בית הדין

יח ניסן התשפ | 12.04.20

הרב ישועה רטבי

הקדמה

במציאות היום הפרה של חוזה עלולה לגרום למניעת רווח של הצד השני. במאמר זה נדון, האם ניתן לחייב את הצד שהפר את החוזה במניעת רווח.

הירושלמי (מס' בבא מציעא פרק ה הלכה ג) כתב: לא ניתן לחייב על אובדן רווח עתידי. זאת מכיוון שמניעת רווח איננה היזק ישיר אלא גרמא. וכך מובא בירושלמי: "אמר ר' יצחק הדא אמרה המבטל כיסו של חבירו (המקבל כסף מחבירו בכדי שישקיע וירוויח, והוא לא השקיע, הרי שגרם למניעת רווח) - אין לו עליו אלא תרעומת^[1]. ואילו המבטל שדה חבירו - חייב לשפות לו". (פועל שקיבל על עצמו לעבוד בשדה, ולא עבד - חייב לשלם לבעל השדה על אובדן הרווח).

הירושלמי חילק בין מניעת רווח שפטור, ובין מבטל שדה חברו שחייב לשלם. מספר הסברים נאמרו לדברי הירושלמי:

1. שיטת הפני משה: מזיק בידיים

הפני משה (שם) הסביר הסביר: המבטל שדה חברו - הרווח מצוי, ולכן נחשב כמזיק בידיים, יש להשוות את המונע רווח למאבד נכסי חברו בידיים.

2. שיטת המחנה אפרים: רווח ברור ומזומן

המחנה אפרים (הלכות מלוה ולוה - דיני ריבית סימן מא) הסביר: "דכי אמרו המבטל כיסו של חברו - פטור מלשלם - היינו משום דמי יימר דמזבני ליה ולא הוי בריא היזקא, אבל זה שכבר היה מזומן להרויח בהם, וע"י העכבתו של זה הפסיד מלהרויח - הרי זה חייב מדינא דגרמי". כלומר כאשר ההפסד הוא ברור וודאי בכסף מזומן - יש חיוב על מניעת רווח.

כך נראה שהבין ראבי"ה (סימן תתקנ"ז): "ושמעינן מירושלמי כדפרישית טעמא, דכל היכא דבידו לקנות ולעסוק בריוח, דומיא דשדה שאילו לא קיבל עליו זה להשתדל בה ולזורעה היה הוא בעצמו עוסק בה ולא היה מובירה - חייב הוא לשלם הפסידו, וברור הריוח, דשדפון לא שכיח, הילכך אפילו אם לא הרויח בו מידי היאך - חייב לשלם הפסידו".

גם מדברי ערוך השולחן (סימן רצב סעיף כ) משמע שניתן לחייב בתשלום על מניעת רווח כאשר ההיזק ברור. כך כתב ערוך השולחן: "ועוד איתא שם דהמבטל קרקע של חבירו חייב לשלם - ופירשו הטעם מפני שההפסד ברור והוי כגרמי... אבל אם ההפסד ברור - חייב לשלם, ולפ"ז גם במעות כשההפסד ברור - חייב ג"כ לשלם דהוי כגרמי". אבל הקצות (שם) פטר מתשלום על מניעת רווח גם כאשר ברי היזקא.

ערוך השולחן (סימן סא סעיף יא) עוד פסק: "ונ"ל דדווקא מניעת הריוח מעסק שאינו קבוע אצלו למחייתו - לא מקרי היזק, אבל מעסק קבוע אצלו למחייתו - שפיר מקרי היזק, ולא הוי אסמכתא, וכן אם הפסיד לו ע"י זה מסחור יריד הקבוע מזמן לזמן - שפיר מקרי היזק".

3. שיטת הנימוקי יוסף: תנאי נהוג ומקובל

הנימוקי יוסף (מס' ב"מ דף סא:) כתב טעם אחר לדברי הירושלמי, שמחייב בתשלום עבור אובדן רווח בשדה: בשדה היה נוהג להתנות במפורש שאם אוביר ולא אעביד, אשלם במיטבא, ומכיוון שתנאי זה היה נהוג ומקובל בקרב הפועלים, הרי שהוא תקף גם כאשר התנאי לא נאמר במפורש.

מדברי הנימוקי יוסף משמע, שבמניעת רווח - אין חיוב בתשלום גם לא ברווח ברור ומזומן במקום בו אין מנהג או במקום שלא נכתב במפורש התנאי. החיוב על מניעת רווח חל רק במקום שנהגו לחייב פועלים (גם בלי תנאי מפורש), או במקום שהתנו במפורש.

4. שיטת הריטב"א: חיוב מדין ערב

הריטב"א (דף עג: מובא בנתיבות סימן שו ס"ק ו) כתב: החיוב לשלם הוא מדין ערב, לכן גם במניעת רווח - ניתן לחייב מדין ערב. הריטב"א חידש: גם במניעת רווח - ניתן לחייב מדין ערב. דין זה למדים מדברי הגמ' במס' בבא מציעא בדף עג עמוד ב, במקרה בו אדם אמר לחברו שיקנה לו יין בזול, והמכירה היא לזמן מוגבל, שאם מנע ממנו רווח זה - חייב לשלם "כדקא אזיל אפרוותא דזולשפט". כך גם בכל קבלן שהתרשל בתפקידו ומנע רווח מבעה"ב, ומדובר ברווח שלא ניתן להחזירו, כגון שהמחירים עלו - חייב מדין ערב.

כך גם הסביר החתם סופר (סימן קעח) את החילוק בירושלמי: המבטל כיס חברו, אין ההפסד וודאי, שכן ייתכן והיה המשקיע מפסיד בעסק, לכן לא משלם. אבל המבטל שדה חברו, יש רווח וודאי בשדה, והפועל הפסידו, שהרי הפועל הבטיח לו לעבוד, ומשתעבד לבעל השדה מדין ערב.

5. שיטת השער משפט: תנאי מפורש וסביר

הב"ח בסימן סא ס"ק ח כתב: במניעת רווח חייבים לשלם רק כאשר הרווח הוא ברור וודאי, כמו בפועל המתחייב: אם אוביר ולא אעביד - אשלם במיטבא, כי אז "ההפסד מזומן"^[2].

הש"ך בסימן סא ס"ק י כתב שמניעת רווח פחותה מגרמא^[3]: "דמניעת הריוח - לא קרי הפסד, כדאיתא בירושלמי (מס' ב"מ פרק ט הלכה ג), הביאוהו הפוסקים, 'המבטל כיסו של חבירו, אין לו עליו אלא תרעומת', וגרע מגרמא בנזיקין דפטור, ותו, דמי ערב בדבר שהיה ודאי ריוח, דילמא אף היה מגיע הפסד".

השער משפט (בסימן סא ס"ק ב) הקשה על הש"ך: הירושלמי פטר מתשלום על מניעת רווח כאשר אין תנאי מפורש לשלם על מניעת רווח, אבל אם יש תנאי מפורש לשלם על מניעת רווח, ומדובר בתנאי סביר והגיוני (לא מוגזם) - התנאי תקף, שזה החיוב בגמ' (מסכת בבא מציעא דף קד עמוד ב) אם אוביר ולא אעביד - אשלם במיטבא, כלומר אם יש תנאי מפורש לשלם סכום לא מוגזם על מניעת רווח - אכן התנאי תקף. וכן גם מפורש במסכת בבא מציעא בדף עג עמוד ב, במתחייב לקנות יין במחיר נמוך בזולשפט, בכדי שיהיה למעסיק רווח במכירת היין במחיר גבוה יותר, אם השליח פשע ולא קנה את היין במחיר הזול - לדעת רב חמא חייב לשלם על מניעת רווח.

מניעת רווח בשליח

השולחן ערוך בסימן קפג סעיף א פסק ע"פ דברי הירושלמי הנ"ל, (המבטל כיסו של חברו - אין לו עליו אלא תרעומת): "הנותן מעות לשלוחו לקנות לו סחורה ידועה, ולא לקחה - אין לו עליו אלא תרעומת. ואם ידוע שלקח במעות המשלח - מוציא ממנו בעל כרחו".

במקרה כאן אנו מתייחסים לרווחים שנמנעו מהשליחות הספציפית שלא נעשתה כדבעי, משא"כ לעיל מדובר על רווחים חלופיים שהיו צפויים ממקור אחר ונמנעו.

הנתיבות בס"ק א הקשה: מדברי הגמ' במסכת בבא מציעא דף עג עמוד ב משמע, (עיין בהערה^[4]), שכל התחייבות שהיא בידו של המתחייב - השליח חייב על הנזק, א"כ מדוע כאן פסק השולחן ערוך, שאין למשלח אלא תרעומת, הרי היה בידו של השליח לקנות את הסחורה?

הנתיבות תירץ: בסימן קפג מדובר על שליח שעושה את שליחותו בחינם, ובסימן שלג סעיף ה מבואר, שפועל העובד בחינם - יכול לחזור בו גם בדבר האבד, לכן אין על המשלח אלא תרעומת, כי כל פועל יכול להתפטר והשליח התפטר ולא עשה את שליחותו. אבל במקרה בו השליח מקבל שכר על שליחותו, ובידו לבצע את השליחות והשליח לא ביצע את השליחות - השליח "חייב לשלם לו מניעת הריווח כדרך שהרוויחו שאר הסוחרים, מטעם אם אוביר הנזכר לעיל".

השיטה מקובצת (מס' ב"מ דף עג:) הקשה בשם הריטב"א: מדוע לדעת רב חמא השליח חייב לשלם, הרי זה מניעת רווח?

• א. הריטב"א תירץ: המשלח סמך על השליח, ונתן לו את מעותיו על דעת כך שהשליח יבצע את השליחות, ובגלל ההנאה שיש לשליח מכך שבעה"ב סמך עליו - השליח משתעבד מדין ערב.
• ב. הרא"ש (סימן סט) הסביר: השליח חייב בגלל שמדובר שנעשה תנאי מפורש שאם לא יקנה בשוק הזול, (זולשפט) - השליח יתחייב לשלם על מניעת הרווח.
• ג. ע"פ דברי הנתיבות לעיל, וכן ע"פ דברי הנתיבות בסימן שו ס"ק ו משמע שיש תקנת חכמים בשליח בשכר שצריך לשלם על מניעת רווח שגרם למשלחו.

מניעת רווח בפועלים

הקצות בס"ק ב הביא את קושיית בנו ("בני הבחור המופלא כמ"ר יוסף דוב בער ש"ן"): לפי דברי התוס', שיסוד החיוב הוא גרמי, מדוע בעה"ב חייב במקרה בו הפועלים התבטלו ממלאכה, הרי קיי"ל המבטל כיסו של חברו פטור (ירושלמי מס' ב"מ פרק ה הלכה ג), וכן נועל חנותו של חברו פטור?

הקצות ענה לבנו: יש לחלק בין נזקי ממון ובין נזקי גופו. בנזקי ממון יש רק חיוב נזק, כגון באדם המזיק שור או מזיק חנותו של חברו (כגון שנעל את החנות) - חייב רק על הנזק. אבל בנזקי גופו, כגון אדם המזיק אדם - חייב בארבעה דברים, ואחד מהם זהו 'שבת', לכן המבטל כיסו של חברו, או נועל חנות חברו - פטור, שהרי אין דיני 'שבת' בנזקי ממון, אבל אדם המזיק את חברו, הדין נפסק שהוא חייב בשבת כמו בנזק, א"כ לרבי מאיר שדן דינא דגרמי, הוי גורם לשבת וחייב על כך.

לפ"ז חידש הקצות: דווקא בפועלים - בעה"ב חייב, משום דינא דגרמי, אבל אם שכר בהמותיו ולא התחיל במלאכה, אפילו מצאו אמש להשתכר והיום לא מצא - אין זה אלא כמבטל כיסו של חברו ואין בו נזק כלל ופטור.

תירוץ נוסף ניתן לומר: ברווח ברור או כאשר ברי היזקא - ניתן לחייב גם במניעת רווח. וכך כתב המחנה אפרים (הלכות גזילה סימן יא): למרות שקיי"ל שאין חיוב במניעת רווח, בכ"ז אם ברי היזקא - יש חיוב גם על מניעת רווח: "נראה דלא דמי לההיא דהמבטל כיסו, דהתם לאו ברי היזקא, דאפשר שלא ירויח, ועוד דבאותה שעה עדיין לא היה שם מי שהיה לוקחה בריוח, לא כן בדר בחצר חברו דע"י שזה נכנס ודר בה אינה נשכרת לאחרים נמצא שע"י מפסיד לחברו ובריא היזקא, ונראה דכל כה"ג חייב מדינא דגרמי... אלמא דכל היכא שזה היה מוצא להשכיר עצמו, ובא חברו ומנעו ולא הניחו להשכיר - הרי זה חייב מדינא דגרמי". וכך גם הסביר החתם סופר (סימן קעח) כמבואר לעיל.

תירוץ נוסף ע"פ דברי הריטב"א (דף עג: מובא בנתיבות סימן שו ס"ק ו) שהובאו לעיל: החיוב למעסיק לשלם הוא מדין ערב, לכן גם במניעת רווח - ניתן לחייב מדין ערב. ע"פ דברי הריטב"א יש חיוב גם בנזקי ממון, כגון שכר בהמת חברו.

הריטב"א חידש: גם במניעת רווח - ניתן לחייב מדין ערב. דין זה למדים מדברי הגמ' במס' בבא מציעא בדף עג עמוד ב, במקרה בו אדם אמר לחברו שיקנה לו יין בזול, והמכירה היא לזמן מוגבל, שאם מנע ממנו רווח זה - חייב לשלם "כדקא אזיל אפרוותא דזולשפט". כך גם בכל קבלן שהתרשל בתפקידו ומנע רווח מבעה"ב, ומדובר ברווח שלא ניתן להחזירו, כגון שהמחירים עלו - חייב מדין ערב.

הערך ש"י (סימן שיב בסעיף יד) כתב: ע"פ דברי הריטב"א והנתיבות ניתן לומר, שגם שוכר שחוזר בו מהשכירות וגורם למניעת רווחים - ניתן לחייבו מדין ערב (כדברי הריטב"א) או כפי תקנת חכמים (כדברי הנתיבות).

החתם סופר (חושן משפט סימן קעח) כתב על דברי הריטב"א: "ונראה דלדינא לא יחלוק אדם אהריטב"א, דהא ראיתו נכונה מפועל".

החתם סופר סיים: "ולפע"ד כל הפוסקים מודים לו (לריטב"א), מ"מ הואיל ולא מצאתי כן להדי', וכן במרדכי דב"ק סי' קט"ו לא משמע קצת כן, על כן כשיבוא לידי - אראה לפשר ולבצע עכ"פ".

הריטב"א (מסכת בבא מציעא דף פ עמוד ב) עוד התייחס לאדם שסמך על חברו: "מפני שהוא גרם לו הטעות, שהיה סבור שאמר לו אמת, וכיון שעל פיו ועל סמך שלו ניזוק - הרי זה גיריה, כמראה דינר לשלחני ואמר לו שהוא יפה ונמצא שאינו יפה, וכן כל כיוצא בזה". (דברי הריטב"א הובאו בקצות בסימן שח ס"ק ב). כלומר, הסתמכות על דברי חברו מחייבת בתשלום הנזקים.

וכך כתב הנתיבות (סימן שו בס"ק ו): "וזה ענין שכירות פועלים - שחייבין לשלם להבעלים מה שמפסידין בחזרתן, וכן הבעה"ב לפועל, דכיון שסמכו זה על זה - נתחייבו זה לזה".

מניעת רווח בשכירות בית

הגמ' במסכת בבא מציעא דף קא עמוד ב כותבת: "וכשם שמשכיר צריך להודיע - כך שוכר צריך להודיע. דאמר ליה: אי אודעתן - הוה טרחנא ומותיבנא ביה איניש מעליא".

מדברי הגמ' מבואר, כל צד (המשכיר או השוכר), המעוניין בהפסקת השכירות - מחויב למסור הודעה על כוונתו לסיים את תקופת השכירות שלושים יום קודם.

הרמב"ם (הלכות שכירות פרק ו הלכה ח) כתב: כשם שהמשכיר צריך ליידע את השוכר שלושים יום לפני הפינוי, כך גם אסור לשוכר לעזוב את הבית לפני תום מועד השכירות, ללא הודעה שלושים יום קודם. הרמב"ם חידש: במידה והשוכר פינה את הדירה לפני הזמן - עליו לשלם את שכר הדירה על משך הזמן שהיה עליו ליידע. וכ"פ השולחן ערוך בסימן שיב סעיף ז.

הפתחי תשובה בס"ק ד כתב בשם שער משפט: המחבר כתב (ע"פ דברי הרמב"ם): שוכר שיצא ללא הודעה מוקדמת - עליו לשלם. אך דין זה קשה, שכן השוכר רק ביטל כיסו של חברו, דהיינו בגלל שלא הודיע למשכיר על הפסקת השכירות, המשכיר הפסיד, אך לא ניתן לחייב במניעת רווח?

השער משפט כתב: באמת לא ניתן לחייב את השוכר, במציאות בה השוכר כבר יצא מהבית, והמשכיר רוצה לתובעו בב"ד. כאן המחבר דיבר על מציאות בה עדיין השוכר נמצא בבית, שניתן לחייבו להמשיך לגור, וממילא לשלם על המשך השכירות עד שיעברו שלושים יום מההודעה.

הפתחי תשובה חלק עליו, לדעתו בכל מקרה ניתן לחייב את השוכר כפשט דברי המחבר. (כאן ניתן לומר שהשוכר חייב, למרות שמדובר רק במניעת רווח, שכן ברי היזקא). וכן כתב הערך ש"י (סימן שיב ס"ק ז) שהשוכר חייב לשלם למשכיר מדין ערב, וכפי שבסימן שלג הסביר הריטב"א, שאם המעסיק חוזר בו, חייב לשלם מדין ערב, כך גם כאן המשכיר סמך על דיבורו ולכן חייב לשלם.

על פי דברי הפתחי תשובה, שיש הקבלה בין דין שוכר שעוזב את הבית באמצע, ובין מעסיק המפטר את השכיר, ניתן לומר שהשוכר חייב לשלם למשכיר ע"פ תקנת חכמים, כפי שכתב הנתיבות שהמעסיק חייב לשלם לפועל בגלל תקנת חכמים, אף כאן ניתן לחייב את השוכר ע"פ תקנת חכמים.

החזון איש (ב"ק סימן כג) עשה הקבלה זו, ולמד דין פיטורים מדין שכירות. כך שהמעסיק צריך לתת הודעה שלושים יום לפני הפיטורין, כשם שהשוכר או המשכיר צריכים לתת הודעה שלושים יום לפני פינוי הבית.

[1] כמו כן לא ניתן לתבוע אדם על כך שגרם לאיבוד זמנו וכד'.

[2] הרשב"א (חלק ג סימן רכז) כתב: לווה שהתחייב בשטר לפרוע את החוב עד תאריך מסוים, ואם לא יפרע בזמן שקבוע בשטר - הלווה ישלם למלווה על כל ההפסדים שיגרמו לו כתוצאה מכך שכסף זה חסר לו - הלווה לא חייב לשלם את ההוצאות שנגרמו למלווה, כי הלווה התחייב רק לשלם עבור ההפסדים ולא עבור מניעת רווח, (לא ניתן להתייחס למניעת הרווחים כמו אל הפסד). וכ"פ השולחן ערוך בסימן סא סעיף ה.

הדרכי משה בס"ק ד הסביר: החיוב לשלם את כל ההוצאות נחשב כמו אסמכתא לכן הוא לא תקף. הדרכי משה הקשה: מדוע המקרה כאן נחשב לאסמכתא, אנו אומרים אסמכתא רק על קנס שמשלם סכום כסף נוסף שלא חייב לו, אך כאן החיוב הוא על ההוצאות שנגרמו למלווה בגלל הלווה, וחייב לשלם כמו פועל שאומר: "אם אוביר ולא אעביד - אשלם במיטבא", שאכן חייב לשלם. הדרכי משה נשאר בצ"ע.

הב"ח בס"ק ז תירץ את קושיית הדרכי משה: יש לחלק בין מניעת רווח ברור ומזומן ובין מניעת רווח לא ברור. במבטל כיס חברו, אין ההפסד וודאי, שכן ייתכן והיה המשקיע מפסיד בעסק, לכן לא משלם. אבל אם מדובר על מניעת רווח ברור ומזומן - יש חיוב בתשלום, כדין בפועל המתחייב, אם אוביר ולא אעביד - אשלם במיטבא שחייב לשלם.

וכך מבואר בירושלמי (מס' בבא מציעא פרק ה הלכה ג): המבטל כיסו של חבירו (המקבל כסף מחבירו בכדי שישקיע וירוויח, והוא לא השקיע, הרי שגרם למניעת רווח) - אין חיוב בתשלום כנגד המבטל, כי אין רווח ברור ומזומן, ואילו המבטל שדה חבירו (פועל שקיבל על עצמו לעבוד בשדה, ולא עבד - חייב לשלם לבעל השדה על אובדן הרווח) - חייב לשלם לו על ההפסדים.

הש"ך בס"ק י כתב שמניעת רווח פחותה מגרמא. צריך לציין הרדב"ז (חלק א סימן פד) כתב במפורש שיש חיוב בידי שמים במניעת רווח: "המבטל כיסו של חבירו - פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים".

[3] אם כי הש"ך בסימן רצב ס"ק טו כתב בשם מהרש"ל (יש"ש סימן ל): "דאפי' תבעו לדין, ואמר לו תן לי פקדוני כי יש לי ריוח ברור, ומברר דבריו, וזה מעכבו - פטור, דמבטל כיסו לא הוי אלא גרמא". הנ"מ היא שיש חיוב גרמא בידי שמים אך אין חיוב כלל אם נאמר שמניעת רווח פחותה מגרמא.

[4] הגמ' כתבה: אדם שהביא לחברו כסף, בכדי שירכוש עבורו יין זול בזמן הבציר, שהיין נמכר בזול, והשליח פשע ולא קנה את היין, לדעת רב חמא, על השליח לשלם יין כפי המחיר שמוכרים יין זול בשוק של יין בנמל זולפשט. אך לדעת רב אשי, גם אם השליח התחייב לשלם את ההפסד אם לא ירכוש עבורו יין, בכ"ז השליח אינו חייב לשלם, כיון דהוי אסמכתא, ואסמכתא אינה קונה.

הגמ' הקשתה על רב אשי: מדוע מקרה זה שונה מהמקרה המובא במשנה בדף קד עמוד א, בדין אריס המתחייב לבעה"ב שאם לא יעבוד את השדה שישלם במיטב נכסיו, המשנה פסקה שאם באמת לא עבד את השדה - צריך לשלם, ומדוע לא אומרים דהוי אסמכתא?

הגמ' ענתה: יש לחלק בין המקרה באריס שיש בידו לעבוד את השדה, ומכיוון שיכל לעשות ולא עשה את מה שהתחייב - עליו לשלם. אך במקרה של השליח לקנות יין, אין בידו לעשות את שליחותו, שיתכן ולא ימכרו לו יין, והשליח אינו גומר בדעתו להתחייב בדבר שאינו תחת שליטתו, לכן הוי אסמכתא ולא משלם.