בית הדין

כט אדר התשעז | 27.03.17

הרב ישועה רטבי

שאלה:

תלמיד אחד סדק מעט את חלון למעלה, לאחר מכן חמישה תלמידים הוסיפו עוד שני סדקים. בשלב זה המשק רצה להחליף את החלון. מאוחר יותר תלמיד דחף (תוך כדי משחק) שני תלמידים על החלון והחלון נשבר לגמרי.

שווי החלון הוא 360 ש"ח.

השאלות לבירור:

• א. דין שניים שהזיקו.
• ב. דין שניים שהזיקו ויש ספק מי הזיק.
• ג. דין מזיק חלון שעומד להחלפה.
• ד. האם שני התלמידים שנדחפו נחשבים שותפים לנזק?
• ה. החלטות.

א- דין שניים שהזיקו

שניים שהזיקו - חייבים לשלם כל אחד מחיצת מהנזק. דין זה מבואר במסכת בבא קמא דף מז עמוד א: פרה מעוברת שנגחה יחד עם העובר שלה, נחשב כמו שניים שהזיקו. וכך נפסק בסימן שצט סעיף א: "פרה (מעוברת) שהזיקה - גובה מולדה".

התוספות (במסכת בבא קמא דף נא. ד"ה האחרון) חייבו שני אנשים שחפרו יחד בור. וכ"פ המחבר בסימן תי סעיף יג: "חפר אחד שמנה, ובא חבירו וחפר עוד טפח - שניהם חייבים בנזקין, כל אחד לפי מה שחפר".

כך פסק המחבר בסימן שפא סעיף א בדין "חמישה שישבו על ספסל אחד", (כמבואר במסכת בבא קמא דף י עמוד ב), וכן בסימן שפג סעיף ג: "שנים שהמיתו את הבהמה כאחד, או שברו את הכלי כאחד - משלמים ביניהם".

וכך גם פסק הרמ"א בסימן שפח סעיף ז: "שנים שמסרו (למלכות) ביחד - כל אחד משלם החצי[1]".

ב- שניים שהזיקו ויש ספק מי הזיק

הרמב"ם (הלכות חובל ומזיק פרק ו הלכה יד) כתב (ע"פ הבנתו את דברי הגמ' במסכת בבא קמא דף י עמוד א): חמשה אנשים שהניחו חמש חבילות על בהמה, והבהמה המשיכה ללכת כרגיל, אך לאחר מכן בא אדם שישי והניח חבילה על הבהמה והיא מתה - האחרון חייב, כי הבהמה הלכה כרגיל לאחר העמסת החבילות של הראשונים, משמע שהחבילות שלהם לא גרמו להריגת הבהמה, ורק לאחר שהאחרון העמיס - הבהמה עצרה ומתה לאחר מכן. אומנם אם הבהמה כבר לאחר העמסת החבילות של הראשונים לא המשיכה ללכת כרגיל - האחרון פטור. הרמב"ם סיים: אם יש ספק בגלל מי הבהמה מתה - כולם משלמים בשווה. וכ"פ המחבר בסימן שפג סעיף ד.

הקצות בס"ק א הקשה: מדוע אם יש ספק בגלל מי הבהמה מתה - כולם משלמים בשווה, הרי המוציא מחבירו עליו הראייה, וכל אחד מהם יכול לטעון הבא ראייה שאני הזקתי ולא האחרון הזיק, והאחרון יטען שכבר בהנחה של הראשון הבהמה הוזקה?

הקצות הסביר: הגמ' במסכת בבא מציעא בדף פ עמוד א כתבה: שניים שעובדים בחרישה, אחד מנהיג את הבהמה והשני מחזיק בכלי החרישה, הכלי נשבר ויש ספק מי הזיק את הכלי חרישה - כולם צריכים לשלם (כמבואר בהערה[2]). וכך פסק המחבר בסימן שט סעיף ד. רש"י (ד"ה תרוייהו) ביאר: יש כאן ספק מי הזיק, יתכן שמנהיג הבהמה הזיז בצורה לא זהירה, ויתכן ומחזיק המחרישה חרש יותר מדי, ומכיוון שיש ספק מי גרם לנזק - שניהם ישלמו. מכאן שהרמב"ם סבור כפי הסבר רש"י, שבכל ספק היזק יש לחייב את כל הצדדים.

אומנם התוספות (ד"ה ואי) הקשו על רש"י: רק לדעת סומכוס אנו אומרים שממון המוטל בספק חולקים, אך להלכה נפסק שכאשר יש ממון המוטל בספק - המוציא מחבירו עליו הראייה? התוס' ביארו: כאן מדובר ששניהם פשעו שהרי שניהם ידעו שיש הרבה סלעים במקום זה, והיה עליהם לעבוד בזהירות יתרה ולשים לב למה שהשני עושה ולהזהירו במידת הצורך, ומכיוון שהם לא הזהירו אחד השני - נחשבים לפושעים וחייבים לשלם.

ע"פ דברי התוס', כאשר יש ספק מי הזיק ואין פשיעה של הצדדים - כולם פטורים שכן המוציא מחברו עליו הראייה, וגם בהעמסת החבילות הראשונים לא פשעו ולכן הם פטורים מלשלם. הקצות תמה מדוע המחבר הביא רק את שיטת הרמב"ם שבספק היזק - תמיד כולם חייבים ולא הביא את שיטת התוס' שכולם פטורים. גם הסמ"ע בסימן שט ס"ק טז הסביר כדברי התוס' ושלל את הסבר רש"י.

הקצות הסביר: ישנם מספר מקומות בש"ס בהם גם חכמים הסכימו שצריך לחלוק את הנזק. כאן אחד מהמקומות שחכמים תקנו לחלוק את הנזק. הטעם לכך: חכמים חששו שהפועלים יפשעו ולא ישימו לב בעבודתם, אלא יסמכו על ההלכה שהמוציא מחברו עליו הראייה, והמעסיק לא יוכל להוכיח מי שבר את כלי העבודה, לכן חכמים תקנו שבמקום בו יש חשש ממשי להיזק (כגון "דוכתא דמחזקי גונדרי", דהיינו מקום בו יש הרבה סלעים) - שניהם חייבים על הנזק שייגרם לכלי החרישה. אומנם במקום שאין תקנת חכמים לחלוק - אנו חוזרים לעיקר הדין שהמוציא מחבירו עליו הראייה.

רבי מאיר שמחה הכהן מדווינסק (חידושי רבנו מאיר שמחה על מס' ב"ק דף י.) תירץ את קושיית הקצות: צריך לבחון האם יש ספק בפשיעה או ששני הצדדים בוודאות פשעו והספק מי פשע יותר. כאשר בוודאות כולם פשעו - יש לחייב את כולם בשווה, לכן הרמב"ם חייב כאשר יש ספק בגלל מי הבהמה מתה, שכן מדובר שכולם פשעו, גם הראשונים פשעו שראו שהבהמה עוד לא הלכה, והיה עליהם להוריד את החבילות או לוודא שהבהמה יכולה ללכת עם החבילות, וכמובן האחרון פשע שהוסיף את חבילתו בלי לוודא שהבהמה עומדת בעומס. אומנם אם הספק הוא האם יש פשיעה, כגון שיש ספק אולי הבהמה כן הצליחה ללכת לאחר שהחמישה הראשונים העמיסו את חבילותיהם, כאן אנו פוטרים אותם בגלל הכלל שהמוציא מחבירו עליו הראייה.

ע"פ דברי הרמב"ם, רש"י ורבנו מאיר שמחה הכהן מדווינסק (בעל האור שמח והמשך חוכמה), יש לחייב את כל מי שפשע בכך שרב ליד החלון וגרם לשבירת החלון.

ג- דין מזיק חלון שעומד להחלפה

בגמ' במסכת בבא קמא בדף נה עמוד ב מובא: "אמר מר: הפורץ גדר בפני בהמת חבירו. ה"ד? אילימא בכותל בריא, בדיני אדם נמי ניחייב"? התוס' (ד"ה אלימא) הסבירו: ברור שהפורץ גדר, פטור מלשלם את סכום שווי הבהמה שאבדה, שכן הוי גרמא, השאלה היא מדוע לא יתחייב על הגדר שפרץ?

הגמ' ענתה: "אלא בכותל רעוע". מכיוון שכותל רעוע עומד להריסה, לכן אינו חייב בדיני שמים על הכותל. הדיון בברייתא התייחס רק על ההיזק שנגרם באובדן הבהמה, או בהיזק שהבהמה גרמה לאחרים.

וכך כתבו התוס' (שם): הגמ' פטרה מלשלם רק שובר כותל רעוע שכן הוא עומד לסתירה, בכדי לא להזיק לבני אדם. מדברי התוס' ניתן ללמוד, שהשובר חלון או כותל רעוע או כל דבר שיש מצווה לפנותו - השובר פטור מלשלם, אבל השובר כלי רעוע שאין מצווה לפנותו, (למשל שבר משקפיים סדוקות וכד') - השובר חייב לשלם את שווי הכלי הרעוע.

הרמב"ם (שו"ת פאר הדור סימן לח) כתב: לא יעלה על דעת אדם בעולם שרק השובר כלי חזק חייב והשובר כלי רעוע פטור, אלא השובר כלי שלם מלשם שווי של כלי שלם, והשובר כלי רעוע משלם את שוויו של כלי רעוע. אומנם אם הכותל רעוע ועומד לסתירה - השוברו פטור גם בדיני שמים.

ע"פ דברי התוס' והרמב"ם ניתן ללמוד שיש לבחון האם הנזק נעשה לדבר שעומד להיסתר או לדבר שעדיין ניתן להשתמש בו. הראשונים שעשו סדקים בחלון - וודאי צריכים לשלם את שווי החלון בשעת הנזק, אבל האחרונים ששברו חלון שכבר עומד לפינוי - פטורים מלשלם.

הגמ' במסכת בבא קמא דף כו עמוד ב כותבת: "ואמר רבה: זרק כלי מראש הגג, ובא אחר ושברו במקל - פטור. מאי טעמא? מנא תבירא תבר". דהיינו ברגע שהראשון זרק את הכלי, הוא כבר גם לנזק, כך שהכלי כבר נחשב לשבור, לכן השני פטור מלשלם למרות שהזיק בפועל[3].

ניתן ללמוד בק"ו מדברי רבה שלא ניתן לחייב את האחרונים, שהרי רבה פטר את הראשון למרות שעדיין אין היזק בכלי - ק"ו כאשר יש היזק ברור בחלון שהאחרונים פטורים מלשלם.

ד- האם שני התלמידים שנדחפו נחשבים שותפים לנזק

התוס' (מסכת בבא קמא דף ו. ד"ה לאתויי) כתבו: יש סברא פשוטה לחייב אדם שיש לו דעה שגרם נזק ע"י ממון חבירו ולא לחייב את בעל הנזק. דוגמא: אדם שהכניס בגד לאש שחברו הדליק - מחייבים את האדם שהכניס את הבגד לאש ולא מחייבים את בעל האש. או אדם שדחף בהמה לבור שחבירו חפר - הדוחף חייב לשלם על הנזק ולא בעל הבור. גם בדין בור המתגלגל האדם שגלגל את האבן ברגליו והזיק - חייב לשלם על הנזק ולא בעל האבן.

מבואר אפוא, אדם שיש לו דעה הוא האחראי על מעשיו, ואם אדם גרם נזק באמצעות תקלה השייכת לחבירו - המזיק חייב ולא בעל התקלה. (אך אם בהמה גרמה נזק באמצעות תקלה של אדם אחר - בעל התקלה ובעל הבהמה יתחלקו בניהם בתשלום הנזק).

הג"ר ברוך בער ליבוביץ' בספרו הברכת שמואל (ב"ק סימן ג) ביאר: מתי ניתן לחייב על היזק של בור או אש? רק כאשר הבור גרם לנזק או כאשר האש גרם לנזק, אבל אצלנו יש אדם המזיק שגרם  לנזק, האדם המזיק דחף את חברו לאש, או יש אדם המזיק שהשליך בגד לאש, במציאות זו אנו לא מתייחסים לפעולת הכרייה של בעל הבור או להדלקת האש של בעל האש, אלא אנו מתייחסים לפעולת אדם המזיק, לבור ולאש נתייחס כמו גרזן או כמו סכין שאיתם אדם המזיק מבצע את הנזק, לכן רק האדם שדחף לבור או השליך לאש יהיה חייב על כל הנזק לא בעל התקלה.

ע"פ סברא זו ברור שלא ניתן לחייב את התלמידים שנדחפו, הם כלל לא שותפים בעשיית הנזק, הם נחשבים כגרזן ביד אדם המזיק, ומי שחייב זה אדם המזיק ולא הגרזן. לכן אין כל מקום לחייב את שני התלמידים שדחפו אותם על החלון.

וכן מוכח מדברי הגר"ח מבריסק (חידושי ר' חיים הלוי הלכות יסודי התורה פרק ה הלכה א): אדם שדחף את חברו על תינוק ומת - הדוחף נחשב לרוצח שעשה מעשה, אך הנדחף לא עשה מעשה, "דהא לא הוי רק כאבן ועץ ביד הרוצח שמשליך אותו, דמי שמשליך אותו הוא הרוצח, ולהכי לא חייב למסור את עצמו".

ה- החלטות

• א. השישה תלמידים הראשונים שעשו סדקים לחלון יתחלקו בכל הנזק. כל אחד ישלם 60 ש"ח.
• ב. התלמיד שדחף וגרם לשבירה סופית של החלון - פטור מלשלם.

[1] הרמ"א בסימן שפח סעיף ז כתב: שני מוסרים שמסרו ביחד - כל אחד משלם חצי. הש"ך בס"ק מג העיר: במידה והמסור בוודאות לא נענש ע"י השופט, ולאחר מכן בא מוסר שני - השני חייב, אך צריך שנדע בוודאות שהמסור נפטר מדין המוסר הראשון. ואם יש ספק האם המסור נפטר ממעשה המסירה של הראשון - השני פטור.

הקצות בס"ק י הקשה על הש"ך: הרי לדעת הרמב"ם (מבואר לקמן), כאשר יש ספק מי גרם את ההיזק - כולם חייבים ומדוע הש"ך פטר בספק. הקצות נשאר בצ"ע.

נראה לתרץ את קושיית הקצות: הש"ך סבור כדעת התוס' (מבואר לקמן) שבספק היזק - כולם פטורים מלשלם.

[2] בגמ' מובא: אדם ששכר כלי חרישה ולא שינה מהתנאים שהמשכיר הציב, ובכ"ז אחד מכלי החרישה נשבר, ומדובר בשני אנשים שעבדו ביחד, אחד הנהיג את הבהמה ("נקיט פרשא"), והשני מחזיק את הכלי עבודה ("נקיט מנא") - מי שמחזיק את הכלי משלם, שכן הוא גרם לנזק בכך שחרש עמוק מידי באדמה. אומנם אם שני הפועלים ידעו שיש בהר סלעים שיכולים לשבור את כלי החרישה ("דוכתא דמחזקי גונדרי")  - על שניהם היה להיזהר בכך ולכן שניהם חייבים.

[3] שיטת התוס' (מס' ב"ק דף יז: ד"ה זרק) - הזורק אבן או חץ על כלי, וקדם חברו ושבר את הכלי - חייב השובר לשלם, ולא אומרים מנא תבירא תבר. רבה בגמ' דיבר על אדם שזרק כלי, שאז אם יבוא חברו ויקדים וישבור את הכלי - מנא תבירא תבר, והחבר פטור והזורק חייב, אנו הולכים אחר שעת תחילת ההיזק ומחייבים אותו שהרי הכלי כבר שבור, שכן הזורק כלי עשה היזק בכלי עצמו, הוא נתן בכלי את כח השבירה, רק אז אנו אומרים שיש ללכת אחר תחילת ההיזק, אבל במקרה שהביאו התוס': אדם שזרק אבן או חץ - לא הולכים אחר תחילת ההיזק אלא אחר ההיזק בפועל, שכן הראשון שירה בחץ לא הזיק עדיין את החפץ, שלא זרקו בידיו, כך שאין כח שבירה בכלי, לא נעשה שום דבר בכלי. במקרה זה לא הולכים אחר תחילת ההיזק, לכן אם יבוא אדם שני ויקדים וישבור את הכלי - השני חייב.

שיטת הרא"ש (פרק ב סימן ב) - בהמה שהזיקה ע"י צרורות, (התיזה אבן מרשות הרבים לרשות היחיד) - בעל הבהמה חייב לשלם. על כך הקשה הרא"ש: מדוע יש חיוב לשלם, הרי רבה הסיק בדין זרק כלי, שיש ללכת בהיזק אחר שעת תחילת ההיזק. ובצרורות תחילת ההיזק היה ברשות הרבים, וצרורות הוא תולדה של רגל, ורגל פטור ברשות הרבים, ומדוע מחייבים בצרורות?

הרא"ש ענה: למרות שמעיקר הדין הולכים בזריקת אבן אחר מעיקרא, בכ"ז בצרורות יש פסוק מיוחד שאומר שיש ללכת אחר שעת ההיזק בפועל, וזה היה ברשות הניזק, כפי שכתוב: "ובער בשדה אחר", לכן יש לחייב בצרורות.

הקצות בסימן שצ ס"ק א כתב: מדברי הרא"ש מוכח, שהוא חולק על התוספות. שהרי ע"פ דברי התוס', כלל אין מקום לשאלת הרא"ש, שכן דין צרורות כדין זריקת אבן, והתוס' הסבירו שלא משווים בין צרורות וזריקת אבן (שאין בהם כח שבירה), ובין זריקת כלי (יש כח שבירה), כך שלא ברור מדוע הרא"ש השווה בניהם, ולכך הוזקק לפסוק מיוחד המסביר מדוע יש חיוב בצרורות.

אלא וודאי, לדעת הרא"ש דין זרק אבן שווה לדין זרק כלי, וכשם שבזרק כלי הולכים אחר שעת ההיזק (בתר מעיקרא), כך גם בזרק אבן הולכים אחר שעת תחילת ההיזק, לפיכך גם הזורק אבן הכלי נחשב כבר לשבור, ואם השני יקדים וישבור את הכלי - הראשון חייב. למרות זאת בצרורות אנו לא הולכים אחר שעת תחילת ההיזק, (אילו היינו הולכים אחר שעת תחילת ההיזק היינו צריכים לפטור בצרורות, שכן זה נעשה ברשות הרבים), אלא הולכים אחר שעת הנזק בפועל.

הטעם לכך, בהמה לא מתכוונת להזיק, כך שאין להשוות בין זריקת אבן או חץ של אדם ובין התזת אבן של בהמה, (צרורות). זריקת אבן או חץ של אדם חשובה כגופו, שכן לאדם יש דעת, כך שיש להתייחס לזריקה כמו אל פעולה הנובעת מגוף האדם, נמצא שיש היזק ישיר. אבל התזת אבן של בהמה לא נחשבת כהיזק גוף, שהרי אין לה דעת, כך שההתזה נחשבת ככוחה בלבד, דהיינו לא היזק ישיר אלא היזק עקיף, (גרמא), ובמקרה זה יש הלכה למשה מסיני שהחיוב יהיה רק חצי נזק. (כך שמעתי בהסבר דברי הקצות).

שיטת הרמב"ן (מלחמות דף יא:) - לדעת רבה, הזורק כלי מראש הגג, ובא אדם אחר ושבר את הכלי - שניהם פטורים. הראשון פטור בגלל שהוא לא שבר בפועל את הכלי, לא הולכים אחר שעת זריקת הכלי, אלא הולכים אחר התוצאה, דהיינו שעת השבירה בפועל, ואת תוצאת הנזק לא גרם הראשון, לכן אין לחייבו.