דף לח.

הקדמה לדיני עבד כנעני - בכל עבד יש שני צדדים: א)- צד ממון. לאדון יש בעלות ממונית על גוף העבד, (בכך ששילם עבור העבד), ובכך יכול לשעבד אותו. ב)- צד איסור. לאחר שהעבד מל הוא חייב במצוות כאישה. בכדי שהעבד יצא לחירות ויוכל להתחתן עם יהודייה, על האדון לשחררו לגמרי, גם את הצד הממוני וגם את צד האיסור. (בעבד עברי יש לאדון בעלות רק על מעשה ידיו ולא על גופו, אך בעבד כנעני יש בעלות גם על גוף העבד).

קנייני גוי:

יהודי קונה עבד גוי בכסף	"וגם מבני התושבים הגרים עמכם, מהם תקנו". (לא מדובר על 7 האומות שצריך להורגן, אלא אבי העבד גוי משאר אומות ואמו כנענית).
יהודי קונה עבד גוי בחזקה	עבד הוקש לקרקע, וכשם שיהודי קונה קרקע בחזקה - כך גם קונה עבד בחזקה.
גוי קונה עבד ישראל למעשה ידיו בכסף (אך לא את גופו[1]).	"וכי תשיג יד גר ותושב עמך, ומך אחיך עמו, ונמכר לגר תושב... מכסף מקנתו". (צריך לציין, גוי קונה עבד ישראל רק בכסף ולא בחזקה).
גוי קונה עבד גוי למעשה ידיו בכסף (אך לא את גופו109).	קל וחומר: אם גוי קונה עבד יהודי בכסף, וודאי שגוי קונה עבד גוי בכסף.
גוי קונה עבד גוי למעשה ידיו בחזקה (העבד מלביש את האדון או רוחצו או מנעילו).	סיחון מלך האמורי כבש את עמון ומואב, ולאחר שעמון ומואב התייאשו - סיחון קנה את הקרקע בחזקה. (במשנה מדובר בגוי ששבה עבד כנעני, ולאחר שהאדון הראשון התייאש - השובה קנה את העבד {מעשה ידיו} בחזקה. היהודי פדה בכסף את העבד, ובכך קנה את הצד הממוני {מעשה ידיו}, ולאחר שהטבילו - קנה גם את צד האיסור).
גוי קונה ישראל (דהיינו עבד כנעני שמל וטבל ונחשב קצת ליהודי) בחזקה (העבד מלבישו וכו').	וישמע הכנעני... וילחם בישראל וישב ממנו שבי". (מדובר במלך הכנעני ששבה שפחה כנענית וקנאה בחזקה, ונחשב כשבי שלו כי קנאו בחזקה. כאמור לעיל, גוי קונה יהודי רק בכסף ולא בחזקה, לכן שכתוב כאן גוי קונה ישראל בחזקה - רש"י הסביר: מדובר על עבד כנעני שחייב בחלק מהמצוות כישראל).

עבד כנעני שנשבה וברח מבית סוהר - ר' יוחנן פסק: העבד יוצא לחירות. ייאוש הבעלים גורם להפקעת צד הממון, וכופים את האדון הראשון שיכתוב לו גט שחרור, ובכך להפקיע גם את צד האיסור[2].

ר' יוחנן פסק כרשב"ג בכל מקום במשנה, חוץ מ-3 מקומות: ערב, ציידן וראייה אחרונה[3]. הרשב"ם (ב"ב קלח. ד"ה יורשין) הדגיש: רק במחלוקות במשנה אומרים הלכה כרשב"ג, אך בברייתא - לא אומרים תמיד הלכה כרשב"ג.

[1] הנ"מ מכך שקונה רק את מעשה ידיו ולא את גופו: לא צריך שטר שחרור, ואם יברח ויתגייר - מותר בבת ישראל.

[2] במשנתינו רשב"ג פסק: עבד שנפדה מהשבי - חוזר לאדון הראשון, ולכאורה אין הבדל בין עבד שברח מהשבי לבין עבד שנפדה מהשבי? אביי יסביר: משנתינו דיברה לפני ייאוש, וכאן ר' יוחנן דיבר על לאחר ייאוש. ורבא יסביר: יש לחלק בין ברח לפדה. בפדה יש לחוש שבכוונה ייפול לשבי, אך בברח אין חשש שבכוונה ייפול בשבי, בכדי שיצטרך לברוח ולסכן את חייו.

[3] א)- ערב (ב"ב קעג:) - מלווה התנה שיוכל לגבות ממי שרוצה, (מהלווה או מהערב), לת"ק יכול לפרוע קודם מהערב, אך לרשב"ג אם יש ללווה נכסים - יפרע קודם מהלווה ולא מהערב. ב)- צידן (גיטין עד.) - בעל שנתן גט לאשתו והתנה שתחזיר לו בגד מסוים, לרשב"ג יכולה להחזיר מעות בשווי הבגד, אך לת"ק לא גרושה עד שתביא את הבגד, כי הבעל רצה לצערה. ג)- ראייה ראשונה (סנהדרין לא.) - לרשב"ג כל צד יכול להביא ראייה גם לאחר 30 יום, גם אם הב"ד אמרו שיביאו ראייה רק עד 30 יום. ראייה אחרונה - אם אחד מהצדדים אמר לב"ד: אין לי ראייה, ואח"כ הביא ראייה, לת"ק הראייה לא מתקבלת, ולרשב"ג הראייה מתקבלת.