בית הדין

כט אדר התשעז | 27.03.17

הרב ישועה רטבי

המקרה:

אדם רכש חולצה בשווי שמונים ש"ח. הוא לבש את החולצה, ולאחר כשעה הצבע של החולצה דהה. הלקוח פנה לחנות לבקש החזר כספי או חולצה חדשה, אך נענה שאין כל תקלה משמעותית המצריכה החזר כספי או החלפת חולצה.

הקונה שאל שתי שאלות: א)- האם מותר לו להיכנס לחנות ולקחת חולצה אחרת מדין עביד אינש דינא לנפשיה? ב)- אם הוא יחליט לתבוע בבית משפט לתביעות קטנות האם צריך אישור מהבית דין?

תשובה:

א- תפיסה מחנות

מעיקר הדין אומרים עביד אינש דינא לנפשיה כאשר הלקוח יכול לברר בבית דין שהוא צודק, כגון ע"י קבלה והבאת החולצה, בכדי להוכיח שאכן מדובר במום המבטל את המקח, כמבואר ברמב"ם (הלכות סנהדרין פרק ב הלכה יב). כמו כן מדובר על מיטלטלין שלדעת הנתיבות עביד אינש דינא לנפשיה כי יש חשש להפסד.

לכאורה יש לאסור תפיסה מהחנות, שהרי הוא תופס חפץ אחר, ולדעת המרדכי (מס' ב"ק סימן ל), ניתן לתפוס רק את החפץ המבורר ששייך לו, ולא שאר דברים, שאם נתיר לתפוס כל חפץ - לא שבקת חיי לכל ברייה. וכך מוכח ממסכת ברכות בדף ה עמוד ב: לרב הונא החמיצו ארבע מאות חביות יין, בגלל שלא הביא את החלק השייך לאריס, ולמרות שהאריס גנב מרב הונא, בכ"ז קיבל עונש מכיוון שלא תפס את החפץ שנגזל ממנו, אלא תפס משהו אחר, את החלק ששייך לאריס. ניתן לשאול: הרי האריס גנב מרב הונא ועביד אינש דינא לנפשיה? אלא וודאי שאומרים זאת רק בחפץ שגזל ממנו ולא בחפץ אחר[1].

ניתן להשיב על כך:

• א. הריב"ש (סימן שצו) חולק על המרדכי וסבור שיכול אדם לתפוס מחברו כל דבר שחייב לו, ובתנאי שלא יהיה זה חוב הלוואה, אבל שאר חובות, כגון דמי שכירות, או שכר עבור סבלות ושאר מלאכות - יכול אדם לתפוס מהחייב לו. הרמ"א כתב שיטה זו בשם וי"א קמא. ואת שיטה המרדכי בשם וי"א בתרא.
• ב. גם הרמב"ם (הלכות סנהדרין פרק ב הלכה יב) והמחבר בסימן ד סעיף א - לא הביאו את הסייגים שהזכיר המרדכי, משמע שהם התירו בצורה יותר רחבה. כך כתב הרמב"ם: "יש לאדם לעשות דין לעצמו אם יש בידו כח הואיל וכדת וכהלכה הוא עושה - אינו חייב לטרוח ולבוא לבית דין, אף על פי שלא היה שם הפסד בנכסיו אילו נתאחר ובא לבית דין, לפיכך אם קבל עליו בעל דינו והביאו לבית דין, ודרשו ומצאו שעשה כהלכה ודין אמת דן לעצמו - אין סותרין את דינו". כלומר הרמב"ם משווה בין עשיית דין של התופס ובין עשיית דין של בית הדין, התפיסה שלו אם היא מוצדקת היא נחשבת לדין ("אין סותרין את דינו"), מכאן שיכול לתפוס גם חפץ אחר שלא מבורר ממי שחייב לו.
• ג. מעבר לכך, הסמ"ע בסימן ד ס"ק ג ביאר את המחלוקת הנ"ל רק בתפיסה עם הכאה, אך לכו"ע יכול אדם לתפוס מחברו בכל חוב שאינו הלוואה ללא הכאה.
• ד. גם הט"ז שהשיג על הסמ"ע, בכ"ז הסכים שיכול לתפוס אם יש לו אישור מהב"ד. (רק חוב הלוואה לא יכול לתפוס). כאן השואל פונה לב"ד בכדי לקבל אישור.
• ה. הש"ך (תקפו כהן סימן קטז) הסביר את כל המחלוקת בין המרדכי לריב"ש רק בהלוואה, אך בשאר החובות שאינם של הלוואה - לכו"ע מותר לתפוס. כך כתב הש"ך: "ודברי מהרי"ק והרא"ש וטור והנמוקי יוסף ומרדכי והריב"ש - כולם מסכימים לדבר אחד, וכ"ע מודו דהיכא דליכא משום איסור דלא תבוא אל ביתו לעבוט עבוטו - מותר למשכנו, וכדאיתא בש"ס פרק המקבל (דף קט"ו ע"א) ובפוסקים וטור ושו"ע סי' צ"ז סי"ד וכמ"ש הריב"ש סימן שצ"ו ומהרי"ק שורש קס"א, וכדמוכח מדברי ספר יראים שבמרדכי פרק המניח, ולא קאמר המרדכי ונ"י והרא"ש וטור דבעינן שיוכל לברר שהוא שלו אלא לאפוקי היכא דחייב לו בעד הלואה דאז אין לו רשות למשכנו אעפ"י שברור שחייב לו".
• ו. גם לגבי הוכחת המרדכי מהמעשה של רב הונא, ניתן לבאר כדברי ראבי"ה (ברכות פרק א סימן ח) שהבעיה לא הייתה בגלל שלקח חפץ אחר, אלא הבעיה הייתה בגלל שלקח בסתר כמו גניבה, והיה עליו לשבור את שיניו ולא להיראות כגנב, משמע שמותר לתפוס כל דבר רק לא בצורה של גנב. וכן פסק הסמ"ג (לאוין סימן קנה) כדעת בן בג בג שאסור לתפוס בסתר.
• ז. ניתן להביא הוכחה שהמחבר פסק לא כמרדכי מסימן צז סעיף יד: "במה דברים אמורים שאסור למשכנו הוא בעצמו, ושאסור ליכנס לביתו למשכנו אפילו שליח ב"ד? ללוה; אבל לערב, מותר למשכן בזרוע שלא על פי בית דין, וליכנס לביתו ליטול המשכון... וכן מי שיש לו שכר אצל חבירו, בין שכר עצמו בין שכר בהמתו או כליו או שכר ביתו, מותר למשכנו שלא על פי ב"ד, וליכנס לביתו למשכנו; ואם זקף עליו השכר בהלואה, אסור".
• ח. המחבר אסר תפיסה רק למלווה והתיר תפיסת משכורת לסבל וכד'. משמע שניתן לתפוס גם לא בחפץ עצמו.
• ט. הרב פעלים (חלק ג - חושן משפט סימן ה) חידש שת"ח יכול לתפוס גם חפץ לא מבורר: "ולפענ"ד נראה דבר חדש, דהנה במ"ק דף י"ז אמרו: דצורבא מרבנן עביד דינא לנפשיה במלתא דפסיקא ליה, ורש"י פירש לענין ממון, והרא"ש חולק עליו ולכאורה הא כל אדם יכול לעשות דינא לנפשיה דקי"ל כר"ן, ומה חידש רב יוסף? ובע"כ לומר דצורבא מרבנן יש לו כח יותר ואף בחפץ שאינו מבורר, וכן נראה מדברי מהר"ם הובא בהגהות הש"ע ח"מ סי' ד". כלומר בתלמיד חכם וודאי שיש לפסוק כדעת ריב"ש ולא כמרדכי וניתן לתפוס גם מחפץ לא מבורר.

אבל למעשה יש לאסור לתפוס מהחנות בגלל הסיבות הבאות:

• א. הלקוח רכש את החולצה במחיר מבצע, וכעת המחיר עלה, נמצא שהוא יתפוס חולצה שעכשיו מחירה יותר גבוה.
• ב. הלקוח לא מודיע לחנות על התפיסה אלא לוקח בסתר כגנב, בניגוד לדברי בן בג בג שאמר: "אל תיכנס לחצר חברך ליטול את שלך שלא ברשות, שמא תראה עליו כגנב, אלא שבור את שיניו, ואמור לו שלי אני נוטל". ובניגוד לפסק הסמ"ג[2].
• ג. לקיחת חפץ מהחנות ללא אישור עלולה להביא למעורבות משטרתית, ולא שווה הנזק של החולצה בכך שייפתח תיק כנגדו על גניבה, מעבר לכך יש בכך חילול השם.

ב- תביעה בבית משפט

הסכום נמוך מידי בכדי שיהיה כדאי לתבוע (האגרה לפתיחת תיק עולה 50 ש"ח), אבל עקרונית יש פוסקים שמתירים תביעה כאשר ברור שהצד השני לא יבוא לבית הדין.

לכן ניתן לתבוע חברות ביטוח עבור פיצויים שלא ניתן לתובעם בבתי דין, שכן חברת הביטוח קיבלה על עצמה בהסכם לפצות עבור נזק שיגרם למבוטח, וכל תנאי שבממון תקף^[3].

מעבר לכך, חברת הביטוח אינה מוכנה להתדיין בבתי דין, כך שניתן לתבוע בערכאות כמבואר בסימן כו סעיף ב. וכן כתב כסף הקדשים[4] (על סימן כו סעיף ב).

למרות שמעיקר הדין מותר לתבוע, בכ"ז ראוי לבקש אישור מהבית דין[5]. החתם סופר (חו"מ סימן ג) כתב: כאשר התובע נוטל רשות מהבית דין לתבוע בערכאות - נחשבים הערכאות כשליחים של הב"ד, והפסק נחשב על שם הבית דין ולא על שם הערכאות.

העצה שלי היא, להגיש תלונה לרשות להגנת הצרכן. לפני הגשת התלונה מומלץ לכתוב לחנות שהוא מתעתד להגיש תלונה לרשות להגנת הצרכן, ומתכונן לפעול בכל האמצעים העומדים לרשותו.

[1] וכך פסק גם הרא"ש (כלל סד סימן א): "אף על גב דלא עביד איניש דינא לנפשיה אפילו היכא דאיכא פסידא אלא בחפץ המבורר שהוא שלו כמו שפי' רבינו מאיר ז"ל בפרק המניח אימא הכא נמי מה שלקחה היה שלה. ואפילו לא היה שלה נהי דלא עביד אינש דינא לנפשי' לכתחילה - מ"מ אם תפס אדם חפץ משל חבירו עבור תביעה שהוא חייב לו - לא מיקרי גזלנא. (גם אם תפס - לא נחשב התופס לגזלן).

הרא"ש (מסכת בבא קמא פרק ג סימן ג) עוד כתב: "ודוקא אם בא לגזול ממנו או שראה חפץ שלו בידו הוא דאמרינן הכי. אבל למשכנו בשביל חוב שחייב לו - לית ליה רשותא".

וכך גם פסק ערוך השולחן (סימן ד סעיף ב): "וכל זה הוא דווקא בהחפץ המבורר שהוא שלו כמ"ש, אבל אם כבר נתחייב לו ממון ממקום אחר מפני איזה גזילה וגניבה או פקדון או חוב או שכירות וכיוצא בזה - אין לו רשות לעשות דין לעצמו ולחטוף ממנו ממון או חפצים בעד המגיעו רק יתבענו בב"ד".

[2] אומנם בשו"ת רב פעלים (חלק ג - חושן משפט סימן ה) מובא: "אבל אם הגזלן גברא אלמא שא"א להוציא בלעו מפיו בגלוי, או שיש סיבה אחרת שא"א לו לעשות דין לעצמו בגלוי - כ"ע מודו דיוכל להציל את שלו בסתר".

[3] בגמ' במסכת כתובות דף נו עמוד א מובא: "דבר שבממון תנאו קיים". דהיינו כל תנאי וסיכום שנעשה בין הצדדים קביל, כך שההסכם מחייב ואף מבטל הסכמות קודמות שנעשו בע"פ.

מרן השו"ע והרמ"א פסקו במספר מקומות שכל תנאי שבממון קיים: בסימן טז סעיף ב, בסימן עא סעיף ג, בסימן רכה סעיף ה, בסימן שטו סעיף ב, ובאבן העזר סימן קיב סעיף י.

הגר"א בסימן סא ס"ק כד הביא מספר הוכחות שניתן להתנות בדיני ממונות גם כאשר דין תורה הוא שונה: א)- המפרט את הפגם ומתנה שלא תהיה תביעת הונאה. ב)- ניתן להתנות ולחייב שומר חינם כמו שואל. ניתן להוסיף דוגמאות נוספת: ג)-  המתנה על מנת שלא תשמטני בשביעית (כמבואר במסכת מכות בדף ג עמוד ב). ד)- במקום שנהגו לגבות בלי שומא והכרזה, וכתבו כך בשטר - יכולים לגבות ללא שומא והכרזה. (מבואר בסימן קג סעיף ז, עיין גם בסימן סא סעיף ו).

[4] "מי שידוע עליו שיודע מאליו חיוב שלא לעשות עוולה והוא ממונה בעירו או שיש אומדנא שלא תועיל התביעה בבד"צ דעב"י, והוא אומדנא ידועה לרבים, ואולי די ע"י ידיעת שלושה בני אדם האומדנא, כמו שמועיל רשות מג' הדיוטות, כי ע"י ידיעה דתלתא - אין חשש לזות שפתיים כי עומד להתפרסם, דאפי' תלתא מציל מבחינת איסור לשון הרע... י"ל ששייך בזה מעין מה שאמרו חז"ל: חבר - אי"צ התראה, והגם שלא קיי"ל שם כן, מ"מ לגבי התראה לגבי משפט - י"ל דמועיל אומדנא כנ"ל".

[5] כך כתב הגר"מ שטרנבוך (תשובות והנהגות כרך ג סימן תמד): "לדעתי יש להניזק או הנחבל לתבוע את המזיק או החובל והחברת ביטוח לבית דין, ועל פיהם יקבלו היתר ללכת לערכאות".