הגמ' במסכת כתובות דף יט עמוד א כותבת: "דתניא, רבי נתן אומר: מנין לנושה בחבירו מנה, וחבירו בחבירו, מנין שמוציאין מזה ונותנין לזה"? (לוי חייב כסף לשמעון, ושמעון חייב כסף לראובן - מוציאים את הכסף מלוי ונותנים לראובן).

"תלמוד לומר: ונתן לאשר אשם לו". (שומר הנשבע לשקר שהפיקדון אינו בידו, או לווה הנשבע לשקר שאינו חייב, אך לבסוף הודה שגזל - ישלם קרן וחומש "לאשר אשם לו", דהיינו לוי ישלם את הקרן {האשם} לראובן שלו שייך הקרן. כגון הגזלן הוא לוי, הנגזל שמעון, ולוי הגזלן ישלם ישירות לראובן המלווה של שמעון הנגזל[1]).

מדברי הגמ' מבואר, ראובן שהיה נושה מנה בשמעון, ושמעון נושה מנה בלוי - מוציאים מלוי ונותנים לראובן. דין זה נקרא שעבודא דרבי נתן, לוי משועבד לראובן, בגלל שלוי משועבד לשמעון, ושמעון משועבד לראובן, כך שלוי משועבד לראובן, ויכול ראובן להוציא מלוי.

נחלקו הראשונים, האם לוי משתעבד לראובן, בכל זמן בו הוא לווה משמעון, או שלוי משתעבד לראובן, רק אם לווה משמעון קודם ששמעון לווה מראובן. לדעת הגהות אשרי (מס' ב"ק פרק ד סימן ד), לוי משתעבד לראובן, רק אם קדמה הלוואת לוי משמעון להלוואת שמעון מראובן, נמצא שבזמן בו שמעון לווה מראובן - היה כבר לוי משועבד לשמעון, כך שברגע בו שמעון לווה מראובן - השתעבדו שמעון יחד עם לוי - לראובן.

אבל לדעת מהר"ם, אין לחלק בין אם לוי כבר היה חייב לשמעון בשעה ששמעון לווה מראובן, ובין אם לוי התחייב לשמעון רק לאחר ששמעון לווה מראובן - בכל מקרה לוי משועבד ללוי. וכ"פ המחבר.

בעל התרומות (שער נא ח"א סי' ו) כתב: אין לחלק בין הלוואה בשטר ובין הלוואה בע"פ, מכיוון ששמעון ולוי (שני הלווים) מודים בהלוואה, (כל לווה מודה שחייב למלווה שלו) - משתעבד לוי לראובן, ומוציאים מלוי לראובן.

הקצות בס"ק א הביא את קושיית הר"ן (דף ו.): מה החידוש בשעבודא דרבי נתן, הרי גם ללא דבריו היינו יודעים, שיכול ראובן לגבות מלוי, שכן כל נכסי הלווה משועבדים למלווה, כך שכל נכסי שמעון כולל השטר חוב שיש לשמעון על לוי - משועבדים לראובן[2], (השטר חוב נחשב נכס, וגם משועבד למלווה), ויכול ראובן לגבות את חובו משטר זה.

א. הר"ן תירץ: שטרות חוב אינם משועבדים למלווה, שכן שטרות הם מילי, שהרי אין גופן ממון, ומילי לא משתעבדים. (בשטר חוב יש למלווה רק זכות לגבות, אך אין זה נכס ממשי. ההוכחה לכך: ניתן למחול על שטר חוב אך לא ניתן למחול על נכס ממשי שנמצא בעין). החידוש בדין שעבודא דרבי נתן הוא שגם שטרות משתעבדים.

הקצות העיר: תירוץ זה יתכן רק לפי שיטת הר"ן והרשב"א, ששטרות אינם משתעבדים לבעל חוב, אבל לשיטת הרא"ש (כלל עט סימן ה), שפסקה המחבר בסימן ס סעיף א, שטרות משתעבדים לבעל חוב, חוזרת הקושיה, מה החידוש בדברי רבי נתן?

ב. הש"ך בסימן קא ס"ק ג תירץ[3]: בהלוואה רגילה, (דין שעבודא דאורייתא), יכול המלווה למחול על השטר חוב, אבל בדין שעבודא דרבי נתן, נראה לקמן שלא ניתן למחול על השטר חוב[4].

הקצות הקשה על התירוץ של הש"ך: מחילה על השטר חוב לא עדיפה ממכירת שטר חוב, ומדין תורה מטלטלים משתעבדים למלווה, כך שיכול המלווה לגבות מהלקוחות שקנו מיטלטלין, (קנו את השטר חוב), א"כ גם מדין שעבודא דאורייתא, יכול המלווה לגבות את חובו מלוי מקבל המתנה, וכבר מדין שעבודא דאורייתא לא מועילה המחילה, ולשם מה צריך את דין שעבודא דרבי נתן?

ג. הקצות תירץ: המלווה יכול לגבות מדין שעבוד, רק נכסים שהיו ביד שמעון בשעת ההלוואה, אבל נכסים שבאו לשמעון לאחר ההלוואה אינם משתעבדים. לפיכך, אם בשעה ששמעון לווה מראובן, עדיין לוי לא לווה משמעון, (דהיינו הלוואת שמעון מראובן קדמה להלוואת לוי משמעון) - אין ראובן יכול לגבות מלוי מדין שעבוד, שכן השטר חוב של שמעון על לוי לא היה קיים בשעת ההלוואה של ראובן לשמעון, כך ששטר זה לא השתעבד לראובן, ורק מדינא דרבי נתן ניתן לגבות מלוי למרות שהלוואה זו לא השתעבדה לראובן.
ד. הקצות עוד תירץ: דין שעבודא דרבי נתן מחדש, שהחוב עובר ישירות מלוי לראובן, ולא צריך את התיווך של שמעון. אם ראובן היה בא לגבות משמעון רק מדין שעבוד, היה יכול שמעון לסלק את ראובן במעות ולא היה חייב שמעון לתת לראובן את השדה אותה מבקש ראובן לטרוף, אבל כעת בדין שעבודא דרבי נתן אנו אומרים שיש ללוי חוב ישיר לראובן, לכן אין שמעון יכול לסלק את המלווה בזוזי, שכן כעת הוא לא בעל דין של ראובן, אלא לוי הוא הבעל דין של ראובן.

עוד כתב הקצות: מכיוון שאנו אומרים שראובן הוא המלווה של לוי, (דהיינו לוי הוא לא רק ערב להשבת החוב לראובן, אלא הוא עצמו חייב לראובן, שהחוב עבר לראובן), נמצא שיכול ראובן לגבות מלוי גם קרן וגם חומש, (במקרה שלוי הכחיש את ההלוואה בשבועה), אך אם היינו אומרים שראובן גובה מלוי רק בתורת שעבוד, (בלי החידוש של שעבודא דרבי נתן), לא היה יכול לגבות מלוי את החומש, אלא לוי היה צריך לשלם את החומש רק לשמעון ולא לראובן.

שעבודא דרבי נתן בהענקה, בשכירות ובצדקה

שעבודא דרבי נתן בהענקה - הגמ' במסכת קידושין בדף טו עמוד א כותבת: "הענק תעניק לו... לו - ולא לבעל חובו". דהיינו, אין האדון מחויב לתת את המענק לבעל חוב, אלא רק לעבד. ומכאן שאין שעבודא דרבי נתן מועיל בהענקה, שאם התחייב לוי לשמעון לתת מענק (כגון מענק פיטורים וכד') - אין גובים את המענק מלוי לראובן.

שעבודא דרבי נתן בשכירות - בעל התרומות (שם סי' ה) הביא מחלוקת הפוסקים, האם אומרים שעבודא דרבי נתן בשכירות. י"א כשם שאין האדון מחויב לתת את מענק העבד לבעל חובו - כך אין הב"ד מחויבים לתת את שכירות לוי לראובן, שהרי עבד קרוי גם שכיר, ויש להשוות בניהם. לכן אם לוי חייב לשמעון דמי שכירות - אין גובים מלוי את דמי השכירות ומעבירים לראובן.

אבל לדעת בעל התרומות, בכל עניין שלוי מתחייב לשמעון, בין בדרך הלוואה ובין בדרך שכירות - מוציאים מיד לוי ונותנים לראובן. שכן הגמ' מיעטה רק מענק ולא שכירות, והיכא דאיתמר - איתמר, והיכא דלא איתמר - לא איתמר. אם כי בהענקה, מודה בעל התרומות שלא גובים מלוי, כדברי הגמ' הנ"ל. וכ"פ המחבר.

הסמ"ע בס"ק ב הסביר: מענק אינו נכלל בגדר חיוב, אלא הוא "מתורת ויתור ומתנה בתורת חנינה". עוד הסביר הסמ"ע: היום אין דין עבד עברי, כך שאין גם מענק.

שעבודא דרבי נתן בצדקה - הש"ך בס"ק ג כתב: בתוספתא (מס' פאה פרק ד הלכה טז) מובא: "מעשר עני - אין משלמין בו החוב". מכאן שכל ענייני הצדקה - אין לשלם מהם עבור בעל חוב, לכך אין מוציאים ע"פ שעבודא דרבי נתן.

הש"ך הסביר: חיוב הענקה הוא מדין צדקה, וכשם שאין שעבודא דרבי נתן במענק - כך גם אין בצדקה. לכן אם לוי קיבל צדקה - אין מוציאים את הצדקה לראובן.

"וכ"כ המרדכי (מס' ב"ב סימן תצז) בשם אבי העזרי, על אחד שהיו נושים בו מנה, ונתנו לו צדקה - דפטור לשלם ממעות (הצדקה) זה החוב". אומנם רבנו שמחה סבור, שהצדקה דינה ככל מתנה, זאת מכיוון שנכסי החייב הינם ערבים על חובותיו, לכך יש בזה שעבודא דרבי נתן.

המחבר והרמ"א כתבו בסעיף א: "ראובן שנושה ק' בשמעון, ושמעון בלוי - מוציאין מלוי ונותנין לראובן, לא שנא אם נתחייב לו כבר לשמעון בשעה שלוה מראובן, לא שנא נתחייב לו אחר כך. ואין חלוק בזה בין מלוה בשטר למלוה על פה, כיון ששני הלווים מודים כל אחד למלוה שלו - מוציאין מלוי ונותנים לראובן בכל ענין שיתחייב לוי לשמעון, בין דרך הלואה שהלוה לו בין דרך מקח וממכר, בין דרך שכירות. הגה: ראובן שיש לו משכון מן העובד כוכבים, והעובד כוכבים חייב לשמעון - י"א דיכול שמעון לפדות המשכון מראובן, ונותן לו קרן ורבית שעלה עליו, וגובה חובו מן המותר. (תשובת מהרי"ל סימן קפ"ח). וכן נראה לי, מאחר שאין לעובד כוכבים לפרוע בענין אחר, שמעון יש לו כל זכות העובד כוכבים, ואף על פי שיש מי שחולק בזה, (ב"י סימן ע"ד), נראה לדון כמו שכתבתי".

סעיף ב

שעבודא דרבי נתן כשיש לשמעון נכסים

נחלקו הראשונים, האם שייך שעבודא דרבי נתן, גם כאשר יש לשמעון נכסים. דהיינו האם ראובן גובה מלוי, למרות שיש לשמעון נכסים וניתן להוציא משמעון. לדעת הר"ן (מס' כתובות דף ו. ד"ה לעולם), כל דין שעבוד של רבי נתן חל, רק כאשר אין לשמעון נכסים מהם יוכל ראובן לגבות את חובו, אבל אם יש לשמעון נכסים - אין בית הדין נזקקים להוציא מלוי ולתת לראובן. שכן כאשר יש לשמעון נכסים, אנו מחשיבים את נכסי לוי כדין נכסים משועבדים, ואין לגבות מנכסים משועבדים במקום שיש נכסים בני חורין. וכך מוכח מדברי הגמ' במסכת בבא קמא דף מ עמוד ב, (כמבואר בהערה[5]). וכ"פ המחבר.

אומנם הגהות אשרי (מס' ב"ק פרק ד סי' ד) כתב בשם אור זרוע (מובא בשלטי דיבורים מס' ב"ב דף פא.): תמיד יש שעבודא דרבי נתן, גם כאשר יש לשמעון נכסים - ניתן להוציא מלוי עבור ראובן.

ריב"ש (סימן שנג) כתב: לשיטת הר"ן, (רק אם אין לשמעון נכסים, גובים מלוי), במידה ונכסי שמעון נמצאים במדינה אחרת - ניתן לגבות מלוי, ואין דורשים מראובן שיטרח ללכת אחרי שמעון למקום רחוק.

הש"ך בס"ק ה פסק כדברי הגהות אשרי: ניתן לגבות מלוי גם כאשר יש לשמעון נכסים. הש"ך הביא את דברי מהרש"ל (מס' ב"ק פרק ד סי' יט): דין שעבודא דרבי נתן לא נלמד מסבר אלא זהו דין תורה, וכאשר יש שעבודא דאורייתא לא מחלקים בין אם יש נכסים ובין אם אין נכסים, אלא תמיד השעבוד קיים.

אומנם הש"ך סייג: ניתן לגבות מלוי, רק כאשר לא נגרם כל נזק ללוי, אבל במידה ונגרם נזק ללוי, כגון ששמעון מחל ללוי על חובו, או שהאריך לו את מועד הפירעון, כך שאם ראובן יגבה מלוי - יפסיד לוי, אנו אומרים שראובן לא יגבה מלוי, שכן יש לשמעון נכסים.

הש"ך הסביר: זו כוונת הר"ן באומרו שלא גובים מלוי שזה רק כאשר יש הפסד ללוי, אבל אם אין הפסד ללוי - ניתן לגבות ממנו. שכן שעבודא דרבי נתן נלמד מפסוק והוי דאורייתא, כך שתמיד ניתן לגבות מלוי, אא"כ יש נכסים לשמעון ולוי מפסיד.

שעבודא דרבי נתן כאשר שמעון אינו בעיר - הש"ך בס"ק ו כתב בשם מהרש"ל (יש"ש מס' ב"ק פ"ד סי' יט): אם שמעון אינו בעיר - ניתן לגבות מנכסי לוי, גם כאשר יש לשמעון נכסים, ואין להמתין עד שיבוא שמעון, (כפי שעושים אצל ערב, שאם הלווה אינו בעיר - כופים את המלווה שימתין עד שיחזור הלווה ולא יגבה מהערב), שכן רק שם מכריחים את המלווה להמתין בכדי שלא יטריחו את הב"ד פעמיים, כאשר הערב ירצה לגבות מהלווה, אך כאן לא שייך טעם זה ולכן ניתן לגבות מנכסי לוי אם שמעון אינו בעיר.

הש"ך חלק על מהרש"ל וכתב: מהרש"ל דיבר לשיטתו, שסבור כהגהות אשרי, שגם אם יש לשמעון נכסים - ניתן לגבות מלוי, אך הש"ך סבור, שאין לגבות מלוי כאשר לוי יפסיד, ויש לדמות את דינו לערב ולחכות עד ששמעון יחזור לעיר.

ראובן גובה מלוי רק במועד הפירעון

לעיל הובאו דברי הר"ן: ראובן אינו גובה מלוי במידה ויש נכסים לשמעון, שכן נכסי לוי נחשבים כנכסים משועבדים, ולא גובים מנכסים משועבדים, במקום שיש נכסים בני חורין, (נכסי שמעון).

הבית יוסף (לאחר שהביא את דברי הר"ן) הוסיף: "ומשמע, דבשלא הגיע זמן פרעון החוב מיירי, דאי בשהגיע זמן - אין לו דין משועבדים". דהיינו לאחר שהגיע מועד פירעון החוב של לוי - יכול ראובן לגבות מלוי, גם במידה ויש לשמעון נכסים, שכן לאחר שהגיע מועד פירעון החוב של לוי, אין נכסיו מוגדרים כנכסים משועבדים. (לפני מועד הפירעון, נחשבים נכסי לוי כנכסים משועבדים, וראובן לא גובה מלוי במידה ויש לשמעון נכסים, ורק אם אין לשמעון נכסים, ניתן לגבות מלוי).

הש"ך בס"ק ז הקשה על הבנה זו בדברי הבית יוסף: לא יתכן לומר, שהר"ן דיבר על מציאות בה עדיין לא הגיע מועד הפירעון, שהרי הר"ן עצמו בהמשך כתב, שמדובר במציאות בה כבר הגיע מועד הפירעון[6]. נמצא, שגם כאשר הגיע מועד הפירעון, הר"ן סבור שנכסי לוי נחשבים כנכסים משועבדים, ויש לחלק בין מצב בו יש נכסים לשמעון, (לא גובים מלוי), ובין מצב בו אין נכסים לשמעון, (גובים מלוי). וכיצד כתב הבית יוסף, שחילוק זה קיים רק לפני מועד הפירעון, אך לאחר מועד הפירעון, ניתן לגבות מנכסי לוי בכל מקרה?

הש"ך הסביר את דברי הבית יוסף: מדובר שהגיע מועד פירעון החוב של לוי, אך שמעון האריך את מועד פירעון החוב. הבית יוסף שכתב שלא הגיע מועד הפירעון, כוונתו ששמעון האריך את מועד פירעון החוב. שמעון עשה שלא כהוגן, לא הייתה לו אפשרות להאריך את מועד הפירעון, מעבר למועד המקורי שנקבע, שכן בהגיע מועד הפירעון - נכסי לוי משועבדים לראובן, כך שאסור היה לשמעון להאריך את מועד הפירעון. לכך יש לפסוק שאם שמעון עבר והאריך ללוי את מועד הפירעון - יכול ראובן לגבות מלוי, (גם אם עדיין לא הגיע מועד הפירעון שלאחר ההארכה), בתנאי שאין לשמעון נכסים. אך אם יש לשמעון נכסים - ראובן לא יוכל לגבות מלוי כאשר גורם פסידא ללוי.

הש"ך הדגיש: מותר היה לשמעון להלוות ללוי, רק אסור לו להאריך את מועד הפירעון. דין זה, שמותר לשמעון להלוות ללוי, מובא בדברי הרא"ש (כלל סט סימן ג, הטור בסוף הסימן הביאו). הרא"ש נשאל: כיצד מותר לשמעון להלוות ללוי, הרי שמעון נחשב לעבד עבור ראובן המלווה, ואין בסמכות הלווה לגמול חסד עם לוי ולהלוות לו?

הרא"ש ענה: יש לשמעון רשות להלוות ללווי, כשם שיכול שמעון לתת את חפציו לאדם אחר. אומנם בהגיע מועד פירעון ההלוואה של לוי, חל עליו שעבודא דרבי נתן, והוא משתעבד לראובן, לכן אין לשמעון אפשרות להאריך את מועד פירעון החוב של לוי.

הש"ך העיר: לפי דברי הר"ן, ששעבודא דרבי נתן חל רק בהגיע מועד הפירעון, (כל עוד שלא הגיע מועד פירעון החוב - יכול שמעון למחול ללוי), מדובר רק במציאות בה שמעון הלווה ללוי, לפני שלווה מראובן, שאז יכול שמעון למחול ללווי, בכל זמן שלא הגיע מועד הפירעון[7]. אומנם במידה וחוב שמעון לראובן קדם לחוב לוי לשמעון - חל שעבודא דרבי נתן באופן מידי, גם לפני מועד פירעון החוב של לוי. וזו הסיבה לכך שאסור לשמעון להאריך את מועד פירעונו של לוי, שכבר חל שעבודא דרבי נתן[8].

המחבר והרמ"א כתבו בסעיף ב: "במה דברים אמורים? כשאין לשמעון נכסים ליפרע ממנו, שסידרו לו בית דין והשביעוהו ולא מצאו לו אלא חוב זה. אף על פי שיש לו נכסים במדינה אחרת (ריב"ש סימן שנ"ג), אבל אם יש לו במדינה זו נכסים - אין בית דין נזקקים להוציא מזה ולתת לזה".

סעיף ג

מי גובה מלוי?

בעל התרומות (שם סי' ג) כתב: מלשון רבי נתן שאמר "מנין שמוציאין מזה ונותנין לזה" - משמע שבית הדין הוא זה שגובה מלוי ונותן לראובן, ואין ראובן יכול לכוף את שמעון שיתבע את לוי ויפרענו, שכן טורח זה אינו מוטל על שמעון, אלא על ראובן מוטלת הטרחה לתבוע את לוי ולהוציא ממנו בב"ד. וכ"פ המחבר.

אבל לדעת הש"ך בס"ק ח, על שמעון הלווה מוטל חיוב ואחריות להחזיר את החוב. אחריות זו אינה פוקעת ממנו בגלל השעבודא דרבי נתן, אלא עדיין מוטל על הלווה לעשות את מירב המאמצים בכדי להחזיר את חובו, ורק לאחר שהתשלום יגיע לידי ראובן, הוא יצא י"ח, ועד אז עליו לעשות הכל כולל לתבוע את לוי בכדי לפרוע את החוב[9].

כך כתב הש"ך: "אם הוא לפנינו, כיון שהוא חייב למלוה שלו, ואינו יוצא ידי חובתו עד שישלם לו, א"כ צריך הוא לעשות כל טצדקי דאפשר, ולתבוע לוה שלו, ולהוציא מזה ולשלם לזה... ואע"ג דראובן יכול לתבוע ללוי, ולא יוכל לוי לומר לאו בעל דברים דידי את, היינו משום דנשתעבד לוי גם לראובן, אבל פשיטא שכל זמן שלא פרע לוי עדיין שמעון חייב לראובן, הלכך עליה רמיא לתבוע ללוי, וכל שאינו עושה כן - נראה דהוי לוה רשע ולא ישלם, כן נ"ל ברור".

הסמ"ע בס"ק ו כתב: "בעל התרומות כתב הטעם, דהרי לית ליה לשמעון למטרח ולזבוני ולמפרע חובו (במזומנים), והאי תביעה כההיא טירחא דמי. ולפ"ז נ"ל, דאם כתב שמעון לראובן בשטר שיעבודיה, שמחוייב לטפל בסחורתו, ולמוכרה ולהשתדל מעות כדי להגבות לראובן מזומנים, וכמו שנוהגין עתה - גם זהו בכלל הטיפול".

המחבר כתב בסעיף ג: "אף בזמן שאין לשמעון נכסים - אין ראובן יכול לכופו שיתבע מלוי ויפרענו, שאין מוטל עליו זה הטורח, אלא על ראובן לטרוח ולהוציא מלוי".

סעיף ד

שעבודא דרבי נתן בפיקדון ובהשאלה

שעבודא דרבי נתן בפיקדון - בעל התרומות (שם) כתב: אם לוי שומר על כסף פיקדון השייך לשמעון - יכולים הב"ד לגבות מלוי עבור ראובן, שכן עיקר דין פירעון הוא ששמעון יחזיר מעות לראובן, ומכיוון שיש לשמעון מעות - גובים מהמעות הנמצאים אצל לוי, ואפ' אם יש לשמעון נכסים אחרים - אין שמעון יכול לומר טול קרקע במקום שיש מעות.

וכן כתב הש"ך בס"ק ב בשם הגהות אשרי: "דהך דר' נתן - שייכא נמי בחוב של הלואה, ובמפקיד ונפקד, ובניזק, ובשכירות, ובגוזל ונגזל... וכתב עוד מהרש"ל שם: דאין חילוק בין שניהם הלואה או אחד פקדון או שאר חוב, דאף על פי שאינם שוים - בכל תביעות שבעולם שייך דין זה, ופשוט".

אומנם הקצות בס"ק ד סבור, שאין שעבודא דרבי נתן בפיקדון: "ולענ"ד נראה דגבי פקדון - לא שייך כלל שעבודא דר' נתן, דכיון דנכסי שומר לא אשתעבד אלא משעת פשיעה, ללישנא בתרא דפרק אלו נערות (כתובות לד ב), וכן פסקו רוב הפוסקים, וכן כתבו בשו"ע (סימן שמא סעיף ד) ע"ש, וא"כ לא שייך שעבודא דר' נתן, כיון דעדיין לא נשתעבד כלל. ואין לומר דאע"ג דנכסי שומר לא אשתעבד אלא משעת פשיעה, אבל חיובא מיהא רמי עליה להחזיר הפקדון לבעלים, ואותו החיוב נתחייב למלוה של המפקיד, דליתיה, דהא התם בפרק אלו נערות, גבי שואל שטבח הפרה בשבת, פטור ללישנא בתרא, ומשום דנכסי שומר לא אשתעבד אלא משעת פשיעה, ובאותה שעה קים ליה בדרבה מיניה, ואמאי הא חיוב הוי עלה משעת שאלה, אלא ע"כ דליכא שום חיוב ושעבוד אלא בשעת פשיעה, וכל זמן שהוא בעין - ממון בעלים הוא, וכל זמן שיתבענו - לוקחים ממון שלהם[10], וא"כ גם שעבודא דר' נתן, לא שייך ביה, ויכול ליתנו לנפקד, כמו שאר מטלטלים. וזה ברור".

"והא דאמרינן בפרק שור שנגח (ב"ק מ ב), גבי שאלו בחזקת תם: כי היכי דמשתעבדנא לדידך - משתעבדנא לדידיה מדר' נתן, היינו משום דהתם הוי שקיל ניזק מן הפקדון בתורת טירפא וגוביינא וכמו שיבואר, דודאי גם מן הפקדון שקיל, דלא גרע משאר חפצים של החייב, אלא דשם פריך בש"ס: ולימא ליה אילו הוי בידי הוי מעריקנא ליה לאגמא, והיינו משום דכיון דאתה שומר שלי, לא היה לך לגרום לי היזק, דהייתי מתפשר עמו, כשהייתי מעריקו, וכמ"ש תוס' שם (ד"ה הוה מעריקנא), ולזה שפיר קאמר: כי היכי דמשתעבדנא לדידך, דהא בשעת פשיעה ודאי יש שעבוד, אותו שעבוד משתעבדנא לדידיה והוא הניזק ודו"ק".

המחבר כתב בסעיף ד: "יש מי שאומר שאם מה שיש ביד לוי הם מעות בפקדון - יכולים ב"ד להתפישם ולנגוש שיפרע לראובן, דכל שיש לו מעות אינו יכול לומר לו: טול קרקע".

הסמ"ע בס"ק ז כתב: הב"ד גובים מלוי את הפיקדון גם קודם לסוף מועד החזרת הפיקדון, ואין לפיקדון דין של נכסים משועבדים בתוך זמן ההפקדה, שכן הפיקדון חשוב כאילו נמצא ביד ראובן.

שעבודא דרבי נתן בהשאלה - הש"ך בס"ק י כתב: אם לוי שאל חפץ משמעון - אין ראובן מוציא את החפץ השאול, שאין שעבודא דרבי נתן בשאלה, שכן "דשואל - טובת הנאה שלו לזמן ששאל", ואינו משועבד לשמעון ולראובן. (הש"ך יסביר את דברי הגמ' במסכת בבא קמא דף מ עמוד א, בשור שהופקד ולא בשור שהושאל).

שעבודא דרבי נתן בגוי

הפתחי תשובה בס"ק א כתב בשם הדגול מרבבה: הרשב"א (סימן תתקס"א) הסתפק, האם יש שעבודא דרבי נתן בגוי. הדגול מרבבה העיר: "תמהני שלא נזכר מזה דבר בשו"ע ולא באחרונים". הפתחי תשובה כתב: האחרונים דנו בדבר, הסמ"ע בס"ק ג הסביר את דברי הרמ"א, במקרה שהלווה הראשון הוא גוי, שיש שעבודא דרבי נתן, וכן הדין במקרה שהלווה שני הוא גוי שיש שעבודא דרבי נתן.

הפתחי תשובה הוסיף: הנתיבות בס"ק ד הזכיר דין זה, וכתב בצורה פשוטה שיש שעבודא דרבי נתן בגוי, גם כאשר הלווה השני (לוי) הוא הגוי, וגם כאשר הלווה הראשון (שמעון) הוא הגוי. אומנם התומים בס"ק יג סבור, שיש שעבודא דרבי נתן כאשר הגוי הוא לווה שני (לוי), אך כאשר הגוי הוא לווה ראשון (שמעון), והלוואת לוי מהגוי, קדמה להלוואת הגוי מראובן - לא שייך שעבודא דרבי נתן. (התומים הסתפק במציאות בה הגוי הוא לווה ראשון, והלוואת ראובן לגוי קדמה להלוואת הגוי ללוי)[11].

הפתחי תשובה הדגיש: במידה והמלווה (ראובן) הוא הגוי, פשוט שלא שייך שעבודא דרבי נתן, כך שאין לוי משועבד לגוי, שהרי שעבודא דרבי נתן נלמד מהפסוק: "ונתן לאשר אשם לו", ופסוק זה נאמר רק בישראל ולא בגוי.

הבית יוסף בסימן קה סעיף ו כתב בשם תשובות מיימוניות: לוי שמופקדים בידו חפצים של הגוי (כמו שמעון), והגוי חייב לראובן, ומבקש ראובן להוציא את נכסי הגוי מלוי, מדין שעבודא דרבי נתן, ולוי חושש שהגוי יזיק אותו - הדין עם לוי ואסור לראובן לגבות מלוי את נכסי הגוי. מכאן משמע שלא מחילים את דינא דרבי נתן, כאשר יש חשש שיגרם נזק ללוי.

וכ"פ הרמ"א בסימן פו סעיף ט: "הגה: מי שיש לו בידו פקדון של עובד כוכבים או של מומר, והם חייבים לאחרים, ובאים להוציא מיד המחזיק בנכסיהם, והמחזיק אומר שמתיירא להוציא הנכסים מידו, פן יבא העובד כוכבים והמומר לחזור ולגבות ממנו - הדין עמו". (ב"י סימן קה בשם תשובת מיימוני השייכים לנזיקין, סימן ז).

שעבודא דרבי נתן במוסר ובקנס

הש"ך בס"ק ב הביא מחלוקת הפוסקים, במקרה בו שמעון מסר את ממון ראובן לגויים, האם נוציא פיקדון השייך לשמעון ומופקד אצל לוי. אור זרוע סבור, שיש שעבודא דרבי נתן במוסר, ויש להוציא מלוי את הפיקדון ולהביאו לראובן. אבל רבנו שמחה סבור, שאין שעבודא דרבי נתן במוסר. (מובא בהגהות אשרי מס' ב"ק פרק ד סימן ד).

מהרש"ל (שם) הסביר: נקודת המחלוקת היא, האם חיוב דינא דגרמי הוא מדאורייתא או מדרבנן. האור זרוע סבור, שחיוב דינא דגרמי הוא מדאורייתא, לכך יש לחייב מוסר להוציא שעבודא דרבי נתן, אבל רבנו שמחה סבור, שחיוב דינא דגרמי הוא מדרבנן, ולא מחייבים שעבודא דרבי נתן שמקורו מהתורה על חיוב שגדרו רק מדרבנן.

הש"ך הסתפק, האם חיוב דינא דגרמי הוא מדאורייתא או מדרבנן, וא"כ נראה שאין להוציא במוסר. אבל בכ"ז כתב הש"ך שניתן להוציא במוסר, שכן לא מצאנו בש"ס לחלק שמוציאים מדין שעבודא דרבי נתן רק בחיוב שגדרו מדאורייתא ולא בחיוב דרבנן. "דכיון דחייב לו מדרבנן כל מה דתקון כעין דאורייתא תקון, אף דהוי קנסא מ"מ כל היכא דמצינן למיגבי מיניה גבינן".

סעיפים ה-ט

שמעון טוען ששטר החוב על לוי - שטר אמנה

הגמ' במסכת כתובות דף יט עמוד א כותבת: "א"ר יהודה אמר רב: האומר שטר אמנה הוא זה - אינו נאמן. דקאמר מאן, אילימא דקאמר לוה - פשיטא, כל כמיניה? ואלא דקאמר מלוה, תבוא עליו ברכה"?

"...אביי אמר: לעולם דאמר מלוה, וכגון שחב לאחרים, וכדרבי נתן; דתניא, רבי נתן אומר: מנין לנושה בחבירו מנה וחבירו בחבירו, מנין שמוציאין מזה ונותנין לזה? תלמוד לומר: ונתן לאשר אשם לו".

מדברי הגמ' מבואר, אם שמעון אמר: לוי לא חייב לי כסף, מכיוון שהשטר היה שטר אמנה, (בכך שמעון המלווה מבטל את חוב לוי) - אינו נאמן. שכן ביטול חובו של לוי גורם להפסד לראובן, שיכל לגבות את חוב שמעון מלוי כדין שעבודא דרבי נתן, ואין בכוח שמעון לבטל חוב השייך לראובן, שהרי לוי אינו משועבד לשמעון אלא הוא משועבד לראובן מדינא דרבי נתן.

הסמ"ע בס"ק ט כתב בשם בעל התרומות (שער נא ח"ב ס"ד): שמעון אינו יכול לטעון שהשטר הוא שטר אמנה, או לטעון 'החוב פרוע' - רק בשטר שכתוב בו נאמנות, שאז ניתן לגבות ללא שבועה, וראובן יכול לגבות מלוי באופן מידי, אבל בשטר שלא כתוב בו נאמנות - אם הלווה דורש שבועה, הרי שלא ניתן לגבות ללא שבועה, אך שמעון אינו יכול להישבע, שכן הוא טוען 'החוב פרוע' או שטוען דהוי שטר אמנה. לכן בשטר שלא כתוב בו נאמנות - שמעון יכול לטעון 'החוב פרוע' או לטעון דהוי שטר אמנה. וכ"פ המחבר בסימן מז סעיף א.

אבל הש"ך בס"ק יג הוכיח מדברי הראשונים, כי אין לחלק בין שטר עם נאמנות לשטר ללא נאמנות, ובכל מקרה אין שמעון נאמן לטעון 'החוב פרוע' או לטעון דהוי שטר אמנה.

שמעון מחל על חוב לוי

בעל התרומות (שער נא ח"א ס"ד) כתב: שמעון אינו יכול למחול על החוב של לוי, שכן פקע השעבוד שיש לשמעון על לוי, ולוי כעת משועבד לראובן. וכ"פ המחבר. וכ"פ הש"ך בס"ק יא.

בעל התרומות הוכיח זאת מדברי התוס' (מס' כתובות דף יט. ד"ה וכגון): התוס' הקשו על דברי הגמ' הנ"ל, מדוע שמעון אינו יכול לטעון שהשטר הוא שטר אמנה, הרי יש לו מיגו, דהיינו הוא יכול לטעון אילו רציתי הייתי מוחל ללוי על החוב?

התוס' ענו בתירוץ השני כדברי בעל התרומות, המלווה אינו יכול למחול על חובו אם הוא חייב בעצמו לאחרים: "ויש מפרשים דדוקא במוכר שטר חוב - יכול למחול שקדם חובו של מוכר, אבל הנושה בחבירו שקדם חובו לחוב של חבירו - אינו יכול למחול".

התוס' ענו בתירוץ הראשון: לא ניתן לומר מיגו, מכיוון ששמעון אינו באמת יכול לטעון שתי טענות, הוא לא יטען טענת מחילה, שכן אם יטען כך, החוב יתבטל, אבל עכשיו שטוען שהשטר אמנה, יודע הוא שלוי אינו גזלן ויחזיר לו את חובו. משמע שאם באמת היה מוחל - היה החוב מחול ללוי. לפי התירוץ הראשון של התוס' משמע, שמעון יכול למחול על החוב של לוי.

הש"ך בס"ק יב כתב בשם הרא"ש (כלל סט סימן ג), מקרה בו שמעון יכול למחול ללוי: מתי אנו אומרים ששמעון לא יכול למחול ללוי? רק כאשר קדמה הלוואת לוי משמעון - להלוואת שמעון מראובן, שכן במקרה זה יוצא שבזמן בו שמעון לווה מראובן - היה כבר לוי משועבד לשמעון, אבל אם הלוואת שמעון מראובן - קדמה להלוואת לוי משמעון, דהיינו שלוי לווה רק לאחר ששמעון לווה - יכול שמעון למחול ללוי על החוב.

הבאר היטב בס"ק ט כתב בשם תשובת מהרש"ך: יכול המוחזק לומר, קים לי כפי התירוץ הראשון של התוס', שיכול שמעון למחול ללוי.

הש"ך בס"ק יא וכן הנתיבות בס"ק ח כתבו: דין זה שהלווה הראשון (שמעון) אינו יכול למחול ללווה השני (לוי) ולהפסיד בכך את המלווה הראשון (ראובן) - נכון גם גבי כתובה, כגון שהאישה (היא כמו שמעון) חייבת מעות למלווה (שהוא כמו ראובן), והבעל (כמו לוי) חייב מעות הכתובה לאישה, הדין הוא שהבעל מחויב למלווה האישה משעבודא דרבי נתן, לפיכך אין האישה יכולה למחול על חוב בעלה ולהפסיד בכך את המלווה הראשון.

לוי משלם את חובו לשמעון

כתב בעל התרומות (מובא בשלטי דיבורים מס' כתובות דף ו: ס"ק א): אם לאחר שלוי התחייב לראובן בבית דין - הלך לוי ופרע את חובו לשמעון, (בניגוד להלכה, שכן משעבודא דרבי נתן, היה צריך לוי לפרוע לראובן) - חייב לוי לפרוע לראובן, נמצא ששילם פעמיים על החוב.

הש"ך בס"ק יד כתב: גם אם לוי לא התחייב בבית דין לשלם לראובן, בכ"ז במידה ולוי ידע ששמעון המלווה שלו חייב ג"כ לראובן - אסור ללוי לפרוע לשמעון, ואם פרע לשמעון - עליו לחזור ולפרוע עוד פעם לראובן.

המחבר והרמ"א כתבו בסעיף ה: "אין שמעון יכול למחול ללוי, ולא להרויח לו זמן, שהרי פקע השעבוד שיש לשמעון על לוי, ונשתעבד לראובן. וכן אם אמר: שטר אמנה, או: פרוע הוא - אינו נאמן להפסיד לראובן. ואם אחר שנתחייב לוי לראובן בבית דין, הלך ופרע לשמעון - חייב לפרוע לראובן פעם אחרת. המסרב שלא לירד לדין, או ירד לדין ונתחייב ואינו רוצה לעשות צווי בית דין, ועכבו ב"ד ממונו שביד אחר, ועבר על מצותן והחזירו למסרב, אם לא ימצא ממה לגבות - חייב הנפקד ליתן למלוה הממון שהחזיר למסרב".

ובסעיף ו: "אף על פי שראובן מוחה בלוי שלא יפרע לשמעון - לא מקרי ראובן בהכי מוחזק, דלא משתעבד לוי לראובן מדרבי נתן, עד שיתברר בבית דין ששמעון חייב לו".

ובסעיף ז מובא מדברי בעל התרומות: "מת שמעון, ונשארו יורשיו, וטוען לוי: פרוע הוא - נשבעים היורשים שבועת היורשים וגובים מלוי. ואם היה חוב ראובן בשטר, חוזר וגובה מהם בשבועה, ואם לא רצו לישבע, חוזר זה עליהם, (לשון בעה"ת שער נ"א סוף ח"ב), אם יש להם נכסים אחרים. ואם אין להם נכסים אחרים, וטוענים שאין יכולים לישבע שבועה זו - הרי אלו נשבעים היסת שאין בידם במה לפרוע חוב מורישם".

ובסעיף ח: "ראובן הלוה לשמעון על פה, ושמעון הלוה ללוי בשטר, ומכר לוי כל נכסיו ובא לטרוף מלקוחות של לוי בכח השטר שיש לשמעון על לוי: אם שמעון מודה לראובן שאינו פרוע - אינם יכולים לדחותו ולומר: פרוע אתה משמעון ואינו נאמן עלינו הודאתו, אלא הרי הוא טורף מהם מאחר ששמעון מודה לו".

ובסעיף ט: "ראובן יש לו שטר חוב על שמעון, ושמעון על לוי אחיו, ובא ראובן לגבות מלוי, וטוען לוי: אחי גמלני חסד והלוני להחזיק ידי, והתנה עמי שלא יכפני לפרוע אלא לכשארצה, אף על פי שב"ד מכירים קצת שטענתו אמת, אם אין תנאי זה מפורש בשטר, גובה ראובן ממנו. הגה: מי שיש לו בידו פקדון של עובד כוכבים או של מומר, והם חייבים לאחרים, ובאים להוציא מיד המחזיק בנכסיהם, והמחזיק אומר שמתיירא להוציא הנכסים מידו פן יבא העובד כוכבים והמומר לחזור ולגבות ממנו - הדין עמו". (ב"י סימן ק"ה בשם תשובת מיימוני השייכים לנזיקין, סימן ז).

[1] בפסוק לא כתוב שמשלם למי שגזל ממנו, אלא משלם למי ששייך הקרן, דהיינו לראובן שהקרן שייך לו.

[2] צריך לציין, השאלה היא אליבא דמ"ד שעבודא דאורייתא, שאז כל הנכסים משתעבדים למלווה, ולא צריך להגיע לדין שעבודא דרבי נתן.

[3] הש"ך בסימן קא ס"ק ג פסק כשיטת הרא"ש והמחבר: "ולענין דינא נראה עיקר כגדולי המורים, דשטרות בני גוביינא נינהו, וכשהמלוה רוצה לגבותם- מגבין לו מהן מיד בשומת ב"ד, ששמין השטרות ואין צריך כתיבה ומסירה". כך שלשיטתו חוזרת השאלה: מה החידוש בשעבודא דרבי נתן מעבר לדין שעבודא דאורייתא.

[4] צריך להעיר, תירוצו של הש"ך נכון רק לפי התירוץ השני של התוס', (מס' כתובות דף יט. ד"ה וכגון), אבל לפי התירוץ הראשון של התוס', שמעון יכול למחול על החוב של לוי.

[5] הגמ' במסכת בבא קמא דף מ עמוד א כתבה: השואל מחברו שור תם, אך התברר שמדובר בשור מועד, (השואל בזמן השאלה לא ידע שהוא שואל שור מועד), והשור נגח - בעל השור ישלם חצי נזק, והשואל ישלם חצי נזק, שכן הוא קיבל על עצמו לשמור על שור תם, לכן השואל חייב בחצי נזק, והבעלים ישלימו לנזק שלם, ככל דין שור מועד.

הגמ' בדף מ עמוד ב העמידה: מדובר שהב"ד תפסו את השור, כך שהשואל לא יכול היה להודות בנגיחה ולהיפטר מתשלום, שכן הב"ד כבר מודעים לנגיחה, וכן לא היה יכול השואל להחביא את השור באגם, בכדי שלא יזהו אותו ולא יגבו מגופו, שהרי השור כבר בב"ד.

הגמ' שאלה: מדוע בעל השור חייב, הרי יוכל לטעון כנגד השואל: אילו היית מחזיר לי ולא לב"ד, הייתי מבריח את השור לאגם, ולא היה ניתן לחייבני? הגמ' ענתה: בעל השור צריך לשלם את החלק שלו כדין שור מועד המשלם מהעלייה, לכן לא הייתה עוזרת הברחה, שבכל מקרה היה צריך לשלם. (טענה זו מועילה רק לשואל, שמשלם כדין שומר תם רק מגופו, כך שיכל להבריח לאגם ולא לשלם, אך כנגד טענה זו, הגמ' כבר העמידה שמדובר בשור שנמצא ברשות הב"ד).

הגמ' עוד שאלה: כ"ז נכון אילו יש לבעל השור עוד נכסים, כך שניתן לגבות מהעלייה, ולא הייתה עוזרת ההברחה לאגם, (שכן יש לו עוד נכסים וניתן לגבות מהם, ולא צריך לגבות דווקא מהשור), אבל במקרה שאין לבעל השור עוד נכסים למעט השור, נמצא שיכל להבריח ולהיפטר מתשלום, ומדוע בעל השור צריך לשלם?

הגמ' ענתה: השואל משלם לניזק מדין שעבודא דרבי נתן. דהיינו השואל חייב להחזיר את השור לבעלים, והבעלים חייבים לתת את השור לניזק, לכן אפשר להעביר את השור ישירות מהשואל לניזק.

הר"ן דקדק: הגמ' תירצה את דין שעבודא דרבי נתן, רק במציאות בה אין לשומר האמצעי, (בעל השור) עוד נכסים, שאז יש להעביר מלוי (השואל) לראובן (הניזק), אך כאשר יש לשמעון (בעל השור) עוד נכסים - אין להעביר את השור מלוי לראובן.

וכן אנו למדים מהגמ', יש דין שעבודא דרבי נתן גם בשומרים, ולא רק בהלוואה. עוד אנו למדים מדברי הגמ', לוי יכול להחזיר את החוב לראובן בלי לבקש רשות משמעון.

[6] הגמ' במס' בבא קמא בדף פט עמוד א כתבה: אשת איש שהזיקה, ושילמה לניזק באמצעות שטר הכתובה - יכולה האישה למחול לבעלה על הכתובה. על כך שאל הר"ן: כיצד יכולה האישה למחול לבעלה על הכתובה, הרי הבעל משועבד לניזק מדינא דרבי נתן, כך שאין באפשרות האישה (שמעון) למחול לבעל (לוי) ולהפסיד את הניזק, (ראובן).

הר"ן ענה: מדובר שלא הגיע מועד הפירעון של הכתובה, כך שעדיין לא חל שעבודא דרבי נתן, שהבעל כלל אינו חייב לאישה, לכן יכולה האישה למחול לבעל.

לאור זאת חייבים לומר: מדובר במציאות בה הגיע מועד הפירעון, שכן רק אז חל שעבודא דרבי נתן. משא"כ לפני מועד הפירעון, לא חל שעבודא דרבי נתן, ויכול שמעון למחול על החוב ללוי.

[7] גם במקרה המובא לעיל בגמ' במסכת בבא קמא, החוב של הבעל (לוי) לאשתו (שמעון), קדם לחוב של האישה לניזק (ראובן), ולכך יכולה האישה למחול לבעלה על הכתובה.

[8] וכן במידה והאישה (שמעון) הזיקה לאדם (ראובן), ואח"כ נישאת. נמצא שחוב האישה לניזק, קדם לחוב הבעל (לוי) לאישה, כך ששעבודא דרבי נתן חל באופן מידי, גם לפני הגעת מועד פירעון הכתובה (חוב לוי). כך שאסור לאישה למחול לבעלה על הכתובה.

[9] דוגמא מעשית: בעל מפעל לקח הלוואה כספית מהבנק, והשקיע את הכסף בחברה שלו, (נחשב כאילו הלווה את המעות למפעל). בעל המפעל מכר את החברה (כולל החובות) לאדם אחר. השאלה היא, האם יכול הלווה האמצעי (בעל המפעל) להתנער מהחוב, ולומר לבנק: המפעל חייב לי, אני חייב לכם, תגבו ישירות מהמפעל מדין שעבודא דרבי נתן.

לדעת בעל התרומות והמחבר, הלווה יוכל לומר כך, אבל לדעת הש"ך, הלווה מחויב לעשות את מירב המאמצים בכדי להחזיר את החוב, כך שעליו לדרוש ממי שרכש ממנו את המפעל שיחזיר את החוב לבנק.

[10] לדעת הקצות, השומר לא חייב להחזיר את הפיקדון לידי המפקיד, אסור לשומר לעכב את החפץ ברשותו כאשר המפקיד מבקש ממנו את החפץ, אך השומר לא חייב לטרוח ולהחזיר את הפיקדון. השלכה מעשית: השואל חפץ מחברו או כל שומר אחר שנסע למקום רחוק - השומר לא חייב לטרוח בכדי להחזיר את החפץ למפקיד. אבל לדעת הנתיבות בס"ק א, השומר מחויב להחזיר את החפץ לשומר, (או לשלם מכספו לדואר בכדי להחזיר את החפץ המופקד ברשותו).

[11] בדברי הפתחי תשובה, הגוי קרוי גוי, ולוי קרוי שמעון. אך בכדי למנוע בלבול, נשארתי עם הדוגמא המובאת בכל הסימן, בה ראובן הוא המלווה, ושמעון הוא הלווה הראשון, ולוי הוא הלווה השני.