בית הדין

ו אדר התשפ | 02.03.20

הרב ישועה רטבי

עקרון הקטנת הנזק בנזקי גוף

עקרון הקטנת הנזק (בנזקי גוף) קובע, שעל הניזק להמעיט ככל יכולתו בהתרחבות הנזק. באופן כללי, עקרון הקטנת הנזק קיים רק בנזקי גוף ולא בנזקי ממון. לכן ניזק שיכל להקטין נזקי גוף, אך הוא לא פעל בכדי לצמצם את הנזק, וכתוצאה מכך הנזק התרחב - המזיק לא חייב לשלם על נזקי גוף, כי המזיק יוכל לטעון שעל פי עקרון הקטנת הנזק, היה על הניזק לפעול ולהקטין את התפשטות הנזק, ומשלא עשה כך, הרי שהוא פשע, ולא מוטלת עליו חיוב תשלום.

החילוק בין נזקי גוף ובין נזקי ממון מובא בגמ' במסכת בבא קמא דף כז: "ואמר רבה: הניח לו גחלת על לבו ומת - פטור, על בגדו ונשרף - חייב".

כלומר בנזקי ממון, אנו אומרים שאין את עקרון הקטנת הנזק, לכן מזיק שהניח גחלת על בגדו של חברו, והבגד ניזוק מהגחלת - מניח הגחלת חייב לשלם את שווי הבגד, אנו לא אומרים שהמזיק פטור מלשלם בגלל שהניזק יכל להוציא את הגחלת ולמנוע את הנזק^[1]. וכ"פ השולחן ערוך בסימן תיח סעיף יח.

אומנם בנזקי גוף קיים עקרון הקטנת הנזק, לכן המניח גחלת על חברו והוא מת מהגחלת - מניח הגחלת לא נחשב לרוצח. ישנם מספר ביאורים מדוע בנזקי גוף קיים עקרון הקטנת הנזק, כך שמניח הגחלת לא נחשב לרוצח:

• א. הרשב"א (מסכת בבא קמא דף כז עמוד א) ביאר: היה על הנפטר להוציא את הגחלת ולא להשאירה עד למותו, ואם הוא השאיר את הגחלת על ליבו, הרי שפשיעתו גרמה למיתתו.
• ב. ערוך השולחן (סימן תיח סעיף לה) ביאר: מניח הגחלת לא יכל לעלות על דעתו שאדם ישאיר את הגחלת על ליבו עד למותו, התנהלות נורמטיבית של כל אדם היא להציל את עצמו ולסלק באופן מידי את הגחלת ולא להשאירה עד למוות, כך שמניח הגחלת נחשב לאנוס, הוא לא יכול היה לעלות על הדעת שהניזק ישאיר את הגחלת עד למותו. הניזק השאיר את הגחלת עד למותו, כי ציפה שמניח הגחלת יקבל עונש מוות, הוא העדיף ששניהם ימותו, בבחינת תמות נפשי עם פלשתים, ולא להציל את עצמו.
• ג. הגר"ש שקאפ (חידושים על מס' ב"ק סימן כה בס"ק ב) ביאר: הנפטר מדעתו ומבחירתו גרם למיתתו, הוא "עושה בכוונה ובדעת להחזיק עצמו בתוך האש", לכן מניח הגחלת פטור על המוות, כי הניזק עשה לעצמו את הנזק מתוך בחירה.

הגמ' הוסיפה: "אמר רבא: תרוייהו תננהי; על לבו - דתנן: כבש עליו לתוך האור, (אדם דחף את חברו לאש ולא נתן לו לצאת מהאש), או לתוך המים, ואינו יכול לעלות משם, ומת - חייב. דחפו לתוך האור או לתוך המים, ויכול לעלות משם ומת - פטור, (כי הנפטר יכל להציל את עצמו, הוא יכל לצאת מהאש או מהמים); בגדו - דתנן: קרע את כסותי שבר את כדי - חייב, על מנת לפטור - פטור". (אפ' אם אדם מבקש מחברו שיגרום לו נזק, ויקרע את בגדו, בכ"ז המזיק הקורע חייב לשלם, רק אם הוא אומר במפורש: תקרע את בגדי ואתה פטור מלשלם - המזיק פטור מלשלם. במקרה כאן, הניזק לא ביקש מהמזיק שיניח את הגחלת על בגדו, הוא רק לא הסיר את הגחלת מהבגד, וודאי שהוא לא אמר למזיק שייפטר מתשלום, לכן בוודאות המזיק חייב בתשלום).

לסיכום: מזיק שהתחיל להזיק נזק גוף, והניזק יכל למנוע אך לא מנע - המזיק פטור, כי הנזק אירע בגלל פשיעתו. בנוסף, המזיק היה אנוס כי לא העלה בדעתו שהניזק לא יעצור את התפשטות הנזק, או בגלל שאנו מחשיבים כאילו הניזק הביא את הנזק על עצמו.

עקרון הקטנת הנזק לא קיים בנזקי ממון

כאמור לעיל, בנזקי ממון, אנו אומרים שאין עקרון הקטנת הנזק, לכן המניח גחלת על בגדו של חברו - מניח הגחלת חייב לשלם את שווי הבגד, למרות שהניזק יכל להוציא את הגחלת ולמנוע את הנזק.

התוס' (ד"ה קרע) הדגישו: המשנה בדף צב עמוד א, חייבה את המזיק לשלם אפ' במקרה בו הניזק מבקש מהמזיק לקרוע את בגדו, בכ"ז אם המזיק ישמע לו ויקרע את הבגד - המזיק יהיה חייב לשלם, וק"ו כאן שהניזק בעל הבגד שותק ולא מסיר את הנזק, שיש חיוב על המזיק לשלם.

מקור נוסף ממנו ניתן ללמוד, שיש חיוב על המזיק לשלם, גם אם הניזק יכל להמעיט את הנזק הוא בגמ' במסכת בבא קמא דף מח עמוד ב: שור שנכנס לחצר אדם ללא רשותו, והשור נפל לבור, ולאחר נפילתו השור הבאיש את המים - בעל השור לא צריך לשלם על הנזק שנגרם למים, כי הנזק שגרם השור (הבאשת המים) נחשב לבור, ואין חיוב על כלים (המים הבאושים) בנזקי בור. וכ"פ השולחן ערוך בסימן שצח סעיף ד.

הסמ"ע בסימן שצח ס"ק ה (וכן מובא בפרישה בס"ק ד) למד מדברי הגמ': אלמלא הפטור שיש לכלים בנזקי בור - היה המזיק (בעל השור) חייב לשלם את הנזק. כלומר, אילו לא היה מדובר בנזק המוגדר כבור (שפטור על נזקי רכוש), אלא על נזק אחר (כגון אדם המזיק, או אש) - היה חיוב בתשלום על שווי ההיזק, למרות שהניזק יכל למנוע את ההיזק, שהרי בעל הבור יכל להוציא את השור לפני שהשור יסריח את המים, אך בעל הבור לא עשה שום פעולה בכדי למנוע את הנזק הצפוי (מים באושים כתוצאה משור מת), ובכ"ז המזיק חייב לשלם לניזק את שווי המים הבאושים. (אא"כ המזיק מוגדר כבור שאז יש פטור על כלים).

בשו"ת מהר"ח אור זרוע (סימן רנה) מובא: מוסר שמסר את חברו לגויים, והניזק (הנמסר) יכל להציל את עצמו ולא הציל את עצמו ולא מנע את הנזק - בכ"ז המזיק המוסר חייב לשלם על נזקיו. כאן מדובר בנזק גרמי, ומכאן שגם בנזק גרמי יש חובה על המזיק לשלם, למרות שהניזק יכל להמעיט את הנזק.

לסיכום: עקרון הקטנת הנזק לא קיים בנזקי ממון ולא בנזקי גרמי, לכן המזיק חייב לשלם על נזקו, למרות שהניזק יכל להמעיט את הנזק.

מתי יש עקרון הקטנת הנזק גם בנזקי ממון

כאמור לעיל, הגמ' חילקה בין נזקי ממון לנזקי גוף. בנזקי גוף יש לפטור את המזיק כאשר הניזק לא מנע את הנזק, אך בנזקי ממון יש לחייב את המזיק, גם אם הניזק יכל למנוע את הנזק. אך הפוסקים הביאו מספר מקרים בהם קיימת חובה לניזק להקטין את הנזק גם בנזקי ממון, ואם הניזק לא מנע את הנזק - המזיק פטור מלשלם:

• א. ערוך השולחן (סימן תיח סעיף לה) כתב: אם הנזק אירע בשוגג ללא כוונה להזיק, והניזק יכל למנוע את הנזק ולא מנע - המזיק פטור מלשלם^[2].

וכן כתב הפתחי חושן בשם חידושי הרי"מ (סימן כה): רק המניח גחלת חייב, כי הניח את הגחלת בכוונה להזיק, אך אם לא הניח את הגחלת, אלא היא נפלה מעצמה - "אף על פי שאדם מועד לעולם - פטור המניח, משום שהיה על בעל הבגד להסיר הגחלת, ולהציל את המזיק מפני השבת אבידה, ולכן פטור המזיק^[3]... דהוא הדין ברואה ממון חבירו מזיק לממונו - פטור בעל הממון המזיק, דכיון שראה, והיה יכול למנוע הנזק, ולא מנע - אין לחייב המזיק".

• ב. חידושי הרי"מ עוד כתב: יש לחלק בין אם היה ניתן למנוע את הנזק לפני שהוא התחיל, ובין מקרה שהנזק כבר החל. אם יש כבר נזק - הניזק לא צריך למנוע את התפשטות הנזק, לכן המניח גחלת על הבגדים, מיד עם הנחת הגחלת יש כבר נזק, ולפיכך הניזק לא מחויב להמעיט את התפשטות הנזק בבגד, והמזיק חייב לשלם, אבל אם היה ניתן למנוע את הנזק מתחילתו, כגון במקרה של דיין שטעה כפי שמבואר בהערה לעיל, יש חובה על הניזק לעשות הכל בכדי לסלק את הנזק, ואם לא סילק את הנזק - לא ניתן לחייב את המזיק.
• ג. הפתחי חושן (נזיקין פרק א הערה מה) הוסיף: "ובנה"מ סי' קנג סק"ג משמע, דדוקא בנזק מבורר הדין כן". כלומר החיוב של המזיק חל רק כאשר המזיק עושה מעשה נזק ברור שגורם לנזק מידי, שאז יש לחייבו למרות שהניזק יכל להקטין או למנוע את הנזק, אבל אם לא מדובר על נזק שהוא בצורה ברורה ומידית, והניזק יכל למנוע מהנזק - המזיק פטור מלשלם^[4].
• ד. הפתחי חושן עוד כתב בשם הגרש"ז אוירבך (ספר מאורי אש פרק ג ענף ח): דין מניח גחלת נאמר באדם המזיק, שיש חובה על אדם המזיק בנזקי ממון, למרות שהניזק יכל למנוע מהנזק, אבל אם לא מדובר על אדם המזיק, אלא על ממונו שהזיק - החיוב הוא מדין שומר, ולכן אם הניזק פשע - המזיק פטור מלשלם.

צריך לציין, שהחילוק בין אדם המזיק ובין ממון של אדם שהזיק - כבר נמצא גם באבן האזל (הלכות נזקי ממון פרק ז הלכה ח): "ואולי נחלק בין אדם המזיק לשור המזיק, דכיון דחיוב של שור המזיק הוא רק משום פשיעת הבעלים, לכן אם הניזק פשע, שהיה יכול לסלק ההיזק - פטור המזיק בשביל פשיעתו, אבל בהניח גחלת שהוא אדם המזיק - בזה לא נפטר בשביל פשיעת הניזק, דאינו צריך לסלק, כיון שהמזיק הזיק בידים".

כלומר מתי אנו אומרים שיש חיוב בתשלום על ממונו של אדם שהזיק? רק אם מתקיימים שני תנאים: א)- בעל הממון פשע בשמירה על ממונו. ב)- הניזק לא פשע. אבל אם הניק גם פשע בשמירה על עצמו - המזיק לא חייב על היזק ממונו.

הרא"ש (מסכת בבא קמא פרק א סימן יא) כתב: "ופחת נבילה - על הניזק, משעה שנודע לו ההיזק, ומשנודע לו היה מוטל עליו להשתדל ולהעלותו מן הבור. ושכר העלאה - יפרע המזיק". וכ"פ הרמ"א בסימן תג סעיף ב.

הפתחי חושן (שם) למד חילוק זה גם מדברי הסמ"ע: "וגם בסמ"ע סימן שצח סק"ה - אפשר לדייק שבממון המזיק - לא אמרינן שאינו חושש להסיר הנזק". דברי הפתחי חושן מוקשים, מכיוון שהסמ"ע אמר ממש הפוך, שיש חיוב בתשלום גם אם הניזק לא מנע את ההיזק^[5].

• ה. ניתן להוסיף עוד הסתייגות: אם אדם מודע לתקלה שיש ברשותו, גם אם מדובר תקלה שאדם אחר עשה (כגון אדם שחפר בור בחצר חברו) - יש אחריות על בעל המקום למנוע את הנזק ולתקן את התקלה, כי הוא מקבל החזר הוצאות ממי שגרם לתקלה.

כך פסק הרמ"א בסימן תי סעיף ד: "וכן אם כרה אחר ברשותו ונודע לבעל החצר - חייב בעל החצר לכסותו, ואם לא כיסה - הוי כאילו חפרה בעצמו, והכורה חייב לשלם לו נזקי חצירו".

כלומר אדם שחפר בור בחצר חברו, ובעל החצר ידע מהבור ולא כיסה את הבור ולא פעל בכדי למנוע את הנזק - בעל החצר חייב לשלם על הנזקים שיגרמו, ולא מי שחפר את הבור, כי בעל החצר מודע לנזק שברשותו, וכן הוא אמור לקבל החזר על הוצאות תיקון התקלה, כך שעליו מוטלת החובה לתקן את התקלה שברשותו, ואם לא יתקן - עליו לשלם את הנזקים^[6].

לסיכום: ישנם מספר מקרים בהם גם בנזקי ממון קיים עקרון הקטנת הנזק, ואם הניזק לא מנע את הנזק - המזיק פטור מלשלם. א)- אם הנזק אירע בשוגג. ב)- אם היה ניתן לעצור את הנזק כבר בתחילתו. ג)- בנזק שאינו ברור וודאי. ד)- בממון המזיק. ה)- אם הוא מקבל החזק כספי על סילוק ההיזק.

[1] צריך לציין שהחוק (פקודת הנזיקין סעיף 65) שונה מההלכה, לפי החוק בית משפט יכול לפטור מזיק מתשלום על נזק, כאשר הניזק יכל למנוע את הנזק: "נתבע שגרם לנזק באשמו, אלא שהתנהגותו של התובע היא שהביאה לידי האשם - רשאי בית המשפט לפטור אותו מחבותו לפצות את התובע או להקטין את הפיצויים ככל שבית המשפט יראה לצודק".

בחוק החוזים (חלק תרופות סעיף 14 א) נאמר: "אין המפר חייב בפיצויים לפי סעיפים 10, 12 ו-13 בעד נזק שהנפגע יכול היה, באמצעים סבירים, למנוע או להקטין".

[2] כך כתב ערוך השולחן: "ואמנם אם בשגגה נפל מראובן אש או גחלת על בגדו של שמעון, והיה שמעון יכול לסלקה ולא סילקה - פטור ראובן אף אם גם הוא היה יכול ליטלו, ולמה יש לו לחוש יותר מבעל הבגד, כיון שבשגגה עשה, ואינו חייב אא"כ לא היה בעל הבגד בכאן, ואפילו היו בכאן אשתו ובניו של בעל הבגד ולא סילקו מ"מ אין ראובן יכול לפטור את עצמו בזה".

[3] הרז"ה (בעל המאור, מסכת סנהדרין דף יב עמוד א) כתב: דיין שטעה בדבר משנה ולא ניתן להחזיר את הדין - הדיין פטור מלשלם, כי הבעל דין גם אשם בכך שהאמין לטעות כזו ברורה, כך שהוא פשע בכך שלא מנע את הנזק. כך כתב הרז"ה: "דכיון דטועה בדבר משנה הוא, ידיעה טעותיה, ולא איבעיא ליה לבעל דינא למיסמך עילייהו ולמעבד על פיו, דה"ל לשיולי ולגלויי טעותא, דהא דבר ברור הוא כדבר משנה הברורה, הלכך בעל דינא הוא דפשע, ודיינא לא עבד ולא כלום".וכך גם פסק הרשב"א (חלק ב סימן שע): "כל טועה בדבר משנה, דבר ברור הוא, והוא ליה לשיולי ולגלוי טעותא, ולא הוה ליה למסמך עילויה... וכי לא מחה - איהו דפשע בשלו".

(אומנם הרמב"ן [מלחמת ה', מסכת סנהדרין דף יב עמוד א] דחה את דברי המאור: "לאו מלתא היא כלל, אטו כ"ע ידעי ספרא וספרי ותוספתא וכולי תלמודא". כלומר לא ניתן לומר שיש פשיעה לנתבע שלא ידע שיש טעות בדבר משנה, כי טעות בדבר משנה כוללת הלכות פסוקות מהמשנה, ברייתות, הש"ס וכו', ומניין לו לדעת זאת).

חידושי הרי"מ הקשה: מדוע (לדעת הרז"ה) בעל הדין היה צריך לברר שאין טעות בפסק דין ולמנוע את הנזק, הרי מדין מניח גחלת מבואר, שהמזיק חייב לשלם, ואין הניזק נצרך להמעיט מהנזק, א"כ גם כאן הדיין שטעה בדבר משנה נחשב למזיק, ובעל הדין לא צריך לברר ולהמעיט מהנזק?

חידושי הרי"מ ביאר: הדיין לא התכוון להזיק, הוא טעה בפסק הדין, לכן היה על הניזק למנוע את הנזק מדין השבת אבידה, ואם לא מנע את הנזק ע"י בירור נוסף, הוא לא יוכל לתבוע את הדיין המזיק.

[4] השולחן ערוך בסימן קנג סעיף ב כתב: אדם שגר בקומה עליונה שהוציא זיז מתוך ביתו החוצה, ולא מיחה בו בעל החצר לאלתר - החזקה חלה באופן מידי. הסמ"ע בס"ק ג העיר: בכל נזקי שכנים (כגון במוציא זיז) - החזקה לא חלה לאלתר מיד כאשר הוציא את הזיז, אלא החזקה חלה לאלתר רק לאחר שבעל החצר היה מודע לנזק ושתק. וכך נראה מפירוש הרמב"ם על המשנה (מס' ב"ב פרק ג משנה ו).

הנתיבות בס"ק ג שאל: מדוע אנו אומרים שאם בעל החצר היה מודע להוצאת הזיז ושתק, שיש מחילה באופן מידי, הרי בדין מניח גחלת על בגד חברו מבואר, שאין מחילה, כי הניזק מעוניין לתובעו בבית הדין? הנתיבות הסביר: "ונראה דשאני הכא (בהוצאת הזיז), שאין ההיזק מבורר בשעת עשייתו, רק שעושה היזק מועט בכל יום ויום עד שאי אפשר לשום ההיזק שעושה לו בכל יום, לכן לא שייך לומר שחושב למחר אתבענו בדין, משא"כ בגחלת, דההיזק מבורר תיכף בשעת מעשה, ויכול לתובעו באיזה זמן שירצה".

[5] בגמ' במסכת בבא קמא דף יא עמוד א מובא: פחת הנבלה לניזק. למשל, שור ששווה מאתיים שהומת, כעת נבלת השור שווה מאה - המזיק יצטרך לשלם לניזק מאה, והנבלה ששווה מאה שייכת לניזק. ואם שווי הנבלה הופחת בין שעת המיתה לבין שעת התשלום והנבלה שווה רק שמונים - הניזק יפסיד את הפחת, והמזיק צריך לשלם לניזק רק את הפער שיש בין שווי הבהמה כאשר הייתה בחיים לבין שוויה בשעת המיתה, כלומר המזיק ישלם רק מאה ולא מאה עשרים. הסברא לכך, היה על הניזק לטפל בנבלה ולמוכרה מידית לפני שתפחת, ואם הניזק לא מכר את הנבלה מיד לאחר הנזק, אלא חיכה ושווי הנבלה הופחת - הניזק יספוג את ההפסד. (אם כי המזיק יצטרך לשלם לניזק על הוצאות הטרחה בטיפול בנבלה).

אומנם אם הנבלה הושבחה ומחירה עלה - המזיק והניזק יתחלקו ברווחים. למשל שור שווה מאתיים שהומת, והנבלה בשעת הנזק שווה מאה, המזיק צריך לשלם מאה, ואם הנבלה הושבחה ושווה כעת מאה עשרים, אנו מחלקים את השבח כלומר את העשרים ש"ח בין המזיק לניזק, כך שהמזיק מקבל עשר, ועליו לשלם במקום מאה רק תשעים. וכ"פ השולחן ערוך בסימן תג סעיף ב.

הסמ"ע בסימן תג ס"ק ו הסביר את ההבדל בין נבלה שהופחתה שהניזק סופג, ובין נבלה שהושבחה ששני הצדדים זוכים: "אף על גב דאין להמזיק חלק בפחת כנ"ל, יש לו חלק בהריוח, דהתורה חסה על המזיק, כיון שהוא עצמו לא הזיק אלא שורו". כלומר מכיוון שלא מדובר על אדם המזיק אלא על ממונו שהזיק, לכן הוא זכאי לקבל חלק מהרווח, וכן המזיק לא מפסיד אם יש פחת בנבלה.

הסמ"ע בסימן שצח ס"ק ה הקשה: אמרנו שהניזק לא צריך לנקוט בצעדים בכדי למנוע את החמרת הנזק, א"כ מדוע בדין פחת נבלה נפסק, שעל הניזק למכור את הנבלה, ואם לא יעשה כך הוא יספוג את הנזקים?

הסמ"ע הסביר: לעולם הניזק לא צריך למנוע את הנזק שלא יחמיר, אך בפחת נבלה לא מדובר על מניעת החמרת הנזק אלא מדובר בתשלום לניזק, כלומר ע"פ הדין יש קולא למזיק שהוא יכול לשלם לניזק לא רק כסף אלא גם שווי כסף, כך שהמזיק יכול לשלם לניזק גם את שווי הנבלה, נמצא שמיד לאחר הנזק - המזיק משלם על הנזק באמצעות הנבלה, ולכן הנבלה באופן מידי שייכת לניזק, ואם היא תפחת - הניזק יספוג את ההפסד, כי הנבלה שייכת לו. נמצא אפוא, ישנם שני דינים שונים: א)- הניזק לא מחויב למנוע את ההיזק, כפי שנלמד מדין גחלת על בגדו של חברו, וכן מדין שור שהסריח מים. ב)- ניתן לשלם לניזק גם באמצעות שווי נבלת בהמה שהומתה, לכן אם הנבלה תופחת - הניזק יספוג את ההפסדים.

כאמור לעיל, אבן האזל הסביר בצורה אחרת: יש לחלק בין אדם המזיק לממון שהזיק. אדם המזיק חייב לשלם גם אם הניזק יכל למנוע את הנזק, לכן אדם שהניח גחלת - חייב לשלם על הנזק, למרות שהניזק יכל למנוע את הנזק, אבל ממון שהזיק, כגון שור שהזיק, כאן יש לפטור את בעל השור, אם הניזק יכל למנוע את הנזק, כי כל דין פחת נבלה נחשב לנזקי ממון, ועל הניזק להמעיט מהנזק.

לאור זאת דברי הפתחי חושן שניתן ללמוד חילוק זה, מדברי הסמ"ע בסימן שצח ס"ק ה - אינם מבוררים. אומנם ניתן לומר, שאפשר לדייק חילוק זה, מדברי הסמ"ע בסימן תג ס"ק ו כמבואר לעיל.

[6] הסתייגות זאת נלמדת מדברי הסמ"ע בסימן שצח ס"ק ה. בגמ' במסכת בבא קמא דף מח עמוד א מובא: אדם שהכניס את שורו לחצר חברו ללא רשות, השור חפר בור בחצר, ואדם או בהמה נפלו וניזוקו מהבור - בעל השור צריך לשלם רק את תיקון החצר, (כיסוי הבור ויישור השטח), ואילו בעל החצר חייב לשלם על כל הנזקים שנגרמו כתוצאה מהנפילה לבור. וכ"פ השולחן ערוך בסימן שצח סעיף ג, וכן בסימן תי סעיף ד.

הסמ"ע בסימן תי ס"ק ה הסביר: יש אחריות לבעל החצר למנוע שממונו לא יזיק. הסמ"ע הדגיש: מדובר במקרה בו בעל החצר הפקיר את החצר אך לא הפקיר את הבור, אך אילו בעל החצר לא היה מפקיר את החצר - לא היה מתחייב על נזקי הבור, כי היה יכול לומר לניזק מדוע נכנס לחצרי ללא רשות.

ובכן, מהלכה זו מוכח שיש לניזק חובה למנוע היזק נוסף, שהרי כאן מדובר בשור של אדם שחפר בור בחצר חברו, בעל החצר לא יכול להתנער מהנזק ולהפילו על בעל השור, אלא מוטלת עליו חובה לתקן את הבור, ואם ייגרם נזק בבור הוא יהיה חייב לשלם?

הסמ"ע הסביר: מכיוון שבעל השור מחויב לשלם לבעל החצר את הסכום הנדרש בכדי לתקן את החצר ולכסות את הבור, לכן מרגע זה האחריות עוברת לבעל החצר, הבור נחשב ברשותו, ולכן הוא מתחייב בכל נזקי הבור.