חושן משפט סימן קמג
בית הדין
יח אייר התשעז | 14.05.17
תוכן הענינים
לא ידע שצריך לערער בגלל שהיה טרוד בעסקיו 4
הרב ישועה רטבי
סימן קמג
סעיפים א-ב
מערער שהיה בחוץ לארץ
המשנה במסכת בבא בתרא דף לח עמוד א כותבת: "שלש ארצות לחזקה: יהודה, ועבר הירדן, והגליל. היה ביהודה והחזיק בגליל, (המערער שטוען שהוא בעל הקרקע נמצא ביהודה, והמחזיק בקרקע נמצא בגליל), בגליל והחזיק ביהודה - אינה חזקה עד שיהא עמו במדינה אחת". (חזקת שלוש שנים מועילה רק כאשר יש לבעל הקרקע אפשרות לערער, שאז אנו אומרים מכך שלא ערער במשך שלוש שנים, וודאי שמכר או נתן למחזיק את הקרקע, אך אם בעל הקרקע היה בחוץ לארץ במשך השלוש שנים ולא יכל לערער - החזקה לא תקפה).
בגמ' מובא: "מאי קסבר ת"ק, אי קסבר: מחאה שלא בפניו - הויא מחאה, (יכול המערער למחות שלא בפני המחזיק, שהרי חברך חברא אית ליה, והמחאה תגיע לאוזנו של המחזיק), אפי' יהודה וגליל נמי! אי קסבר: מחאה שלא בפניו לא הויא מחאה, אפילו יהודה ויהודה - נמי לא"?
"א"ר אבא בר ממל אמר רב, לעולם קסבר: מחאה שלא בפניו - הויא מחאה, ומשנתינו בשעת חירום שנו. ומ"ש יהודה וגליל דנקיט? הא קא משמע לן, דסתם יהודה וגליל כשעת חירום דמו". (בשעת חירום אין שיירות, ולכן הערעור לא יגיע לאוזנו של המחזיק, כך שאין טעם לערער ואין תוקף למחזיק. המשנה ציינה: בארץ ישראל שלוש הארצות גם בשעת שלום נחשב כשעת חרום, מכיוון שלא מצויות שיירות).
מדברי המשנה והגמ' מבואר, החזקה בקרקע חלה רק לאחר שהחזיק שלוש שנים בתנאים בהם המערער יכל למחות, (כגון בשעת שלום ויש שיירות ממדינה למדינה), ומכך שלא ערער וודאי שהקרקע שייכת למחזיק.
אומנם אם אין אפשרות לערער, כגון שהמערער נמצא בחוץ לארץ ואין שיירות מצויות - החזקה לא תקפה, שכן המערער לא ידע שמחזיקים בשדהו, וגם אם ידע לא יכל למחות, שהרי הערעור לא יגיע לאוזנו של המחזיק.
לא ידע שצריך לערער בגלל שהיה טרוד בעסקיו
הגמ' במסכת בבא בתרא דף ל עמוד א כותבת: "ההוא דאמר ליה לחבריה: מאי בעית בהאי ביתא? (המערער תובע את מחזיק הקרקע: אתה מחזיק בקרקע השייכת לי). א"ל: מינך זבנתיה ואכלתיה שני חזקה". (המחזיק טוען: הקרקע באמת הייתה שייכת לך, אך רכשתי את הקרקע ממך, ויש לי חזקה על הקרקע).
"אמר ליה: בשוקי בראי הואי". (המערער ענה לו: לא מכרתי לך, והסיבה מדוע לא מחיתי בפניך במשך שלוש שנים, בגלל שהייתי בארץ רחוקה. המשנה בדף לח עמוד א פסקה: חזקה מועילה רק כאשר הבעלים הראשונים נמצאים באותה מדינה ויכולים למחות, אך אם הבעלים היו במדינה אחרת ואין שיירות - החזקה לא תקפה. הרשב"ם {ד"ה א"ל} העיר: המערער לא יכול לטעון: הייתי באותה מדינה אבל לא ידעתי שהחזקת בקרקע שלי, ולכן לא מחיתי, שהרי חברך חברא אית ליה).
"אמר ליה: והא אית לי סהדי דכל שתא הוה אתית תלתין יומי"! (המחזיק עונה למערער: יש לי עדים שכל שנה במשך השלוש שנים היית כאן במשך שלושים יום, א"כ וודאי שידעת שאני מחזיק בקרקע ובכ"ז לא מחית).
"א"ל: תלתין יומי בשוקאי הוה טרידנא". (המערער משיב: נכון שהייתי במדינה במשך שלושים יום בשנה, אך גרתי בבית אחר והייתי טרוד בעסקי, ולכן לא יכולתי לדעת שאתה מחזיק בקרקע שלי, ולכך לא מחיתי. הרשב"ם {ד"ה בשוקאי} הביא פירוש נוסף: המערער מודה שידע שהמחזיק נמצא בביתו, אך טוען שלא היה לו זמן למחות בגלל שהיה טרוד בעסקיו. הרשב"ם סיים: "ואינו נראה בעיני").
"אמר רבא: עביד איניש דכל תלתין יומי טריד בשוקא". (המערער נאמן בטענותיו, שכן יתכן ואדם יהיה טרוד בעסקיו במשך שלושים יום, ולא ידע מה הולך בביתו).
מדברי הגמ' מבואר, מערער שהיה מגיע למדינה בה נמצאת הקרקע שלו במשך שלושים יום בשנה, ובכ"ז לא ערער כנגד המחזיק, במידה והוא היה טרוד בעסקיו, ולכך לא ידע שהקרקע מוחזקת ע"י אדם אחר, (ולפי הפירוש השני ברשב"ם: ידע שצריך לערער, אך לא הספיק בגלל שהיה טרוד בעסקיו) - החזקה לא תקפה, והמערער יכול לערער כנגד המחזיק למרות שעברו שלוש שנים.
ניתן לשאול: מדוע המחזיק היה צריך לטעון שהמערער נמצא בכל שנה במדינה, מספיק שיביא עדים שהמערער נמצא שנה אחת, (בשנה הראשונה), בכדי שיוכל לטעון כנגד המערער: היית כאן ולא מחית, ולכך החזקה שלי תקפה, (אא"כ המערער יטען שהיה טרוד בעסקיו).
הנימוקי יוסף (דף טו: ד"ה ל' יומי) הסביר: נקודת החזקה נמצאת בסוף השלוש שנים. זאת הנקודה הקובעת בה אנו מסתכלים האם המערער ערער על הקרקע או שלא יכל לערער על הקרקע. אם המערער יכל למחות בשנה הראשונה אך לא מחה, ולאחר מכן בסוף השלוש שנים, המערער לא יכל למחות, (כגון שהיה במדינה אחרת ללא שיירות) - החזקה לא תקפה, שכן יתכן והמערער חשב בדעתו למחות בסוף השלוש שנים, (וניתן לדחות את הערעור לסוף השלוש שנים, שהרי זו הנקודה הקובעת), אך אירע לו אונס ולפיכך לא מחה. אומנם אם המערער היה בסוף השלוש שנים במדינה ולא היה לו אונס ולא מחה - החזקה תקפה. וכ"פ הרמ"א.
לדעת הנימוקי יוסף, המערער לא צריך להיות בכל השלוש שנים במקום בו יוכל למחות, אלא למרות שעדיין הוא לא מחה הוא יכול לדחות את מחאתו לרגע האחרון, לסוף השלוש שנים, ואז אם ערער - הערעור תקף. ואם לא ערער בסוף השלוש שנים בגלל אונס - יכול עוד לערער[1].
הקצות בס"ק ב שאל: לאור דברי הנימוקי יוסף, (בודקים בסוף הזמן האם היה אונס), מדוע הגמ' נזקקה לומר שהמערער היה בחוץ לארץ וכשהגיע לארץ היה טרוד בעסקיו, (שוקא בראי), הרי אפ' אם המערער היה בארץ, אלא שבסוף השלוש שנים אירע לו אונס, שהיה טרוד בעסקיו - יכול להמשיך ולערער?
הקצות ענה: מדובר במערער שדחה את הערעור לרגע האחרון, (סוף השלוש שנים), אם בסוף הזמן אירע לו אונס, ובגלל האונס לא יכל למחות - טענתו מתקבלת וגם אם הוא היה בארץ בכל התקופה, בכ"ז מכיוון שאירע לו אונס - יכול להמשיך ולערער. אומנם אם בסוף הזמן הוא היה טרוד בעסקיו, (לא אירע אונס), רק אם הוא היה בכל התקופה בחוץ לארץ - יכול להמשיך ולערער, אך אם הוא היה בארץ ודחה את ערעורו לרגע האחרון, ואז היה טרוד בעסקיו - לא יכול להמשיך ולערער.
ובכן, הנימוקי יוסף כתב את דינו ע"פ הפירוש השני ברשב"ם, המערער ידע ולא מחה בגלל שהיה טרוד בעסקיו, לכן צריך שהמערער יהיה בחוץ לארץ בכל התקופה[2]. אומנם לפי הפירוש הראשון ברשב"ם, המערער לא ידע ולא מחה בגלל שהיה טרוד, כך שהוא אנוס, שהרי לא ידע, גם אם המערער היה בארץ בכל התקופה הוא יכול להמשיך ולערער.
הרמב"ם (הלכות טוען ונטען פרק יא הלכה ג) סייג: דין זה נכון רק כאשר יש באמת טרדה של עסקים, כגון אנשי הכפרים[3] שהיו עושים יום שוק ולא היה פנאי לארגן דבר אחר. המחבר בסעיף א כתב את שיטת הרמב"ם בשם יש מי שאומר.
הרא"ש (סימן ו) כתב: הבית דין צריכים לדעת שבאמת המערער לא היה במדינה במשך שלוש שנים, ואם הם לא יודעים מכך, על המערער להביא עדים שהיה בחו"ל. וכ"פ המחבר בסעיף ב.
המחבר והרמ"א כתבו בסעיף א: "החזיק בקרקע פחות משלשה שנים - אינה חזקה, אפילו החזיק בפני המערער. ואם החזיק ג' שנים - הוי חזקה אפילו החזיק שלא בפני המערער והוא במדינה אחרת, אם שיירות מצויות ממקום שמחזיק בו למקום שהמערער בו. אבל אם היתה מלחמה ושבוש דרכים בין מקום זה למקום זה - לא הוי חזקה. ואפילו יש עדים שבא המערער כאן לשוק ושהה כאן ל' יום, והיו אלו שלשים יום בסוף ג' שנים, בענין שאם לא ימחה עתה לא יהיה לו עוד זמן למחות, אפילו הכי יכול לומר: כל אותם ל' יום שהייתי בכאן הייתי טרוד בעסקי ולא ידעתי שהיית מחזיק בביתי. ומיירי שהיה לו בית אחר לדור בו. ויש מי שאומר שדין זה אינו אלא בכפרים, שהעם טרודין בשוקים שלהם. הגה: וי"א דמזה יש ללמוד דהכל הולך אחר סוף הג' שנים, שאם היה בתחלתן במקום שאין יכול למחות, ובסוף במקום שיוכל למחות - הוי חזקה. ואם היה בתחלתן במקום שיכול למחות, והלך למקום שאין יכול למחות - לא הוי חזקה, דמה שלא מיחה בתחלה, יש לומר שסמך למחות בסוף ולשוב, אלא שלא נזדמן לו". (נ"י פרק חזקת).
ובסעיף ב: "אין כל אלו הדברים אמורים אלא כשהדבר ידוע שלא היה המערער במדינה. אבל אם אינו ידוע - אין שומעין לו במה שאמר שלא היה כאן, עד שיברר בעדים".
[1] הקצות בס"ק ב העיר: הנימוקי יוסף (מס' ב"ק דף י:) כתב בשם הרמ"ה דין דומה, שאם לא התפלל מאונס - יכול להתפלל תשלומים, למרות שיכל להתפלל בתחילת הזמן, אלא שדחה את תפילתו עד לרגע האחרון, ואז נאנס ולא יכל להפלל, נחשב לאונס ויכול להתפלל תשלומים.
[2] וכך גם כתב הבית יוסף על דברי הנימוקי יוסף: "ודין זה ליתיה אלא למפרשים לא היה לי פנאי למחות".
[3] הכסף משנה הסביר: "יראה לי שהדין הזה אינו אלא בכפרים וכו'. ותמהני על זה שיותר טירדא יש בשווקים שבעיירות ממה שיש בשווקים שבכפרים? ואפשר דשווקים דקאמר היינו ירידים פיירייא"ש בלעז, דכשהם בכפרים מתאספים עם רב ביותר משום דרויח להו עלמא טובא". הסמ"ע בס"ק ג הסביר: "לי נראה דהיינו טעמא, דבעיירות רגיל להיות יומא דשוקא בכל שבוע, משום הכי אין העם טרודים בו כל כך".