מ:-מא.

משנה

רב

עולא

"משחררו"

האדון הראשון (הלווה) שחרר את העבד.

המלווה שחרר את העבד.

"שורת הדין העבד לא חייב כלום"

העבד לא חייב כלום למלווה, כי השחרור הפקיע את השעבוד.

לא יצא לחירות, כי המלווה לא הבעלים ולא בסמכותו לשחררו. (העבד לא חייב במצוות כאיש אלא כאישה).

"מפני תיקון העולם"

המלווה יאמר לעבד: אתה עבדי ויוציא לעז על בניו.

יצא על העבד שם בן חורין, יוציאו על העבד לעז שלא מקיים מצוות במלואן.

"כופין את רבו"

רבו השני - המלווה ישחררו.

האדון הראשון ישחררו.

"וכותב שטר"

העבד כותב למלווה שטר חוב בו הוא מתחייב לשלם למלווה את שוויו. (כי המלווה שחררו).

לדעת ת"ק, הלווה לא חייב לשלם למלווה על כך שהזיק שעבודו (שחרור העבד הפקיע את השעבוד), כי זה לא היזק ישיר אלא היזק עקיף כעין גרמא.

העבד כותב לאדון הראשון שטר חוב בו הוא מתחייב לשלם את שוויו פחות החוב. למשל אם שווי העבד 1000 ש"ח, והחוב 100 ש"ח, העבד כותב שחייב לאדון 900 ש"ח.

לדעת ת"ק, היזק שאינו ניכר בגוף החפץ (כגון מטמא פירות חברו או מנסך יין חברו, וכן כאן המלווה לא יכל לשחרר רק גרם להוצאת קול), לא נחשב להיזק, לכן המלווה לא צריך לשלם ללווה.

"רשב"ג אומר: לא העבד כותב אלא המשחרר"

האדון הראשון (הלווה) כותב שטר חוב למלווה על שווי העבד.

לדעת רשב"ג, הלווה חייב לשלם למלווה, כי בשחרור העבד - הזיק שעבוד חברו. כי מדובר באפותיקי מפורש והמלווה לא יכול כעת לגבות משאר נכסי הלווה.

המלווה המשחרר יכתוב שטר חוב ללווה על שווי העבד פחות החוב. היזק שלא ניכר נחשב להיזק.

לדעת רשב"ג, היזק שאינו ניכר - נחשב להיזק, לכן המלווה צריך לשלם ללווה.