סוף נח:-נט.

פעמון עם ענבל שנטמא והענבל ניטל - הפעמון עוד טמא. טעמים: 1- אביי: כל אדם רגיל יכול להחזיר את הענבל, כך שנטילת הענבל לא חשובה כאילו שבר את הכלי. דחייה: כל כלי מחובר שהתפרק - לא נחשב לכלי ולא מקבל טומאה. 2- רבא (אך למסקנה ר' יוחנן אמר תירוץ זה): כלי שנשבר ולא ראוי למלאכתו הראשונה - טהור, כאן ניתן להפיק צליל עם הקשת הפעמון לכלי חרס, כך שראוי למלאכתו הראשונה וטמא. 3- ר' יוחנן (אך למסקנה רבא אמר תירוץ זה): כלי נטהר רק אם נשבר ולא ראוי לשום שימוש. כאן הפעמון ראוי לשימוש אחר לשים בו כוס מים לכן טמא.

משכב זב:

לכו"ע נטמא רק אם ראוי לישיבה ושכיבה וטהור אם לא ראוי למלאכתו הראשונה (ישיבה ושכיבה). הפסוקים בטומאת מדרס: "כל המשכב אשר ישכב עליו הזב - יטמא, וכל כלי אשר ישב עליו הזב - יטמא. לכן:

תחילת טומאה - כלי שנועד לישיבה או לשכיבה - נטמא מדרס, אבל אם ראוי למלאכה אחרת, כגון למדידה - לא נטמא. (עמוד ועשה מלאכתנו=לא ראוי לישיבה).

סוף טומאה (כלי שנשבר ונטהר) - כלי לישיבה שנטמא טומאת מדרס, ונשבר בצורה שלא ראוי לישיבה - טהור למרות שראוי לשימוש אחר.

שאר טומאות:

תחילת טומאה - לכו"ע נטמא אם הכלי ראוי לכל שימוש שהוא. הפסוק: "והיזה על האוהל ועל כל הכלים (שהיו באוהל)". (רק בטומאת מדרס צריך שיהיו ראויים לישיבה ולא לכל שימוש).

סוף טומאה - לדעת ר"א רק אם הכלי לא ראוי לשום שימוש - הכלי טהור, אבל אם רק לא ראוי לשימוש ראשוני, אך ראוי לשימוש אחר, (למשל פעמון בלי ענבל שלא ראוי להשמעת קול אך ראוי לכוס מים) - עוד טמא. ולדעת ר' יוחנן, שאר טומאות כמו טומאת מדרס, אם הכלי לא ראוי לשימוש הראשוני והמקורי שלו - טהור גם אם ראוי לשימוש חלופי. לכן פעמון בלי ענבל - טבור כי לא ראוי לשימוש מקורי השמעת קול. (לאור זאת, לא יתכן שאת תירוץ 3 ר' יוחנן אמר שם שטמא, כי כאן הוא טיהר אם לא ראוי לשימוש מקורי, לכן החלפנו את השמות שרבא אמר תירוץ 3 ור' יוחנן אמר תירוץ 2).

כן ראינו במשנה במס' כלים, שלדעת ר' יוחנן פרסה לרגל של סוס טמא כי הוא עוד ראוי לשימוש המקורי: חייל שבורח מהרב לוקח את פרסת הסוס לנעליים עבורו וכך בורח. (אבל לרב הפרסה טמאה כי ניתן לעשות שימוש חלופי: לשתות כוס מים, טמא רק אם נקי שניתן לשתות ממנו. ולר' חנינא טמא כי ראוי לשימוש חלופי: לסוך שמן, לכן טמא גם אם מלוכלך. (יש 3 הסברים).

דף נח:

אישה שיצאה בשבת עם קישוט: ירושלים של זהב - ר"מ - חייבת חטאת כי זה לא תכשיט אלא משוי להראות שהיא עשירה, לחכמים לכתחילה לא תצא שמא תראה לחברותיה ותבוא לטלט ברה"ר, ובדיעבד אם יצאה - פטורה, לר"א מותר לצאת, רק אישה עשירה חשובה יוצאת עם תכשיט זה ולא מכבודה להראות לאחרים.

כלילא (קישוט מזהב ששמים במצח עשוי מזהב או ממשי) - לישנא 1 - לרב כל כלילא אסור (גם זהב וגם משי שיש בו חוטי זהב ותראה לחברות), ולשמואל - כלילא מזהב אסור שמא תראה לחברות, אך ממשי זה פשוט ולא תראה לחברות לכן מותר לצאת. לישנא 2 של רב אשי - כלילא ממשי - לכו"ע מותר (וכפי שרב יוסף אמר לרב שמואל: רב התיר כלילא הכוונה לכלילא ממשי כדעת ר' אשי, כי לדעת הלישנא הראשונה רב אסר כל כלילא), וכלילא מזהב - רב אסר שמא תראה לחברות, ושמואל התיר, כי אישה חשובה לובשת כלילא ולא מכבודה להראות.

גם לוי דרש שמותר לצאת בשבת עם כלילא, ויצאו 24 נשים עם כלילא מכל העיר נהרדעא.

גם רבה בר אבוה דרש שמותר לצאת בשבת עם כלילא, ויצאו 18 נשים עם כלילא ממבוי אחד.

קמרא (חגורה) - מותר לצאת בשבת עם חגורה, הוא לא יוריד כי יחשוש שמכנסיו יפלו.

דארוקתא (חגורה עם זהב ויהלומים) - מותר לצאת כשם שמותר לצאת עם בגד שיש בו זהב, או כמו שמותר לבני מלכים לצאת עם חגורה מזהב וכל ישראל בני מלכים.

2 חגורות אחת על השנייה (הראשונה חגורה רגילה והעליונה יפה) - אסור שמא יראה את העליונה לחבריו, כאן לא יחשוש שיפלו בגדיו, כי יש לו עוד חגורה.

רסוקא (מעיל רחב) - אם יש רצועות להדק שלא יפול - מותר לצאת, אם אין רצועות - אסור לצאת.

קטלא (פ' 1 ברש"י: סינר עם רצועות שקושרת סביב הצוואר, פ' 2 תכשיט כמו שרשרת בצורת חצי עיגול) - אסור לצאת כי זה יפה ויש חשש שתראה לחברותיה.

נזמים - רק נזמי אף אסורים שמא תראה ותטלטל, אבל נזמי אוזן - מותר לצאת, קשה להוציא בגלל השערות, כך שלא תראה לחברות ולא תטלטל.