דף ה.

מקרים בהם גם לרבא וגם לרבה - לא צ"ל בפ"נ ובפ"נ - (אין חשש ללשמה, וגם אין בעיה של עדי קיום):

א. לאחר שלמדו שצריך לשמה (תנאי 1) + מקרה לא מצוי (תנאי 2) כגון פיקח שנתחרש[1] לפני שאמר בפ"נ ובפ"נ (בקיום שני התנאים הללו - החשש לבקיאות לשמה נופל). + נעשה קיום לחתימות (תנאי 3) (וכך גם בעיית עדי הקיום נפתרה) - לכן לכו"ע לא צ"ל בפ"נ ובפ"נ.

ב. לאחר שלמדו שצריך לשמה (תנאי 1) + מקרה לא מצוי (תנאי 2) - כגון שני שליחים שהביאו גט (בקיום שני התנאים הללו - החשש לבקיאות לשמה נופל, וכך גם בעיית עדי הקיום נפתרה, כי הבעל כבר לא יכול לערער מול שני שליחים) - לכן לכו"ע לא צ"ל בפ"נ ובפ"נ. (אומנם לפני שלמדו, שניים שהביאו גט מחו"ל לרבה- צ"ל כי אין לשמה, אך לרבא לא צ"ל כי שני שליחים מצויים לקיימו, כאמור לעיל בנ"מ 1).

ג. לאחר שלמדו שצריך לשמה (תנאי 1) + בעל שהביא גט - ודאי לא יערער (כך שאין לחשוש לקיום הגט. במקרה כזה לא גזרו רבנן מלכתחילה) - לכן לכו"ע הבעל לא צ"ל בפ"נ ובפ"נ.

ד. לאחר שלמדו שצריך לשמה (תנאי 1) + היא התחתנה (תנאי 2) (ולכן מקילים עליה וסומכים על כך שלמדו) + קיום וחתימות (תנאי 3) (וכך גם בעיית עדי הקיום נפתרה כי הבעל כבר לא יכול לערער) ß לא תצא מבעלה השני, למרות שלא נאמר בפ"נ.

אישה שליחה (דין זה מבואר בהרחבה בדף כד.) - צריכה לומר בפ"נ ובפ"נ, למרות שזהו מקרה לא מצוי, מכיוון שהיא שליחה יחידה ויכולה לומר בפ"נ, לכן צ"ל בפ"נ ובפ"נ, כי רבנן לא חילקו בין שליחים[2].

דף ה:

(שאלה: כתוב את מחלוקת ארבעת האמוראים {2+2} בטעם שצריך לומר בפ"נ?) - ר' יהושע בן לוי כמו רבה - "לשמה". ר' יוחנן כמו רבא - עדי קיום. (בדף ו. מבואר, שגם רב ושמואל פסקו כדעת רבא).

שליח שבא מחו"ל - בפני כמה אנשים צ"ל בפ"נ? לדעת ר' יוחנן, השליח אומר בפ"נ בפני שני עדים, אך לדעת ר' חנינא בפני שלושה דיינים. יש לכך שלושה הסברים:

	הסבר 1: ר"י ור"ח חולקים ברבה ורבא - (הסבר זה נופל[3])	הסבר 2: כולי עלמא סוברים שצריך שלושה לקיום - (הסבר זה נופל[4])	הסבר 3: לכולי עלמא עד יכול להיות דיין, כי קיום שטרות דרבנן, ועד נעשה דיין - (הסבר זה למסקנה)
ר' יוחנן - שני עדים	מעידים שהגט נכתב לשמה - כדעת רבה	השליח העד יהיה דיין ויצטרף לשלושה	לא יטעו למנות אישה לדיינת (אם האישה תהיה שליחה)
ר' חנינא - שלושה דיינים	כל קיום שטרות צריך להיעשות בבית דין - כדעת רבא	עד לא נעשה דיין[5], ולכן צריך שלושה דיינים מלבדו	אם יתרגלו לצרף את השליח, אם האישה תהיה שליחה - יטעו לצרפה.

שליח המעיד: 'בפני נכתב ובפני נחתם' - האם צריך לראות את כל הכתיבה והחתימה?

ר' אחי: השליח צריך לראות את כל כתיבת הגט, רק כך יוכל להעיד שבפניו נכתב ובפניו נחתם.
ר' אמי ר' אסי ור' אלעזר: מספיק שהשליח יראה רק את שורת התורף בלבד. אי אפשר להחמיר ולומר לשליח שיראה את כתיבת כל הגט, כדי לא להוציא לעז על דורות ראשונים.
רב אשי: אפילו השליח לא ראה את הכתיבה כלל, רק שמע קול קולמוס וקול מגילה יכול להעיד ולומר בפ"נ. (רש"י: פירוש א' - קול הכנת הקולמוס והמגילה; פירוש ב' שנראה לו - קול חיכוך הקולמוס עם הקלף)

[1] רש"י: במס' קידושין דף מב ע"ב מובא המקור לדין זה: "ייקחו איש שה לבית אבות שה לבית" - רק בר דעת יכול להיות שליח, ולא קטן שהוא לא בר דעת, והוא הדין חרש ושוטה. (וכן כתב רש"י לקמן דף כג. ד"ה דלאו).

[2] תוס' (ד"ה שלא): רק בשליח אחד כמו אישה - רבנן לא חילקו בשליחות והצריכו לומר בפ"נ, כי רוב השליחויות הם ע"י שליח אחד, אבל בשני שליחים חכמים חילקו משאר דיני שליחות, כי זה מקרה לא מצוי, והתירו בלי אמירת בפ"נ לאחר שלמדו כנ"ל בסעיף ב', אומנם אישה שיכולה לומר בפ"נ (לא דומה לחרש), וגם היא שליחה יחידה (בניגוד לשני שליחים) - צ"ל בפ"נ, כי חכמים לא חילקו בין השליחים.

[3] הגמ' דוחה ומביאה שתי קושיות: א)- ע"פ הסבר זה ר' יוחנן פוסק כרבה, אך כאמור לעיל אמרנו שר' יוחנן פוסק כרבא. ב)-רבה אית ליה דרבא, א"כ גם רבה צריך להסכים לרבא לומר בפני 3 בגלל הקיום.

[4] הסבר זה נופל בגלל שבדין דרבנן לכו"ע עד נעשה דיין, וקיום שטרות מדרבנן.

[5] תוס' (מס' ב"ב דף קיד.) הביאו שני טעמים מדוע אין עד נעשה דיין: א)- דיין לא יקבל עדות הזמה על העדות, כי הוא היה העד, וכל עדות שאי אפשר להזימה - לא נחשבת עדות. ב)- יש גזירת הכתוב להבחין בין הדיינים לעד: "ועמדו שני האנשים (=עדים) לפני ה' (=דיינים)". אומנם בדין דרבנן - עד נעשה דיין. (קיום שטרות זהו דין דרבנן כמבואר בדף ב.).