק לטעון קים לי כדעת הנתיבות, לכן יש לבצע קניין. גם מדברי השיטה מקובצת (מס' ב"מ דף סט: ד"ה אמר רב) משמע, שניתן להתחייב באמירה ללא קניין.

מכיוון שיש ספק בדין - השואל יוכל לומר קים לי כדעת הקצות, והמוציא מחברו עליו הראייה, לכן יש להחמיר כדעת הנתיבות ולבצע קניין על כך.

הנוסח שפותר את כל הבעיות הנ"ל הוא נוסח של התחייבות משולב עם קניין:

השואל מתחייב להחזיר למשאיל את הרכב כפי שקיבל בעת ההשאלה. השואל מתחייב ומקבל על עצמו בקניין כפי תיקון חז"ל להתחייב בשמירה על הרכב כשואל, ולשלם גם במתה מחמת מלאכה.

 

[1] מדברי הרמב"ן נראה, השואל פטור רק מפגמים שהמשאיל יכל לדעת עליהם, ומכיוון שלא בדק נחשב כאילו פשע, והשואל פטור, אומנם פגמים שהמשאיל לא יכל לדעת עליהם, לא נחשב שפשע, כך שיש לחייב את השואל.

[2] המחנה אפרים (הלכות שאלה סימן ד) כתב: סברא זו נכונה לדעת הרשב"א, אומנם לדעת הרמב"ן יש לחייב את השואל, שכן אנו פוטרים במתה מחמת מלאכה רק כאשר יש פשיעה של המשאיל, וכאן שהחפץ נאנס ע"י שודדים אין כאן פשיעה של המשאיל ולכן יש חיוב על השואל ככל אונסים. הש"ך בס"ק ה פסק כדעת הרמב"ן וחייב את השואל באונס לא בא מחמת פשיעת המשאיל. (צ"ע כיצד הש"ך כתב שהרשב"א סבור כרמב"ן, כאשר מבואר לעיל במפורש בדעת הרשב"א שדעתו לפטור את השואל בגלל מחילה של המשאיל ולא בגלל פשיעה של המשאיל).

[3] כלשון הרמ"ה המובא בטור: "מי ששואל בהמה לילך דרך ידוע, ובאו עליו לסטין באותו הדרך או חיות רעות ואנסוה ממנו - חשיב שפיר מתה מחמת מלאכה, כיון שמחמת הדרך ששאלה לילך בה הוליכה ונאנסה".

[4] כך כתב הנתיבות בס"ק ה: "מדנקט המחבר ואנסוה ממנו נראה דאם נגנבה ממנו, דהיינו שנם בעידנא דניימי אינשי ובא גנב וגנבה חייב, דגם המחבר מודה דכל היכא שאפשר שיבוא להאונס כזה אפילו לא היה בדרך - דלא הוי מתה מחמת מלאכה. ודוקא דאנסוה ממנו בפניו, ואם היה בעיר - היו לו מושיעים, ואין דרך לבוא אונס כזה רק בדרך שאין לו מושיעים, דהוי כאילו המשאיל אפקרה לגבי אונסין דאינן ראויין לבוא רק בדרך, אבל גניבה שאפשר לבוא גם בביתו - לא מיקרי מחמת מלאכה".

[5] במסכת בבא מציעא דף צז עמוד א מובאים שני סיפורים: סיפור ראשון: אדם השאיל חתול בכדי שיאכל את העכברים שהיו בביתו, אך העכברים גברו על החתול והרגוהו. הגמ' פסקה: השואל לא היה צריך לחשוש שהעכברים ינצחו את החתול, לכן המיתה לא נחשבת לאונס, אלא נחשבת למתה מחמת מלאכה, והשואל פטור מלשלם. ע"פ הסבר הרמב"ן, השואל פטור בגלל שהמשאיל פשע בכך שהשאיל חתול חלש שלא יכול להתמודד עם עכברים. סיפור שני: אדם השאיל חתול בכדי שיאכל את העכברים שהיו בביתו, אך החתול מת מרוב שאכל הרבה עכברים. הגמ' פסקה: החתול גרם לעצמו את הנזק, לכן השואל לא חייב לשלם על הנזק שהחתול גרם לעצמו, ויש את הפטור של מתה מחמת מלאכה.

מכאן ניתן ללמוד, הפטור במתה מחמת מלאכה שייך לא רק בבהמה שמתה במהלך המלאכה, אלא גם אם הבהמה גרמה לעצמה את האונס - נחשב למתה מחמת מלאכה והשואל פטור מלשלם.

כאמור, לדעת הרא"ש, הפטור במתה מחמת מלאכה יכול להיות רק אם הבהמה תביא על עצמה את האונס, כמו במקרה השני שהחתול אכל יותר מדי עכברים ומת. החתול הביא על עצמו את האונס בכך שאכל הרבה עכברים, אך אם הבהמה לא הביאה על עצמה את האונס, אלא אירע אונס חיצוני, (כמו תאונה) - נחשב לאונס רגיל שהשואל חייב לשלם. אך לדעת הרמ"ה הפטור של מתה מחמת מלאכה הוא בכל אונס שקשור למלאכה, גם אם האונס אירע בגלל מטרת המלאכה (תאונה בדרך לעבודה) ולא קשור ישירות למלאכה.

[6] כך כתב הרמ"א: "השוכר את החמור ונעשה פסח בדרך, ולא חש לכך והניח עליו משוי ונתקלקל - הוי פשיעה, דלא ה"ל להניח עליו משוי. אבל אם היה נחוץ לדרכו, ולא היה אפשר לשכור חמור אחר - לא הוי פשיעה, ופטור".

[7] וכן כתב הקצות בסימן פו ס"ק ד: שומר לא חייב להחזיר את הפיקדון לידי המפקיד, אסור לשומר לעכב את החפץ ברשותו כאשר המפקיד מבקש ממנו את החפץ, אך השומר לא חייב לטרוח ולהחזיר את הפיקדון.

הקצות כך כתב גם בסימן ש ס"ק א: "משום דפקדון כל היכא דאיתיה - ברשותא דמאריה, ואין הנפקד חייב להשיב ליד הבעלים, דלא כתיב והשיב אלא בגזילה, וכן בהלואה משום דמלוה להוצאה ניתנה, אלא היכא דפשע ומחויב לשלם דמי הפקדון - מחויב להחזיר הדמים ליד בעלים, אבל כל היכא דפקדון איתיה בעינא - אינו מחויב בהשבה, אלא הבעלים נוטלין את שלהם מיד הנפקד".

וכן עוד כתב הקצות בסימן שמ ס"ק ד: "משום דשומר אין עליו חיוב השבה כלל כל זמן שהוא בעין, ודוקא גנב וגזלן הוא דמיחייבי בהשבה, אבל שומר - אינו חייב בהשבה, אלא כל היכא דאיתא - ברשות בעלים הוא, והבעלים מחזרין על שלהן... ודוקא היכא שמתה בפשיעה הוא דכתב רחמנא יביא עד דהיינו יביא עדודה לבית דין, אבל היכא דמתה באונס - אין השומר מחויב להביא עדודה, וכמ"ש בנימוקי יוסף (פ"ק דב"ק ד, ב בדפי הרי"ף) ומכל שכן כשהוא בעין". וכן גם מובא בסימן שנא ס"ק ג.

וכן משמע מדברי הנימוקי יוסף (מס' ב"ק דף ד עמוד ב): רק כאשר אירעה פשיעה לפיקדון - השומר צריך להביא את הפיקדון לב"ד, אבל כאשר אירע אונס לפיקדון - השומר אומר למפקיד הרי שלך לפניך, וק"ו כאשר הפיקדון בעין - שהשומר אינו מחויב להשיב את הפיקדון לבעליו.

[8] כך כתב החזון איש (ב"ק סימן ה בס"ק ד): "והאי חייב בדיני שמים - אינו ר"ל דאסור לעשות כן, והעושה כן - עבירה היא בידו, וכדמשמע לכאורה מלשון רש"י בגיטין נג א, אלא ר"ל דאינו יוצא יד"ש עד שישלם".

[9] כך כתב המאירי: "ומכאן כתבו גדולי הדורות, שכל שנאמר עליו חייב בדיני שמים - פסול הוא לעדות עד שישיב. והדברים נראין שמאחר שהוא חייב להשיב - תורת גזלה חלה עליו עד שישיב".

[10] הקצות כתב: דין זה תלוי בשני התירוצים של התוס' כפי שיבואר: התוס' (מס' ב"מ דף נח. ד"ה אמר ר' יוחנן) הקשו: אמרנו שמועיל דיבור בשומרים, כגון שומר חינם המתנה בדיבור בלבד להתחייב כשואל - דיבורו תקף, א"כ מדוע שומר שמתנה שהוא יתחייב גם בקרקעות שטר וכו' - לא מועיל דיבור וצריך קניין?

התוס' ענו: בקרקעות שטר וכו' - כלל אין חיוב שבועה, לכן השומר לא מחייב את עצמו ללא קניין. התוס' עוד ענו: לשומר חינם יש הנאה בכך שהחשיבו אותו כשואל, כך שיוצא קול שהוא איש נאמן שניתן להשאילו לו, ובאותה הנאה הוא משעבד את עצמו לכן לא צריך קניין.

ע"פ התירוץ השני, השומר רוצה להחשיב את עצמו כשואל, אך לא יותר משואל, לכן כדי לחייב במתה מחמת מלאכה (יותר משואל) - צריך לבצע קניין, אבל לפי התירוץ הראשון, יש לשומר חיוב שבועה, הוא בכלל גדרי שומר, לפיכך יכול להתחייב ולקבל על עצמו שמירה יתרה גם ללא שבועה.

צריך להדגיש, לפי התירוץ השני יש הבדל ברור בין שומר חינם שמתחייב להיות שואל ובין שואל שמתחייב על מתה מחמת מלאכה. לשומר חינם יש הנאה בכך שנחשב כשואל, אך השואל כבר יש לו שם של שואל, ואין לו הנאה נוספת, לכן בכדי להתחייב עליו לבצע קניין.

הקצות סיים: לאור הספק אנו אומרים המוציא מחברו עליו הראייה, לכן לא מועיל שיתנה על כך, אלא יש לבצע קניין על כך שהשואל יתחייב במתה מחמת מלאכה.

[11] הנתיבות בס"ק ב כתב: לכו"ע שואל יכול לחייב את עצמו במתה מחמת מלאכה גם ללא קניין. שכן מעיקר הדין כל אדם חייב במתה מחמת מלאכה כדין אדם המזיק, רק שואל פטור במתה מחמת מלאכה, בגלל שהוא קיבל רשות לשאול את החפץ ולעשות מלאכה עם החפץ, לכן אם המשאיל התנה עם השואל יתחייב במתה מחמת מלאכה - חוזר דינו להיות ככל אדם וחייב לשלם גם אם לא היה קניין.