בית הדין

כח אייר התשעז | 24.05.17

הרב ישועה רטבי

המקרה:

במקווה באחד הישובים הייתה תלויה מודעה: חפצים שיישארו במקווה - ישלחו למכבסה, ובעל הבגד יצטרך לשלם עשרה שקלים עבור כל בגד שכובס. תלמיד חכם אחד שכח במקווה סוודר, הבגד נשלח למכבסה וחזר מכווץ. השאלות שנשאלו: האם על בעל הבגד לשלם עשרה שקלים עבור הכיבוס, וכן האם יש חיוב בתשלום על הסוודר שהתכווץ.

השאלות לבירור:

• א. דין חפץ שנשכח במקווה.
• ב. האם יש תוקף למודעה.
• ג. האם יש חיוב תשלום על הנאה שניתנה לאדם ללא בקשתו.
• ד. הגדרת מעמדו של בעל מקצוע.
• ה. הגדרת מעמדו של בעל מקצוע שהזיק.

א- חפץ שנשכח במקווה

בגד שהונח במקווה במקום משתמר - אין דינו כדין אבידה, כי הבגד הונח בדרך הינוח, כלומר הבעלים הניחו את החפץ במקום שמור, וודאי שיחזרו לקחת את החפץ. ורק אם החפץ מונח במקום שאינו משתמר - חלים דיני אבידה.

הגמרא במסכת בבא מציעא בדף כה עמוד ב ביארה: הבעלים לא מתייאשים אלא דעתם לחזור ולקחת את הבגד מהמקום בו הניחו, לכן אם המוצא ייקח את הבגד - הבעלים יפסידו, כי מדובר שאין סימנים לבגד, והבעלים לא יכולים להוכיח שהחפץ שלהם, לכך עדיף להשאיר את החפץ במקום ששמור מעט, והבעלים בטוח לא יפסידו.

לדעת הרמב"ם (הלכות גזלה ואבידה פרק טו הלכות א-ב) - חפץ הנמצא במקום המשתמר מעט, גם אם לחפץ יש סימן - לא ייקחנו, (בניגוד לדברי הרא"ש (סימן ח), שאם יש סימן שייטול ויכריז). עוד פסק הרמב"ם, במידה ונטל את החפץ ממקום המשתמר מעט - הרי הוא שלו, (בניגוד לדברי הרא"ש (שם), שאם נטל - לא ישיב אלא יהיה מונח עד שיבוא אליהו, וודאי שלא זכה בחפץ). המחבר בסימן רס סעיף י פסק כדברי הרמב"ם, והרמ"א הביא את דברי הרא"ש בשם יש חולקים.

צריך לציין, במקום בו מצויים תלמידי חכמים - צריך להכריז גם על חפץ שאין בו סימנים, כי התלמידי חכמים יכולים לזהות בטביעות עין כמבואר בסימן רסב סעיף כא[1].

ב- האם יש תוקף למודעה

האגרות משה (אורח חיים חלק ה סימן ט) כתב: חפצים שנשכחים בישיבה, בבית כנסת, במקווה וכד' - דינם כאבידה שהיא בדרך הינוח, שהבעלים הניחו את החפץ שם בכוונה וכלל אין להם דין אבידה. ולכן אם ניתן להמשיך להניחם במקומם - אסור לקחתם. אבל אם מדובר במקום שאינו משומר - דינו כדין אבידה, ועל הגבאים להכריז על החפצים שנמצאו, וכן לתלות מודעה על הלוח מודעות.

האגרות משה הוסיף: "ויותר טוב שיודיעו גם לבתי כנסיות הקרובות, ויותר אין מחוייבין. ופשוט שאין החיוב על כל מי שראה ראשון שהוא יכניסנו לביתו, מאחר שיש מקום שמור בבהכ"נ, ויהיה שמור לבעל האבדה. וברוב הימים, אם עדיין לא נמצא, יש למכור, דבגד עשוי להתקלקל. ויהיו הדמים וסימני הבגד כתובים ומונחים. ואם רוצים, רשאים להשתמש לצרכי ביהכ"נ אם צריכין, דהלכה כר"ט במתני' דבבא מציעא כ"ח ע"ב, ויכתבו סך המעות, שכשיבא בעל האבדה יתנו לו. וכל זה דברים פשוטים וברורים".

העצה הפשוטה, המובאת בפוסקים האחרונים (מובא בשו"ת מנחת יצחק חלק ח סימן קמו, ובשו"ת שבט הלוי חלק ט סימן שח) היא, לתלות מודעה בה יהיה כתוב, שכל הנכנסים למקום זה מודעים לכך, כי במידה וישאירו חפץ מעל לשלושים יום - יוכלו מנהלי המקום לקחת את אותם חפצים. כך שהאנשים נכנסים על דעת כך, ומקבלים על עצמם תנאי זה. יודגש: צריך שמודעה זו תהיה כתובה עוד לפני שמוצאים את האבידה.

ג- חיוב בתשלום על הנאה שניתנה לאדם ללא בקשתו

דין יורד לתוך שדה חבירו ונטעה שלא ברשות - מבואר בגמ' במסכת בבא מציעא דף קא עמוד א. הגמ' הסיקה: בשדה העשויה ליטע, כלומר במקום שהעבודה הייתה נצרכת - יש חיוב לשלם כפי השכר הנהוג לשלם עבור אותה עבודה.

אומנם הרא"ש (סימן כב) פסק שגם בשדה העשויה ליטע - יכול בעל השדה לטעון איני חפץ בנטיעותיך, עקרם ואיני משלם לך כלום. כלומר יכול בעל הבגד לומר למכבסה איני מעוניין בניקיון הבגד, קח את חומרי הניקוי ואיני משלם. וכך גם הבין הבית יוסף בדעת הרמב"ם (הלכות גזלה ואבדה פרק י הלכה ה).

אך נראים דבריו של החזון איש (ב"ב סימן ב ס"ק ג), שהסביר כך: אין מחלוקת עקרונית בין הרמב"ן ובין הרא"ש, אלא צריך לבחון את המציאות האם בעל הנכס נהנה מהנטיעה או לא נהנה. הרמב"ן דיבר על בעל קרקע שנהנה, ולכן צריך לשלם ולא יכול לומר טול נטיעותיך, כי מדובר שרואים שבעל הקרקע רק מחפש תירוץ לא לשלם, הוא לא מביא אמתלה מדוע אינו חפץ בנטיעות, אלא רק לדחותו ולא לשלם או להכעיסו גם לי גם לך לא יהיה. אך הרא"ש דיבר על מציאות שהב"ד משתכנע שבאמת בעל הנכס לא רוצה ולא נהנה מהנטיעות, שאז יכול לומר עקור נטיעותיך וצא.

החזון איש הוסיף: כל המחלוקת בין הרמב"ן לרשב"א היא לא בעיקר הדין, אלא רק בניתוח דעתו של בעל הנכס, האם בצורה סתמית אנו אומרים שבעל הנכס משקר ורוצה להשתמט מלשלם על ההנאה, (כך סבור הרמב"ן), או שבסתם אין לנו לומר שבעל הנכס משקר ויכול לומר שאינו נהנה וטול נטיעותיך וצא, (כך סבור הרא"ש). אומנם אם בוודאות בעל הנכס משקר, או שיש אומדנה שנוח לו מהנכס, גם לדעת הרא"ש חייב לשלם ולא יכול לומר טול נטיעותיך וצא.

לאור זאת על בית הדין לבחון האם יש הנאה לבעל הבגד מהכיבוס, או שאין לו כל הנאה מהכיבוס. אם מתברר שאין כל הנאה לבעל הבגד מכיבוס הבגד - אין חיוב בתשלום, אבל אם יש הנאה מהכיבוס, אלא שיש רצון לחסוך בכסף וכד' - יש חיוב בתשלום.

הנתיבות בס"ק ב (וכן בסימן שו ס"ק ז) כתב יסוד חשוב: "נראה דדוקא בכה"ג שיכול ליקח האילנות כמה שנתן, ולכך יכול לומר לו: 'איני רוצה בהנאה זו ואיני רוצה ליהנות מזה', (אני לא רוצה לקבל הנאה בעל כורחי), אבל כשאינו יכול ליקח הדבר ההוא, כגון שצבע לו בגד ואי אפשר להעביר הצבע - מחויב לשלם לו"^[2].

דהיינו, רק במציאות בה אכן ניתן לפרק את העבודה שנעשתה ולהשתמש בה במקום אחר, יכול בעל השדה לומר איני משלם קח את עבודתך בחזרה, כגון היורד לתוך שדה חברו ונוטע אילנות ללא אישורו - יכול בעל השדה לומר קח את העצים ואיני מעוניין ליהנות מהם ולא לשלם עליהם. אבל אם מדובר בדבר שלא ניתן לנוטלו בחזרה, כגון במקרה כאן בכיבוס בגדים - לא ניתן לומר לבעל המכבסה קח את חומרי הניקוי ואיני משלם, לכן עליו לשלם למכבסה, שהרי בפועל הוא נהנה מהכיבוס.

החזון איש (ב"ק סימן כב ס"ק ו) חולק על נתיבות: אם נראה לבית הדין שהנהנה לא זקוק לדבר ההנאה, ואין לו הנאה ממה שעשה לו היורד - יכול לומר ליורד טול שבחך ואיני משלם כלום, גם אם לא ניתן ליטול את השבח.

ד- הגדרת מעמדו של בעל מקצוע

המשנה במסכת בבא מציעא דף פ עמוד ב כותבת: "כל האומנין - שומרי שכר הן". וכך נפסק להלכה בסימן שו סעיף א.

הסמ"ע בס"ק א כתב: יש לחלק בין פועל שכיר יום ובין קבלן, רק קבלן דינו כשומר שכר, אבל פועל אין דינו כשומר שכר. הסמ"ע הביא שני טעמים לחילוק בניהם:

• א. לבעל מקצוע יש הנאה בכך שהבעלים שכרו דווקא אותו שיעשה בעבורם את העבודה ולא שכרו אדם אחר, אותה הנאה נחשבת לשכר עבור שמירתו, (לא הכסף עושהו שומר שכר, אלא ההנאה שבחרו בו ולא באחר עושהו שומר שכר). אבל פועל העובד על בסיס יומי, אין לו כל הנאה בשכירות נקודתית של יום מסוים, לכן הוא לא נעשה שומר שכר.
• ב. מקום העבודה של קבלן הוא בביתו, לכן בקבלן שייכת שמירה שישמור על הכלי בביתו מפני הגנבים, אבל פועל שכיר יום, בדרך כלל עבודתו היא בבית הבעלים, לכן אין השמירה חלה עליו אלא על הבעלים^[3].

אבל הש"ך בס"ק א כתב: אין לחלק בין קבלן ובין שכיר, שכן נפסק בגמ' במסכת בבא מציעא בדף פ עמוד ב, שדין אומן כדין שוכר, ודין שוכר כדין שומר שכר, א"כ מה שאמרנו שהאומנים דינם כשומרי שכר, הטעם הוא מדין שוכר כשומר שכר, א"כ אין חילוק בין קבלן לשכיר. (גם קבלן וגם שכיר מקבלים שכר על עבודתם לפיכך יש לדונם כשומר שכר).

ה- הגדרת מעמדו של בעל מקצוע שהזיק

בגמ' במסכת בבא קמא דף צט עמוד ב מובא: "אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן: טבח אומן שקלקל - חייב, ואפילו הוא אומן כטבחי ציפורי. ומי אמר רבי יוחנן הכי? והאמר רבה בר בר חנה: עובדא הוה קמיה דרבי יוחנן בכנישתא דמעון, ואמר ליה: זיל אייתי ראיה דממחית לתרנגולים ואפטרך"?

"לא קשיא: כאן בחנם (פטור), כאן בשכר; כי הא דאמר רבי זירא: הרוצה שיתחייב לו טבח - יקדים לו דינר". (כך שהטבח יעבוד בשכר, ואם הטבח יקלקל, יתחייב למרות שהוא אומן).

כלומר, בעל מקצוע שגרם לנזק, אם הוא מקבל שכר על עבודתו - חייב לשלם על הנזק שגרם, אך אם הוא עובד בחינם, יש לחלק בין בעל מקצוע מומחה שפטור מלשלם על ההיזק, ובין בעל מקצוע שאינו מומחה שחייב לשלם. וכ"פ השו"ע בסימן שו סעיף ד.

הסמ"ע בס"ק יג הסביר מדוע בעל מקצוע אומן ומומחה שעבד בחינם וגרם לנזק - פטור מלשלם: "דכיון שהוא מומחה ואינו רגיל לבוא מכשול זה לידו - אמרינן דמזל דבעל הבהמה גרם לו שבא מכשול זה לידו, אבל שחטו בשכר - חייב דה"ל ליזהר טפי".

נחלקו הראשונים, האם בעל מקצוע שהזיק דינו כדין שומר או כדין אדם המזיק. התוס' (מסכת בבא קמא דף כז: ד"ה ושמואל) סבורים, שדין שומר שהזיק - כדין אדם המזיק. המעמד של בעל מקצוע שלא הזיק הוא כשומר שכר, החייב בגניבה ואבידה ופטור מאונס, אך במידה ובעל המקצוע יגרום לנזק - יחולו עליו דיני אדם המזיק.

התוספות הביאו את דברי הגמ' הללו כראייה לכך שאדם המזיק חייב רק באונס הדומה לאבידה, ולא באונס הדומה לגניבה. (אבידה נחשבת לפשיעה יותר מאשר גניבה, כי האבידה תלויה בו אך הגניבה לא תלויה בו). לכן בעל מקצוע אומן שעבד בחינם והזיק - פטור מלשלם, כי הזיקו נחשב לאונס הדומה לגניבה. אומנם אם הוא עבד בשכר - חייב לשלם למרות שזהו אונס הדומה לגניבה, שכן הוא קיבל שכר, ודינו כשומר שכר החייב גם על גניבה ואבידה.

הנימוקי יוסף (דף לה:) כתב: אומן מומחה שעבד בחינם וגרם לנזק - נחשב לאונס לכן פטור. אומנם אם הוא לא מומחה, (דהיינו, לא הביא הוכחה שהוא מומחה^[4]) - חייב לשלם גם אם עבד בחינם, שכן הוא פושע.

אבל הרמב"ן (מס' ב"מ דף פב:) ביאר: בעל מקצוע שהזיק אין דינו כאדם המזיק, אלא כשומר שכר. הפטור של אומן שעבד בחינם והזיק אינו בגלל שזהו אונס גמור, אלא בגלל שאין דין אדם המזיק באומן, שהרי הוא עבד ברשות, בעל הבית אישר לקבלן השיפוצים לעבוד בביתו, בעה"ב ביקש ממנו שיבצע עבודות אלו, לכן גם אם הקבלן טעה בעבודתו - אין לראות במעשים אלו משום היזק כדין אדם המזיק, אלא יש לבחון את מעשיו ע"פ ההלכות המובאות בדיני שומרים.

נחלקו הפוסקים, מתי אדם יוכל להגדיר את עצמו כבעל מקצוע מומחה? המאירי (מסכת ב"ק דף צט עמוד ב) כתב: "זה שבארנו, שכל שהוא אומן ועשה בחנם - פטור בקלקלתו, אם לא נודע אם הוא מומחה אם לאו, והיו חולקים בזה - על זה שעושה עצמו אומן להביא ראיה שהוא מומחה, ואם לא הביא ראיה - משלם. ואם היה מומחה לדבר זה שעשה, אף על פי שלא היה מומחה בכללי האומנות - פטור".

הש"ך בס"ק ז כתב בשם מהרש"ל (שם): שוחט ששחט שלוש פעמים עופות קטנים - נחשב לשוחט מומחה. השלטי גיבורים (דף לה: ס"ק א) החמיר: שוחט מומחה נחשב שוחט שזו עבודתו ומלאכתו "ואומנותו בכך תמיד".

מסקנות:

• א. חפץ שנשכח במקווה - אסור לגעת בו. אך אם יש מודעה במקום מרכזי, המאפשרת לאחראים לקחת את החפצים - יש למודעה תוקף. כל מי שנכנס למקווה - נכנס על דעת התנאי המופיע במודעה.
• ב. על בית הדין לבחון, האם יש הנאה לבעל הבגד מהכיבוס, או שאין לו כל הנאה מהכיבוס. אם מתברר שאין כל הנאה לבעל הבגד מכיבוס הבגד - אין חיוב בתשלום, אבל אם יש הנאה מהכיבוס, אלא שיש רצון לחסוך בכסף וכד' - יש חיוב בתשלום.
• ג. בעל מקצוע דינו כשומר שכר, לפיכך יש לחייב את בעל המכבסה לשלם לבעל הסוודר שווי של סוודר יד שנייה.

[1] המשנה בדף כא עמוד א כותבת: "רבי שמעון בן אלעזר אומר: כל כלי אנפוריא - אין חייב להכריז". בגמ' בדף כג עמוד ב מבואר: "מאי אנפוריא? ...לעולם דלית בהו סימן, נפקא מינה לאהדורי לצורבא מרבנן בטביעות עינא. (על כך אמר רבי שמעון בן אלעזר שאם) שבעתן העין - קים ליה בגוייהו, (הת"ח יכול לזהותם), ומהדרינן ליה. כי לא שבעתן העין - לא קים ליה בגוייהו, ולא מהדרינן ליה".

"דאמר רב יהודה אמר שמואל: בהני תלת מילי עבידי רבנן דמשנו במלייהו: במסכת, (הבא לנסות ת"ח אם הוא בקי במסכתות, יכול הת"ח לומר שאינו בקי, ומידת ענווה היא זו), ובפוריא, (רש"י - "שימשת מטתך? יאמר לאו, מדת צניעות הוא"), ובאושפיזא". (שיאמר שמארחו לא קבלו בסבר פנים יפות ובכך לא יקפצו עליו בני אדם שאינן מהוגנים).

"מאי נפקא מינה? אמר מר זוטרא: לאהדורי ליה אבידתא בטביעות עינא: אי ידעינן ביה דלא משני אלא בהני תלת - מהדרינן ליה, (אם הת"ח משנה מדיבורו רק בשלושת הדברים הללו, נקרא ת"ח ומחזירים לו אבידה שאין בה סימנים, רק ע"פ טביעות עינו), ואי משני במילי אחריני - לא מהדרינן ליה".

הגהות אשרי (סימן ה) כתב: לא מספיק שהת"ח אינו משנה בדיבורו אלא רק בשלושת הדברים הנ"ל, בשביל להחזיר לו אבידה בטביעות עין, אלא צריך גם שיהיה ת"ח המקפיד על חלוקו שלא יהפכנו, וכדברי הגמ' במסכת שבת דף קיד עמוד א: "ואמר רבי יוחנן: איזהו תלמיד חכם שמחזירין לו אבידה בטביעות העין - זה המקפיד על חלוקו להופכו".

הגהות אשרי עוד כתב: לכל ת"ח יש חזקה שהוא לא משנה בדיבורו כי אם בשלושת הדברים הנ"ל, ורק אם יביא המוצא ראיה שהת"ח לא נזהר בדברים הנ"ל, רק אז לא יהיה נאמן בטביעות עין. וכ"פ הרמ"א.

הסמ"ע בס"ק מו כתב: צ"ע האם בזמן הזה ג"כ יש דין ת"ח לעניין מציאה, שהרי מצאנו בכמה מקומות שאין דין ת"ח נוהג בזמן הזה, כגון לעניין היתר נדרים ביחיד, ולגבי לדון יחידי במקרה שלא קבלוהו עליהם.

הפתחי תשובה בס"ק ב כתב בשם שו"ת שבות יעקב (חלק א סימן קסז): אין ספקו של הסמ"ע מוציא מידי וודאי של הרמ"א, שפסק שכל ת"ח הוא בחזקת שאינו משנה, וזאת מכיוון שהחפץ וודאי אינו שייך למוצא וא"כ אין סיבה להפסיד ת"ח בחינם בגלל ספק. אומנם אם המוצא מחזיק באבידה, כך שיש לו מיגו - אין מוציאים את החפץ ממנו.

[2] הנתיבות שלל את דברי הקצות (סימן שו ס"ק ו) מהם משמע, שתמיד יכול בעל הבגד לומר לצובע טול את צבעיך, גם אם באמת לא ניתן לממש זאת.

[3] הב"ח בסימן שו ס"ק א כתב: "שאר אומנים שעושין מלאכה בבית בעל הבית - אין להן דין שומר כלל, ואפילו שומר חנם לא הוי, דהא לא נסתלקו בעלים משמירתן, כיון שאין האומן רשאי להביא הכלי לביתו ולתקנו שם".

[4] דין האומן כדין שומר על הבהמה, לכן הוא צריך להביא ראייה שהוא מומחה, ולא אומרים שהבעלים המוציא מחברו יביא ראייה, שכן השומר צריך להביא ראייה שלא פשע, (כדברי איסי בן יהודה, במקום בו יש יכולת להביא עדים), גם כאן יש יכולת להביא הוכחה שהוא מומחה, ואם לא הביא הוכחה שהוא מומחה נחשב לפושע וחייב לשלם על קלקולו.