בית הדין

ט אייר התשעז | 05.05.17

הרב ישועה רטבי

 

המקרה:

מורה פרטי לימד תלמיד כלי נגינה. לאחר שעברו שישה חודשים - המורה הודיע לאבי הילד שהוא מעוניין להפסיק את שיעורי הנגינה. אבי הילד דורש מהמורה שימשיך לתת שיעורים פרטיים, לטענתו היה סיכום שהמורה ילמד את בנו במשך השנה, אך המורה טוען שלא היה כל סיכום, והוא יכול להפסיק את עבודתו במשך השנה.

 

תשובה:

• א. פועל שלא התחיל בעבודה, לא חתם על חוזה ולא עשה קניין - יכול לחזור בו מהסכמתו לעבוד (גם אם אין לו אונס).
• ב. פועל שלא התחיל בעבודה, אך חתם על חוזה או עשה קניין - לדעת הריטב"א לא יכול לחזור בו, אך לדעת הש"ך יכול לחזור בו (גם אם אין לו אונס).
• ג. פועל שהתפטר באמצע עבודתו (לא עבד בדבר האבד) - ידו על העליונה, אבל קבלן שהתפטר - ידו על התחתונה.
• ד. פועל שהתפטר באמצע עבודתו, והוא עבד בדבר האבד - ידו על התחתונה.
• ה. פועל שהתפטר באמצע עבודתו בגלל שרוצה לעבוד בשכר גבוה יותר, או שקיבל הצעת עבודה טובה יותר - לדעת הרמ"א ידו על התחתונה.
• ו. פועל שהתפטר באמצע עבודתו, והוא עבד בדבר האבד - ידו על התחתונה.
• ז. דין מלמד שמתפטר כדין פועל שמתפטר בדבר האבד, לכן ידו על התחתונה, אא"כ מתפטר בגלל סיבת אונס.
• ח. ערוך השולחן (סימן שלג סעיף יא) הדגיש: גם קבלן יכול להתפטר, אלא שידו על התחתונה.
• ט. מורה פרטי עובד מספר שעות קטן, אך בשעות בהן הוא עובד הוא משועבד למעסיקו, לפיכך יש לפסוק שדין מורה פרטי כדין פועל ולא כדין קבלן, כך שידו על העליונה.
• י. לפי החוק (חוק הודעה מוקדמת לפיטורים ולהתפטרות, תשס"א-2001), עובד חייב להודיע למעסיק בכתב שהוא מעוניין להתפטר (סעיף 2 ג), זאת בכדי שהמעסיק יוכל להתארגן ולמצוא עובד חלופי. עובד שעובד על בסיס שעות, צריך להודיע בשנתו הראשונה יום אחד על כל חודש שעבד (סעיף 4 [1]). לפיכך במקרה כאן המורה פרטי עבד במשך שישה חודשים, והיה עליו להודיע בכתב שישה ימים לפני ההתפטרות שלו.
• יא. בסעיף 7 לחוק נקבע פיצוי למעסיק אם העובד התפטר ללא הודעה מוקדמת. הפיצוי יהיה בסך הימים שהיה אמור למסור את ההודעה. דהיינו המעסיק יכול לקזז משכר המורה את שווי שכרו במשך שישה ימים.
• יב. יש תוקף הלכתי לחלק מדיני עבודה שנקבעו כמנהג מדינה. לכך יש לתת הודעה בכתב לפני הפיטורים, ע"פ הזמנים הקבועים בחוק.

 

פיטורין באמצע העבודה

במסכת בבא מציעא דף עו עמוד ב מובא (לדעת רבי דוסא שהלכה כמותו, כדברי רב בדף עז עמוד א):  פועל יכול לחזור בו, גם לאחר שהתחיל את עבודתו, וידו על העליונה, שמקבל בשכרו את כל השכר על חלק העבודה שהספיק לעשות עד שהתפטר. אבל קבלן אינו יכול לחזור בו לאחר תחילת העבודה, ואם חזר בו באמצע עבודתו - ידו על התחתונה. אנו מחשבים את חלק העבודה הנותר, ואם העבודה התייקרה, ובעה"ב יצטרך לשלם יותר על חצי העבודה הנותר - בעה"ב יכול לקזז סכום זה משכרו של הקבלן.

פועל יכול לחזור גם באמצע העבודה, בגלל שהתורה אמרה 'כי לי בני ישראל עבדים', ולא עבדים לעבדים. הפועל אינו עבד למעסיק, אלא רק עבד ה', לכן יכול הוא לחזור בו, משא"כ קבלן הוא עבד לעצמו, שהרי המעסיק לא יכול לתת לו עבודות חלופיות במהלך היום, כפי שניתן לתת לפועל. (כן מובא בתוס' דף מח. ד"ה והא בעי).

נחלקו הפוסקים, האם פועל שעשה קניין יכול להתפטר. הריטב"א (סימן קיז) כתב בשם רבותיו: פועל יכול לחזור בו רק אם ההסכם היה באמירה, אבל אם עשו קניין - אינו יכול לחזור בו. מכאן שבכל מקרה בו נחתם חוזה עם הפועל, יש לראות בחתימה כמעשה קניין, (או קניין בשטר או קניין סיטומתא שנעשה ע"י החתימה), ואסור לפועל לחזור בו. וכ"פ ערוך השולחן (סעיף ח).

אבל הש"ך בס"ק יד כתב: פועל יכול תמיד לחזור בו, גם אם נעשה קניין, שהרי הטעם שיכול לחזור בו, הוא משום שכתוב 'כי לי בנ"י עבדים עבדי הם', ולא עבדים לעבדים, וטעם זה שייך גם אם נעשה קניין. וכך משמע מדברי המחבר, שלא חילק בין אם היה קניין או לא היה קניין.

הש"ך הוסיף: "שוב מצאתי כדברי להדיא בריב"ש (ריש סימן תע"ו), ונתתי שמחה בלבי ת"ל, וז"ל: שאין חילוק בין שכירות פועל ליום א' או שכיר שבת או שכיר חודש או שכיר שנה או שהוא קבלן שקבל קמה לקצור או כרם לבצור, שבכל אלה א"צ קנין, אלא התחלת המלאכה היא הקנין, אלא שהפועל יכול לחזור בו לעולם, אפי' התחיל המלאכה ואפי' בקנין, משום דכתיב כי לי בני ישראל עבדים".

הש"ך עוד כתב: הקניין לא מועיל גם בגלל שזהו קניין דברים שלא תקף. הקצות בס"ק ה כתב: אם הפועל שעבד את גופו - לא נחשב לקניין דברים, זאת ע"פ דברי הראב"ד (הלכות שלוחין ושותפין פרק ד הלכה ב): "ורבותי הורו, שאדם יכול להקנות את עצמו לחבירו בקניין כדין עבדים".

אומנם למעשה הקצות פסק כדברי הש"ך: "וכיון דפסק בשו"ע, דאפילו קבלו כל שכרן - יכול לחזור, ולא גרע כסף מקנין, דעבד עברי נקנה בכסף, א"כ ה"ה בקנין דיכול לחזור, דאע"ג דלא הוי קנין דברים ומשעבד גופו - אפ"ה התורה אמרה עבדי הם ולא עבדים לעבדים".

הפתחי תשובה בס"ק ה כתב: הט"ז (על סעיף ג) פסק כדברי הש"ך, אבל בשו"ת שבות יעקב (ח"ב סימן קפד) פסק כדברי הריטב"א, שאם הפועל עשה קניין - לא יכול לחזור בו, וכ"פ מהר"א ששון (סימן קיג), הרדב"ז (חלק א סימן שנ) והעטרת צבי (ס"ק ח). השבות יעקב סייג: רק קניין כסף ושטר מועילים לחייב את הפועל, שכן אלו הקניינים המועילים בעבד עברי, אבל שאר הקניינים - לא מועילים שנחשבים לקניין דברים.

לסיכום פרק זה, התובע לא הוכיח שהיה קניין, לא הוצג שטר, חוזה וכד', כך שהמורה הפרטי יכל לחזור בו ולהתפטר מעבודתו.

 

פועל שהתפטר בדבר האבד

בגמ' במסכת בבא מציעא בדף עו עמוד ב מובא: בדבר האבד, גם פועל לא יכול לחזור בו, ואם בכ"ז הפועל חזר בו בדבר האבד - יכול המעסיק להטעותו, דהיינו לומר לו שהוא יעלה לו את שכרו וכך הפועל יסכים לשוב לעבודה, אך בפועל המעסיק לא ייתן לו את התוספת שהבטיח.

הריטב"א (מובא בשיטה מקובצת מסכת בבא מציעא דף עה: ד"ה השוכר) הגדיר מה נקרא דבר האבד:

• א. "דבר האבד בממון ממש", דהיינו נזק ממוני ממשי שנגרם בעקבות הפסקת העבודה. למשל פועל שעובד בעיבוד פשתן, ובעקבות ההתפטרות - הפשתן יירקב.
• ב. "או בדאיכא הפסד רצונו שלא נעשה כוונתו ומתאחרין מעשיו". כגון עיכוב שייגרם בחתונה בעקבות הפיטורים. צריך לציין, שלא מדובר בעיכוב סביר שמקובל בהתנהלות רגילה, אלא בעיכוב שיגרום לצער גדול, כגון עיכוב בחתונה או בלוויה.

הסמ"ע בסימן שלג ס"ק יח ביאר מהו דבר האבוד: כל עבודה שיש לעשותה באופן מידי ולא ניתן לשהותה, שכן הוא יתקלקל אם לא יסיים את המלאכה - נחשב לדבר האבוד.

הרמב"ן (מסכת בבא מציעא דף עו עמוד ב) הסביר מדוע בדבר האבד אסור לפועל לחזור בו: יש אומדנא שהפועלים הסכימו לשלם למעסיק, במידה ויתפטרו באמצע העבודה של דבר האבד[1].

הפתחי חושן (חלק ד שכירות פרק יא הערה לח) כתב: "ומ"מ נראה עפ"י דברי הרמב"ן, שלא חייבו פועל בדבר האבוד אלא כשבשעת שכירות ידע הפועל שנשכר לדבר האבוד, ועל דעת כן שעבד עצמו, אבל אם שכרו לסתם מלאכה, או שהתחיל במלאכה אחרת ואח"כ נתן לו דבר האבוד - מסתבר שאין דינו כפועל בדבר האבוד, שלא שעבד עצמו ע"ד כן".

הפתחי תשובה בסימן קפא ס"ק ה כתב בשם שו"ת ושב הכהן (סימן יג): רק אם המעסיק שכר את הפועל במפורש לעסוק בדבר האבד - אסור לפועל לחזור בו, אבל אם המעסיק לא הדגיש שמדובר בדבר האבד, אלא נתן לו עבודות רגילות, ובין העבודות הייתה עבודה שהיא מוגדרת כדבר האבד - הפועל יכול לחזור בו.

הש"ך בס"ק כג כתב: "ונראה דהכל הוא לפי הענין לפי ראות עיני הדיין". דהיינו בכל מקרה יש לבחון האם אכן נגרם הפסד כספי וההתפטרות נכנסת בגדר דבר האבד.

לסיכום פרק זה, מורה פרטי לילד שמלמד נגינה - אין בכך משום דבר האבד. לא מדובר בעבודה שצריך לבצעה באופן מידי, ואין חשש לקלקול או להיזק כספי.

 

פועל שהתפטר בדבר האבד בגלל אונס

בגמ' במסכת בבא מציעא דף עז עמוד א מובא: מותר לפועל להתפטר בדבר האבד כאשר יש לו אונס. מתי אנחנו אומרים שאם הפועל חוזר בו בדבר האבד - ידו על התחתונה? רק כאשר לא היה לפועל אונס, אבל אם הפועל חזר בו בגלל שהיה אנוס, כגון שמת לו קרוב או שהוא חלה - הרי הוא מקבל את השכר לפי החלק שהוא עבד.

הברייתא כתבה: שכיר (פועל) וקבלן יקבלו את שכרם, שכן מדובר בדבר האבוד, ומכאן רואים שאין חילוק בין פועל ובין קבלן בדבר האבד, לשניהם אסור לחזור בהם מהעבודה, אא"כ יש אונס.

הרמ"א בסעיף ה פסק: "ומיהו אינו צריך לשלם להם כל שכרם, רק מה שעשו, וידם על העליונה". הנתיבות בס"ק ט הדגיש: המעסיק צריך לשלם על חלק העבודה שנעשה רק בתנאי שיוכל למצוא פועל אחר שישלים את העבודה, למרות שהפועל השני יהיה קצת יותר יקר, אבל אם לא ימצא פועלים להשלים את העבודה, או שהפועלים ידרשו מחיר הרבה יותר יקר מהפועל הראשון - הוא לא צריך לשלם לראשון על חלק העבודה שעשה. וכך מוכח מדברי הרמ"א בסימן שי סעיף ב (כמבואר בהערה[2]).

דוגמאות לאונס:

• א. מחלה של העובד עצמו - נחשבת לאונס. (מסתבר שמדובר במחלה משמעותית).
• ב. תרומת הדשן (סימן שכט) כתב: לא רק, אלא גם מחלה של אחד מבני משפחתו הגרעינית כגון אשתו או בניו חשובה לאונס. וכ"פ הרמ"א בסעיף ה.
• ג. השוכר פועלים שישקו את שדהו, אך הנהר התייבש, כך שהפועלים אינם יכולים להמשיך ולעבוד - מבואר בהרחבה בסימן שלד סעיף א.

 

פועל שהתפטר בגלל ששכר הפועלים עלה

הטור כתב בשם ר"י: פועל יכול לחזור בו באמצע העבודה, רק כאשר הוא מתפטר בצורה סתמית, אבל אם שכר הפועלים עלה, והפועל התפטר בכדי לעבוד במקום אחר עם שכר גבוה יותר - לא שומעים לו וידו על התחתונה. (כדין קבלן החוזר בו). וכ"פ הרמ"א בסעיף ד.

הב"ח בס"ק ב הסביר: פועל יכול לחזור בו, רק בגלל שכתוב "עבדי הם" ולא עבדים לעבדים, לכן כאשר הפועל התפטר בצורה סתמית, אנו אומדים את דעתו שהוא לא מוכן להיות עוד עבד, לכן התפטרותו מתקבלת, והוא לא מפסיד עי"כ את שכרו, אבל כאשר הפועל התפטר רק בכדי לעבוד במקום אחר עם שכר גבוה יותר, אנו רואים שהוא כן מוכן להיות עבד, אלא שרוצה שהמעסיק יוסיף לו את התוספת, לכך לא שומעים לו.

הפרישה בס"ק ב כתב: ר"י דיבר רק על פועל שאמר במפורש שהוא מתפטר בגלל שהשכר עלה, אבל אם הפועל מתפטר בצורה סתמית - עדו על העליונה. אבל לדעת מהרי"ט (חלק ב סימן נ), גם אם הפועל התפטר בצורה סתמית בגלל התייקרות השכר - ידו על התחתונה.

הפתחי תשובה בס"ק ז הפנה לדבריו בס"ק ד, שם כתב בשם החוות יאיר (סימן קו): גם אם הפועל ישכיר את עצמו למעסיק אחר - הוא לא מפסיד את שכרו, אלא ידו על העליונה, שכן "לא נהירא לי לחלק בכך כלל, רק מפני שנאמר כי לי בני ישראל עבדים - לא אלים קניית האדון בו כולי האי, שאם יחזור בו יפסיד מה שעשה כבר. ולא תלי בצדקתו ודעתו שחוזר בו מהיות עבד לעבדים רק עבד ל"ה, דמי יגיד לעבד זה שיטעון כך".

ניתן להסביר את הסברא לדברי החוות יאיר: גם כאשר הפועל עובד במקום אחר, הוא נחשב פחות עבד בגלל שהוא משתכר יותר, כך שיכול לעבוד פחות זמן.

ערוך השולחן (סעיף יז) כתב: "וכן אין שום חילוק בחזרת פועל בין שחוזר בו ואין רצונו להשכיר עצמו כלל, ובין שחוזר בו ורצונו להשכיר עצמו לאחר, דלא כיש מי שרצה לומר דכשרוצה להשכיר עצמו לאחר - אינו יכול לחזור בו, דהא עדיין רוצה לעשות עצמו עבד לעבדים, ואינו כן, דאטו המשכיר עצמו עובר על זה, דא"כ יהא אסור לאדם להשכיר עצמו, אלא שהתורה אמרה דמטעם זה אין האדם משתעבד עצמו בהמלאכה כבקנין עד סוף הזמן כמ"ש בסעיף ו', וא"כ כיון שאינו קנוי לו עד סוף המלאכה או הזמן מה לי אם רצונו להשכיר עצמו אצל אחר אם לאו, וכן הסכימו כמה מגדולי אחרונים וכן עיקר לדינא ואף גם ידו על העליונה אם אינו משכיר עצמו אצל אחר מפני היוקר".

הפתחי חושן (חלק ד שכירות פרק יא הערה ו) כתב: "ואפשר שאף הטור שכתב שמחמת יוקר אין שומעין לו, היינו אם אומר בפירוש שמוצא להשכיר עצמו אצל אחר ביותר, אבל כשאומר שאין כדאי לו לעבוד בשביל שכר מועט כזה, ורק אם יוסיף לו על שכרו יסכים להשאר, ולא משום שמקבל אצל אחר יותר, אלא שנוח לו לישב בטל - אפשר שמודה הר"י שיכול לחזור, שגם זה מעשה בן חורין".

לסיכום פרק זה, המורה פרטי לא אמר במפורש שהוא מתפטר בגלל שקיבל הצעת עבודה טובה יותר, לפיכך יש לדונו כפועל המתפטר וידו על העליונה.

 

הגדרת קבלן והגדרת פועל

תרומת הדשן (סימן שכט) כתב: בכדי לקבוע האם העובד מוגדר כפועל או כקבלן יש לבחון את תנאי שכרו. אם שכרו נקבע לפי שעות וזמנים מוגדרים הוא נחשב כפועל, אבל אם שכרו נקבע על פי הספק בעבודה - הוא נחשב לקבלן^[3].

המגיד משנה (הלכות שכירות פרק ט הלכה ד) כתב: "ואם קבלן הוא וכו'. פי' שאינו שכיר זמן ידוע אלא למלאכה ידועה".

המאירי (מסכת בבא מציעא דף קיב. ד"ה הקבלנות) כתב: קבלן הוא אדם שיכול לבחור באלו שעות לעבוד.

הנתיבות בסימן רסד ס"ק ח כתב: אדם שקיבל שכר גלובאלי על סיום העבודה, אך המעסיק דרש שיעבוד מיד, (כגון נתן לו סכום מסוים בכדי שיעבירנו את הנהר מיד) - נחשב לפועל ולא לקבלן, כי הוא לא קובע מתי לעבוד ומתי לנוח.

הסמ"ע בס"ק טז כתב: "ואם הוא קבלן שקבל עליו מלאכה בכך וכך, (פי' ואינו כעבד דמלאכת רבו מוטלת עליו לעשות בו כל היום בלי הפסק, אבל זה גומר מלאכה שקיבל עליו איזה שעה ביום שירצה, וכדרך כל בע"ה העושה במלאכה שלו למכור ולהשתכר בה). מ"ה גם הוא א"י לחזור בו".

הסמ"ע הגדיר את הקבלן כדברי המאירי: כל פועל המחויב לשעות עבודה, ואינו יכול לעזוב את מקום העבודה ע"פ רצונו - נקרא פועל, ורק עובד שיכול לעבוד כרצונו, ולסיים את שעות העבודה שלו מתי שירצה - נחשב כקבלן.

בפסקי דין רבניים (חלק ו עמוד 164) מובא: "ובודאי שאין כוונת הסמ"ע לומר, דההבדל בין פועל וקבלן הוא, דפועל עובד כל היום, משא"כ קבלן, דהא ודאי פועל שהשכיר עצמו אפילו לכמה שעות בלבד - יכול ג"כ לחזור. אלא עיקר כוונת הסמ"ע היא, דפועל משועבד לבעל הבית ליום, או לשעה מסוימת, ואילו קבלן אינו קשור לבעליו, לאיזו שעה ביום, וכך גם מוכח מסוף דברי הסמ"ע בכתבו: "אבל זה גומר מלאכה שקיבל עליו איזה שעה שירצה".

"ובסמ"ע סימן רכ"ז ס"ק נ"ט כתב: פי' ששכרו על עבודתו יום יום דהוא כפועל גמור... אבל קבלן דגומר המלאכה דשוכרה לצורכה אימת שירצה - אין לו דין עבד".

"הרי דהסמ"ע ביאר ההבדל בין קבלן לפועל בכך, דפועל קשור ומשועבד לזמן מסוים. ואילו קבלן גומר המלאכה אימת שירצה, ובמקום זה, אפילו לא הזכיר את המושג של עבודה לשעות".

בפסקי דין רבניים (חלק ג פס"ד בעמוד 272) מובא: "ההלכה שפועל יכול לחזור אפילו בחצי היום משום הכלל: עבדי הם ולא עבדים לעבדים - אמורה רק לגבי שכיר, אבל קבלן אינו יכול לחזור תוך עבודתו. הסבר הדבר: שכיר משעבד גופו למעבידו ומאבד עצמאותו יש בו דמיון לעבדות ועל כגון זה דורשים: עבדי הם ולא עבדים לעבדים. אבל קבלן אינו מקבל עליו אלא ביצוע עבודה מסוימת, ואינו משעבד את גופו למעבידו, והכלל: עבדי הם ולא עבדים לעבדים - אינו שייך לגביו".

"לפי הסבר זה יש להגדיר שכיר וקבלן לגבי דין תורה לא לפי תנאי השכר, היינו לפי הזמן או לפי היחידה, אלא לפי תנאי השעבוד. לפיכך פועל אף אם הוא שכיר יום המתחייב לעבוד עבודה מסוימת מבלי לקשר עצמו לשעות קבועות מסוימות - דינו כקבלן; ולהיפך, קבלן המתחייב לבצע עבודה מסוימת וקושר עצמו לשעות קבועות מסוימות - דינו כשכיר".

מדברי הש"ך בס"ק ד משמע, שמורה פרטי דינו כדין פועל, כי שכרו נקבע לפי זמן ולא לפי הספק. אומנם מורה פרטי ששכרו נקבע לפי התוצאה, (כגון מורה שמעביר קורס לשחייה, או מורה שמלמד פרשת בר מצווה וכד') - דינו כדין קבלן. אבל הגר"ש קלוגר בספרו חכמת שלמה (סימן קלג) כתב: אם המורה משועבד לשעות עבודה שקובע המעסיק - דינו כפועל וידו על העליונה, אבל אם המורה קובע את השעות בהן הוא עובד, ויכול לשנות את השעות לפי הנוחות שלו - דינו כמו קבלן וידו על התחתונה. (מובא בפסקי דין רבניים חלק ג עמוד 272).

המרדכי (מסכת בבא מציעא סימן שמו) כתב בשם רבינו יואל: "המשכיר עצמו ללמוד נערים לשנה - יכול לחזור בו כל שעה שירצה כדין פועל שיכול לחזור בחצי היום, ואין דינו כקבלן שאין יכול לחזור".

הרמ"א בסימן שלג סעיף ה פסק בשם הגהות מיימוניות (הלכות שכירות פרק ט ס"ק ה): "שכר עצמו לזמן -  יש לו דין פועל; אבל אם שכר עצמו ללמוד ספר או חצי ספר - יש לו דין קבלן". (הגהות מיימוני פ"ט). כלומר, אם המלמד מתחייב לעבוד לפי הספק (ללמד ספר או ללמד חצי ספר וכד') - דינו כמו קבלן, אבל אם העסקה היא לפי שעות - דינו כמו פועל.

לסיכום פרק זה, מורה פרטי עובד מספר שעות קטן, אך בשעות בהן הוא עובד הוא משועבד למעסיקו, לפיכך יש לפסוק שדין מורה פרטי כדין פועל ולא כדין קבלן, כך שידו על העליונה.

 

מלמד שהתפטר, האם נקרא דבר האבד?

הדרכי משה (סק"ג**) הביא מחלוקת ראשונים, האם התפטרות מלמד, חשובה כדבר האבד או לא. המרדכי (סימן שמג) כתב בשם ספר צפנת פענח: מלמד החוזר בו - נקרא דבר האבד, שכן הילדים מתבטלים כהבנת התוס' (מסכת ב"מ דף קט: ד"ה וספר). וכ"פ הרמ"א בסעיף ה. אך רבנו יואל סבור, שמלמד יכול לחזור בו, שכן דבר האבד אצל מלמד, זהו רק במלמד שמסביר בצורה מוטעית, וכפירושו של רש"י (מסכת ב"מ דף קט. ד"ה מקרי).

הש"ך בס"ק כו כתב: הטעם מדוע מלמד לא יכול לחזור בו, בכל רגע שהילדים מתבטלים ולא לומדים תורה, נחשב כדבר האבוד. לאור זאת כתב הש"ך: אם ניתן למצוא מלמד מחליף - הרי שהראשון יכול לחזור בו. וכן גם יכול המלמד להתפטר בתקופת החופשה שהילדים ממילא בטלים. אומנם כתב הדרכי משה (מובא בהגהות אשרי סוף סימן ו): אם המושל גזר לא ללמוד - בעה"ב הפסיד.

עוד כתב הדרכי משה (שם) בשם המרדכי (שם): אסור למלמד לעבוד בעוד עבודה מעבר ללימודו. בירושלמי (מס' דמאי פרק ז הלכה ג) מובא, שאסור למלמד להיות ניעור הרבה בלילה, וכן אסור למלמד לסגף את עצמו במאכל ומשתה. עוד כתב: סופר סת"ם החוזר בו, הוי דבר האבד, שכן מזיק לס"ת שייכתב ע"י שני סופרים. וכ"פ הרמ"א בסעיף ה.

הדרכי משה בס"ק ה כתב בשם הנמוקי יוסף (דף מו: ד"ה עד ארבעים): פועלים שהתפטרו בדבר האבד, והמעסיק לא שכר פועלים אחרים במקומם, כך שנגרם לו הפסד - הפועלים שהתפטרו לא צריכים לשלם לו עבור ההפסד, שכן בתחילת העבודה, הם קיבלו על עצמם שיוכל המעסיק להטעותם או לשכור פועלים אחרים במידה והם יתפטרו, אך הם לא קבלו על עצמם לשלם על ההפסד.

תרומת הדשן (סימן שכט) הבין, מדובר רק במלמד שחזר בו וזה דבר האבד, שאז אם המעסיק לא השכיר מלמד אחר, המלמד שהתפטר לא חייב לשלם על ההיזק, אך אם נגרם למעסיק היזק כספי - הפועל המתפטר חייב לשלם מדינא דגרמי. וכ"פ הרמ"א בסעיף ו.

לסיכום פרק זה, נחלקו הפוסקים האם התפטרות מלמד נחשבת לדבר האבד, אכן במלמד תורה יש חשש לביטול תורה ויש בכך משום דבר האבד, אך בלימוד כלי נגינה - אין חשש לביטול תורה ולפיכך אין לראות בהתפטרות של מורה פרטי משום התפטרות בדבר האבד.

 

פועל שלא סוכם עמו על תקופת ההעסקה

הפתחי תשובה בס"ק ג כתב בשם שו"ת מים חיים (חלק חו"מ סימן ו): שוחט שהועסק ע"י קהילה קטנה, ולא נכתב בחוזה לכמה זמן השוחט יועסק ע"י הקהילה^[4], לאחר זמן בגלל אונס לא היה ניתן להמשיך להעסיק את השוחט.

הרב ענה: יש להשוות דין זה למחלוקת הרשב"א והרא"ש בסימן ס סעיף ג בדין מתחייב לזון את חברו (כמבואר בהערה^[5]), כך שלדעת הרשב"א המעסיק חייב להעסיקו לעולם, ולדעת הרא"ש חייבים להעסיקו רק שנה אחת^[6]. ובגלל שיש ספק בדין - ניתן לומר קים לי כהרא"ש, אך "מ"מ ראוי ונכון שיעשו עמו לפנים משורת הדין, כי הוא איש עני וטפלי תלויים ביה".

בשו"ת רב פעלים (חלק ג - חושן משפט סימן ו) פסק שלא ניתן לפטר שוחט שהועסק בסתם, כי שכירות בסתם חשובה כשכירות לעולם, ורק אם נמצא בו פגם ניתן לפטרו. וכ"פ האגרות משה (חושן משפט חלק א סימן עה).

אומנם החזון איש (מס' ב"ק סימן כג) כתב: יש ללמוד משכירות בתים, שעל המשכיר להודיע לשוכר שלושים יום קודם על רצונו לסיים את תקופת השכירות, כך גם בפיטורין יש להודיע שלושים יום קודם לפיטורין על רצונו לסיים את העסקה, זאת בכדי שיוכל העובד בפרק זמן זה לחפש מקום עבודה חלופי. החזון איש הוסיף: מעסיק שפיטר עובד ללא התראה של שלושים יום - עליו לתת לעובד את שכרו למשך אותם שלושים יום.

 

חיוב הודעת פיטורין לפי החוק

לפי החוק (חוק הודעה מוקדמת לפיטורים ולהתפטרות, תשס"א-2001), עובד חייב להודיע למעסיק בכתב שהוא מעוניין להתפטר (סעיף 2 ג), זאת בכדי שהמעסיק יוכל להתארגן ולמצוא עובד חלופי. עובד שעובד על בסיס שעות, צריך להודיע בשנתו הראשונה יום אחד על כל חודש שעבד[7] (סעיף 4 [1]). לפיכך במקרה כאן המורה פרטי עבד במשך שישה חודשים, והיה עליו להודיע בכתב שישה ימים לפני ההתפטרות שלו.

בסעיף 7 לחוק נקבע פיצוי למעסיק אם העובד התפטר ללא הודעה מוקדמת. הפיצוי יהיה בסך הימים שהיה אמור למסור את ההודעה. דהיינו המעסיק יכול לקזז משכר המורה את שווי שכרו במשך שישה ימים.

בשו"ת ציץ אליעזר (חלק ב סימן כג) מובא: "דבר פשוט הוא, שכל דיני פועלים על כל פרטיהם - תלוים ביותר במנהג המדינה, איך שהמדינה קובעת ומנהיגה". כך שיש תוקף לדיני עבודה שהתפשטו ונהפכו להיות מנהג מדינה.

וכך גם כתב הגרי"ש אלישיב (פסקי דין רבניים חלק ח עמוד 162): "תנאי העבודה בין מעביד לעובד וכל הזכויות והחובות ביניהם - נקבעים לפי מנהג המקום[8]".

אומנם הפתחי חושן (חלק ד שכירות פרק יא הערה א) כתב: "שמדברי הפוסקים נראה, שפועל יכול לחזור בו אף מבלי להודיע לבעה"ב. כן משמע בתוס' (כתובות דף צח ע"ב), ויש לעיין אם הפסיד בעה"ב במה שלא הודיעו, דאפשר שחייב בזה, וכ"ש לדעת הפוסקים שפועל חייב בגרמא, וכן משמע בנה"מ". (סימן קפג סק"א).

כאמור לעיל, לדעת החזון איש (מס' ב"ק סימן כג), על המעסיק להודיע שלושים יום קודם לפיטורין על רצונו לסיים את עבודתו, זאת בכדי שיוכל העובד בפרק זמן זה לחפש מקום עבודה חלופי.

לסיכום פרק זה, יש תוקף הלכתי לחלק מדיני עבודה שנקבעו כמנהג מדינה. לכך יש לתת הודעה בכתב לפני הפיטורים, ע"פ הזמנים הקבועים בחוק.

 

 

[1] כך כתב הרמב"ן: "והוי יודע, שהפועלים שחזרו בהם בדבר האבד, אף על פי שלא התחילו במלאכה - שוכר עליהן או מטען, והיינו מתני', ואף על פי שכל זמן שלא באת חבילה לידו, אין כאן אלא דברים - חייבין לשלם עד כדי שכרן ולא יותר, דסמכא דעתייהו מעיקרא ואין כאן דרך לקנין".

[2] השוכר חמור ובאמצע הדרך אירע אונס והחמור מת - השוכר צריך לשלם למשכיר את דמי מחצית הדרך. התוס' (דף עט. ד"ה אילו) הדגישו: השוכר ישלם על מחצית הדרך רק בתנאי שיכול למצוא חמור אחר, או שיכול למכור את סחורתו במעט רווח באותו מקום, רק במקרים אלו צריך לשלם על מחצית הדרך, שהרי נהנה ממקום זה, אבל אם לא מצא חמור אחר להשכירו, או שאינו יכול למכור באותו מקום כלום - לא משלם למשכיר כלום.

[3] כך כתב תרומת הדשן: "אף על גב דימי הבציר קצבתו ידוע ואינו משועבד רק זמן הזה, מ"מ הואיל ואינו קוצב לו שכר לפי הימים או השבועות או החדשים דאיקלעי המלאכה - חשוב קבלנות, כמו קמה לקצור דימי הקציר נמי ידועים הם".

[4] בשו"ת רב פעלים (חלק ג - חושן משפט סימן ו) מובא: גם אם לא היה שום חוזה, אלא העסקת הפועל הייתה בדיבור בעלמא - לא היה בכך לגרוע מזכויות העובד, בגלל מספר סיבות: א)- התחייבות של רבים לא צריכה קניין. ב)- תנאי שבשכירות לא צריך קניין כמבואר בסימן שטו סעיף ד. ג)- אם העובד הועסק מספר שנים, נחשב לחזקה במקום עבודתו, ולא ניתן לפחות משכרו.

[5] הבית יוסף (אבן העזר סימן קיד סעיף ז) כתב בשם הרשב"א (חלק ו סי' ה): אדם שהתחייב לזון את חברו, או התחייב לזון את בת אשתו, אך לא קצב זמן להתחייבות, שהתחייב בצורה סתמית - על המתחייב לזון את המוטב בכל משך הזמן בו המוטב באמת זקוק שאחרים יזונוהו.

אבל הרא"ש (כלל ו סימן כד) כתב: המתחייב לזון את חברו בצורה סתמית וללא מגבלת זמן - על המתחייב לזונו רק במשך שנה אחת ולא יותר, או לחלופין יכול לתת לו מאה זהובים ובכך להיפטר מההתחייבות.

הרמ"א (חושן משפט סימן ס סעיף ג) הביא את דברי הרשב"א בשם וי"א קמא, ואת דברי הרא"ש בשם וי"א בתרא. ערוך השולחן (סעיף ד) פסק כדברי הרשב"א.

[6] הפתחי תשובה בס"ק ז כתב בשם התומים (ס"ק ח): אין מחלוקת בין הרשב"א ובין הרא"ש. הרשב"א דיבר על אדם שהתחייב לפרנס עני, שאז אמירתו תקפה כמו נדר, כמובא במסכת ר"ה דף ו עמוד א, "בפיך זו הצדקה". אך הרא"ש דיבר על אדם המתחייב לזון את חברו, במקרה זה יש לומר שהמוציא מחברו עליו הראייה.

לאור דברי התומים נראה לומר, שהמעסיק לא מתחייב להעסיק את העובד, כי רק בצדקה לעני יש התחיבות ולא בהעסקת עובד.

[7] החוק מחלק בין עובד על בסיס שכר חודשי לבין עובד על בסיס שכר יומי או שעתי:

עובד על בסיס שכר חודשי צריך בחצי שנה הראשונה להודיע יום אחד על כל חודש עבודה. ומהחודש השביעי עד סוף השנה על העובד ליידע שישה ימים ועוד יומיים וחצי על כל חודש נוסף, עובד שעבד שנה אחת ואילך - עליו להודיע חודש לפני שמתפטר. (סעיף 3).

עובד על בסיס שעות - בתוך השנה הראשונה לעבודתו - עליו ליידע יום אחד על כל חודש שעבד, בשנה השנייה עליו ליידע את המעסיק במשך שבועיים, וכן עוד להוסיף יום אחד של הודעה על כל חודשיים שעבד בשנה השנייה. בשנה השלישית עליו ליידע את המעסיק במשך שלושה שבועות, וכן עוד להוסיף יום אחד של הודעה על כל חודשיים שעובד בשנה השנייה. לאחר השנה השלישית עליו ליידע את המעסיק חודש לפני הפיטורין. (סעיף 4).

[8] הגרי"ש אלישיב דחה את עתירתם של מרכז החינוך העצמאי שפיטרו מורה בהריון בניגוד לחוק: "והואיל ותנאי עבודה בין מעביד לעובד, הזכויות והחובות, מנהג המקום הוא הקובע, והואיל ולפי הנוהג בציבור העובדים, אין לפטר עובדת כשהיא נמצאת בהריון ולא יולדת בתקופת חופשתה, ומנהג זה נשתרש עקב חוק עבודת נשים תשי"ד - הרי שמשום כך לא תפסו הפיטורין בתאריך הנ"ל כלל".