הקדמה א'

"כִּֽי-יִקַּ֥ח אִ֛ישׁ אִשָּׁ֖ה וּבְעָלָ֑הּ, וְהָיָ֞ה אִם-לֹ֧א תִמְצָא-חֵ֣ן בְּעֵינָ֗יו כִּי-מָ֤צָא בָהּ֙ עֶרְוַ֣ת דָּבָ֔ר, וְכָ֨תַב לָ֜הּ סֵ֤פֶר כְּרִיתֻת֙ וְנָתַ֣ן בְּיָדָ֔הּ, וְשִׁלְּחָ֖הּ מִבֵּיתֽוֹ: וְיָצְאָ֖ה מִבֵּית֑וֹ, וְהָלְכָ֖ה וְהָיְתָ֥ה לְאִישׁ-אַחֵֽר:" (דברים כ"ד, א'-ב')

וְהָיָ֞ה אִם-לֹ֧א תִמְצָא-חֵ֣ן בְּעֵינָ֗יו	בעל מגרש רק לרצונו. אסור לגרש בכפייה, אלא אם כן בית הדין כופה בדין שאז מגלה רצון פנימי. (אומנם רבנו גרשום החרים ואסר לגרש אישה בעל כורחה).
וְכָ֨תַב	א- צריך לכתוב לשם הבעל. ב- אישה מתגרשת רק בכתיבה ולא בכסף. ג- צריך לכתוב את הגט על דבר ממשי.
לָ֜הּ	צריך לכתוב לשם האישה.
סֵ֤פֶר	א- סיפור הדברים שהבעל מגרש. ב- רק גט אחד הבעל צריך לתת ולא הרבה ספרים. (כגון האומר: הקלף שבין השורות שלי והאותיות לא מעורות).
כְּרִיתֻת֙	א- שלא תהיה לבעל שום שייכות ושום תנאי שיחבר ביניהם. ב- שיכתוב את הגט לשם גירושין (לא להתלמד). ג- לא ייתן גט שמחובר עם חבל בידו. (גיטין דף עח:).
וְנָתַ֣ן בְּיָדָ֔הּ	א- הבעל או שליחו נותנים, ולא שהאישה לוקחת (מהרצפה למשל). ב- הבעל נותן את הגט לאישה ולא משאיר בידו את הקלף. ג- "ונתן" - הבעל נותן את הגט על קלף ששייך לו, ולא עם קלף ששייך לאישה. ד- הגט חל מרגע שהגט הגיע לידה או לרשותה (כגון חצרה). ה- אסור חצר הבאה לאחר מכן. (בעל שנתן את הגט בחצר של אדם אחר, ולאחר מכן קנאה לה - בשעת הנתינה החצר לא הייתה שלה). ו- למעט שוטה שאין לה יד לשמור גיטה (יבמות קיג:)
וְשִׁלְּחָ֖הּ מִבֵּיתֽוֹ	א- "וְשִׁלְּחָהּ" - הבעל ממנה שליח הולכה. ומכך שכתוב: "וְשִׁלְּחָהּ" (ה מיותרת יכל לכתוב ושִלח) למדים שגם אישה ממנה שליח קבלה. ב- הניסוח בגט - הבעל משלח אותה ולא משלח את עצמו.
כִּי-מָ֤צָא בָהּ֙ עֶרְוַ֣ת דָּבָ֔ר	צריך לתת את הגט בפני שני עדים - גזירה שווה "על-פי שנים עדים יקום דבר".
וְכָ֨תַב - וְנָתַ֣ן	א- אסור לכתוב על מחובר, לחתוך ולתת, אלא צריך לכתוב ולתת את הגט בלי הפסק. ב- רק יהודי ששייך בתורת נתינת גט שייך בכתיבת גט, ולא גוי.
סֵ֤פֶר כְּרִיתֻת֙ וְנָתַ֣ן בְּיָדָ֔הּ	שייתן בתורת גט ולא בתורת שטר-חוב או מזוזה.

הקדמה ב' - מושגים בסיסים

א. שליח הולכה: בעל שמינה שליח - השליח נקרא שליח הולכה. האישה מתגרשת כאשר הגט מגיע לְיָדָהּ או לשליח הקבלה.

ב. שליח קבלה: אישה מינתה שליח - הגט חל והאישה מגורשת כשהגט מגיע לידי השליח.

ג. לפי ר' מאיר: עדי חתימה כרתי - חתימת העדים על הגט נותנת תוקף לגט (חלות הגט[1]). כתוב: "וכתב לה" - זו החתימה. כל כתיבת הגט לא צריך שיהיה "לשמה", רק החתימה "לשמה".

לפי ר' אלעזר: עדי מסירה כרתי - העדים שרואים את מסירת הגט לאישה הם אלו שנותנים תוקף לגט. החתימה נועדה רק לראיה אם לא מוצאים את עדי המסירה. "וכתב לה" - צריך לכתוב את תורף הגט "לשמה", ואם לא כתב לשמה - פסול.

ד. תורף (תורף=גילוי. מגלה מה מטרת השטר) - החלק העיקרי של הגט: תאריך, שמות בני הזוג, מגורים והמשפט: "הרי את מותרת לכל אדם".

טופס - שאר הנוסח הגט - מופיע ברש"י דף פה: ד"ה "זהו טופס הגט".

ה. קיום שטרות: על כל שטר ניתן לטעון שהוא מזויף, אא"כ השטר מקוים, (דהיינו הב"ד אימת את חתימות העדים). למשל, בעל יכול לטעון ששטר הגט מזויף, אך אם השטר קוים - לא ניתן לטעון שהשטר מזויף.

ישנן מספר דרכים לקיום השטר (רש"י מציין רק את השניים הראשונים): א. העדים שחתמו יעידו שאכן חתמו. ב. עדים אחרים שמזהים את החתימות יעידו על חתימות העדים. ג. דיינים שמכירים את החתימות העדים. ד. השוואה בין מסמכים עם אותן חתימות. ה. הדיינים יראו כיצד העדים חותמים. ו. בגיטין יש דרך נוספת לקיום הגט: שליח שמביא גט ואומר בפני נכתב ובפני נחתם - אמירתו נחשבת לקיום הגט, והבעל לא יכול לערער על תוקפו של גט. (בד"כ צריך שני עדים שיקיימו את השטר, אך בגט מועיל שליח אחד לקיים את הגט כמבואר בדף הבא).

[1] שהגט יחול.