משכיר שהביא ציוד לא תקין

בית הדין

כט אדר התשעז | 27.03.17

הרב ישועה רטבי

שאלה:

מוסד השכיר 3 מסופי סליקת כרטיסי אשראי עבור אירוע גדול, כך שתהיה אפשרות ביד משתתפי האירוע, לתרום למוסד באופן מידי, דרך העברת כרטיס האשראי במכונת הסילוק.

המכשירים לא עבדו בצורה תקינה, (רק חלק קטן מהעברות הכרטיסים נקלטו במערכת). בסופו של דבר בין משתתפי האירוע עברה שמועה שהמכשירים אינם תקינים, ולא היו עוד ניסיונות לתרום דרך אותם מסופים.

הערכה היא שנגרם למוסד הפסד גדול של עשרות אלפי שקלים מתרומות שהיו מתקבלות אילו המכשיר היה תקין. האם ניתן לחייב את המשכיר לשלם פיצויים עבור הפסד התרומות?

תשובה:

א. חובת המשכיר לתת לשוכר ציוד תקין ואיכותי שניתן לעבוד עמו ללא תקלות.
ב. בשכירות לזמן קצר, יש לראות בכל תקלה משום מקח טעות שמבטל את השכירות, כי אין זמן להחליף או לתקן את הציוד, לפיכך משכיר הציוד לא יקבל את התשלום שנקבע עמו עבור השכרת המסופים.
ג. על המשכיר לעשות את המקסימום בכדי לשחזר את נתוני התורמים הראשונים שניסו לתרום.
ד. ע"פ הדין, לא ניתן לחייב את המשכיר על ההפסדים שנגרמו למוסד מהפסד התרומות (מניעת רווח).
ה. אם המשכיר היה אמור לדעת שיש בעיות עם המכשירים - עליו לשלם את שכרם של מספר טלפנים שיצרו קשר עם משתתפי האירוע ויציעו להם לתרום מחדש. עלות טלפן היא 25 ש"ח לשעה. אומדן הזמן הוא כמאה שעות עבודה, לפיכך על המשכיר לשלם למוסד 2,500 ש"ח.

השאלות לבירור:

א. מה דין ציוד מושכר שהתקלקל?
ב. משכיר שגרם לנזקים לשוכר האם חייב לשלם?
ג. האם ניתן לחייב את המשכיר לשלם עבור טלפנים שיצרו קשר מחדש עם התורמים?
ד. אדם שמנע רווח מחברו האם ניתן לחייבו?

א- ציוד מושכר שהתקלקל

דין ציוד מושכר שהתקלקל מבואר בגמ' במסכת בבא מציעא דף עט עמוד א, בדין שוכר חמור שמתה בחצי הדרך. הגמ' חילקה בין שוכר חפץ ספציפי לבין שוכר חפץ בצורה סתמית. (שוכר חמור זה ושוכר חמור סתם). השוכר חפץ ספציפי והחפץ התקלקל - אין חיוב להחליפו באחר אומנם יש רק חיוב לתקנו, (כמבואר בסימן שיב סעיף יז), אך השוכר חפץ בצורה סתמית, ואירעה תקלה משמעותית לחפץ, שבעקבותיה לא ניתן להשתמש בחפץ - על המשכיר מוטלת חובה להחליף לחפץ תקין.

נחלקו הראשונים האם יש חיוב למשכיר בלי שבוצע קניין (מובא במגיד משנה הלכות שכירות פרק ה הלכה ב):

א. שיטת הראב"ד (מובא בשלטי גיבורים דף מט. ס"ק א) - מתי המשכיר חייב לתת לשוכר ציוד חלופית? רק אם נעשה קניין, (למשל, המשכיר הגביה סודר, ובכך מתחייב המשכיר להביא לשוכר את חפץ השכירות), אבל אם לא נעשה קניין - אין מה שיחייב את המשכיר לתת ציוד חלופי, כי שכירות מטלטלים לא נקנה בכסף, לכן המשכיר לא מתחייב לשוכר ולא חייב לתת לו ציוד חלופי^[1].
ב. שיטת הרא"ש (סימן י) והרשב"א (מובא במ"מ שם) - המשכיר חייב לתת לשוכר ציוד חלופי גם אם לא בוצע קניין, שכן כבר במשיכת הציוד - השתעבדו נכסי המשכיר לתת לו ציוד חלופי תקני.
ג. שיטת הרמב"ם^[2] (הלכות שכירות פרק ה הלכה א), הרמב"ן (מס' ב"מ דף עט עמוד א) והמחבר - המשכיר לא חייב לתת לשוכר ציוד חלופי, אך המשכיר גם לא יקבל את דמי השכירות, ואם המשכיר ירצה שהשוכר ישלם לו עבור השכירות - עליו להביא לו ציוד חדש^[3].

הנתיבות בסימן שי ס"ק א כתב: אם הייתה תקלה בציוד השכור כבר מהתחלה, זהו מקח טעות והשוכר לא צריך לשלם כלום למשכיר.

בשכירות לזמן קצר, כל תקלה לא ניתנת לתיקון, ויש לראות באי תקינות של המכשיר משום מקח טעות שמבטל את השכירות.

ב- משכיר שגרם לנזקים לשוכר האם חייב לשלם?

הרשב"א (חלק ב סימן נג) כתב: אדם השכיר לחברו ציוד שהיה מקולקל וגרם לתקלה לשוכר, (הדוגמא המובאת ברשב"א: אדם השכיר כלי לשים בו חיטים, והתברר שהיה בכלי חור, כך שהחיטים נשפכו ונגרם לשוכר נזק) - המשכיר פטור מלשלם על הנזקים, "דאין זה אלא כגרמא בעלמא בניזקין, ואין כאן משום דינא דגרמי אלא בנזקין שהוא עושה ממש, (כגון שורף שטר חוב של המלווה)".

ע"פ דברי הרשב"א, לא ניתן לחייב על נזקים שגרם המשכיר לשוכר. אומנם יש על המשכיר חיוב לשלם בכדי לצאת ידי חובת שמים, כמבואר בדברי הירושלמי (מסכת בבא קמא פרק ו הלכה א): "ואין השמים מוחלין לו עד שישלם^[4]".

המאירי (מס' ב"ק דף נו.) כתב: יש על המזיק חיוב ממוני לשלם, ואם אינו משלם - נקרא גזלן ופסול לעדות^[5]. היד רמ"ה כתב: יש איסור מהתורה להזיק ע"י גרמא, ונלמד ממצוות ואהבת לרעך כמוך, או מלפני עוור לא תתן מכשול.

רש"י (מסכת בבא קמא דף קד. ד"ה שכבר) כתב: אדם שחייב בידי שמים מגיע לו עונש בידי שמים, "ואף על גב דבי דינא לא מצו מחייבי ליה, אלא מניח לפניהם, מיהו ידי עונש אין יוצא עד שישלם לשניהם". וכך כתב הקצות בסימן לב: "אבל עונש בדיני שמים - ודאי אית ליה".

מהרש"ל (יש"ש סימן ו) כתב: "ומצאתי כתוב בתשובה וז"ל, נ"ל, היכא דאיתמר חייב בדיני שמים, אף על גב דאין לב"ד לכופו לשלם, מ"מ בדברים בלי כפייה יש לדוחקו".

"...ולא נהירא לי, מדלא תירצו התו' כך, ש"מ דלא ס"ל כלל. גם לישנא דדיני שמים - לא משמע להיות חיוב אפי' במקצת בדיני אדם, אלא לעניין יוצא ידי שמים לחוד קאמר, וכן מצאתי בצפנת פענח, וז"ל: כל מקום שאמרו חייב בדיני שמים, אם בא, צריכין להודיעו: אין אנו יכולין לחייב אותך, אבל צריך אתה לצאת ידי שמים, כי דינך מסור לו, כדי שיתן אל לבו, וירצה את חבירו, ויצא ידי שמים".

כנסת הגדולה (הגהות הטור סימן כח ס"ק כג) כתב: "כל מי שהוא חייב בדיני שמים - אין כופין לו לשלם כדי לצאת ידי שמים, אמנם צריך להודיעו דרך תוכחה ומוסר ועצה טובה בינו לבינו שיצא ידי חובה. אם יקבל - מוטב, ואם לא - יאמר הדיין איך שרוצים עליו להכריז בבית הכנסת על ידי שליח ציבור בלשון זה: 'שמעוני רבותי, האי גברא פלוני - חייב בידי שמים, מחמת שגרם הפסד ממון לפלוני, לכן צריך לפלוני שיסיר מעליו חיוב זה ועונש מדיני שמים וירצה לפלוני מחמת שגרם לו היזק'. ובס"ק כד כתב: "מי שחייב בדיני שמים ולא פרע - מותר לקרותו רשע".

ג- חיוב לשלם עבור הטלפנים

הרמ"ה (אות סב) כתב: מוכר שמכר מוצר פגום, והמוכר ידע על המום שיש במוצר - על המוכר להחזיר ללקוח לא רק את דמי המוצר, אלא גם את דמי הנסיעה חזרה לחנות, אך אם המוכר לא ידע על המום - המוכר חייב להחזיר רק את דמי המוצר ולא את הוצאות הנסיעה. וכ"פ המחבר בסימן רלב סעיף כא.

מוכר שידע על המום חייב לשלם מדינא דגרמי, כדין האומר לחברו: 'לך (לדיון בבית דין) ואבוא אחריך', אם הוא לא בא - חייב לשלם על הוצאותיו מדינא דגרמי^[6], כמבואר במרדכי (סימן תשז) ובדברי הרמ"א בסימן יד סעיף ה.

ע"פ דברי הרמ"ה, ניתן לחייב את המשכיר לשלם עבור הוצאות הטלפנים, כפי שניתן לחייב עבור שאר הוצאות שנגרמו בגללו, כל זאת בתנאי שהמשכיר היה אמור לדעת לכך שהציוד שלו איננו תקין.

למשכיר יש אחריות להביא ציוד תקין, עליו לדעת שיש בעיה בציוד, וגם אם בפועל לא ידע שהציוד אינו תקין - חייב לשלם וכדבריו הברורים של רבא: "כל לא ידענא - פשיעותא היא, זיל שלם"! (מסכת בבא מציעא דף מב עמוד א).

ד- מניעת רווח

הירושלמי (מס' בבא מציעא פרק ה הלכה ג) כתב: לא ניתן לחייב על אובדן רווח עתידי. זאת מכיוון שמניעת רווח איננה היזק ישיר אלא גרמא. וכך מובא בירושלמי: "אמר ר' יצחק הדא אמרה המבטל כיסו של חבירו (המקבל כסף מחבירו בכדי שישקיע וירוויח, והוא לא השקיע, הרי שגרם למניעת רווח) - אין לו עליו אלא תרעומת^[7]. ואילו המבטל שדה חבירו - חייב לשפות לו". (פועל שקיבל על עצמו לעבוד בשדה, ולא עבד - חייב לשלם לבעל השדה על אובדן הרווח).

הירושלמי חילק בין מניעת רווח שפטור, ובין מבטל שדה חברו שחייב לשלם. מספר הסברים נאמרו לדברי הירושלמי:

שיטת הפני משה: מזיק בידיים

הפני משה (שם) הסביר הסביר: המבטל שדה חבר - הרווח מצוי, ולכן נחשב כמזיק בידיים, יש להשוות את המונע רווח למאבד נכסי חברו בידיים.

שיטת המחנה אפרים: רווח ברור ומזומן

המחנה אפרים (הלכות מלוה ולוה - דיני ריבית סימן מא) הסביר: "דכי אמרו המבטל כיסו של חברו - פטור מלשלם - היינו משום דמי יימר דמזבני ליה ולא הוי בריא היזקא, אבל זה שכבר היה מזומן להרויח בהם, וע"י העכבתו של זה הפסיד מלהרויח - הרי זה חייב מדינא דגרמי". כלומר כאשר ההפסד הוא ברור וודאי בכסף מזומן - יש חיוב על מניעת רווח[8].

גם מדברי ערוך השולחן (סימן רצב סעיף כ) משמע שניתן לחייב בתשלום על מניעת רווח כאשר ההיזק ברור. כך כתב ערוך השולחן: "ועוד איתא שם דהמבטל קרקע של חבירו חייב לשלם - ופירשו הטעם מפני שההפסד ברור והוי כגרמי... אבל אם ההפסד ברור - חייב לשלם, ולפ"ז גם במעות כשההפסד ברור - חייב ג"כ לשלם דהוי כגרמי". אבל הקצות (שם) פטר מתשלום על מניעת רווח גם כאשר ברי היזקא.

ערוך השולחן (סימן סא סעיף יא) עוד פסק: "ונ"ל דדווקא מניעת הריוח מעסק שאינו קבוע אצלו למחייתו - לא מקרי היזק, אבל מעסק קבוע אצלו למחייתו - שפיר מקרי היזק, ולא הוי אסמכתא, וכן אם הפסיד לו ע"י זה מסחור יריד הקבוע מזמן לזמן - שפיר מקרי היזק".

שיטת הנימוקי יוסף: תנאי נהוג ומקובל

הנימוקי יוסף (מס' ב"מ דף סא:) כתב טעם אחר לדברי הירושלמי, שמחייב בתשלום עבור אובדן רווח בשדה: בשדה היה נוהג להתנות במפורש שאם אוביר ולא אעביד, אשלם במיטבא, ומכיוון שתנאי זה היה נהוג ומקובל בקרב הפועלים, הרי שהוא תקף גם כאשר התנאי לא נאמר במפורש.

מדברי הנימוקי יוסף משמע, שבמניעת רווח - אין חיוב בתשלום גם לא ברווח ברור ומזומן במקום בו אין מנהג או במקום שלא נכתב במפורש התנאי. החיוב על מניעת רווח חל רק במקום שנהגו לחייב פועלים (גם בלי תנאי מפורש), או במקום שהתנו במפורש.

שיטת הריטב"א: חיוב מדין ערב

הריטב"א (דף עג: מובא בנתיבות סימן שו ס"ק ו) כתב: החיוב לשלם הוא מדין ערב, לכן גם במניעת רווח - ניתן לחייב מדין ערב. הריטב"א חידש: גם במניעת רווח - ניתן לחייב מדין ערב. דין זה למדים מדברי הגמ' במס' בבא מציעא בדף עג עמוד ב, במקרה בו אדם אמר לחברו שיקנה לו יין בזול, והמכירה היא לזמן מוגבל, שאם מנע ממנו רווח זה - חייב לשלם "כדקא אזיל אפרוותא דזולשפט". כך גם בכל קבלן שהתרשל בתפקידו ומנע רווח מבעה"ב, ומדובר ברווח שלא ניתן להחזירו, כגון שהמחירים עלו - חייב מדין ערב.

כך גם הסביר החתם סופר (סימן קעח) את החילוק בירושלמי: המבטל כיס חברו, אין ההפסד וודאי, שכן ייתכן והיה המשקיע מפסיד בעסק, לכן לא משלם. אבל המבטל שדה חברו, יש רווח וודאי בשדה, והפועל הפסידו, שהרי הפועל הבטיח לו לעבוד, ומשתעבד לבעל השדה מדין ערב.

שיטת השער משפט: תנאי מפורש וסביר

הב"ח בסימן סא ס"ק ח כתב: במניעת רווח חייבים לשלם רק כאשר הרווח הוא ברור וודאי, כמו בפועל המתחייב: אם אוביר ולא אעביד - אשלם במיטבא, כי אז "ההפסד מזומן"^[9].

הש"ך בסימן סא ס"ק י כתב שמניעת רווח פחותה מגרמא^[10]: "דמניעת הריוח - לא קרי הפסד, כדאיתא בירושלמי (מס' ב"מ פרק ט הלכה ג), הביאוהו הפוסקים, 'המבטל כיסו של חבירו, אין לו עליו אלא תרעומת', וגרע מגרמא בנזיקין דפטור, ותו, דמי ערב בדבר שהיה ודאי ריוח, דילמא אף היה מגיע הפסד".

השער משפט (בסימן סא ס"ק ב) הקשה על הש"ך: הירושלמי פטר מתשלום על מניעת רווח כאשר אין תנאי מפורש לשלם על מניעת רווח, אבל אם יש תנאי מפורש לשלם על מניעת רווח, ומדובר בתנאי סביר והגיוני (לא מוגזם) - התנאי תקף, שזה החיוב בגמ' (מסכת בבא מציעא דף קד עמוד ב) אם אוביר ולא אעביד - אשלם במיטבא, כלומר אם יש תנאי מפורש לשלם סכום לא מוגזם על מניעת רווח - אכן התנאי תקף. וכן גם מפורש במסכת בבא מציעא בדף עג עמוד ב, במתחייב לקנות יין במחיר נמוך בזולשפט, בכדי שיהיה למעסיק רווח במכירת היין במחיר גבוה יותר, אם השליח פשע ולא קנה את היין במחיר הזול - לדעת רב חמא חייב לשלם על מניעת רווח.

במקרה כאן יש מניעת רווח ברור ומזומן, המוזמנים רצו לתרום למוסד כסף מזומן, כך שיש כאן מניעת רווח ברור ומזומן, ויש מקום לחייב לכל הפחות בדיני שמים.

[1] בדעת הראב"ד נחלקו הסמ"ע והנתיבות, האם יכול השוכר להשתמש בנבלת הבהמה שמתה כאשר לא בוצע קניין: הסמ"ע בס"ק ו סבור בדעת הראב"ד, שהשוכר גם לא יכול להשתמש בנבלת הבהמה, אך לדעת הנתיבות בס"ק ה, השוכר רק לא יקבל בהמה חלופית, אך יכול להשתמש בנבלת הבהמה.

[2] החזון איש (חו"מ ליקוטים סימן טו ס"ק א) כתב שכך פסק הרמב"ם.

[3] הסמ"ע בס"ק ו כתב: המשכיר לעולם לא חייב לתת בהמה חלופית, (לדעת הראב"ד אם נעשה קניין - המשכיר חייב לתת בהמה חלופית, ולדעת הרא"ש גם ללא קניין חייב המשכיר לתת בהמה חלופית). השוכר רק יכול להשתמש בנבלת הבהמה שמתה, אומנם לא צריך לבצע קניין (אך לדעת הראב"ד, אם לא בוצע קניין - השוכר לא יכול להשתמש בנבלת הבהמה שמתה). דהיינו כשם שבשוכר חמור זה יכול השוכר למכור את הנבלה, כך גם בשוכר חמור סתם, יכול השוכר למכור את הנבלה.

אבל הנתיבות בס"ק ה כתב: לכו"ע ניתן להשתמש בנבלת הבהמה גם ללא קניין, כל המחלוקת בין הראב"ד לרא"ש היא, האם המשכיר חייב לתת חמור חלופי ללא קנין. הנתיבות בס"ק ד הבין בדעת הרמב"ם והמחבר, שיש חיוב על המשכיר לתת חמור חלופי ואם אין לו - השוכר יכול להשתמש בנבלת הבהמה.

[4] כך כתב החזון איש (ב"ק סימן ה בס"ק ד): "והאי חייב בדיני שמים - אינו ר"ל דאסור לעשות כן, והעושה כן - עבירה היא בידו, וכדמשמע לכאורה מלשון רש"י בגיטין נג א, אלא ר"ל דאינו יוצא יד"ש עד שישלם".

[5] כך כתב המאירי: "ומכאן כתבו גדולי הדורות, שכל שנאמר עליו חייב בדיני שמים - פסול הוא לעדות עד שישיב. והדברים נראין שמאחר שהוא חייב להשיב - תורת גזלה חלה עליו עד שישיב".

[6] האמרי בינה (הלכות דיינים סימן כא) כתב: החיוב אינו מדינא דגרמי אלא מדין ערב, דהיינו יש לו הנאה מכך שחברו שמע בקולו והלך למקום פלוני.

[7] כמו כן לא ניתן לתבוע אדם על כך שגרם לאיבוד זמנו וכד'.

[8] כך נראה שהבין ראבי"ה (סימן תתקנ"ז): "ושמעינן מירושלמי כדפרישית טעמא, דכל היכא דבידו לקנות ולעסוק בריוח, דומיא דשדה שאילו לא קיבל עליו זה להשתדל בה ולזורעה היה הוא בעצמו עוסק בה ולא היה מובירה - חייב הוא לשלם הפסידו, וברור הריוח, דשדפון לא שכיח, הילכך אפילו אם לא הרויח בו מידי היאך - חייב לשלם הפסידו".

[9] הרשב"א (חלק ג סימן רכז) כתב: לווה שהתחייב בשטר לפרוע את החוב עד תאריך מסוים, ואם לא יפרע בזמן שקבוע בשטר - הלווה ישלם למלווה על כל ההפסדים שיגרמו לו כתוצאה מכך שכסף זה חסר לו - הלווה לא חייב לשלם את ההוצאות שנגרמו למלווה, כי הלווה התחייב רק לשלם עבור ההפסדים ולא עבור מניעת רווח, (לא ניתן להתייחס למניעת הרווחים כמו אל הפסד). וכ"פ השולחן ערוך בסימן סא סעיף ה.

הדרכי משה בס"ק ד הסביר: החיוב לשלם את כל ההוצאות נחשב כמו אסמכתא לכן הוא לא תקף. הדרכי משה הקשה: מדוע המקרה כאן נחשב לאסמכתא, אנו אומרים אסמכתא רק על קנס שמשלם סכום כסף נוסף שלא חייב לו, אך כאן החיוב הוא על ההוצאות שנגרמו למלווה בגלל הלווה, וחייב לשלם כמו פועל שאומר: "אם אוביר ולא אעביד - אשלם במיטבא", שאכן חייב לשלם. הדרכי משה נשאר בצ"ע.

הב"ח בס"ק ז תירץ את קושיית הדרכי משה: יש לחלק בין מניעת רווח ברור ומזומן ובין מניעת רווח לא ברור. במבטל כיס חברו, אין ההפסד וודאי, שכן ייתכן והיה המשקיע מפסיד בעסק, לכן לא משלם. אבל אם מדובר על מניעת רווח ברור ומזומן - יש חיוב בתשלום, כדין בפועל המתחייב, אם אוביר ולא אעביד - אשלם במיטבא שחייב לשלם.

וכך מבואר בירושלמי (מס' בבא מציעא פרק ה הלכה ג): המבטל כיסו של חבירו (המקבל כסף מחבירו בכדי שישקיע וירוויח, והוא לא השקיע, הרי שגרם למניעת רווח) - אין חיוב בתשלום כנגד המבטל, כי אין רווח ברור ומזומן, ואילו המבטל שדה חבירו (פועל שקיבל על עצמו לעבוד בשדה, ולא עבד - חייב לשלם לבעל השדה על אובדן הרווח) - חייב לשלם לו על ההפסדים.

הש"ך בס"ק י כתב שמניעת רווח פחותה מגרמא.

[10] אם כי הש"ך בסימן רצב ס"ק טו כתב בשם מהרש"ל (יש"ש סימן ל): "דאפי' תבעו לדין, ואמר לו תן לי פקדוני כי יש לי ריוח ברור, ומברר דבריו, וזה מעכבו - פטור, דמבטל כיסו לא הוי אלא גרמא". הנ"מ היא שיש חיוב גרמא בידי שמים אך אין חיוב כלל אם נאמר שמניעת רווח פחותה מגרמא.