דף ל:-משנה דף לא.

א. כאמור לעיל, אם הלווה העני מת, חכמים תקנו שהמלווה יגבה בגלל שאר עניי ישראל, כי מיתה מצויה לפיכך חכמים תקנו זאת, אך אם הלווה העני נעשה עשיר - המלווה לא יוכל עוד לגבות את חובו ממעשר עני, כי הלווה כבר לא עני, והמלווה הפסיד את חובו. חכמים לא תקנו שיגבה עבור שאר העניים, כי עשירות לא מצויה. ("חברך מית - אשר, איתעשר - לא תאשר").

ב. כאמור לעיל, מלווה גובה מיורשי הלווה רק בתנאי שהלווה הוריש לבניו קרקע. אם הלווה הוריש קרקע קטנה (מלוא מחט) - יכול המלווה לגבות מהיורשים. לדעת ר' יונתן גובה רק בשיעור הקרקע שהשאיר ולא יותר, אך לדעת ר' יוחנן גובה את כל החוב, כי אם היורשים יפדו את הקרקע - יוכל המלווה לגבות קרקע זו שוב, וכך יעשה מספר פעמים עד שישלים את גביית כל החוב.

הסבר ר' אשי לברייתא למסקנה (שני ההסברים הראשונים מובאים בהערה[1]) - מדובר בבן ישראל שנותן ללוי את המעשרות שהפריש אביו. (אבי הישראל הפריש מעשרות ללוי, ונפטר. כאן החשש הפוך משני ההסברים המובאים בהערה, וכן לא הישראל חושש - אלא הלוי חושש). אם האב הישראל לא הזכיר כמות מדויקת, כנראה שלא ידע ולא הפריש תרומת מעשר, לכן הלוי חושש שלא הופרש ת"מ ולא יאכל. אך אם האב הישראל הזכיר כמות מדויקת, חזקה על חבר שיפריש תרומת מעשר, והלוי יכול לאכול את המעשר ללא חשש.

בתרומת מעשר כתוב: "ונחשב לכם תרומתכם", (תרומת מעשר שהלוי מפריש נחשב כמו תרומה גדולה שהישראל מפריש), יש היקש בין שתי התרומות. מכאן למד אבא אלעזר בן גמלא שלוש הלכות:

א. ישראל יכול להפריש תרומת מעשר, (למרות שהלוי צריך להפריש זאת). כשם שישראל תורם תרומה גדולה - כך גם יכול לתרום תרומת מעשר.

ב. כשם שתרומה ניטלת ע"י אומדן (אין שיעור לתרומה, לכן מספיק אומדן ולא צריך משקל מדויק, כפי שכתוב: "ונחשב") - כך גם בתרומת מעשר[2].

תרומת מעשר ניטלת במחשבה. נותן עיניו בצד זה לשם תרומה למרות שעדיין לא הפריש בפועל, כפי שכתוב: "ונחשב". (דין זה לא נלמד מההיקש, הוא כתוב במפורש, ההיקש נועד רק עבור ההלכות הנ"ל. רש"י).

[1] הסבר אביי לברייתא: ישראל הפריש מעשר ראשון, הוא מעוניין להשאיר את המעשר ברשותו, ומבקש לתת ללוי כסף בשווי המעשר ובכך לקנות ממנו את המעשר. אם הישראל אמר ללוי את הכמות המדויקת של המעשר - הישראל חושש שמא הלוי חזר בו מהעסקה (כל עוד שלא בוצעה משיכה - ניתן לחזור מהעסקה), והלוי עשה מהמעשר תרומת מעשר. (כגון שיש ללוי ממקום אחר מעשר ראשון בכמות פי עשר ממה שכעת הישראל מכר לו, הלוי קבע שהתרומת מעשר תהיה מהמעשר ראשון שמכר לישראל). אך אם הישראל לא אמר ללוי את הכמות המדויקת - הישראל לא חושש לכך ומותר לישראל לאכול את המעשר. הסבר זה נופל, כי אנו לא עסוקים ברשעים, שייקחו כסף ויכשילו את הישראל.

הסבר ר' משרשיא לברייתא: כנ"ל, אך לא מדובר בישראל שקנה מלוי, אלא מדובר בישראל שקנה את המעשר מבן לוי. דהיינו הישראל אמר לאבי הלוי שייתן לו מעשר. האב הלוי לא קיבל כסף וזכותו לעשות מהמעשר תרומת מעשר, לאחר מכן האב הלוי מת, והישראל מעוניין לרכוש את המעשר מבן הלוי. אם הלוי ידע כמות מדויקת - הישראל חושש שמא הלוי לתומו עשה מהמעשר תרומת מעשר, (לא מדובר ברשע שהרי האב לא קיבל כסף). ואם הלוי לא ידע כמות מדויקת - הישראל לא חושש לכך. הסבר זה נופל, כי לא ניתן לתרום שלא מהמוקף, (פרי שסמוך לפרי אותו הוא תורם), שמא הפרי לא נמצא והתרומה לא חלה, כך שלא יתכן לחשוש שאבי הלוי תרם מהמוקף.

[2] התוס' (ד"ה כיון) הקשו: מדוע לעיל (הסבר ר' אשי לברייתא לפי המסקנה), הלוי חושש שמא האב הישראל לא תרם תרומת מעשר, הרי ניתן לתרום ע"פ אומדן ולא צריך לדעת שיעור מדויק? התוס' ענו: בד"כ הישראל לא יתרום ע"פ אומדן, כי תרומת מעשר אינה שלו, ולא ירצה לגרום להפסד לכהן או ללוי.