דף לח.-לח:

המשחרר עבד כנעני - לדעת ר"ע ור"א עובר בעשה ("לעולם בהם תעבודו"). אך מותר לשחרר עבד לצורך מצווה של רבים (כגון השלמת מניין). לדעת אביי, אסור לשחרר שפחה בכדי למנוע זנות, כי יכול לחתן אותה עם עבד שישמור עליה, אך רבינא התיר לשחררה. אומנם לדעת ר' ישמעאל - הפסוק לא בא לומר שחייבים לעבוד בהם לעולם, אלא בא לומר שיש רשות לקחת עבד שאמו כנענית (7 אומות שצריך להורגן) ואביו משאר אומות. (לשיטתו, אין איסור לשחרר עבדים).

חצי שפחה חצי בת חורין (כגון שפחה של שני שותפים אחד מהם שחררה) שזינתה - מותר לשחררה, כי לא יכולה להתחתן עם עבד (בגלל צד חירות), ולא יכולה להתחתן עם יהודי (בגלל צד עבדות), לכן אין ברירה אלא לשחררה.

חצי עבד חצי בן חורין - כופים על השותף לשחררו, כי העבד מצווה על פריה ורביה. (אך חצי שפחה - לא מצווה על פריה ורביה, לכן רק בכדי למנוע זנות משחררים, ולא משחררים חצי שפחה ללא סיבה זו כשם שמשחררים כל חצי עבד).

שלוש סיבות שעשיר יורד מנכסיו: 1)- משחרר עבדו. 2)- מבקר בשבת את עסקיו. 3)- אוכל בזמן דרשת הרב. (יוצא שכל השבוע לא לומד תורה).

המפקיר עבדו (או האומר: התייאשתי מעבדי):

א. שיטת שמואל (דף לח.) - יצא לחירות ולא צריך שטר שחרור. ("וכל עבד איש מקנת כסף" - המילה איש מיותרת, כי וודאי אין הבדל בין עבד של איש ובין עבד של אישה, אלא ללמד: רק עבד שיש לאדונו עליו בעלות ממונית - יש גם בעלות על צד איסור, אך עבד שהופקר ואין לאדון בעלות ממונית - גם צד איסור נפקע).

ב. שיטת רב (לח: לט.) ור' יוחנן (לט.) - יצא לחירות וצריך שטר שחרור. וכ"פ רבי (דף לט:) - בד"כ אפשר לשחרר בכסף או בשטר, ("והופדה לא נפדתה"=שחרור בכסף, "או חופשה לא ניתן לה=שחרור בשטר), אך עבד שהופקר - צד ממון נפקע, ואין תקנה לשחרר צד איסור אלא רק בשטר.

ג. שיטת אמימר (דף לט. מ.) - אין תקנה כלל. (כי צד ממון נפקע, ואין מי שיש בסמכותו להתיר צד איסור).

ד. שיטת אמימר בא"ד (דף מ.) - המפקיר עבדו - יש תקנה, האדון עצמו יכול לשחררו בשטר, (למרות שאין לו בעלות על צד ממון עדיין יש לו בעלות על צד איסור), אומנם המפקיר עבדו ומת - אין לו תקנה כי יורשיו לא יכולים לשחרר צד איסור שלא ירשוהו.

אדון שאומר: דמי עבדי עלי - עליו לשלם להקדש את שווי העבד. (העבד לא עובר להקדש).

המקדיש עבדו:

א. שיטת רבה בשם רב - יצא לחירות. התכוון שהעבד יהיה חלק מעם קדוש, וצריך שטר שחרור. (א"א להקריב את העבד, וכן לא צריך לתת את שווי העבד, כי לא אמר דמי עבדי עלי. אומנם המקדיש בהמה טמאה - לא שייך שהבהמה תוקרב, ולא שייך שהבהמה תהיה עם קדוש, לכן נסביר שכוונתו לדמים וישלם שווי הבהמה להקדש, אך כאן ניתן להסביר שהעבד יהיה עם קודש). (וק"ו מפקיר עבדו שיצא לחירות. וצריך שטר שחרור כנ"ל).

ב. שיטת ר' יוסף בשם רב - רק מפקיר עבדו - יצא לחירות, אך המקדיש עבדו - צריך לשלם להקדש את שוויו ולא יוצא לחירות. (הפקר מתייחס לגוף העבד, אך הקדש מתייחס רק לשווי העבד).

ג. שיטת הברייתא - יש העברת בעלות של הצד הממוני להקדש, דהיינו מעשה ידי העבד עובר להקדש בכך שהגזברים יכולים למוכרו עבור דמיו, (אך לא יכולים לשחררו, כי צד האיסור לא עבר אליהם). לכן ימכרו לאחרים ומי ששילם עבור העבד - יכול (אם ירצה) לשחרר את העבד. (האם העבד יכול לקנות את עצמו מהגזבר: לת"ק - לא. כי להקדש אין בעלות על צד איסור, לרבי - כן. אין הבדל בין גזבר שמוכר את העבד לאחרים ובין גזבר שמוכר את העבד לעצמו. {העבד קונה עצמו דרך מכירה ולא דרך שחרור}).

ד. שיטת ר"מ - מסבירים את דבריו שלא יצאו לבטלה, ואומרים שהתכוון לתת את דמי העבד להקדש. (אם נאמר שהתכוון לפשוטו שהעבד קדוש - יוצא שדבריו לבטלה, כי א"א להקדיש ולהקריב עבד, ובמה קדוש? {לא ניתן לומר כרב שיוצא לחירות ונקרא עם קדוש - כי עדיין לא נחשב להקדש}. לכן מסבירים את כוונתו: הקדש=מעות להקדש. {ר"מ דיבר על ערכין. התורה לא נתנה ערך לתינוק פחות מחודש, והאומר אשלם ערך פחות מחודש, בכדי שלא יצאו דבריו לבטלה - ישלם את שווי התינוק}).