בית הדין

כט אדר התשעז | 27.03.17

הרב ישועה רטבי

המקרה:

אדם תבע בעל מוסך בבית משפט לתביעות קטנות. (בעל המוסך לא תיקן את הגיר כמו שצריך, שיקר מספר עמים בכל הנוגע למנוע ולמחיר הגיר, ולבסוף דרש תוספת גדולה במחיר בכדי לתקן את הרכב, למרות שהתקלה הייתה בתוך תקופת האחריות).

התובע לא היה מודע לאיסור לתבוע בערכאות, ותבע בתום לב את בעל המוסך. כעת עוד בטרם החלו הדיונים בבית המשפט הוא שמע מחבריו על איסור תביעה בערכאות, ובא לפני הבית דין בכדי לתבוע את בעל המוסך או לקבל אישור להמשך התביעה בבית המשפט.

השאלות לבירור:

• א. האם בית הדין נזקק לשמוע אדם שתבע בערכאות?
• ב. מתי בית הדין ייתן אישור לתבוע בערכאות?
• ג. האם מותר לפנות לערכאות מדין עביד אינש דינא לנפשיה?

א- פנייה לבית דין לאחר פנייה לערכאות

נחלקו הפוסקים, האם הב"ד מחויבים לדון אדם שפנה לערכאות, ולאחר שהם חייבו אותו, רוצה התובע לחזור בו, ולדון בבית דין ע"פ דיני התורה. מהרי"ק (שורש קנד) כתב: אין הבית דין נזקקים לדון אותו, אבל מדברי המרדכי (מס' ב"ק סימן קצה) משמע שהבית דין נזקקים לו. הרמ"א בסימן כו סעיף א הביא את שתי השיטות, ופסק כדברי מהרי"ק שבית הדין לא נזקק לתביעה של אדם שפנה קודם לערכאות.

המחבר בשו"ע לא התייחס לדין זה, אבל בבית יוסף הביא את שתי הדעות. החקרי לב (חו"מ ח"ב סימן נג) כתב: הבית יוסף פסק כדעת המרדכי ולא כדעת מהרי"ק. שהרי הבית יוסף לפני שהביא את דברי מהרי"ק כתב: "היה נראה לומר", ולאחר מכן הביא את דברי המרדכי בצורה חדה: "אבל לא משמע כן בההוא עובדא שהביא המרדכי" - משמע שהבית יוסף פסק כדעת המרדכי, כך שעל הבית דין להזדקק לתביעה זו.

וכך כתב מרן הראשון לציון ביביע אומר (חלק ז - חושן משפט סימן ה): "ולפי מסקנת מרן הב"י, נראה שאע"פ שעשה שלא כהוגן ותבע את חבירו בערכאות - נזקקים לו".

הנתיבות בס"ק ב כתב בשם התומים (ס"ק ב) שני טעמים מדוע לשיטת מהרי"ק, הב"ד אינם יכולים לדונו: א)- אנו מחשיבים את הערכאות כאילו התובע קיבל עליו קרוב או פסול, ואין הוא יכול לחזור בו אחר גמר דין. ב)- משום קנס, שהלך לדון בערכאות^[1].

הנפקא מינה בין שני הטעמים: תובע שהתחייב בערכאות בגלל שהשופט קיבל שוחד. לפי הטעם הראשון - הב"ד נזקקים לו, שכן גם בתובע המקבל עליו קרוב או פסול, במידה והם טעו - חוזר הדין. אבל לפי הטעם השני, הב"ד כלל לא נזקקים לו, שבכל מקרה חל הקנס שחכמים קנסוהו בכך שהלך לערכאות.

הנתיבות סיים: "ומדסתמו הפוסקים, משמע דהעיקר כטעם הב', ולעולם אין בי"ד נזקקין לו. אבל אם הבעל דין בעצמו יודע שחייב לו על פי דין תורה - ודאי דצריך לשלם לו, ואפילו אם הוא מסופק - צריך לדון לפני דייני ישראל שלא יהיה ספק גזל תחת ידו". (מכאן ניתן ללמוד, אדם שלא בטוח האם חייב מעות לחברו - עליו לוודא זאת בדין תורה).

צריך לציין, התומים עצמו נשאר בצ"ע על הרמ"א, (נראה שהתומים פסק כדעת המרדכי שהב"ד נזקקים לו), כי אין מקור לחדש קנס ולהפקיר את ממון התובע.

כסף הקדשים (על סעיף א) הביא הסבר שלישי מדוע הבית דין לא נזקק לתביעתו: לאחר שהתובע פנה לערכאות והם פסקו את הדין - יש מחילה וייאוש על התביעה, וזהו בחינה של תוא, כמבואר במסכת ב"ק בדף קיז עמוד א על הפסוק בישעיהו (פרק נא פסוק כ): "בניך עולפו, (בני ירושלים התעלפו מהרעב ומהצמא), שכבו בראש כל חוצות, כתוא מכמר" (הם שכבו כמו שתאו שוכב במלכודת שלו, שאינו יכול לזוז ובסופו של דבר הוא מת במלכודת). מה תוא זה כיון שנפל במכמר - אין מרחמין עליו, אף ממון של ישראל, כיון שנפל ביד עובדי כוכבים - אין מרחמין עליו".

כסף הקדשים הביא הסבר רביעי: אדם שתובע בערכאות של גויים ללא רשות מהבית דין, נחשב "לנטייה מהאמונה הנכונה", כפי שמובא בתהילים (פרק קיט פסוק ל): "דֶּרֶךְ אֱמוּנָה בָחָרְתִּי, מִשְׁפָּטֶיךָ שִׁוִּיתִי - שלעם בני ישראל המצווה לדון במשפטים שהודיע לנו השי"ת, ולא במשפטים שעל פי שכל האנושי". אדם שהלך לערכאות הוא עצמו חרץ את דינו, "כֵּן מִשְׁפָּטֶךָ אַתָּה חָרָצְתָּ". (מלכים א פרק כ פסוק מ).

הנתיבות בס"ק א כתב בשם מהר"ם מריזבורק (עמ' קע"ד): מדובר באדם שתבע את חברו בערכאות על חבלות וכד', והערכאות כבר נתנו את הפסק דין, ובשלב זה התובע מבקש לדון בבית דין, כאן אנו אומרים שהבית דין לא יזדקק לתביעתו, "ולזה כתב הסמ"ע סק"ז דהוא הדין בדיני ממונות וכבר שילם וכו', דכיון שכבר נעשה מעשה על פי העכו"ם - אין דנין אותו שנית".

כאן עוד לא נערך דיון בבית משפט, וודאי שלא ניתן כל פסק, ולא נעשה מעשה מצד הערכאות, כך שיש לומר שכל הקנס שחכמים קבעו כלפי מי שהלך לערכאות הוא רק לתובע שכבר הפסיד בדין ורוצה לנסות לתקן בבית הדין, אך כל עוד שלא נערך דיון ולא התקבלה החלטה - יכול התובע לחזור בו ולדון בבית הדין.

כך כתב מהרי"ל דיסקין (פסקים סימן כ): הגשת כתב תביעה לערכאות ללא דיון בפועל - לא נחשב כמו הליכה לערכאות, כי "אין זה אלא דיבורא בעלמא", רק כאשר יש דיון והחלטה בערכאות - הבית דין לא יזדקק לתביעתו.

מעבר לכך, התובע תבע בתום לב בערכאות, הוא כלל לא היה מודע לאיסור פנייה לערכאות, ברגע שהוא שמע על האיסור הוא מיד תבע את בעל המוסך בבית הדין, במציאות זו שהתובע לא חשב שעובר על איסור, ועושה מעשה של תשובה בכך שפונה לבית הדין - לא קונסים את התובע והבית דין נזקקים לתביעתו.

לאחר זמן ראיתי שכך כתב מרן הראשון לציון ביביע אומר (חלק ז - חושן משפט סימן ה): "ובאמת דהאידנא לאו כ"ע דינא גמירי, בחושבם שאין דין ערכאות על בתי המשפט החילוניים, מכיון שהם יהודים, ודינא דמלכותא דינא, ורק יחידי סגולה יודעים האמת שדין בתי המשפט כערכאות של גוים. לפיכך מכל הטעמים הנ"ל אנו מקבלים את הערעור של האשה, ומחזירים את התיק לבית הדין האיזורי שידון ויפסוק בדבר בקשת האשה למזונות". (למרות שהאישה תבעה בערכאת - פסק מרן שהבית דין יחזור וידון בטענותיה).

ב- נתבע שאינו מוכן לדון בדין תורה

הגמ' במסכת בבא קמא דף צב עמוד ב כותבת: "אמר ליה רבא לרבה בר מרי, מנא הא מילתא דאמרי אינשי: קרית חברך ולא ענך, רמי גודא רבה שדי ביה"? (המוכיח את חברו והוא אינו עונה לדברי התוכחה - יכול המוכיח להפיל עליו כותל, דהיינו יכול המוכיח לתת לו ליפול בחטאו).

"א"ל: יען טהרתיך (עם ישראל), ולא טהרת מטומאתך, (לא שמעת לתוכחות הנביאים) - לא תטהרי עוד". (המצודת דוד {יחזקאל פרק כד פסוק יג} ביאר: "בעבור שאני הייתי מחזר לטהר אותך, כי שלחתי הנביאים להחזירך למוטב, ועכ"ז לא טהרת מטומאתך ולא שבת אלי, א"כ בודאי לא תטהרי עוד, עד אשר אניח את חמתי בך לפרוע ממך, ובזה תהיה מוטהר וממורק מן העוון").

הרא"ש (סימן יז) הביא את דברי רב פלטוי, שלמד מדברי גמ' זו, שאם הנתבע מסרב לדון בדין תורה - ניתן לתובעו בערכאות.

הרמב"ם (הלכות סנהדרין פרק כו הלכה ז) כתב: "היתה יד העכו"ם תקיפה, ובעל דינו אלם ואינו יכול להוציא ממנו בדייני ישראל - יתבענו לדייני ישראל תחלה, אם לא רצה לבא - נוטל רשות מבית דין, ומציל בדיני עכו"ם מיד בעל דינו. וכ"פ הטור והמחבר בסימן כו סעיף ב.

בעל התרומות (ח"א סי' ג): כתב: רבנו שרירא גאון היה מתרה התראה מפורסמת למי שלא רוצה לבוא לדין תורה, ואם בכ"ז לא מגיע - היה מאשר לתבוע בערכאות. בעל התרומות הוסיף: "ומנהג שלנו לעכב ג' פעמים בבית הכנסת ואח"כ מתירין לו".

בהגהות והערות על הבית יוסף בס"ק ד הסביר: התובע ניסה להוכיח את הנתבע בבית דין, אך הנתבע סירב לדון בבית דין, ולכך יכול כעת התובע להפיל עליו כותל, דהיינו לתובעו בערכאות, ושם יתכן והנתבע יצטרך לשלם יותר, מאשר היה משלם אילו היה בא לידון בבית דין.

מכאן למד המשפטי שמואל: ניתן לתבוע בערכאות גם אם לא ישפטו כפי שדין תורה היה דן. אומנם מדברי הנתיבות בס"ק ג משמע, שהב"ד נותנים אישור לתבוע בערכאות רק כאשר יש להם ידיעה ברורה שהדין עם התובע, כגון שיש לתובע שטר המוכיח את טענתו, אבל אם הב"ד אינו בטוח בצדקת התובע - אסור לו לתבוע בערכאות, שיש איסור להוציא יותר מאשר היה יכול להוציא בדיני ישראל.

הרמב"ם (הלכות סנהדרין פרק כו הלכה ז) כתב: נתבע שמסרב לדון בבית דין - ייטול רשות מהבית דין ויוכל לתובעו בערכאות.

בשו"ת לחם רב (סימן פח) מובא: הב"ד נותנים רשות לתובע לתבוע בערכאות, גם בלי בדיקה האם התובע צודק. (בניגוד לדברי הנתיבות).

וכ"פ האמרי בינה (דיני דיינים סימן כז): "נותנין בכל ב"ד רשות ללכת בערכאות נגד המסרב. דאם לא כן לא שבקת חיי, וכל אחד שיש לו דין ודברים עם חברו, אם אינו ידוע להבית דין מחוב ברור, יפסיד את שלו... וא"כ הלה יאכל וחדי". וכ"פ הערך שי (סימן כו).

בהגהות והערות על דברי הבית יוסף בס"ק ו מובא: יש פוסקים שלמדו מדברי רב פלטוי, שניתן לתבוע אלם בערכאות גם ללא רשות מהבית דין, שאם ידוע שהוא מסרב לדון בבתי דין - יכול ישר לתובעו בערכאות ללא נטילת רשות, אבל רוב הפוסקים סבורים שניתן לתבוע בערכאות רק לאחר נטילת רשות, וכך גם מסבירים את דברי רב פלטוי.

בשו"ת מנחת יצחק (חלק ט סימן קנה) מובא: "ולהלכה למעשה יש ליקח רשות ב"ד, או כפי הנהוג אצלינו לשלוח הזמנה א' במקום שלשה, ולהתרות שאם לא תבוא לדינא יותן להתובע רשות לילך בערכאות, או אם הב"ד יחליטו שהיא בכלל אלם ולא ציית דינא - א"צ להזמינה לדין, אלא יותן בלא זה רשות לילך עמה בערכאות". מכאן ניתן ללמוד שרשאים הבית דין לכתוב בזימון במפורש שאם הנתבע לא יגיע לדיון - התובע יקבל אישור מידי לתביעה בערכאות.

החתם סופר (חו"מ סימן ג) כתב: כאשר התובע נוטל רשות מהבית דין לתבוע בערכאות - נחשבים הערכאות כשליחים של הב"ד, והפסק נחשב על שם הבית דין ולא על שם הערכאות.

כסף הקדשים (על סעיף ב) כתב: "מי שידוע עליו שיודע מאליו חיוב שלא לעשות עוולה והוא ממונה בעירו או שיש אומדנא שלא תועיל התביעה בבד"צ דעב"י, והוא אומדנא ידועה לרבים, ואולי די ע"י ידיעת שלושה בני אדם האומדנא, כמו שמועיל רשות מג' הדיוטות, כי ע"י ידיעה דתלתא - אין חשש לזות שפתיים כי עומד להתפרסם, דאפי' תלתא מציל מבחינת איסור לשון הרע... י"ל ששייך בזה מעין מה שאמרו חז"ל: חבר - אי"צ התראה, והגם שלא קיי"ל שם כן, מ"מ לגבי התראה לגבי משפט - י"ל דמועיל אומדנא כנ"ל".

לדעת כסף הקדשים, כאשר יש אומדנה ידועה לרבים, שהנתבע לא יבוא לדיון בבית הדין - ניתן לתובע באופן ישיר לערכאות, ואין צורך אישור מבית הדין.

הגאון רבי עקיבא איגר (שו"ת מהדורא תניינא סימן מט) כתב: "בודאי פשוט דהמרא דאתרא כשר לדון בענינים שיש להיחיד עם הקהל בעניני מסים, אם אין לו נגיעת ממון, וכן המנהג פשוט, ואולם מצד יחיד שדן, דכתב מעכ"ת כיון דצירף עמו ב' פרנסים הוי ב"ד של ג', י"ל דזהו רק במסרב שלא לעמוד כלל לדין תורה, אבל לא באומר רוצה אני לעמוד לדין בב"ד אחר, זולת היכי דיש דיינים קבועים - אינו יכול לומר כן".

מבואר א"כ, שסירוב לדון אצל המרא דאתרא נחשב כסרבנות, וניתן לאשר תביעה בערכאות.

ג- עביד אינש דינא לנפשיה בערכאות

הדרכי משה בס"ק א כתב בשם תרומת הדשן (סימן שד): גם כאשר אומרים עביד אינש דינא לנפשיה - לא אומרים שניתן לעשות דין לעצמו באמצעות גויים, לכן אין היתר לפנייה לערכאות בגלל דין עביד אינש דינא לנפשיה. וכ"פ הרמ"א בסימן ד סעיף א.

המרדכי (מסכת ב"ק סימן קצג) כתב: למרות שלכתחילה אסור להוציא ממון באמצעות גוי, בכ"ז אם הוציא לא נקרא מוסר.

אבל מדברי מהרי"ק (סימן קסא) משמע שבמקרים בהם ניתן לאדם לעשות דין לעצמו, אין כל הבדל בין אם עושה את הדין בעצמו או אם עושה את הדין לעצמו באמצעות הגוי.

האורים בס"ק ה כתב: יש לחלק בין חפץ שנשאר בידי גוי, ובין גוי שמסייע להעביר את החפץ ליהודי. אם החפץ יישאר ביד הגוי - יש בכך איסור, כי אח"כ כמעט ואין דרך חזרה, יהיה מאוד קשה להוציא את החפץ מיד הגוי, אבל אם הגוי רק מסייע להוציא את החפץ, ובסופו של דבר החפץ יגיע לידי היהודי - מותר להסתייע ע"י גוי.

כסף הקדשים (על סעיף א) חידש (אך השאיר זאת בצ"ע): ניתן לפנות לערכאות גם ללא אישור מהב"ד בכדי להציל את ממונו. וכך כתב כסף הקדשים: "י"ל דלגבי להציל את עצמו לעתיד שלא יגזלו ממנו - רשאי להציל גם ע"י ערכאות של גויים, גם בלי רשות בדה"צ, גם אם אין נחוץ. וצריך לעיין עוד כעת היטב".

במקרה כאן, התובע תבע בבית משפט לתביעות קטנות בכדי להציל את ממונו. בעל המוסך איים על התובע שאם לא ישלם עוד 3,000 ש"ח הוא ישלח את רכבו לגריסה, כך שניתן במקרה זה להסתמך על דברי כסף הקדשים, ועביד אינש דינא לנפשיה בפנייה לערכאות בכדי להציל את ממונו.

[1] כך כתב התומים: "ואמת חשבתי כי בשביל כך אין נזקקים לו, לא בשביל שנתרצה לדיני אומות העולם, רק הואיל והלך חשכים וקלקל מעשיו לדון בדיני אומות העולם ולא טוב עשה בעמיו - אין אנו אחראין לשמוע בקולו, וכי אנו אחראין לרשעים המבזים דין תורה ומייקרים שם ע"ז. ועשיתי לזה סמוכים מדברי גמרא ב"ק דף צ"ב (ע"ב) מנא הך מילתא קרית חברך ולא ענך רמי עליו גודא רבה דכתיב (יחזקאל כד יג) יען טהרתיך ולא טהרת מטומאתך לא תטהרי עוד, עכ"ל. ופירשו המפרשים (רא"ש שם סי' יז) דמי שמסרב לילך בדיני ישראל דמותר לילך עמו בדיני אומות העולם, והדבר דחוק קצת, דמה צורך לראיה מהך פסוק, הלא כל פסוקי תנ"ך מלאים מזה: באשר לא שמעו לקול שרי ישראל נביאיה ושופטיה, באו עליהם נכרים ויבוזו חילם ואויביהם פלילים, ולמה בחר הגמרא בהך קרא? אלא י"ל כמש"כ קרית חברך לילך לדין תורה ומיאן, הפל עליו גודא רבה לבלי שמוע בקולו אף שיחזור וירצה לשמוע בקול ד"ת, אין שומע ומחיצה של ברזל מפסקת וגבה טורו, וע"ז מביא ראיה מפסוק יען טהרתיך וכו' לא תטהרי עוד ואפס תקוה, וכן בזה אין להזקק לטהרתו וחרטתו".