דף כ.

א. כתב שם ה' ללא כוונה לכתוב לשם קדושת ה' - לדעת ר"י, יחזור על האותיות עם כוונה לשמה, ולדעת רבנן, לא ניתן לכתוב כך את שם ה'.

ב. כתב גט ללא כוונה לשמה - לר' חסדא, המחלוקת הנ"ל בס"ת שייכת גם בגט, (כך שלחכמים הגט פסול), אך ר' אחא דחה: יתכן ולדעת חכמים מותר לחזור בגט, ורק בס"ת אסור משום זה א-לי ואנווהו.

ג. למסקנה לא ברור כיצד ר' חסדא יכל לפסול את כל הגיטין שבעולם[1].

ד. ניתן בדיעבד לכתוב גט על איסורי הנאה[2]. (כגון עלה עורלה, שור הנסקל, ע"ז, חמץ בפסח, בע"ב גם מובא שניתן לחקוק גט על עבד בכתובת קעקע). למרות שאין שוויות ממונית לאיסורי הנאה - המילה "ונתן" משמעותה שצריך הבעל לתת, ולא שיהיה שווי ממוני לקלף.

ה. חק תוכות - סופר שחקק בתוך או מסביב לאות, כך שהאות נוצרה מאליה - אות זו פסולה, שכן לא נעשה שום מעשה בגוף האות, דין זה נלמד מהפסוק: "וכתב" ולא וחקק. חק ירכות - חקק את גוף האות עצמה - הגט כשר. (בד"כ כתב בולט=חק תוכות אין מעשה בגוף האות ופסול, אך כתב שוקע=חק ירכות וכשר. אומנם אם הכתב בולט בגלל שחקק מהצד השני כמו בטס שחקקו מאחוריו - הגט כשר).

ו. גט שנרקם בבגד - פסול כי זה לא כתוב באופן קבוע אלא מונח מלמעלה, ושני צידי החוט תחובים.

דף כ:

א. כתב גט על טס מזהב והדגיש שנותן לה את הטס כתשלום עבור הכתובה - הגט חל וקיבלה את כתובתה בשווי הטס. אך אם נתן סתם בלי לומר במפורש שהטס לכתובה - זכתה בטס כחלק מהגט והבעל עוד חייב לשלם לה כתובתה.

ב. בעל שאמר: "זה גיטך והקלף שלי" - הגט פסול, כי הבעל צריך לתת ספר כריתות, ולא אותיות פורחות באוויר.

ג. בעל שאמר: "זה גיטך על מנת שתחזירי את הקלף" - הגט כשר, כי מתנה על מנת להחזיר נחשבת למתנה ונחשב שהבעל נתן, (בתנאי שתקיים את התנאי ותחזיר).

ד. בעל שאמר: "זה גיטך אך הקלף שבין השורות שלי" - אם האותיות מעורבבות, (כגון האות ל עולה למעלה, והאות ן יורדת לשורה למטה) - זהו ספקו של ר' פפא שנשאר בתיקו, כך שהאישה ספק מגורשת, ואם האותיות לא מעורות - היא בוודאות לא גרושה, הגט פסול כי בין השורות שייך לבעל כך שכל שורה נחשבת לספר נפרד, ויש 12 ספרים כמניין השורות שבגט, אך הבעל צריך לתת רק גט אחד ("ספר" אחד) ולא יותר.

ה. עבד המוחזק ששייך לבעל וגט חקוק בכתובת קעקע על ידו (כך שאין חשש לזיוף), וכעת העבד ברשות האישה ואין עידי מסירה - היא ספק מגורשת, שמא העבד הלך מעצמו (אין עידי מסירה שיעידו שהבעל נתן). אין חזקת בעלות לאדם המחזיק בהמות^{^[3]} או לאדם המחזיק בעבד, {כפי שיש חזקה לכל אדם המחזיק מטלטלים}, יתכן והם הלכו מעצמן למחזיק.

ו. עבד שלא מוחזק ששייך לבעל, והגט חקוק בכתובת קעקע הגט, או שיש עידי מסירה (שתי דרכים לוודא שאין זיוף) - האישה מגורשת.

ז. בעל שכתב גט על לוח (=טבלא) או קלף השייך לאישה - הגט כשר, האישה בקיאה בדיני קניין והקנתה לבעל את הלוח[4]. (כתוב: "ונתן בידה" - הגט צריך להיות משל הבעל).

ח. הלווה נחשב למקנה (הוא משעבד ומקנה את קרקעותיו למלווה), לכן צריך שהשטר יהיה שייך ללווה. ("וכתב את ספר המקנה"). ומותר שהמלווה יכתוב משטר שלו, בתנאי שיקנה את השטר ללווה. (כפי המעשה שהיה עם הזקן בכפר קטן ליד ירושלים).

[1] מהתורה הבעל משלם על הגט שכתוב "ונתן", אך יש חשש שהבעל לא ישלם והאישה תתעגן לכן האישה תשלם, והחכמים הפקיעו את המעות מהאישה {הפקר ב"ד} והקנו לבעל, כך שיש "ונתן".

[2] התוס' (בע"ב ד"ה בכתובת) התירו רק בדיעבד, אך הרמב"ם התיר לכתחילה לכתוב על איסורי הנאה.

[3] הבהמות קרויות גודרות, על סמך הכתוב בספר במדבר (פרק לב פסוק טז): "ויגשו אליו ויאמרו: גדרת צאן נבנה למקננו פה וערים לטפנו".

[4] התוס' (ד"ה אשה) כתבו: חכמים תקנו שהכסף שהאישה משלמת לסופר יעבור לבעל, (הפקר ב"ד), אך חכמים לא תקנו שהלוח עץ יעבור מהאישה לבעל, לכן צריך שהאישה תקנה את הלוח לבעל.