דף צז:

כאמור לעיל, הזורק מרה"ר לרה"ר ורה"י באמצע, (הוא זרק חפץ מרה"ר, החפץ עבר באוויר רה"י, ונחת ברה"ר) - לדעת רבי הוא חייב. שמואל סבור שרבי מחייב שני קורבנות: 1)- הכנסה מרה"ר לרה"י. 2)- הוצאה מרה"י לרה"ר.

שאלה: כיצד ניתן לומר שרבי מחייב 2 קורבנות, הרי הכנסה זו תולדה של הוצאה, לא יתכן לחייב 2 קורבנות על תולדה של אותו אב, הרי רבי בעצמו פסק שמי שעושה אב והתולדה שלו - חייב רק קורבן אחד. (המקור לכך: "אלה" - גימטרייה 36, "דברים" - מיעוט רבים 2, כמו כן יש אות ה מיותרת ("הדברים"), זה תוספת של עוד 1 - ס"ה 39, מכאן רמז ל-39 אבות מלאכה).

תשובה: אתה הבנת ששמואל אמר את דבריו (שרבי מחייב 2 קורבנות) - על המימרא הנ"ל של רבי, ולכן הייתה לך סתירה בדברי רבי, אך לדעתי שמואל אמר את דבריו לא על דברי רבי (רבי יהודה הנשיא) - אלא על דברי רבי יהודה אחר (רבי יהודה בר אלעאי). ואכן ר' יהודה בר אלעאי סבור שמי שעושה אב ותולדה שלו - חייב 2 קורבנות, ולפי חכמים חייבים רק 1 על האב (הוצאה).

רבי יהודה בר אלעאי חייב 2 קורבנות במקרה הבא: אדם שזרק חפץ מרה"י לרה"ר, והחפץ עוד עבר 4 אמות ברה"ר - חייב 2 קורבנות: 1)- הוצאה מר"ה לרה"ר. 2)- העברה 4 אמות ברה"ר. אך לדעת רבנן חייב רק קרבן 1 על ההוצאה. רבנן פוטרים על העברה 4 אמות ברה"ר, כי לא הייתה הנחה קודמת, שהרי לא אומרים קלוטה כמי שהונחה, כך שאין לראות כאילו החפץ נח כשיצא מהבית ושוב נעקר ועבר 4 אמות. (רש"י ד"ה ואחת).

דחייה: ניתן לומר שגם לר"י בר אלעאי לא חייב 2 על אב ותולדה שלו, אלא חייב 1 רק על ההוצאה שזה האב, ולדעת רבנן פטור לגמרי, כי לא הייתה הנחה איפה שהוא חשב, הוא תכנן שהחפץ ינוח מיד לכשיצא מהבית, אך החפץ התקדם עוד 4 אמות ורק אז נח ברה"ר, ולא אומרים קלוטה כמי שהונחה, כך שלא נעשתה מחשבתו לכן פטור, אומנם לדעת ר"י - כן נעשתה מחשבתו, החפץ נחשב כאילו נח מיד ביציאה לרה"ר, כי קלוטה כמי שהונחה.

ר' יהודה בר אלעאי הוסיף על ה-39 מלאכות גם מלאכה ששמה "שובט" (=מיישר את חוטי השתי), וגם מלאכה ששמה "מדקדק" (= מותח את חוטי הערב). ניתן להבין שמדובר בתולדות (השובט זהו תולדה של מיסך, דהיינו מי שמעמיד את חוטי השתי, ומדקדק זה תולדה של אורג דהיינו מי שמכניס את חוטי הערב בחוטי השתי), כך שר"י כן מחייב 2 על תולדה ועל האב. אך למסקנה: ר"י לא מחייב על תולדה ואב פעמיים, אלא חייב רק קרבן 1, אלא לדעת רבי יש 41 אבות מלאכה ולא רק 39, כי ר"י הוסיף עוד 2 אבות: שובט ומדקדק, והם אבות ולא תולדות. הוכחה: ר"י אמר שהוא מוסיף, מוסיף הכוונה לאבות.

שאלה: על פי ההבנה האמורה למעלה שר"י בר אלעאי חייב 2 קורבנות, (אדם שזרק חפץ מרה"י לרה"ר, והחפץ עוד עבר 4 אמות ברה"ר - חייב 2 קורבנות: 1)- הוצאה מר"ה לרה"ר. 2)- העברה 4 אמות ברה"ר) - כיצד ניתן לחייב 2, הוא בוודאות חייב רק קורבן 1, כי יש 2 אפשרויות מה הוא חשב: אפשרות 1: הוא רצה שהחפץ ינוח בסוף 4 אמות, כאן הוא חייב רק על הוצאה ולא על העברה, כי כדי להתחייב על העברה - צריך שינוח ויעקר מרה"ר (רש"י ד"ה ולמאי), אפשרות 2: הוא רצה שהחפץ ינוח מיד עם יציאתו מרה"י לרה"ר, אך החפץ נח רק לאחר 4 אמות - גם כאן הוא לא חייב על ההעברה, כי לא הייתה מחשבתו להעביר, אלא חייב רק על ההוצאה. ("אי להכא קבעי לה - להכא לא קבעי לה").

תשובה: מדובר באדם שאומר: לא אכפת לי היכן החפץ ינוח, כך יתכן שרצה שינוח מיד ביציאה, ויתכן שרצה שינוח בסוף 4 אמות, ולכן חייב על שני המקרים הללו, גם על הוצאה וגם על העברה.

סוף דף צז:

מקרה 1)- אדם התכוון לזרוק חפץ למרחק 8 אמות ברה"ר, אך החפץ נפל לאחר 4 אמות - חייב, דומה למי שרצה לכתוב שמעון, וכתב: שמ - חייב, כי יש חיוב על 2 אותיות, וגם כאן יש חיוב על 4 אמות למרות שלא נעשה כל כוונתו.

מקרה 2)- אדם התכוון לזרוק חפץ למרחק 4 אמות ברה"ר, אך החפץ נפל לאחר 8 אמות - ספק, אולי לא חייב כי לא נעשתה מחשבתו, אך ניתן לחייב כי הוא תכנן 4 ויצא 8, וה-4 בכלל 8 כך שכן נעשתה מחשבתו.

דחייה לשתי ההלכות הנ"ל: יתכן בשני המקרים שפטור כי לא התקיימה מחשבתו. אין להשוות את מקרה 1 לכותב שמ משמעון, כי מי שרוצה לכתוב שמעון - חייב לכתוב שמ - לכן חייב על כתיבת 2 אותיות אלו, אך מי שרוצה לזרוק 8 אמות - אין צורך שהחפץ ינוח לאחר 4 אמות (כפי שבפועל החפץ נח), אלא רצה שהחפץ ינוח רק בסוף 8, ואם נח בסוף 4 - לא התקיימה מחשבתו, לכן פטור.