נתנאל בנם של טובה ושמואל-צבי. נולד ביום כ"ה בניסן תשנ"ב בבני ברק.
עד גיל שנתיים גדל בקריית הרצוג שבבני ברק, אז עברה המשפחה ליישוב הקהילתי נוף איילון שבמועצה האזורית גזר. נתנאל למד בבית הספר היסודי "שלהבת" בשעלבים, ואחר כך בחטיבת הביניים "שעלבים". בכיתה ט' עבר לישיבה התורנית תיכונית "נתיבות יוסף" במצפה יריחו, מתוך תחושה שזה המקום המתאים להתפתחותו.
בישיבה התמסר נתנאל ללימודיו גם מחוץ למסגרת הפורמלית. מסירות, נתינה והתנדבות אפיינו אותו הן בישיבה והן מחוצה לה. הוא היה נער פעיל ושמח, שהשכיל לתעל את כוחותיו לעשייה חברתית.
נתנאל הדריך בתנועת "בני עקיבא", בסניף "טספה" (תקווה באמהרית) בגדרה – והמשיך בכך במהלך שנות לימודיו בישיבה על אף הקושי שבנסיעות ממצפה יריחו.
ברגישותו ובצניעותו הצליח נתנאל להתחבר למשפחות ולחניכים ולפעול בשקט, וזכה לכבוד ולהערכה מצד הקהילה האתיופית בקרבה פעל הסניף. בעשייתו, עמדו מול עיניו ערכים של אהבת התורה והעם. לאחר שעזב את תפקידו כמדריך המשיך לדאוג לחניכיו ושמר על קשר עם הסניף. גם כשהגיע לסניף בנוף איילון, ידע להושיט יד לחבריו בעזרה מעשית או בעצה טובה, ואף מצא זמן להשתתף במשחקי טניס או כדורגל בימי שישי. מידותיו הטובות ניכרו אפילו בזמן ששיחק: "בקבוצה שלו היה כיף לשחק, כי הוא היה תמיד דואג לשתף" סיפר דוד מילר, חברו.
נתנאל אהב את הארץ, וטייל עם חבריו ועם משפחתו לאורכה ולרוחבה. תמיד היה מהראשונים בטור, כשעל גבו נשא ציוד, לטובת הכלל, או את אחד מאחיו הקטנים.
בכיתה י"ב התלבט לגבי המשך דרכו. נתנאל לא הלך עם הזרם, הוא היה שקול והעלה דילמות בתחנות שונות בחייו. בסופו של דבר החליט ללמוד בישיבת ההסדר "מעלות יעקב" במעלות. נתנאל העריך מאוד את רבני הישיבה ואת האווירה הרצינית ששררה בה, ואף זכה ללמוד תקופה מסוימת בחברותא עם ראש הישיבה הרב יהושע ויצמן. נתנאל התמיד בלימודיו, הציב לעצמו מטרות ולא שקט עד שעמד בהן. "הלימוד עימו היה משימה," מעיד דוד סבתו, חברו לישיבה, "אי אפשר לטייח ולהעביר סוגיות קשות, אלא יש להסבירן עד הסוף".
"איש של אמת," מכנה אותו שרון, חברו לספסל הישיבה, "כל חייו היו חיי אמת, חתירה לאמת, להבין כל דבר תורני ולא תורני. לשאול, לחקור, להקשות, לשבת שעות על הסוגיה עד שהדברים יתבררו לאשורם וישבו על הלב – לא משנה כמה זמן זה ייקח, העיקר הוא שהקושיה תיפתר".
נתנאל רצה להתגייס ליחידת חי"ר מובחרת, אך בגלל המספר הגבוה של המשקפיים, הדבר נמנע ממנו, וכך הגיע לחיל התותחנים. נתנאל עבר טירונות בבסיס "שבטה" והמשיך עם חבריו להכשרה בפלוגה מבצעית.
גם לשירות הצבאי התייחס ברצינות שאפיינה אותו. עוד לפני גיוסו התאמן כדי לשמור על כושר גופני גבוה, וכחייל היה ספורטאי מעולה, משקיען, ועשה הכול מתוך דבקות בערכים בהם האמין.
"תמיד עם חיוך, בחור רציני, דבק בלימוד, תמיד עוזר, נותן יד בשמחה" מעיד עליו חברו מתי ילובסקי. במסעות, היה נתנאל מעודד ודוחף את המתקשים ללכת. "הוא היה אחד שתמיד קופץ לעזור בכל הזדמנות," ממשיך ומספר מתי, "באחד המסעות הראשונים שלנו, שארך משהו כמו עשרה קילומטרים, לאחד החבר'ה, שסחב את האלונקה, נקרעה הגומייה שמחברת בין המנשא לאלונקה עצמה … נתנאל הגיע, תפס את האלונקה והלך איתה את כל המסע".
"ידעת תמיד מתי לצחוק ולעשות שטויות," הוסיף חבר אחר, "אבל ידעת גם מתי הזמן לעצור ולראות שאף אחד לא נפגע. היית מתעניין באמת בשלומו של כל אדם, לא היית מרבה בדיבורים אלא במעשים".
את רגעי הפנאי המעטים שהיו לו בצבא ניצל לתפילה וללימוד תורה. "תמיד היה לו ביד או בכיס ספר לימוד," סיפר מתי, "ובכל הפסקה קטנה או 'זמן מת' הוא היה שולף אותו". חברו יוסף תאר כיצד הצליח נתנאל לנצל זמן של המתנה לנסיעה מבצעית, עלה מולו בקשר הפנימי, ושאל: "אולי יש לך דבר תורה להגיד…"
לאחר מותו נמצאו באפוד שלו סידור, חומש דברים, והספר "הלכות צבא".
הקרב האחרון
נתנאל וחבריו הוצבו בגבול ישראל-מצרים.
ביום שישי, ערב שבת "שובה", חדרו חמישה-עשר מסתננים מאפריקה לתחום ישראל באזור הר חריף, ונתפסו על ידי חיילי יחידת "קרקל". נתנאל וחבריו הוזעקו לתגבר ולאבטח את הכוח.
שלושה מחבלים מארגון "אנסאר בית אל-מקדס", ניצלו את מעברם הבלתי חוקי של המסתננים, עקבו אחרי הכוח שהגיע לתגבר, התקרבו אליו דרך מקטע נסתר, ופתחו באש. נתנאל היה הקרוב ביותר למחבלים והראשון להגיב. הוא זיהה את מקור האש, ועוד בטרם הספיק לחבוש קסדה, החל לירות לכיוונם ולרתק אותם, עד שנהרג מן הירי. לוחם נוסף נפצע בהתקלות.
המחבלים שלבשו בגדים אזרחיים, נשאו עימם כלי נשק ואמצעי לחימה רבים. כאשר אחד מהם נשא על גופו מטען נפץ רב עוצמה. הם תכננו מסע הרג נרחב, אך הפיגוע החמור שאמור היה להתבצע בשטח מדינת ישראל סוכל, ולאחר רבע שעה של לחימה כל המחבלים נהרגו ע"י כוחותינו.
נתנאל יהלומי הי"ד נפל בקרב גבורה בגבול מצרים ביום ה' בתשרי תשע"ג.
בן עשרים היה בנפלו. יהי זכרו ברוך.