קייטרינג שהגיע באיחור לבר מצווה

בית הדין

ג חשון התשעט | 12.10.18

הרב ישועה רטבי

 רקע ועובדות מוסכמות

התובע ערך בר מצווה לבנו, ולשם כך הוא הזמין את הנתבע שהוא בעל קייטרינג, לערוך להגיש מנות אוכל שתייה ומלצרות בשמחת בר המצווה.

בעל הקייטרינג וצוותו הגיעו לאולם באיחור של יותר משעתיים וחצי, כאשר המוזמנים כבר היו נוכחים באולם. איחור שנבע כתוצאה מפקקים בנתיב הנסיעה.

בינתיים עד שהקייטרינג הגיע - בעל השמחה רכש כלים חד פעמיים, שתייה עוגות ועוגיות בסכום של אלף ש"ח בכדי שיהיה לאורחים כיבוד עד שמונה וחצי שעת הגעת הקייטרינג.

בשעה שמונה וחצי בעל הקייטרינג הגיע, בעל השמחה ובניו סייעו לצוות בעריכת השולחנות והציוד. מפאת קוצר הזמן בעל הקייטרינג הוציא את המנה הראשונה של הדגים בלי שיכל להספיק לחמם. מנה זו כמעט ולא נאכלה ע"י האורחים.

 

 

טענות התובע

התובע טוען שגם המנה השנייה הייתה קרה, והאורחים כמעט ולא אכלו מהאוכל של הקייטרינג, גם לא מהמנה המרכזית.

בעל השמחה ורעייתו היו בלחץ גדול ועוגמת נפש שאין לתאר. משפחתם הגיעו מרחוק לחגוג עמם את בר המצווה, והמנות היו קרות ולא אכילות.

רעייתו של בעל השמחה לא רצתה לשלם לקייטרינג את הסכום הנדרש, אך בסופו של דבר הם ביקשו רק שיפחית להם את סכום הדגים וכן יממן את עלות העוגות, השתייה והכלים חד פעמים שנאלצו לקנות בגלל האיחור. מדובר בסכום של 2,500 ש"ח.

 

 

טענות הנתבע

בעל הקייטרינג התנצל על האיחור, הוא לא נערך נכון לקראת היציאה לשמחה ולכן הגיע באיחור. לטענתו רק מנת הדגים הייתה קרה אבל שאר האוכל הספיק להתחמם.

בעל הקייטרינג מוכן לפצות את בעל השמחה ולהפחית אלף ש"ח מהסכום הכולל של עלות הקייטרינג.

 

 

הנושאים לדיון:

  • א. הפעולות שהתובע יכל לבצע בזמן האיחור.
  • ב. תובע שלא ביצע את הפעולות שיכל לעשות בזמן האיחור.
  • ג. תביעת קיזוז כספי מתשלום הקייטרינג.
  • ד. פיצוי על עוגמת הנפש שהייתה לתובע.

 

א-      הפעולות שהתובע יכל לבצע בזמן האיחור

איחור כ"כ משמעותי של בעל הקייטרינג לשמחת בר המצווה - חשובה כמו דבר האבד. כך שבעל האירוע היה יכול להזמין קייטרינג חלופי עד סכום של פי שניים מהסכום שסגר עם הקייטרינג שאיחר לאירוע.

הגדרת האיחור לשמחת בר המצווה כדבר האבד - נמצאת בדברי הריטב"א (מסכת בבא מציעא דף עה: ד"ה להביא) שהביא שתי הגדרות לדבר האבד:

  • א. "דבר האבד בממון ממש" - כלומר נזק ממוני ממשי שנגרם בעקבות הפסקת העבודה. למשל פועל שעובד בעיבוד פשתן, ובעקבות ההתפטרות - הפשתן יירקב.
  • ב. "או בדאיכא הפסד רצונו שלא נעשה כוונתו ומתאחרין מעשיו". המקרה כאן נכנס לתוך הגדרה זו של הריטב"א, קיים עיכוב באירוע שמחת בר המצווה בעקבות האיחור של בעל הקייטרינג. כמובן שמדובר על איחור משמעותי שגורם לצער לבעלי השמחה, כך שיש הפסד רצונו של בעל השמחה, שלא נעשית כוונתו, ומתאחרים מעשיו, כלשון הריטב"א.

השולחן ערוך בסימן שלג סעיף ה פסק (ע"פ דברי המשנה במסכת ב"מ דף עה עמוד ב), שבדבר האבד יכול המעסיק לעשות אחת משתי האפשרויות הבאות: א)- להטעות את העובד (לומר לו שיגדיל את שכרו, אך בפועל ישלם רק את הסכום הראשוני). ב)- לשכור עובד אחר במקומו.

במקרה כאן לא היה מועיל להטעות את בעל הקייטרינג, כי הוא יצא מאוחר וגם בתוספת תשלום לא היה באפשרותו להגיע בזמן, כך שנותר לבעל השמחה ללכת על המסלול השני, ולשכור חברת קייטרינג חלופית.

נחלקו הראשונים, עד איזה סכום יכול המעסיק לשכור פועל חדש. רש"י (ד"ה עד כדי שכרן) כתב: המעסיק יכול לשכור פועלים רק עד גובה החוב שהוא חייב לפועלים הראשונים[1]. וכך גם פסק הרמב"ן (מסכת ב"מ דף עו עמוד ב): "חייבין לשלם עד כדי שכרן ולא יותר". וכן גם פסק הנימוקי יוסף (מסכת ב"מ דף מו: ד"ה בדבר).

אבל הרא"ש (סימן ו) כתב: המעסיק יכול לשכור קבלן חלופי עד סכום פי שניים מהסכום שנקבע עבור הקבלן הראשון שלא סיים את עבודתו, כאשר את הפער הוא ייקח מהקבלן הראשון. וכ"פ הרמב"ם (הלכות שכירות פרק ט הלכה ד), הריטב"א[2] (מסכת בבא מציעא דף עח עמוד א ד"ה עד כדי שכרן), והשולחן ערוך בסעיף ו - ע"פ הסבר הסמ"ע בס"ק כה והש"ך בס"ק לב. וכ"פ ערוך השולחן בסעיף כ.

צריך לסייג ולומר, שאם בעל השמחה היה מעוניין ללכת על המסלול השני ולשכור קייטרינג אחר - היה עליו קודם לוודא האם ניתן למצוא קייטרינג באותו סכום שסגר עם הראשון, ורק אם לא ניתן למצוא - יכול לשכור קייטרינג אחר בסכום גבוה עד פי שניים מהסכום שקבע עם קייטרינג הראשון[3].

בשולי הדברים עוד נאמר, כאשר מדובר בדבר האבד - אין משמעות לכך שהעבודה עוד לא התחילה, למרות שעובד הקייטרינג לא התחילו בעבודתם, בכ"ז הם משועבדים לאירוע, ויכול היה בעל השמחה להטעותם או לשכור קייטרינג חלופי במקומם. (כמבואר בדברי הרא"ש במסכת בבא מציעא פרק ו סימן ב בשם הראב"ד).

וכ"פ הש"ך בסימן שלג ס"ק כט: "אפי' אם עדיין לא התחילו במלאכה, כיון שהוא דבר האבוד - שוכר עליהן או מטען. כ"כ הטור והרא"ש ושאר פוסקים".

לסיכום, איחור כ"כ משמעותי לאירוע נחשב כדבר האבד, לכן מעיקר הדין יכול היה בעל השמחה לשכור קייטרינג חלופי גם במחיר יקר יותר עד פי שניים מהסכום שסגר עם הקייטרינג הראשון.

 

 

ב-       תובע שלא ביצע את הפעולות שיכל לעשות בזמן האיחור

לעיל מבואר, שבדבר האבד יכול היה בעל השמחה לשכור קייטרינג חלופי גם במחיר יקר יותר עד פי שניים מהסכום שסגר עם הקייטרינג הראשון, אך בפועל בעל השמחה לא עשה זאת. השאלה לדיון האם יכול בעל השמחה לתבוע את בעל הקייטרינג על כך שהוא איחר לאירוע.

שיטת הנמוקי יוסף (דף מו: ד"ה עד ארבעים) - פועלים שהתפטרו בדבר האבד, והמעסיק לא שכר פועלים אחרים במקומם, כך שנגרם לו הפסד - הפועלים שהתפטרו לא צריכים לשלם לו עבור ההפסד, שכן בתחילת העבודה, הם קיבלו על עצמם שיוכל המעסיק להטעותם או לשכור פועלים אחרים במידה והם יתפטרו, אך הם לא קבלו על עצמם לשלם על ההפסד. (מובא בדרכי משה בסימן שלג ס"ק ה).

שיטת תרומת הדשן (סימן שכט) - מדובר בדבר האבד שאין בו נזק ממוני, כגון מלמד שחזר בו וזה דבר האבד, שאז אם המעסיק לא השכיר מלמד אחר, המלמד שהתפטר לא חייב לשלם על ההיזק, אך אם בגלל הפיטורין נגרם למעסיק היזק כספי - הפועל המתפטר חייב לשלם מדינא דגרמי[4]. וכ"פ הרמ"א בסימן שלג סעיף ו.

נחלקו האחרונים, האם תרומת הדשן חולק על הנימוקי יוסף:

  • א. הגר"א בס"ק מ כתב: הנימוקי יוסף חולק על תרומת הדשן, אלא שהרמ"א פסק כדעת תרומת הדשן, שיש לחייב את הפועל המתפטר על ההיזקים שיגרמו למעסיק מדינא דגרמי.
  • ב. הש"ך בס"ק לט כתב: הנימוקי יוסף אינו חלוקים על תרומת הדשן, כי הנימוקי יוסף התייחס למעסיק שהתעכב ולא העסיק פועל חלופי למרות שיכל למצוא פועל חלופי, כאן הפועל שהתפטר לא ישלם על הנזק, כי המעסיק התעכב ובגלל המתנה זו נגרם הנזק, אך תרומת הדשן דיבר על מקרה בו לא ניתן היה למצוא פועל חלופי, או שהמעסיק לא המתין ולא התעכב ונגרם הפסד מידי, במקרה זה ניתן לחייב את הפועל הראשון שהתפטר וגרם לנזקים למעסיק.

 

שיטת הריטב"א (מסכת בבא מציעא דף עה: ד"ה להביא) לעיל הובא שהריטב"א הביא שתי הגדרות לדבר האבד: א)- נזק ממוני ממשי שנגרם בגלל הפיטורין (למשל פשתן שנרקב בגלל ההתפטרות). ב)- לא נעשה רצונו של המעסיק כגון עיכוב שנגרם בחתונה או בלוייה.

הריטב"א חילק בין שני סוגים אלו וכתב: במקרה הראשון שנגרם נזק ממוני בגלל הפיטורין, במידה והמעסיק לא שכר עובד חלופי - העובד שהתפטר ישלם על הנזקים רק עד גובה השכר שלו או עד גובה דמי החפצים של העובד שהמעסיק תפס, אך בסוג השני שלא נגרם היזק ממוני, אלא שלא נעשה רצונו - אין בכך חיוב תשלומים, אלא המעסיק יכל להטעות או לשכור עובד חלופי, ואם לא עשה כך - לא יכול לדרוש תשלום מהעובד שהתפטר[5]. המקרה כאן שייך לסוג השני, כך שלא ניתן לתבוע על עצם האיחור, לאחר שבעל השמחה לא הזמין קייטרינג חלופי.

לסיכום, לפי דברי הריטב"א, במקרה כאן לא נעשה רצונו של בעל השמחה, בגלל האיחור של הקייטרינג, כך שלא ניתן לתבוע תשלום על כך שלא נעשה רצונו של בעל השמחה.

 

 

ג-        תביעת קיזוז כספי מתשלום הקייטרינג

התובע יכול לבטל את הזמנת הקייטרינג משום מקח טעות, שכן אילו התובע היה מודע לכך שהקייטרינג יאחר באופן כ"כ משמעותי, וייגרם צער ועוגמת נפש למשפחתו ולאורחיו - תובע לא היה מזמין קייטרינג זה.

אבל משפחת התובע השתמשה בשירותיו של הקייטרינג למרות האיחור המשמעותי, ומדברי הרמב"ם (הלכות מכירה פרק טו הלכה ג) אנו למדים, שאם המזמין השתמש במוצר לאחר שידע על מום - אינו יכול לחזור בו, כי השימוש של הלקוח במוצר - מהווה את ההוכחה לכך שהוא מחל על הפגם[6]. וכ"פ השולחן ערוך בסימן רלב סעיף ג.

אומנם הפתחי תשובה כתב בשם אורחות משפט (נתיב לב סימן יז): כאשר יש שימוש בגלל אונס - אין זה מעיד על מחילה, וניתן לבטל את המקח גם לאחר השימוש[7]. במקרה כאן שמחת בר המצווה כבר החלה, בזמן כ"כ קצר אין אפשרות לתובע לבטל את הקייטרינג מבלי לפגוע בשמחה, כך שהמשך השימוש בשירותי הקייטרינג אינו מעיד על מחילה.

וכן כתב הפתחי תשובה: נראה פשוט במקרה שהקונה משתמש במקח מכח האונס, כגון במקרה הנ"ל - וודאי שיכול לחזור בו כאמור בדין הונאה.

למרות האמור, אין באפשרות בעל השמחה לדרוש קיזוז כספי מדין מקח טעות. דין זה מבואר בסימן רלב סעיף ד, (ע"פ דברי הרמב"ם הלכות מכירה פרק טו הלכה ד), שקונה יכול רק לבטל את המקח לגמרי בגלל המום שמצא במקח, אך הוא לא יכול לתבוע מהמוכר שיפחית לו מסכום הרכישה והמקח יישאר ברשותו, כי המוכר יוכל לומר לקונה: או שתבטל את המקח לגמרי ואחזיר לך את כל הסכום ששילמת, או שתישאר עם המקח כפי שהוא בלי הפחתה במחיר[8]. במקרה כאן בעל השמחה לא רצה לבטל לגמרי את הזמנת הקייטרינג, אלא רק רוצה לקבל הפחתה במחיר הכולל בגלל האיחור, אך כאמור נפסק להלכה שניתן או לבטל הכל או להשאיר את המצב כפי שהוא ולא ניתן לדרוש הפחתה.

ובכל זאת נראה שיש מקום לתביעה, אומנם לא מדיני מקח טעות אלא מדיני הונאה. ובדיני הונאה ניתן לתבוע קיזוז כספי על הסכום הגבוה שנותן שהשירות מציע שלא כהוגן.

ההבדל המרכזי בין מום ובין הונאה הוא כך: אם לא ניתן למצות את המטרה העיקרית לשמה האדם רכש את המוצר - חלים דיני מום והמקח מתבטל, אך אם ניתן להשתמש במוצר, אלא שהמחיר היה יקר או זול, חלים דיני הונאה[9].

הפתחי תשובה בסימן רלב ס"ק א כתב בשם הנתיבות (בס"ק א): השימוש במקח - אינו מבטל את התביעה להחזר סכום ההונאה, במידה ויש סיבה לשימוש (כגון שהיה אנוס ולכן השתמש).

וכן כתב הריטב"א (מס' ב"מ דף נ:): כאשר ההונאה למעלה משתות, (הדין הוא שהמקח בטל), אם המתאנה לא יכל להחזיר, והודיע למוכר על כך, ולאחר כן השתמש במוצר - לא אומרים שמחל, ואם ירצה יוכל לבטל את המקח (כי מדובר בהונאה מעל שתות), למרות שהשתמש במוצר.

בספר שער משפט (סימן רלב ס"ק ב) מובא: "ודע דאף היכא דראה ונתפייס, מ"מ אם מחמת המום הוי אונאה יותר משתות - בטל מקח, ושתות - מחזיר אונאה".

הפתחי תשובה כתב בשם המחנה אפרים (דיני אונאה סימן ה): יש להשוות בין דיני הונאה לדיני מומין הנמצאים במקח. כשם שבהונאה יכול הלקוח להשתמש במוצר לאחר שהודיע למוכר, ולא אומרים שהוא מחל על ההונאה, כך הדין גם במום הנמצא במקח, יכול הלקוח להשתמש במוצר לאחר שהודיע למוכר על המום.

הפתחי תשובה כתב בשם שו"ת גליא מסכת (סימן י): קונה שהודיע למוכר שיש מום במוצר, ואח"כ השתמש בו, היה רב אחד שפסק כדברי הריטב"א, שיכול לחזור בו ולא נחשב למחילה, כאמור לגבי דיני הונאה, וכדברי המחנה אפרים.

אבל הגליא מסכת עצמו סבור, שיש לחלק בין דיני הונאה לדיני מום הנמצא במקח. בהונאה גם אם סכום ההונאה היה יותר משתות, הקונה מעוניין במקח אלא טוען כנגד הוספת מחיר ההונאה, לכן אנו אומרים שמועילה הודעה שיודיע למוכר על ההונאה, והמוכר ג"כ מסכים שהקונה ישתמש במוצר, שהרי הלקוח אינו רוצה לבטל את המקח, אלא רק לקבל את תוספת הדמים שהונה. אבל לקוח הטוען שיש מום במקח, הוא כלל לא מתרצה בעיקר הקנייה, לכן אין תועלת בכך שהודיע למוכר בכדי שיוכל להשתמש במוצר.

הפתחי תשובה פסק: לקוח ששילם למוכר - הדין עם המוכר, אך אם הלקוח לא שילם למוכר - הדין עם הלקוח. במקרה כאן, התובע לא שילם לבעל הקייטרינג, כך שע"פ פסק הפתחי תשובה יכול הוא להשאיר בידו את קיזוז הסכום שהוא הונאה.

גם לפי הגליא מסכת, בעל השמחה מעוניין בשירותי הקייטרינג, אלא שהוא רוצה לתבוע על ההונאה שיש במחיר הגבוה ביחס לשירות שקיבל.

לאור האמור, יש להפחית ממחיר כל מנה את עלות הדגים, כי מנת הדגים נחשבת למנה יחסית מרכזית, והיא לא הוגשה באופן הראוי לאכילה, כמו כן יש להפחית מהתשלום הסופי את המנות שכלל לא נאכלו.

לסיכום, יש להפחית מהתשלום הכללי את עלות הדגים וכן את עלות המנות שנותרו ולא נאכלו. וכן להפחית ממחיר כל מנה בגלל ההונאה שיש בין המחיר המוצע לבין השירות שהתקבל בפועל.

 

 

ד-       פיצוי על עוגמת הנפש שהייתה לתובע

לתובע נגרם עוגמת נפש כתוצאה מהאיחור של בעל הקייטרינג ומכך שחלק מהמנות יצאו קרות. השאלה לדיון היא, האם ניתן לחייב פיצויים על עוגמת נפש.

במסכת בבא בתרא דף צג עמוד ב מובא: "המוליך חטין לטחון ולא לתתן ועשאן סובין או מורסן, קמח לנחתום ואפאו פת ניפולין, בהמה לטבח וניבלה - חייב, מפני שהוא כנושא שכר; רשב"ג אומר: נותן לו דמי בושתו ודמי בושת אורחיו. וכן היה רבן שמעון בן גמליאל אומר: מנהג גדול היה בירושלים, המוסר סעודה לחברו וקלקלה - נותן לו דמי בשתו ודמי בושת אורחיו".

לדעת ת"ק, אין חיוב על בושת, יש חיוב רק על היזק וחיסרון ממוני, רק לדעת רשב"ג ישנו חיוב על העוגמת נפש שנגרמה לנתבע. אומנם הטור (אורח חיים סימן קעה) פסק כדעת רשב"ג, אבל השולחן ערוך לא הביא את דברי הגמ', משמע שההלכה נפסקה כדעת ת"ק (עיין גם בסימן שו סעיף ד).

לסיכום, ע"פ דין תורה לא ניתן לחיוב על עוגמת נפש, מכיוון שאין חסרון כיס, ולא נחשב אפ' כהיזק גרמא.

 

 

החלטה:

התביעה מתקבלת במלואה, יש להפחית 2,500 ש"ח מהסכום הכללי על מנות הקייטרינג.

 

 

[1] הפלפולא חריפתא (על דברי הרא"ש שם) הסביר את שיטת רש"י: הפועל לא צריך לשלם מכיסו עבור המעסיק, אלא הפועל (שמשועבד למעסיק) מוחל על שכרו כאשר ההתפטרות היא בדבר האבד. (אומנם נראה שהבית יוסף הבין שרש"י סבור כדעת הרא"ש והרמב"ם, כך שכלל אין כאן מחלוקת).

[2] הריטב"א הקשה על רש"י: קושיא ראשונה: הגמ' התנסחה: "שוכר עליהם", משמע שאין מגבלה כספית לשכירות העובד החלופי. קושיא שנייה: לפי דברי רש"י יוצא שאין הבדל בין פיטורין בדבר האבד לבין קבלן שמתפטר בדבר שאינו אבד, בדבר שלא אבד יד הקבלן על התחתונה, וכך גם בדבר שלא אבד ע"פ הסבר רש"י שהפועל הראשון רק משלם מה שהיה אמור לקבל, אבל לפי ביאור הרא"ש יש הבדל בניהם, שבדבר האבד הפועל משלם מכיסו.

[3] הגמ' במסכת בבא מציעא דף עו עמוד ב סייגה: ניתן לשכור קבלן חלופי ויקר יותר רק במציאות בה לא ניתן להשיג קבלן שיערוך את האירוע במחיר שהציע הקבלן הראשון, שאז אין ברירה אלא לשלם יותר בכדי לסיים את העבודה, אבל אם ניתן למצוא קבלן אחר שיעשה את העבודה באותו סכום שהציע הקבלן הראשון - אין לבעה"ב אלא תרעומת (כלשון הגמ'), אך אין לו יכולת להוציא עוד מעות מהקבלן הראשון. וכ"פ השו"ע בסימן שלג סעיף ז: "אבל אם יש פועלים לשכור בשכרן... בין שכיר בין קבלן - אין לו עליהם אלא תרעומת".

הסמ"ע בס"ק כט ביאר: מכיוון שניתן למצוא קבלן חלופי - אין דינו כדין דבר האבד, אלא ככל התפטרות רגילה שבפועל ידו על העליונה ומקבל שכר על חלק העבודה היחסי שעשה, ובקבלן ידו על התחתונה, (כלומר יש לחשב את חלק העבודה הנותר, ואם העבודה התייקרה, ובעה"ב יצטרך לשלם יותר על חצי העבודה הנותר - בעה"ב יכול לקזז סכום זה משכרו של הקבלן).

[4] כך גם מובא בהגהות אשרי (מסכת בבא מציעא פרק ו סימן ב) בשם מהרי"ח: "ואם דבר האבד שעל ידי גרמתו נעשית אבד - נראה לי דחייבים לשלם כל הפסידו משום דינא דגרמי". מהרי"ח הקשה על כך: הגמ' כתבה שרק אם המעסיק תפס מנכסי הפועל (עד ארבעים וחמישים) - יכול לגבות לצורך השלמת העבודה, אך היא לא חייבה את הפועל לשלם גם בלי שהמעסיק יצטרך לתפוס, (מדוע המעסיק צריך לתפוס מנכסי הפועל, הרי כעת אמרנו שהפועל בכל מקרה חייב לשלם על הנזקים)? מהרי"ח הסביר: בגמ' מדובר שלא נגרם הפסד למעסיק, כך שאין מקום לחייב מדינא דגרמי, אבל לעולם אם נגרם הפסד למעסיק בגלל הפיטורין - ניתן לחייב את הפועל מדינא דגרמי.

[5] צריך לציין, שיש הבדל בין שיטת הריטב"א ובין שיטת תרומת הדשן והגהות אשרי, שלדעתם הפועל ישלם על כל הנזק מדינא דגרמי, גם אם זה יותר משווי שכרו, אך לדעת הריטב"א העובד ישלם רק עד גובה שכרו ולא יותר.

וכן נראה שהבין הנתיבות בס"ק יד: לדעת תרומת הדשן והגהות אשרי, יש חיוב לשלם על כל הנזק שנגרם, אך לדעת השולחן ערוך, יש חיוב רק עד גובה דמי שכרו של הפועל שהתפטר ולא מעבר לכך.

[6] המקור לדין זה, הוא מדברי הגמרא במסכת כתובות דף עה עמוד ב, בדין מקדש אישה ובא עליה, ונמצאו בה מומים, שחייב בכתובתה, שכן אנו אומרים חזקה אין אדם שותה בכוס אא"כ בודקו יפה.

[7] הדוגמא המובאת שם: מום שאירע למקח באמצע הדרך, כגון הקונה סוס ונסע עליו, ובאמצע הדרך מצא מום בסוס, והלקוח נסע על הסוס בחזרה לעיר בכדי לתבוע בחזרה את כספו, אך המוכר טוען שהלקוח השתמש במקח לאחר שראה את המום, במקרה זה י"ל שאנו רואים שהלקוח לא מחל, ואדרבה הוא חוזר בכדי לתבוע את המוכר, ורק בגלל ההכרח הוא רוכב על הסוס. האורחות משפט סיים בצע"ג.

[8] הסמ"ע בס"ק יב הסביר: דין זה נלמד מדברי רבנו יונה בדיני הונאה, שאם המתאנה יכול לחזור בו, ולא אמר במפורש שמעוניין במקח - גם המאנה יכול לחזור בו, לכן גם כאן המוכר גם יש לו אפשרות לחזור בו.

[9] כך כתב הסמ"ע בס"ק יא: מום במקח אינו דומה לדיני הונאה. בהונאה המקח קיים ורק יחזיר את המעות שהונה, שכן מדובר במקח שלם ללא מום, אלא הלקוח נתן למוכר יותר משוויו. אבל במקח פגום, יש חיסרון בגוף המקח, לכן הלקוח יכול לומר במקח שלם אני חפץ.