דף ג.-ד.

מסקנה:

א. למה צריך לומר "בפני נכתב"?

רבה: לא בקיאים בדין לשמה (וגם לאחר שלמדו שחייבים לשמה - שמא יחזור הדבר לקלקולו).

רבא: שלא יתבלבלו ויכשירו בשאר שטרות עד אחד.

ב. למה צריך לומר "בפני נחתם"?

רבה: למסקנה בגלל שני טעמים: 1- לא בקיאים בדין לשמה. 2- בגלל קיום שטרות. (כי רבה מסכים לרבא)

רבא: אין עדים מצויים לקיים את הגט.

שלושה הבדלים לדעת רבה בין שליח גט ובין קיום שטרות, (לכן רבה לא חושש שיתבלבלו ביניהם):

א. בקיום שטר - מספיק ידיעה שזו חתימת העדים. בגט - צ"ל בפ"נ ובפ"נ.

ב. בקיום שטר - אישה לא נאמנת. בגט - אישה יכולה להיות שליחה.

ג. בקיום שטר - הבעל דבר לא נאמן (המלווה לא נאמן לקיים). בגט - האישה שהיא בעלת דבר נאמנת להביא גט ולהעיד.

רבא (קיום) לא סובר כרבה (לשמה) כי המילה הכי מרכזית חסרה - לשמה. (רבה עונה: החכמים לא רצו לתקן נוסח ארוך בן שלוש מילים, שמא השליח יקצר מהנוסח ויגיד רק שתיים).

רבה (לשמה) לא סובר כרבא (קיום) כי לצורך הקיום מספיק רק להעיד על החתימה, והעדות על הכתיבה מיותרת. (לדעת רבא העדות על הכתיבה נועדה להֶיכֵּר משאר שטרות, שבשאר שטרות לא ניתן לקיים את השטר רק עם עד אחד).

3 שיטות להסבר "וְכָ֨תַב לָ֜הּ ":

1. ר' מאיר (עדי חתימה כרתי): "וכתב לה" - צריך רק חתימה "לשמה". לא צריך כתיבה לשמה. לכן בדיעבד אם כתב במחובר, תלש, חתם ונתן - כשר. (לכתחילה לא יכתוב בתלוש - שמא יחתום במחובר, ופסול), ואפילו מדרבנן אין צורך בכתיבה לשמה, שלדעת ר"מ אפילו מצא גט באשפה (דהיינו גט שלא נכתב לשמה) עם שמות זהים, חותם והגט כשר לכתחילה!

2. ר' אלעזר (עדי מסירה כרתי): "וכתב לה" - צריך רק כתיבה "לשמה", ואם לא כתב לשמה - פסול; אך החתימה לא מעכבת כלל. אפילו מדרבנן אין צורך בחתימה. ההוכחה לכך: לדעת ת"ק במשנה בדף פו. (ר"מ) שלושה גיטין פסולים מדרבנן[1], אחד מהגיטין זהו גט ללא חתימת עדים, ומכך שת"ק (ר"מ) פוסל רק מדרבנן (כמוסבר בהערה לעיל) - ר"א שחולק עליו - מכשיר לכתחילה!

3. ר' יהודה: "וכתב לה" - צריך גם כתיבה וגם חתימה "לשמה".

רבה סובר שצ"ל "בפני נכתב ובפני נחתם" בגלל לשמה - משמע שצריך גם כתיבה וגם חתימה לשמה, כפי איזה תנא רבה סבור?

מסקנה: רבה שהצריך גם כתיבה לשמה וגם חתימה לשמה סבור:

א. כדעת ר' אלעזר: ובאמת לא צריך חתימה, אך אם חתם - צריך חתימה לשמה, שהרי גם הוא מודה שגט מזוּיָּף מתוכו - דהיינו שהיו עדים פסולים לגמרי[2] או שחתמו לא לשמה - פסול (התוס' הסבירו מדוע חתימה לא לשמה פסולה: אם יחתום שלא לשמה, יבואו גם לכתוב לא לשמה, וכתיבה לא לשמה - פסול לגמרי לדעת ר"א).

ב. כדעת ר' יהודה: "וכתב לה" - גם כתיבה וגם חתימה.

[1] ההוכחה שהגט פסול רק מדרבנן: מכך שאם בדיעבד היא נישאה בשנית - הילדים מבעלה השני לא ממזרים.

[2] רש"י בדף י: מבאר: עדים פסולים שחתמו על הגט, כגון גויים - הגט פסול, מפני שיש חשש שגם ימסור את הגט בפני אותם עדים פסולים. יוצא שגם חתימת השטר הייתה וגם המסירה היו ע"י עדים פסולים.

דף ב.-ב:

קָדֵש = רקם.	רקם = עיירות קרובות לארץ ישראל.
בָּרֶד = חגר.	כפר לודין = מובלע בתחום ארץ ישראל אך לא נחשב כארץ ישראל.

צ"ל בפ"נ ובפ"נ = צריך לומר "בפני נכתב ובפני נחתם".

משנתנו: (להסבר המחלוקת - עיין בדף ד)	רקם וחגר	כפר לודין
תנא קמא	✘ - לא צ"ל בפ"נ ובפ"נ	✘ - לא צ"ל בפ"נ ובפ"נ
רבן גמליאל	✔ - צ"ל בפ"נ ובפ"נ	✘ - לא צ"ל בפ"נ ובפ"נ
רבי אליעזר	✔ - צ"ל בפ"נ ובפ"נ	✔ - צ"ל בפ"נ ובפ"נ

עכו: לדעת ר' יהודה - צ"ל בפ"נ ובפ"נ, אך לדעת ר' מאיר - לא צ"ל בפ"נ ובפ"נ.

הטעמים לאמירת בפני נכתב ובפני נחתם:

1. רבה: במדינת הים לא בקיאים לשמה (רש"י: לא יודעים שצריך לשמה. תוס': לא מסכימים לדרשה "לה" = לשמה). הסבר 1: כאשר השליח אומר בפ"נ ובפ"נ - מיד אחר כך הדיינים שואלים האם נכתב לשמה. הסבר 2: כאשר השליח אומר בפ"נ ובפ"נ - מן הסתם גם מעיד שנכתב לשמה.

הטעם מדוע שליח אחד נאמן - מדאורייתא, לא צ"ל בפ"נ, כי רובם בקיאים בדין לשמה, (גם לר"מ שחושש למיעוט, כל הסופרים שכותבים גט בקיאים בדין לשמה), רק מדרבנן צריך לומר בפ"נ שמא ימצא גט שנכתב עבור אדם אחר שמו ושם אשתו זהים, אך אם נצריך שני עדים, יהיה קשה למוצאם והאישה תישאר עגונה. חכמים האמינו לשליח, כי הוא צריך לתת את הגט בפני שניים או בפני שלושה, הוא יחוס על שמו וידקדק לוודא שהגט נכתב לשמה. (3 נימוקים: 1- רובם בקיאים. 2-עיגונא. 3-לא אתי לארועי נפשיה).

2. רבא: אין עדים מצויים לקיימו - אין שיירות מא"י לחו"ל ולהפך, וקשה למצוא עדים לקיום הגט אם הבעל יערער. כאשר השליח אומר בפ"נ ובפ"נ: הבעל לא נאמן, ולא יכול לערער על תוקף הגט.

הטעם מדוע שליח אחד נאמן - מדאורייתא, לא צ"ל בפ"נ, כי לא נחשדו ישראל לזייף, (רשב"ם ב"ב קע. ד"ה 'אין') רק מדרבנן צריך לומר בפ"נ, בגלל שיש זייפנים, אך אם נצריך שני עדים, יהיה קשה למוצאם והאישה תישאר עגונה. חכמים האמינו לשליח, כי הוא צריך לתת את הגט בפני שניים או בפני שלושה, הוא יחוס על שמו וידקדק לוודא שהגט נכתב לשמה. (3 נימוקים: 1- העד לא חצוף לזייף. 2-עיגונא. 3-לא אתי לארועי נפשיה).

נפקא מינא בין רבה לרבא: (למסקנה הבדל 2 יורד, כי רבה מסכים לרבא. עיין בסוף דף ד:)

	רבה - אין בקיאים ב"לשמה"	רבא - אין עדי קיום מצויים
1. שניים שהביאו גט מחו"ל	✔ - צ"ל בפ"נ ובפ"נ	✘ - לא צ"ל בפ"נ ובפ"נ
2. מדינה למדינה בא"י	✘ - לא צ"ל בפ"נ ובפ"נ	✔ - צ"ל בפ"נ ובפ"נ
3. מעיר לעיר בחו"ל	✔ - צ"ל בפ"נ ובפ"נ	✘ - לא צ"ל בפ"נ ובפ"נ

מתי עד אחד נאמן באיסורים? (תוס': המקור לכך מהפסוק: "וספרה לה" - לעצמה, נאמנת לעניין נידה).

א. לא הוחזק האיסור (כגון חתיכה ספק שומן ספק חלב).

ב. הוחזק האיסור אבל בידו לתקן (כגון לעשר טבל ולשחוט בהמה).

מתי צריך שני עדים ועד אחד לא מספיק?

א. הוחזק האיסור ואין בידו לתקן.

ב. דבר שבערווה כמו אשת איש ("כי מצא בה ערוות דבר" - "על פי שנים עדים יקום דבר").