דף לג:- לד:

[1] משנה כתובות (יא ה): לדעת חכמים, ב"ד שמכרו את נכסי היתומים, בכדי לשלם את חובות אביהם למלווה, הב"ד טעו בשומא: אם העריכו את הנכסים פחות משישית משווים האמתי (שישית= 16.6%) - היתומים הפסידו והמקח קיים, ואם העריכו בשישית או יותר משישית - הלקוח הפסיד והמכירה מתבטלת. אך לדעת רשב"ג, המקח קיים גם בטעות יותר משישית, כי אם נאמר שבטל מה כוח ב"ד יפה. רבי בהתחלה פסק כחכמים, אך חזר בו ופסק כרשב"ג. מכאן הוכחה שרבי מסכים לסברא מה כוח ב"ד יפה.

[2] גם ר' יאשיה מאושא פסק בדין א' כרשב"ג. (ההוכחה מהמעשה הבא: ר' יאשיה כפה בעל לתת גט לאשתו, ואמר לרבנים שהיו שליחים לתת גט שיתחבאו, כך שהבעל לא יוכל לבטל את הגט בפניהם, כדעת רשב"ג, שאם ביטל שלא בפניהם - לא מבוטל. (אם הייתה הלכה כרבי, לא היה מועיל שיתחבאו, הבעל היה יכול לבטל גם שלא בפניהם). כמו כן מוכח מסיפור זה, שר' יאשיה פסק בהלכה ב' כרבי, כי אם הייתה הלכה כרשב"ג שלא ניתן לבטל שלא בנוכחות כולם, ר' יאשיה לא היה צריך לומר להם שיתחבאו, אלא מספיק היה לומר שיתפזרו ולא יהיו יחד, כך שלא יוכל לבטל בנוכחות כולם.

[3] בדיני ממונות (כגון כאן בחלוקת נכסים), מסכים ר' נחמן לסברא מה כוח ב"ד יפה. אך באיסורים כגון בביטול גט, ר' נחמן פסק כרבי, שהביטול בדיעבד מועיל והיא נחשבת לנשואה (דין א). מי שפוסק כדעת רשב"ג שהביטול לא מועיל, והיא נחשבת לגרושה, צריך להזדקק לדין אפקיענהו, אך בגלל סברא של מה כוח ב"ד יפה - לא מפקיעים קידושין.

[4] הלכה כאביי בשישה מקומות: א)- ייאוש שלא מדעת, המוצא אבדה לפני שהבעלים התייאשו - האבדה אינה הפקר. ב)- עד זומם נפסל למפרע. ג)- לחי העומד מאליו. לחי שהונח במבוי שלא לשם התרת המבוי בטלטול - שמיה לחי. ד)- קידושין שלא נמסרו לביאה. המקדש אחת משתי אחיות, אך אינו מציין את מי קידש - אינו יכול לשאתן, שכן כל אחת ספק אחות אשתו, ולמרות שאלו קידושין ללא אפשרות לביאה, בכ"ז הקידושין חלים. ה)- גילוי דעת בגט. בעל ששלח גט ע"י שליח וביטל את הגט בליבו - הביטול אינו תקף, והגירושין חלים ע"י גט זה. ו)- מומר להכעיס - פסול לעדות.

[5] לדעת הרמב"ם, צריך לכתוב את השם העיקרי שלו, ויכתוב את המשפט: 'וכל שם שיש לו'. במשפט זה הוא כולל את כל השמות הטפלים שיש לו. אך לדעת התוס' (דף לד. ד"ה וכל) תמיד צריך לכתוב ולפרט בגט את שני.