דף מט

הלחות בחומרים שמוסיפים הבל - צריכה להיות לחות מחמת עצמם ולא לחות חיצונית.

משנה ראשונה - עוד חומרים שלא מוסיפים הבל (מותר להטמין בהם בשישי) - כסות, פירות, (3 שורות לפני: ר' אושעיא חלק והתיר להטמין בכסות ופירות יבשים ולא לחים, אבל משנתינו התירה גם בלחים), נוצות כגון כנפי יונה. נסורת שיש כשחותכים עצים. ת"ק מוסיף: נעורת פשתן שיש בשעת הניפוץ, אבל ר"י מתיר רק נעורת גסה ולא נעורת דקה כי הדקה מוסיפה הבל. משנה שנייה - עוד חומרים שלא מוסיפים הבל - עור. גיזי צמר.

האם עור הוא מוקצה - עור של בעה"ב - לא מוקצה, כי בעה"ב לא מקפיד שישבו על העור, עור שנועד למכירה - לדעת ר' יונתן בן אלעזר ות"ק בברייתא, עור של מוכר נחשב למוקצה, כי מקפיד שלא ישבו עליו, אבל לדעת ר' חנינא בר חמא ור' יוסי בברייתא - העור לא מוקצה. (עור של בעה"ב מותר בטלטול ואין חילוק בין עור מעובד לעור לא מעובד).

לוחות עץ - לכו"ע מוכר מקפיד עליהם וזה מוקצה, ורק של בעה"ב מותר. (מובא בדף מט:).

לט מלאכות - ר' חנינא כנגד עבודות המשכן, בתחילת פרשת ויקהל מובא בסמיכות השבת ומיד אח"כ המשכן, ולדעת ר' יונתן, כנגד 39 פעמים שכתוב הביטוי מלאכה. יש ספק בשני פסוקים: 1-" ויבוא (יוסף) הביתה לעשות מלאכתו" - האם זה עבודה ומלאכה, או לעבירה. 2- "והמלאכה הייתה דיים" - האם זה מלאכה של בניין המשכן, או סיום הבאת התרומות. אם נספור את 2 הפסוקים - נגיע ל-40, לכן אחד מהפסוקים לא נחשב.

דף נ

ייחוד מוקצה - ביטלתי את השימוש המקורי של המוקצה וייחדתי למוקצה מטרה אחרת מותרת (להפקיע את שם המוקצה מהכלי). למשל לקחתי אבן וייחדתי אותו להיות מעצור לדלת. (פסיקת הלכה באופן כללי מאוד: אם אין דרך העולם לייחד - צריך לייחד לעולם. דוגמא: לקחת שטר כסף ולייחדו לסימנייה - לא מועיל שייחד את הסימנייה רק לשבת אלא צריך שייחדה לעולם).

גיזי צמר הם מוקצה כי יוחדו לאריגה - לפי ההסבר הראשון, כדי לבטל את המוקצה צריך לייחדם לעולם להטמנה, אך לפי רבינא, גיזי צמר רגילים - מספיק שהטמין פעם אחת בכדי להתירם ולא צריך ייחוד. אומנם גיזי צמר במחסן שיועדו לסחורה - צריך ייחוד לעולם. (כך נפסק להלכה).

ישנן 3 שיטות בגמ' מה הדין בענפי דקל (חריות של דקל) שחתכם להסקה והם מוקצה, וכעת רוצה לייחדם להיתר לשבת עליהם:

ת"ק, ר' חנינא בן עקיבא ורב - צריך גם מחשבה וגם לעשות פעולה בגוף החפץ.
רשב"ג ושמואל - מספיק לחשוב שהכלי לא מוקצה ורוצה לייחדו לדבר מותר.
ר' אסי, תנא בברייתא ורב אשי - לא צריך פעולה בגוף החפץ, אלא מספיק שימוש עם החפץ, כגון שישב עליו. הוא עשה פעולה ביום שישי שמראה שרוצה לייחדו להיתר. (אך לא מועילה מחשבה. בזה פסק הרמב"ם כר' אסי, כי יש גם ענפים שמיועדים לישיבה). או במקרה בברייתא: אדם שם פלסתר מפשתן לח בשמן על הפצע בשישי. (פקורין).

עפר וחול - העפר נחשב למוקצה, ואם רוצה בשישי לייחד אותם להיתר (לצורך כיסוי רוק) - אם יכניס את העפר לבית וייחד לו מקום - לא נחשב מוקצה. כאן גם ת"ק יודה שלא צריך מעשה בגוף המוקצה, כי אין אפשרות לעשות מעשה לכן מספיקה מחשבה. (כאשר אין אפשרות לעשות מעשה - גם ת"ק כמו רשב"ג).

לנקות כלי כסף עם גרתקון (עפר שגדל בחביות של יין ועם העפר מנקים כלי כסף) - לכו"ע אסור כי החומר גורם לממחק (פסיק רישיה).

לנקות כלי כסף עם חול ועפר - ברייתא 1: מותר. ברייתא 2: אסור.

הסבר 1 - ברייתא 1 כמו מה שאמרנו לעיל, שבעפר אין אפשרות לעשות מעשה, וגם לת"ק מספיקה מחשבה. ברייתא 2 חולקת ומצריכה מעשה גם בעפר.

הסבר 2 - ברייתא 1 כמו ר"ש, דבר שלא מתכוון מותר (לא מתכוון למרח אלא מתכוון לנקות). ברייתא 2 כמו ר"י, דבר שלא מתכוון אסור.

הסבר 3 למסקנה - 2 הברייתות הלכתית פסקו כמו ר"י, אלא יש מחלוקת במציאות האם החול גורם לממחק. סוף הברייתא שכתוב: מותר לשטוף פנים עם חול, והרי יש סיכוי שינשרו שערות הזקן, ולר"י דבר שלא מתכוון אסור? הגמ' העמידה במציאות שאין זקן: 1- קטן. 2- אישה. 3- סריס.

חומרים שניתן לשטוף איתם פנים לדעת ר"ש: עפר שנוצר מטחינת לבנה לא בהכרח מסיר שערות. וכן פסולת שומשום, וכן אבק פלפל, וכן ברדא. (ברדא לדעת ר' יוסף זה תרכובת של שליש צמח אוהל ולא יותר, שליש הדס ושליש צמח סיגלי. אך ר' נחמיה מתיר לשים את המרכיב אוהל גם יותר משליש כל עוד שלא יגיע לרוב התרכובת).

לפתוח זית עם אבן כדי למתקו - גורם להפסד אוכלים ואסור גם ביום חול.