בית הדין

כט אדר התשעז | 27.03.17

הרב ישועה רטבי

שאלה:

אדם שמונה להיות אחראי על קופת צדקה עבור מוסד מסוים, והוא פשע בשמירתן ואיבד את המעות צדקה שהיו ברשותו, האם חייב לשלם כדין שומר חינם שפשע?

תשובה:

• א. כאשר מתקיימים שני תנאים: א)- ישנה החלטה ברורה ע"י הרבנים האחראים על חלוקת המעות מי יקבל את המעות. ב)- הוחלט איזה סכום כל אחד יקבל - יש חיוב שמירה והאחראי צריך לשלם.
• ב. כאשר אחד משני התנאים הנ"ל לא מתקיימים - אין חיוב שמירה בכספי צדקה ופטור מלשלם גם אם פשע בשמירת המעות.
• ג. בכל מקרה יש חיוב בידי שמים לשלם.

השומר על מעות צדקה

בגמ' במסכת בבא קמא דף צג עמוד א מובא: רב יוסף שהיה אחראי על הקופות צדקה בעיר הפקיד את כסף הצדקה אצל שומר, אך השומר פשע בשמירתן והמעות נגנבו. רב יוסף חייב את השומר לשלם עבור מעות הצדקה שנגנבו ממנו.
אביי שאל את רבא: מדוע הוא חייב את השומר לשלם, הרי אין חיוב שומרים בכספי צדקה. הסמ"ע בסימן שא ס"ק ט ביאר: בתורה כתוב: "כי יתן איש אל רעהו כסף או כלים לשמור", ודורשים שכל דיני שמירה שייכים רק כאשר החפץ הופקד לצורך שמירה, דהיינו שהשומר יחזיר את החפץ לבעלים בתום תקופת השמירה, אבל כסף צדקה שהופקד לצורך עניים, השומר הוא זה שמחלק את הכסף לעניים, נמצא שהכסף לא יחזור למפקיד האחראי על קופת הצדקה, במקרה זה לא חלים דיני שמירה, וכאן מדובר בשומר המחלק את הכספים לעניים, ומדוע רב יוסף חייבו לשלם

רבא ענה לאביי: הכסף יועד לעניים מסוימים, שמקבלים סכום קבוע, במקרה זה אנו אומרים שהעניים הם כביכול המפקידים, שכל עני הפקיד את כספו הקצוב לו אצל השומר, והעני תובע מהשומר שיחזיר לו את פיקדונו.

וכך פסק הרמב"ם (הלכות שאלה ופקדון פרק ה הלכה א): כספי צדקה שהופקדו בידי שומר, ואבדו ממנו - פטור גם אם פשע בהם. אבל אם המעות היו קצובות לעניים - העניים נחשבים למפקידים והם יכולים לתבוע מהשומר שישלם להם ע"פ דיני שומרים.

הבית יוסף כתב בשם ה"ה: צריך שיתקיימו שני תנאים בכדי שנאמר שהמעות קצובות לעניים: א)- מדובר בעניים מסוימים שכבר הוחלט שהם יקבלו ולא עניים אחרים. ב)- הוחלט איזה סכום יקבלו אותם עניים.

הדרכי משה בס"ק ג כתב בשם המרדכי (מס' ב"ק סימן קא): אחראי על הצדקה שביקש מאדם שישמור לו על כספי הצדקה בתורת שמירה, כך שיתחייב על פשיעה - דיני שומרים חלים עליו, שכן הוא קיבל עליו לשמור. וכ"פ הרמ"א.

הפתחי תשובה בס"ק ח כתב בשם שו"ת שיבת ציון (סימן צט): גבאי בית כנסת אסף שטרות כסף מהמתפללים עבור עניי הקהילה, הגבאי הניח את השטרות בכיסו והם אבדו לו. השואל רצה לפטור את הגבאי בגלל שלושה טעמים: א)- הגבאי לא פשע בשמירתם מכיוון שהניח את המעות במקום שרגילים להניח מעות. ב)- גם אם נאמר שהגבאי פשע ולא שמר כפי שצריך, עדיין לא נחייב אותו לשלם, בכדי שגבאים לא ימנעו מלהיות גבאי צדקה. ג)- אין חיוב שומרים בגבאי צדקה, כנלמד לעיל: "לשמור ולא לחלק לעניים".

השיבת ציון השיב: "כל השלשה טעמים - אין בהם ממש לפטור את הגבאי". א)- להניח את המעות בכיס זו פשיעה, היה עליו להניח את השטרות בארנק בכיס. ב)- אין חשש שלא ירצו להיות גבאים, "כיון שגבאי בהכ"נ בוחרים הציבור, והוא לו שבח ותפארת - יש לו דין אפוטרופוס שמינוהו ב"ד לאבא שאול^[1]". ג)- במציאות שהייתה שם נחשב כאילו אמרו לגבאי שיהיה שומר על המעות.

הנתיבות בס"ק ו כתב: הגמ' דיברה רק על שומר שמחלק בפועל לעניים, שאז אם אין את שני התנאים שכתב ה"ה - השומר פטור, שכן אין תובע, וכל עני שיתבע, יוכל השומר לומר לו שהכסף נועד לעני אחר ולא עבורו. מכאן הסיק הנתיבות: כספי ציבור שנתרמו לבית כנסת וכד' - נחשבים כמעות שיש להן תובעים, שהציבור הוא התובע, שהרי הם יכולים לקבוע להיכן ילכו המעות ולשנות ע"פ רצונם, ומכיוון שיש למעות תובעים - השומר חייב לשלם.

מהרשד"ם (חלק חושן משפט סימן רסו) כתב: "דהני בני הישיבה - הם כעניי דפומבדיתא מיקץ קייצי, שיש להם קצבה לכל אחד סכום כך מעות, גם שמעות הללו מיוחדים לבני הישיבה הזאת אשר בשאלונקי בשם הגברת יר"ה ולא לאנשים אחרים. ואפי' את"ל שאין בני הישיבה ידועים, ששנה זו לומדים פלוני ופלוני, והולכים אלו ובאים אחרים במקומם, או נוספים עליהם... מ"מ כבר אפשר לומר שיש כאן תרתי: כי הרוב ידועים והכל קרוב".

נמצא אפוא, גם כספים ששייכים לישיבה או לבית כנסת - דינם כדין מעות צדקה, וכאשר מתקיימים שני התנאים הנ"ל - השומר חייב לשלם. מהרשד"ם עוד חידש: לא צריך שכל המעות יהיו קצובות, אלא מספיק שתקציב המוסד ברובו מסודר וקצוב בכדי לחייב את השומר.

הפתחי תשובה בס"ק ו כתב בשם החוות יאיר (סימן קצט): גם במציאות בה השומר פטור מלשלם, בכ"ז אם רוצה לצאת ידי שמים - חייב לשלם, שכן הגמ' במסכת ראש השנה בדף ו עמוד א כתבה: אמירה בפה לתת כסף צדקה, חשובה כקניין מסירה. ואם אינו יודע כמה אבד ממנו - ישלם לצדקה ע"פ אומדנא. החוות יאיר עוד הוכיח מדין מזיק מתנות שהונה שאומנם פטור מלשלם בדיני אדם, אבל עדיין חייב לשלם בכדי לצאת ידי שמים, (כפי שנפסק ביורה דעה סימן סא סעיף טו).

[1] הגמ' במסכת גיטין דף נב עמוד א כתבה: לדעת אבא שאול, אפוטרופוס שמונה ע"י אבי היתומים - לא ישבע, שכן האפוטרופוס הסכים לדאוג לרווחת היתומים רק בגלל החברות שהייתה לו עם האב, ואם יידע שהוא מחויב בשבועה, לא יסכים להיות אפוטרופוס. אבל אם הב"ד מינו את האפוטרופוס - צריך להישבע, שכן בזכות המינוי של הב"ד הוא מתפרסם כאדם ישר, שהב"ד סמכו עליו, כך שהוא מרוויח שם טוב כתוצאה מהאפוטרופסות, ואין לחשוש שלא ירצה להיות אפוטרופוס בגלל חיוב השבועה. הגמ' בדף נב עמוד ב פסקה להלכה כאבא שאול, וכ"פ הרמב"ם (הלכות נחלות פרק יא הלכה ה) והמחבר בסימן רצ סעיף טז.