תשלום על שירותי הובלה

בית הדין

כח אדר התשעז | 26.03.17

הרב ישועה רטבי

המקרה

לנתבע הייתה צרכנייה באחד הישובים, הנתבע זכה במכרז מטעם המועצה בגוש עציון לספק מוצרי מזון לבתי ספר בגוש. לצורך הובלת המוצרים סיכמו הנתבע ושותפו, שהתובע יוביל את המוצרים במשאית הקירור שברשותו.

התובע סיפק שירותי הובלה עבור הנתבע במשך כשמונה חודשים. לדברי התובע חלק מהשכר עבור ההובלה עדיין לא שולם.

כמו כן הצדדים סיכמו שהתובע יעסיק עובדים צעירים (במחיר זול) שיעזרו בהובלה, והנתבע ישלם עבור עבודתם.

צריך לציין, לנתבע היה שותף בעסק והשותף לא נכח בדיון.

טענות התובע

התובע הציע לנתבע שתי אפשרויות: 1)- לשלם על כל הובלה 1,200 ש"ח ללא חשבונית. 2)- לשלם על כל הובלה 1,400 ש"ח עם חשבונית. מעבר לכך הנתבע צריך לשלם עבור שכר העובדים שעזרו בהובלה.

כל עוד שהנתבע לא ביקש חשבונית - מבחינת התובע החשבון היה ע"פ האפשרות הראשונה: 1,200 ש"ח עבור כל הובלה.

במהלך השמונה חודשים היו 27 הובלות לגוש עציון, ס"ה התובע חייב לנתבע: 32,400 ש"ח. (27 הובלות כפול 1,200 ש"ח).

על סכום זה צריך להוסיף עוד 3,150 ש"ח עבור שכר העובדים.

על סכום זה צריך להוסיף עוד 700 ש"ח עבור הובלה נוספת לעין כרם.

סך הכל החוב היה: 36,250 ש"ח.

התובע מודה שכבר קיבל מהנתבע את הסכומים הבאים:

הנתבע שילם במזומן: 22,000 ש"ח.

כמו כן הנתבע נתן לתובע במכולת מצרכי מזון בשווי 4,000 ש"ח.

כמו כן הנתבע נתן המחאה לתובע (תשלום שהועבר לגמ"ח) בסך 2,500 ש"ח

סך כל החוב שהנתבע חייב לתובע הוא 7,750 ש"ח.

מכיוון שהעסק היה של שני שותפים, טוען הנתבע: שותף אחד (שלא נכח בדיון) מוכן לשלם חצי מהסכום הנ"ל, וכעת הוא תובע את השותף השני (הנתבע בדיון) על מחצית מהסכום, דהיינו על 3,875 ש"ח.

במהלך הדיון, התובע אמר שמוותר על סכום ההובלה לעין כרם, כך שמסכום התביעה יורדים 700 ש"ח, הדיון בסופו של דבר התעגל לסכום של 3,500 ש"ח.

טענות הנתבע

הנתבע ביקש מהתובע מספר פעמים שיביא לו חשבוניות, הנתבע חזר והדגיש: ללא חשבונית - אין תשלום. כל בעל חוב שהביא חשבונית - קיבל מהנתבע מיד את תשלום החוב, אך התובע כלל לא נתן חשבונית.

העסקת התובע הייתה מול השותף השני שלא נוכח בדיון, השותף שילם לתובע. כעת הנתבע נמצא בסכסוך עם השותף השני.

התובע טוען שהסכום שנקבע הוא 2,200 ש"ח עם חשבונית עבור כל הובלה, (ולא 1,400 ש"ח עם חשבונית כדברי התובע).

התובע מודה שהעבודה נעשתה במהלך שמונה חודשים, רק הנתבע לא יודע כמה הובלות נעשו ע"י התובע, איזה סכום שולם ואיזה סכום עדיין לא שולם. הנתבע לא מאמין לתובע ולא מאמין לשותף שלו. והוא חושש אולי התובע כבר קיבל את כל הסכום מהשותף השני וכעת רוצים להוציא ממנו עוד כסף.

התובע עוד טוען שהפסיד בתשלומי המס בחישוב השנתי, בגלל שלא קיבל את החשבוניות מהתובע.

הנתבע הוסיף: אשתו של התובע אמרה לנתבע, שהשותף השני נתן לתובע 5,000 ש"ח, אך התובע מכחיש זאת וטוען שהשותף השני שילם לתובע רק 1,500 ש"ח.

השאלות לבירור:

א. דין איני יודע אם פרעתיך.
ב. שותף שלא יכל לדעת מפירעון החוב.
ג. האם הדרישה להביא חשבונית דומה למתנה: אל תפרעני אלא בעדים.
ד. הפסדים שנגרמו לנתבע בגלל שלא קיבל חשבונית.
ה. שותף שלא נכח בדיון.
ו. ערבות השותפים.

א- איני יודע אם פרעתיך

הנתבע מודה שהתובע עבד עבורו במשך כשמונה חודשים. בתקופה זו הנתבע קיבל את שכרו מהמועצה בגוש עציון, לא התקבלו תלונות על כך שמוצרי המזון לא הגיעו ליעדם, משמע שהתובע אכן עשה את עבודתו והוביל את מוצרי המזון ליעדם. השאלה היא א"כ אינה האם בכלל יש חוב כלפי התובע, אלא ברור שהיה חוב והשאלה היא האם הנתבע פרע את חובו.

הגמ' במסכת בבא קמא דף קיח עמוד א דנה בהבדל בין שתי השאלות הנ"ל, בין אדם שטוען מעולם לא הייתי חייב לך ובין אדם שטוען אכן הייתי חייב לך אך איני יודע אם עדיין אני חייב לך.

בגמרא מובא: "איתמר: (התובע טוען טענת ברי:) מנה לי בידך, והלה אומר איני יודע, (הנתבע טוען טענת שמא) - רב הונא ורב יהודה אמרי: חייב (הנתבע לשלם), ור"נ ור' יוחנן אמרי: פטור, (הנתבע פטור מלשלם. רש"י כתב: הנתבע חייב בשבועת היסת, שכן אפ' אם היה טוען ברי שלא חייב כלום, היה צריך להישבע). רב הונא ורב יהודה אמרי: חייב, ברי ושמא - ברי עדיף; ר"נ ור' יוחנן אמרי: פטור, אוקי ממונא בחזקת מריה". (הנתבע מוחזק במעות, ונעמיד ממון בחזקת בעליו).

הרא"ש (סימן לב) הביא מספר הלכות שיוצאות מדברי המשנה והגמ':

א. התובע את חברו שחייב לו מנה, והנתבע אומר איני יודע אם בכלל לוויתי ממך - פטור מלשלם, אבל חייב בשבועת היסת. (דברי רב נחמן ורבי יוחנן: העמד ממון על חזקתו ולא אומרים בריא ושמא ברי עדיף. השב שמעתתא {ב ז} כתב: גם רב נחמן מסכים שבריא ושמא, ברי עדיף, אך כאן זהו ברי וברי, שכן לשמא של הנתבע מצטרפת חזקת ממון שברשותו, כך שיש כאן בריא מול בריא, ולכך הנתבע פטור מלשלם).
ב. מכיוון שהנתבע טען טענת שמא, אם רוצה לצאת ידי שמים - ישלם לתובע. (דברי רבי חייא בר אבא בשם רבי יוחנן).
ג. התובע את חברו שחייב לו מנה, והנתבע מודה על עצם החוב, רק אומר אולי החזרתי את חובי, (איני יודע אם פרעתי) - חייב לשלם, במקרה זה יש ללווה חזקת חייב, שהרי הודה שלווה, ולחזקת החיוב אנו מצרפים את טענת הברי של המלווה ובכך ניתן להוציא מיד הנתבע. לקמן נביא ארבעה טעמים לדין זה.
ד. אדם שמעצמו בא לחברו (ללא כל תביעה), והודה שגזלו או שלווה ממנו, אך הוא מסופק אולי החזיר את חובו - פטור מלשלם, אך צריך המודה לשלם בכדי לצאת ידי שמים. (גם רב נחמן ורבי יוחנן יודו בזה לרב הונא ורב יהודה).
ה. אדם שמעצמו בא לחברו ואומר אני מסופק על עצם החוב, אולי אני חייב לך - אינו צריך לשלם גם בבא לצאת ידי שמים.

במקרה שלנו התובע טוען טענת ברי: הנתבע ושותפו חייבים לי 7,750 ש"ח. הנתבע לעומת זאת מודה עקרונית על העבודה שבוצעה, אלא שטוען אולי אני או שותפי החזרנו את חובי, טענה זו נקראת בגמ': "איני יודע אם פרעתי", וע"פ ההלכה הנתבע חייב לשלם לתובע סכום זה. בדברי הפוסקים מצאנו ארבעה טעמים מדוע הנתבע חייב לשלם:

א. הקובץ שיעורים (ח"ב ס"ג) הסביר: אין ספק מוציא מידי וודאי. דהיינו, אין ספק פירעון מוציא מידי וודאי חיוב של התובע שאכן ביצע את עבודתו.
ב. השב שמעתתא הסביר: כאן הורעה חזקת הממון שיש לנתבע, שכן הנתבע מודה בעצם החוב, לכן חוזרים לדין שברי ושמא, ברי עדיף, והנתבע חייב לשלם.
ג. המשנה למלך (הלכות שאלה פרק ד הלכה א) הסביר: טענת השמא של הנתבע גרועה, שכן אילו באמת היה פורע את החוב - היה יודע זאת בוודאות, ומכיוון שהוא מסתפק וודאי שלא פרע את חובו.

הנתיבות בס"ק ז ביאר את הטעם להבדל בין שתי הטענות הנ"ל: כאשר הנתבע טוען 'איני יודע אם פרעתי חובי' - טענתו נחשבת לטענת שמא גרועה. זאת מכיוון שמוטלת חובה על כל לווה לדעת האם פרע את חובו או לא פרע, ומכך שהלווה אומר איני יודע אם פרעתי - אנו חוששים שמא הוא משקר, ובאמת הוא לא פרע את החוב. (אומנם אם ברור לב"ד, שהנתבע באמת לא יודע - לא חושדים בו שהוא משקר). אבל כאשר הלווה טוען 'איני יודע אם אני חייב' - הלווה נאמן, שכן לא הייתה מוטלת עליו שום חובה, שהרי הוא סבור שהוא כלל לא חייב כלום.

ד. הט"ז (סעיף כה) נשאל: לווה שפרע את חובו למלווה. לאחר מכן טוען המלווה שקיבל מהלווה מטבע אחת מזויפת, הלווה טוען: איני יודע אם באמת מטבע זו הייתה בין המטבעות שהבאתי לך בתשלום חובי.

הט"ז ענה: כאשר הלווה טוען: 'איני יודע אם לוויתי' - הלווה פטור מלשלם (כנ"ל בדין א). הטעם לכך: רק עכשיו נולד הספק, כך שיש להעמיד אותו על חזקתו שהייתה קודם לכן, שהוא לא היה חייב כלום. אבל כאשר הלווה טוען: 'איני יודע אם פרעתי' - חייב לשלם (כנ"ל בדין ג). זאת מכיוון שהלווה הודה על עצם ההלוואה, כך שהוא מוחזק כחייב בתשלום, ואנו נעמיד אותו על חזקתו שהייתה לפני שנפל הספק (חזקת קמא), וזו חזקת החיוב שלו כלווה, ולכך חייב לשלם.

לאור זאת סיים הט"ז: במקרה הנ"ל, לא ניתן לחייב את הלווה. שבכל מקרה בו נופל ספק - יש להעמידו בחזקת קמא. ולאחר הפירעון, החזקת קמא של הלווה עומדת על כך שאין הוא חייב.

הפתחי תשובה בס"ק כז כתב על הנדון של הט"ז: הש"ך בסימן רלב ס"ק טו פסק בשם מהרשד"ם (חלק ג סימן פ): קונה ששילם למוכר עבור חפץ, ולאחר מספר ימים המוכר טוען שחלק מהמעות שקיבל היו מזויפות, (המוכר טוען ברי שהמעות מזויפות, והקונה טוען ברי שהן לא מזויפות) - הקונה נשבע ונפטר, אבל אם הקונה טוען טענת שמא, הוא לא בטוח שהמעות המזויפות באמת שלו או שהתערבו למוכר מאדם אחר - הקונה חייב לשלם, שנחשב כמו לווה הטוען איני יודע אם פרעתי לך את החוב. ובמקרה שהמוכר טוען שמא קיבל מעות מזויפות, והקונה טוען בוודאות שנתן מעות טובות - הקונה פטור מלשלם. (בניגוד לט"ז שתמיד פטר את הלווה, מהרשד"ם פטר את הלווה רק אם טוען טענת ברי).

גם מדברי שו"ת פנים מאירות (חלק א סימן ס) יש מקום לחייב את הנתבע. היסוד של הפנים מאירות הוא שחובו של הנתבע קיים עד אשר יבוצע בירור מדויק שאכן הנתבע שילם את כל חובו. במקרה שלנו שני הצדדים מודים שבירור זה טרם נעשה, התובע והנתבע לא ישבו וערכו חישוב מדויק כמה סכום כבר שולם. הפנים מאירות פסק: כל עוד שבירור זה לא נעשה יש להחיל על הנתבע דין איני יודע אם פרעתיך ויהיה עליו לשלם את סכום התביעה, רק לאחר בירור יסודי יוכל הנתבע לטעון איני יודע אם אני חייב לך.

ב- שותף שלא יכל לדעת מפירעון החוב

התוספות במסכת בבא קמא דף מו עמוד א (ד"ה דאפילו) הקשו: יורש שאומר: 'חמשין אית ליה וחמשין לית ליה' - אנו מחייבים אותו בשבועה כדין מודה במקצת ואומרים: מה לי הוא ומה לי אבוהא, א"כ נאמר אותו דבר גם ביורש שאומר: 'חמשין ידענא וחמשין לא ידענא', נחייב אותו בשבועה ונאמר: מה לי הוא ומה לי אבוהא? התוס' ענו: יורש שאומר: 'חמשין ידענא וחמשין לא ידענא' - לא חייב שבועה, שכן היורש לא יכול לדעת על כל חובות אביו. ומכאן הסיקו התוס': גם באדם שלא יכל לדעת - לא אומרים מתוך שאינו יכול להישבע משלם. וכ"פ הרא"ש (פרק ו סימן טז).

הש"ך בסימן עב ס"ק נא: כתב: לדעת הרמב"ם (הלכות שאלה פרק ה הלכות ו-ז), גם כאשר לא יכל לדעת, (כגון בפיקדון) - אומרים מתוך שאינו יכול להישבע משלם.

הש"ך תירץ את קושיית התוס': רק ביורשים בגלל דין טענינן אנו לא אומרים מתוך שאינו יכול להישבע משלם. דהיינו היורשים הם לא הבעלי דבר, אלא אביהם הוא הבעל דבר, לכן הב"ד טוענים ליתומים טענה שאביהם יכל לטעון, ומכיוון שהאב יכל לטעון: חמישים אני חייב וחמישים אני בוודאות לא חייב, ובכך היה נשבע ונפטר, לכן גם כאן טוענים ליתומים ופוטרים אותם מלשלם.

הש"ך פסק כדברי הרמב"ם: "לדעת התוס' וסיעתם, א"כ פעמים הוי משואיל"מ ופעמים לא, ונצטרך לחקור אימתי הוה ליה לידע ואימתי לא ה"ל לידע, וזה דוחק, דכי נתנה התורה דבריה לשיעורין?! וגם לא מצינו בש"ס בשום מקום לחלק בכך, אלא נראה כהרמב"ם וסיעתו".

הטור כתב בשם בעל התרומות (מובא בשלטי דיבורים מס' שבועות דף ל עמוד א): מתי אנו אומרים שאם הנתבע אומר 'איני יודע' - חייב לשלם? רק כאשר הנתבע הוא הלווה עצמו, אבל אם הלווה מת, והנתבעים אלו היורשים שלא יודעים האם אביהם באמת חייב לתובע - פטורים היורשים, שכן אילו האב היה קיים, היה יכול לטעון שפרע את חובו ולהיפטר, ואף הב"ד טוענים ליורשים שהאב פרע ונפטרים מלשלם[1]. היורש לא פשע בכך שלא ידע מחובות אביו, הוא לאמור לדעת עליהם, לכן למרות שטוען איני יודע אם פרעתיך, בכ"ז כאשר הלווה לא אמור לדעת הוא פטור מלשלם. וכ"פ המחבר בסימן עה סעיף טז.

הקצות בס"ק טז כתב: בשו"ת מהר"א בן חיים (ח"ב סי' א'), הוכיח מדברי בעל התרומות, שאם הלווה לא אמור לדעת, הוא פטור מלשלם גם כאשר טוען איני יודע אם פרעתיך. הקצות העיר: דבריו נכונים רק לפי שיטת התוס' והרא"ש, אבל לפי שיטת הרמב"ם, גם כאשר לא היה אמור לדעת - חייב לשלם, לא ניתן ללמוד מדין יורשים ששם פטור בגלל דין טענינן.

לעיל ראינו מספר טעמים מדוע האומר איני יודע אם פרעתי - חייב לשלם. הנתיבות בס"ק ז ביאר: טענתו נחשבת לטענת שמא גרועה. זאת מכיוון שמוטלת חובה על כל לווה לדעת האם פרע את חובו או לא פרע. מכאן משמע שבמקום שהוא לא אמור לדעת על החוב - פטור גם אם אמר איני יודע אם פרעתי. (בפסקה הבאה תובא הסתייגות שמדובר כאשר אין פשיעה), אבל הט"ז ביאר: בכל מקרה בו נופל ספק - יש להעמידו בחזקת קמא, לכן האומר איני יודע א פרעתי את החוב החזקת קמא שלו היא חזקת חייב. מכאן משמע שגם כאשר הוא לא אמור לדעת על החוב בכ"ז יש ללכת אחר חזקת קמא וחייב לשלם.

הנתיבות בס"ק ה כתב: גם לדעת המשנה למלך (הלכות שאלה פרק ד הלכה א), הלווה פטר כאשר לא היה אמור לדעת על החוב. הנתיבות פסק: אדם שאומר איני יודע אם פרעתי את החוב, והוא לא אמור לדעת - פטור מלשלם, אומנם אם חסרון הידיעה נובע בגלל פשיעתו - חייב לשלם. לכן מעסיק שאמר לחנווני שישלם לפועלים, החנווני טוען ששילם לפועלים, אך הפועלים טוענים שלא קיבלו - שניהם נשבעים וגובים מהמעסיק. ולכאורה המעסיק יוכל לומר שלא יכל לדעת האם החנווני שילם, ואמרנו שאם לא יכל לדעת - פטור גם באומר איני יודע אם פרעתי? אלא כ"ז רק בתנאי שאין פשיעה, אך במקרה זה יש פשיעה בהעברת התשלום דרך החנווני, לכן המעסיק חייב לשלם.

הרדב"ז (חלק ד סימן סט) דן באישה שקנתה בגד בהקפה, ולפני גירושיה הבעל לא מוכן לשלם על הבגד וטוען שלא היה אמור לדעת על החוב. הרדב"ז פסק: מתי אנו פוסקים שהאומר איני יודע אם פרעתיך - חייב לשלם? רק כאשר הלווה אמור לדעת מהחוב, אך אם יש אומדנה וסברה טובה שהוא אכן לא ידע מהחוב - הבעל פטור מלשלם.

ג- אל תפרעני אלא בעדים

הנתבע הדגיש מספר פעמים שהוא ישלם רק לאחר קבלת חשבונית, וללא חשבונית לא יהיה תשלום. כאן נעשה תנאי בין הצדדים וכל תנאי שבממון תקף.

דין דומה מצאנו במלווה המתנה עם הלווה שיפרע רק בנוכחות עדים, התנאי תקף והלווה לא יכול לומר שפרע ללא נוכחות העדים, שכן יש כאן 'אנן סהדי', שאילו היה הלווה פורע, היה עושה זאת בנוכחות עדים, ומכיוון שאין עדים על הפירעון - אנן סהדי שלא פרע, כמבואר בגמ' במסכת שבועות דף מא עמוד ב ובסימן ע סעיפים ג-ה.

אומנם יש לדחות זאת בגלל מספר טעמים:

א. הסמ"ע בס"ק יא הדגיש: מדובר שיש עדים שאכן היה תנאי בין המלווה ללווה שהלווה יפרע את חובו רק בנוכחות עדים, אם אין עדים על התנאי - הלווה יכול להכחיש שכלל לא היה תנאי כזה. וכ"פ הש"ך בס"ק ח[2].
ב. המשנה למלך (הלכות מלוה ולוה פרק טו הלכה א) כתב: אם המלווה מודה שקיבל חלק מהסכום ללא עדים - נאמן הלווה לומר ששילם את כל החוב ללא עדים, שכן החזקה שהלווה לא יפרע ללא נוכחות עדים הורעה ברגע שהמלווה הסכים לקבל חלק מהסכום ללא עדים^{^[3]}.
ג. הנתבע ושותפו שילמו במספר הזדמנויות ללא חשבונית, ובכך ביטלו את החזקה שנצרת מהתנאי.

הרא"ש (סימן יא) כתב: צריך שהלווה יסכים לתנאי זה כמו בכל תנאי שדורש את הסכמת שני הצדדים, אך אם הלווה מחה ולא הסכים לתנאי, (הלווה לא הסכים לפרוע רק בנוכחות עדים) - הלווה לא חייב לפרוע לו בנוכחות עדים. וכן פסק הש"ך בס"ק ט: ע"פ ניסוח הרמב"ם משמע, שמדובר בלווה שלא מחה כנגד התנאי, כאן אין אומדנא דמוכח, כי הלווה סומך על כך שמחה והתנגד לתנאי ואמר שיפרע ללא עדים[4].

ע"פ דברי הרא"ש ופסיקת הש"ך, התנאי לא חל כי התובע ציין בתחילת העסקתו שלא יביא חשבונית אלא רק בתוספת תשלום.

ד- הפסדים שנגרמו לנתבע בגלל שלא קיבל חשבונית

התובע היה צריך להביא חשבונית לנתבע, החשבונית נחשבת כעין שטר חוב בו נותן השירות (התובע בעל חברת ההובלות) מבקש את שכרו ממקבל השירות (הנתבע). מקבל החשבונית יכול לקבל בחזרה את סכום המע"מ (החזר מס תשומות) כפי שכתוב בחשבונית.

התובע לא העביר חשבונית לנתבע, כעת הנתבע סגר את העסק, והתיק במס ג"כ נסגר ולא ניתן יותר לקבל החזר מהמס, כך שנגרם הפסד לנתבע.

הפסד זה שגרם התובע לנתבע מוגדר ע"פ ההלכה כגרמא, ובדיני גרמא לא ניתן לחייב בדיני אדם אלא רק בדיני שמים.

אומנם התובע תופס ברשותו סכום כסף שצריך לשלם לתובע (עבור ההובלות), השאלה היא האם יכול הנתבע לתפוס את הסכום שהתובע הפסיד לו בהחזרי המס, השאלה לדיון היא, האם יכול אדם לתפוס ממי שחייב לו בדיני שמים?

ניזק שתפס מאדם שחייב לו בדיני שמיים - אם החיוב בידי שמים הוא חיוב תשלום (אלא שב"ד לא גובים) כדברי המאירי (מס' ב"ק דף נו.) - יכול הניזק לתפוס מעצמו מנכסי המזיק, שכן המזיק החייב בדיני שמים נקרא גזלן, דהיינו יש גם חיוב ממוני מעבר לענישה בידי שמים.

אבל הקצות בסימן כח בס"ק א כתב בשם ריב"ש (סי' שצב ד"ה ובנדון זה ג"כ): לא ניתן לתפוס ממון של אדם החייב בדיני שמים, (כגון אדם שהזיק בגרמא וכד'), ואם תפס - מוציאים ממנו. "וכן כתב הש"ך בס"ק ב בשם מהרש"ל (יש"ש סימן ו): התובע אינו יכול לתפוס את ממון העדים שנמנעו מלהעיד, ואם תפס - מוציאים ממנו.

הפתחי תשובה בסימן כח ס"ק ו כתב: הש"ך בסימן עה בס"ק כו חזר והביא את דברי ריב"ש, שגם לדעת הרמב"ן (מס' ב"מ דף ה: ד"ה מדקאמרינן), אסור לתפוס מאדם שחייב בדיני שמים.

הגאון רבי עקיבא איגר (סימן כח על דברי הש"ך) כתב: הנימוקי יוסף (מסכת ב"מ דף לח.) כתב: לדעת הרשב"א והר"ן, אם אדם תפס ממי שחייב לו בדיני שמים - לא מוציאים ממנו. הגר"ע אייגר סיים: "נמצא דין זה תלוי באשלי רברבי במחלוקת הראשונים. ולדינא יש לעין אם יכול התופס לומר קים לי כהסוברים דמהני תפיסה".

התומים בס"ק ד כתב: לא ניתן לתפוס מאדם שחייב לו בדיני שמים, ורק אדם שחייב לו ממון אך בגלל שגם חייב מיתה הוא פטור מלשלם בקים ליה בדרבה מיניה - יכול הניזק לתפוס. וכ"פ הנתיבות בס"ק ו.

המשנה למלך (הלכות מלוה ולוה פרק ד הלכה ו) כתב: "מאחר שהתפיסה עצמה במחלוקת היא שנויה אי מהני אי לא - אין לומר קים לי (לא ניתן לתפוס ולומר קים לי כדעת המאירי שהתפיסה מועילה), כמו שהשרישונו הרבנים האחרונים".

אבל כנסת הגדולה (הגהות טור חושן משפט סימן כח בס"ק כה) כתב: במקרים בהם לכו"ע המזיק חייב בדיני שמים - אם תפס לא מוציאים ממנו, אבל במקרים שיש בהם מחלוקת בין הפוסקים האם חייב בדיני שמים או לא חיב בדיני שמים - אם תפס מוציאים ממנו. (כך גם כתב בהגהות בית יוסף חושן משפט סימן כה בס"ק לד).

מדברי הפוסקים נראה שלא ניתן לתפוס מעות גם כאשר המזיק חייב לתופס בדיני שמים. אומנם דיון זה איננו רלוונטי מכיוון שהנתבע הודה שהיה חייב לתובע 59,400 ש"ח (2,200 ש"ח לכל הובלה כפול 27 הובלות), אך כאן זהו מקרה הפוך מהמצוי בו דווקא התובע טוען שהחוב הוא פחות ממה שהנתבע טען, לטענת התובע החוב היה 32,400 ש"ח. (1,200 ש"ח לכל הובלה כפול 27 הובלות). כך שההנחה שהנתבע היה מקבל ממס הכנסה כבר כלולה בהפרש בין הסכומים.

ה- שותף שלא נכח בדיון

שותפים תובעים - בגמ' במסכת כתובות דף צד עמוד א מובא: שני שותפים שתבעו אדם לדין תורה, שותף אחד הגיע לדיון ושותף שני לא הגיע, והנתבע חויב בשבועה - השותף שלא היה בדיון לא יכול לדרוש מהנתבע שישבע שוב על חלקו, (גם אם הוא לא היה בעיר), שכן מספיק שהנתבע ישבע פעם אחת לאחד השותפים, ושבועה זו מועילה גם לשותף השני (שבועה לאחד שבועה למאה). וכ"פ המחבר שולחן ערוך חושן משפט בסימן קעו סעיף כד.

אומנם אם התובע הפסיד בדין ונדרש לשלם ממון, במקרים הבאים יכול השותף השני לדרוש דיון נוסף על חלקו:

א. השותף השני לא היה בעיר, כך שלא יכל להגיע לדיון. הטור הוסיף: הנתבע יכול להטיל על השותף השני חרם אם הוא משקר וכן ידע על הדיון ובכ"ז לא הגיע. המחבר בסימן קעו סעיף כו כתב זאת בשם וי"א.
ב. השותף השני נמצא בעיר, והשותף הראשון הודה שחייב, אך השותף השני טוען טענות אחרות שמזכות אותו. וכ"פ המחבר בסימן קעו סעיף כו.
ג. השותף השני נמצא בעיר, והשותף הראשון אמר שאין לו ראיות, אך השותף השני טוען שיש לו ראיות שמזכות אותו. וכ"פ המחבר בסימן קעו סעיף כו.

אבל אם השותף השני היה בעיר, ואין לו ראית נוספות, וכן השותף הראשון לא הודה ולא טען טענה שמחייבת אותו - ההפסד של התובע הראשון חל גם על התובע השני למרות שלא היה בעיר, שהרי יכול להגיע לדיון ולא הגיע, משמע שמינה את השותף הראשון לשלוחו^{^[5]}.

לכאורה יש סתירה בין פסקי המחבר. בסימן קעו סעיף כו המחבר פסק שגם אם השותף השני בעיר - יכול לתבוע דיון נוסף אם יכול להביא ראיות או טענות אחרות, אבל בסימן קכב סעיף ט המחבר פסק, שאם השותף השני היה בעיר, שוב לא יכול לטעון שום טענה, "שהרי אומר לו: למה לא באת לתבוע גם אתה"?

א. הסמ"ע בסימן קכב ס"ק יט ענה: כאשר השותף השני נמצא בעיר לא ניתן לעשות דיון נוסף אא"כ אנחנו יודעים שיש לו ראיות חדשות, (כאשר לשותף השני יש טענות חדשות, הוא יכול לומר לשותף הראשון לתקוני שדרתיך ולא לעוותי, חשבתי שתאמר את הטענות הללו ולא אמרת, לכן הוא יכול לדרוש דיון נוסף), אך כל עוד שלא ידוע לנו שיש לשותף השני ראיות חדשות - לא מקיימים דיון נוסף כמבואר בסימן קכב, אומנם אם השותף השני לא היה בעיר - ניתן לקיים דיון נוסף גם אם לא ידוע לנו שיש לו ראיות חדשות, וגם אם השותף לא טוען טענות חדשות.
ב. הש"ך בסימן קכב ס"ק לח ענה: המחבר בסימן קכב הביא את שיטת הרמב"ם, שאם השותף היה בעיר, לעולם לא יוכל לדרוש דיון נוסף, גם אם יש לו טענות וראיות אחרות, אך המחבר סבור כדבר הרא"ש בסימן קעו, שיכול השותף לתבוע דיון חדש אם יש לו טענות חדשות, המחבר בסימן קכב רמז שצריך עוד להסתכל בסימן קעו, כי יש שם שיטה אחרת, וכך כתב המחבר: "ויתבאר זה עוד בסימן קעו סעיף כה וסעיף כו". אומנם הש"ך עצמו סבור כדעת הרמב"ם כמובא בסימן קכב, שאם התובע היה בעיר - שוב לא ניתן לדרוש דיון נוסף גם אם יביא טענות חדשות.

הדרכי משה (אבן העזר סימן פה ס"ק ב) כתב בשם ריב"ש (סימן תצו): "הא דאין צריך הרשאה - היינו לדון, אבל לעשות פשרה - צריך הרשאה". וכ"פ הרמ"א באבן העזר סימן פה סעיף ד. הגר"א בס"ק ט כתב: הבעל יכול לדון בנכסי אשתו כדין שותף, אך לשותף יש רשות רק לדון ולא לעשות פשרה גם לא על חלקו. מכאן ניתן ללמוד, שאם מלכתחילה השותף ביקש לפשר - אין הפשרה מחייבת את השותף השני שלא נכח בדיון, אומנם מסתבר שפשרה הניתנת במסגרת דין תורה - הפשרה נחשבת חלק בלתי נפרד מהפסק דין.

שותפים נתבעים - ראבי"ה (מובא בהגהות אשרי סימן יב) והמרדכי (סימן רלט) כתבו: עד עכשיו דיברנו על שותפים תובעים, אך אם השותפים הם נתבעים, ורק שותף אחד הגיע לדיון ויצא חייב - לא אומרים שהשותף הראשון הנתבע הוא שליחו של השותף השני, למרות שהשני נמצא בעיר, כך שיכול השותף השני לדרוש דיון נוסף על חלקו. דברי המרדכי הובאו בבית יוסף בסימן קכב, וכן בדרכי משה בסימן קעו ס"ק יב, וכ"פ הרמ"א בסימן קעו סעיף כה, והסמ"ע בסימן קכב ס"ק יח.

אבל הרא"ש (שם) כתב: "ונפקא מינה שב"ד יורדין לנכסיו ואינו יכול לדחות עצמו עד שירדו עמו לדין". משמע מדבריו, שניתן להוציא ממון מהשותף השני כאשר הוא היה בעיר בזמן הדיון.

הש"ך בסימן קכב ס"ק לו כתב: אין לבאר כפי הבנת הבית יוסף שהרא"ש חולק על המרדכי, אלא אין מחלוקת בניהם, וכל אחד דיבר על דבר אחר. הרא"ש דיבר על קרקע והמרדכי דיבר על מטלטלים. דהיינו במטלטלים שייך לומר כדברי המרדכי שהשותף הראשון לא היה שליחו של השני, אדרבה השותף השני לא רצה להיות צד בתביעה, ומכיוון שמדובר במטלטלים שחסרים גוביינא, (המטלטלים נמצאים בחזקת השותפים, והתובע צריך לגבות ולהוציא את המטלטלים מהשותפים הנתבעים), לכן השותף השני יכול לדרוש דיון נוסף על חלקו. אומנם בקרקע שעומדת במקומה ולא חסר גוביינא, (בקרקע רק צריך לברר מי הבעלים על הקרקע), אם שותף נתבע אחד יצא חייב בדין - גם השותף השני חייב כדברי הרא"ש, כי השותף הראשון הוא שליח שלו.

ערוך השולחן בסימן קכב סעיף יז פסק כדברי הש"ך והוסיף: כך גם הדין במטלטלים או מעות של השותפים שנמצאים ברשות התובע שלא מחוסרים גוביינא ואם שותף אחד הפסיד בתביעה - גם החלק של שותפו נכלל בהפסד ויכול התובע להמשיך להחזיק את המעות ברשותו.

חילוק זה של הש"ך מבוסס על דברי הרמ"ה {מובא בטור בסימן קעו}, וכך גם כתב הסמ"ע בסימן קעו ס"ק נט, אבל הט"ז (בסימן קעו סעיף כה) כתב: אילו הרמ"א היה פוסק כדעת הרמ"ה, היה עליו לחלק בין קרקע לבין מיטלטלים כפי שהרמ"ה חילק, אך הרמ"א לא חילק כך, משמע שלא סבור כדעת הרמ"ה אלא כדעת המרדכי, שגם בקרקע וגם במיטלטלים לא ניתן לחייב את השותף הנתבע שלא נכח בדיון, בגלל הסברא שכל אדם יעדיף להשתמט ולהימנע מדיון עד שיתבעוהו בפועל, כך שלא ניתן לומר שהשותף הראשון היה שליח של השותף השני.

במקרה כאן, השותפים הם הנתבעים. התביעה היא על מטלטלים (מעות), בכדי לחייב את השותף השני שלא נכח בדיון, יש לקיים דיון נוסף בנוכחותו.

ו- ערבות השותפים

הרמ"א בסימן עז סעיף א פסק בשם המגיד משנה (הלכות מלוה ולוה פרק כה הלכה ט): דין שני שומרים על פיקדון, כדין שניים שלוו, כך שאם אין לשומר אחד אפשרות לשלם ניתן לגבות את כל החוב מהשומר השני מדין ערב.

הש"ך בסימן עז ס"ק א העיר: הרמ"א בשו"ת (סימן כז) פסק אחרת: שניים או שלושה שומרים - לא אומרים שכל השותפים ערבים על התשלום, אלא רק אם היה תנאי מפורש. הרמ"א הוכיח זאת מדברי הגמ' במסכת בבא קמא דף י עמוד א: מפקיד שמסר את שורו לחמישה שומרים, ואחד מהם הסתלק מהשמירה, אם הארבעה הנותרים הסכימו להמשיך לשמור - הם חייבים לשלם, (כדברי הרא"ש בסימן ט), ולא אומרים שהראשון ערב לשאר חבריו השומרים[6].

הש"ך דחה את דברי הרמ"א, שכן מדברי הראשונים (הרמב"ן במס' שבועות דף לח: ובדברי הרא"ש סימן ב, והר"ן דף יז.) "מוכח דאף בסתם פקדון - דינו כהלוה לשנים". הגמ' במסכת בבא קמא רק דנה האם השומר הראשון נחשב מזיק או לא נחשב מזיק, אך כלל לא דנה על דיני ערב, ולעולם השומר הראשון נחשב לערב ואם לא ניתן לגבות משאר השומרים - גובים מהראשון.

התומים בסימן עז ס"ק א כתב: יש לחלק בין שומר ובין לווה או שואל. בהלוואה וכן בשאלה יש לומר ששני לווים או שני שואלים הם ערבים זה לזה, שכן המלווה או המשאיל עשה להם טובה, ובגין אותה טובה הם משתעבדים ומוכנים להיות ערבים זה לזה, אבל בפיקדון אין טובה, ולכן יש לקיים את פסק הרמ"א בפיקדון שאין שני השומרים ערבים זה לזה.

מהרש"ל (יש"ש מסכת ב"ק פרק א בס"ק כז) כתב: גם כאשר השומר הראשון פטור מלשלם, (כגון שהארבעה הסכימו לשמור על החפץ), אם השומר הראשון עשיר, וארבעת השומרים עניים, ולא ניתן לגבות מהארבעה - יכול המפקיד לגבות מהשומר הראשון העשיר, והוא לאחר מכן יכול לתבוע את חבריו השומרים שישתתפו עמו בתשלום. הטעם לכך: למרות שהשומר הראשון עזב את השמירה, עדיין הוא נקרא שומר ומוטלת עליו אחריות, לכן ניתן לגבות ממנו את התשלום.

הנתבע טוען שהוא נושא את החובות שנוצרו מהשותפות בצרכנייה על גבו, כאשר רוב ניכר של החוב - הנתבע משלם ולא שותפו. כעת הוא נמצא במצוקה כלכלית ובתהליכי מכירה של ביתו בכדי לשלם את החובות שיש להם.

לאור דברי מהרש"ל יש לומר ששותף הנתבע (שלא נכח בדיון) ערב לחוב, ובמידה והתובע מעוניין לגבות את כל החוב - יש לערוך דיון בנוכחות השותף שני. כל עוד שדיון זה לא התקיים - לא ניתן להוציא את כל הסכום מידי הנתבע.

ע"פ שיקול דעת הבית דין ולאור אומדנות נוספות - יש לחייב את הנתבע בשליש מהסכום בסך 1,166 ש"ח.

ז- החלטות

הנתבע חייב לשלם 1,166 ש"ח.
התובע יוכל, אם יחפוץ בכך, לדרוש דיון נוסף בנוכחות השותף השני.

[1] נחלקו הראשונים, האם היורשים צריכים להישבע: לדעת הרי"ף, היורשים נשבעים שבועת היסת, שאינם יודעים כלום. וכן כתב ר"י ברצלוני: היורשים צריכים להישבע 'שלא פקדני אבא'. אבל לדעת הרא"ש והעיטור, היורשים כלל אינם נשבעים, לא שבועת היסת ולא שבועת היורשים 'שלא פקדנו אבא'. שכן יורשים צריכים להישבע רק כאשר הם רוצים לגבות, אך אין הם נשבעים בכדי להיפטר. וכ"פ המחבר.

[2] אומנם הקצות בס"ק ד כתב: לדעת כנסת הגדולה (הגהות הטור בס"ק יב), גם אם התנאי בוצע ללא עדים, אם הלווה הודה בקיום התנאי - התנאי מחייב אותו. המיגו לא מועיל בגלל שנחשב למיגו במקום עדים, שהרי יש אומדנא שהלווה לא יפרע ללא נוכחות עדים כמבואר לקמן. אך וודאי שניתן לצרף את שיטת הסמ"ע בכדי לדחות טענה זו.

[3] לווה לא נאמן לטעון שפרע תוך זמנו בגלל החזקה שאין אדם פורע תוך זמנו, (כמבואר במסכת בבא בתרא דף ה עמוד א, ונפסק להלכה בסימן עח סעיף א), אך אם המלווה מודה שקיבל חלק מהחוב בתוך זמנו - הורעה החזקה ונאמן הלווה שפרע הכל.

[4] אומנם הר"ן (שם) כתב: תנאי זה (שהלווה יפרע את חובו רק בנוכחות עדים) לא צריך לקבל את הסכמת הלווה, לכן גם אם הלווה מחה ולא הסכים לכך - התנאי חל בגלל האומדנא דמוכח שהלווה לא ירצה שיחשדוהו כשקרן. אך וודאי שניתן לצרף את שיטת הרא"ש בכדי לדחות טענה זו.

[5] הש"ך בסימן קכב ס"ק לז כתב: בדרך כלל שני השותפים מודעים לתביעה, לכן יכול שותף אחד לתבוע על כל הסכום ולהיחשב כשליח של השותף השני גם ללא הרשאה, אומנם אם ידוע לנו בוודאות שהשותף השני לא היה מודע לתביעה - לא ניתן לדון על החלק של השותף השני שלא מודע לתביעה.

[6] הנתיבות בסימן עז ס"ק א ציין: הרמ"א הביא עוד הוכחה לדבריו, מדברי הגמ' במסכת בבא מציעא דף לו עמוד א: "המפקיד על דעת אשתו ובניו הוא מפקיד", כך שהם נחשבים שותפים בשמירה, ואם הם פשעו - פטור מלשלם ולא אומרים שהוא ערב לתשלום.

הנתיבות דחה את דאיית הרמ"א: שם לא מדובר בשומרים שותפים אלא בשומר שמסר לשומר, כאשר השומר הראשון מסתלק מהאחריות על השמירה ומעמיד את השומר השני כאחראי בלעדי שיעמוד במקומו ("אוקי גברא בחריקאי"), אין שותפות וממילא אין ערבות, אבל בשני שומרים שותפים יש ערבות אחד לשני.