בית הדין

ב תמוז התשעז | 26.06.17

הרב ישועה רטבי

המקרה:

אדם רכש מחנות לכלי נגינה חצוצרה באלף ש"ח. לאחר מספר שנים הלקוח הביא לחנות את החצוצרה לתיקון. בעל החנות אמר לו שהחצוצרה הזו שווה ארבעת אלפים, והוא בטעות קיבל את החצוצרה היקרה. כעת הם דורשים מהלקוח שיוסיף עוד שלושת אלפים ש"ח, או לחלופין לבטל את המכירה ולשלם על שכירות של חצוצרה לאורך הזמן שהוא השתמש בה.

השאלות לבירור:

• א. דין הונאה בשוגג.
• ב. תשלום השימוש בחצוצרה לאחר ביטול מקח.
• ג. כיצד לשום את ההנאה מהשימוש בחצוצרה.

א- דין הונאה בשוגג

הרמב"ם (הלכות מכירה פרק יב הלכה א) כתב: "אסור למוכר או לקונה להונות את חבירו... ובין שהונה במזיד בין שלא ידע שיש במכר זה הונייה - חייב לשלם".

הב"ח (סימן רכז בס"ק א) למד דין זה מדברי הגמ' במסכת בבא מציעא דף נא עמוד א: "דתנו רבנן: וכי תמכרו ממכר לעמיתך אל תונו - אין לי אלא שנתאנה לוקח, נתאנה מוכר מנין? תלמוד לומר או קנה (מיד עמיתך) אל תונו. ואיצטריך למכתב לוקח, ואיצטריך למכתב מוכר: דאי כתב רחמנא מוכר - משום דקים ליה בזבינתיה, (המוכר מודע למחיר, לכן התורה אסרה עליו להונות את הלקוח במחיר גבוה יותר), אבל לוקח דלא קים ליה בזבינתיה - אימא לא אזהריה רחמנא בלא תונו". (קמ"ל שיש איסור הונאה גם בלקוח שהונה בשוגג).

נמצא שגם כאשר ההונאה נעשית הטעות - עדיין חלים דיני הונאה, ומכיוון שיש פער של יותר משתות, (כלומר יותר משווי 16.6% ממחירו הריאלי של המקח באותה חנות) - המקח בטל.

כך מבואר במסכת בבא מציעא דף נ עמוד ב: "אמר רבא, הלכתא: פחות משתות - נקנה מקח, (שכך הוא דרך מקח וממכר שאין הלקוח והמוכר יכולים לצמצם דמי המקח, ודרך העולם למחול עד שתות). יותר על שתות - ביטול מקח, ("דיותר משתות הוי כאלו לא נתקיים המקח כלל, ואין ביכולתו לקיים המקח ולכוף למאנה שיחזיר לו הונאתו, דהמאנה יכול לומר לו או חזור במקחך או לא תבקש אונאתך" - ערוך השולחן הלכה ג). שתות - קנה ומחזיר אונאה[1]".

המשנה במסכת בבא מציעא דף מט עמוד ב כותבת: "עד מתי מותר להחזיר, (עד מתי המתאנה יכול לבטל ולהחזיר את המקח או לגבות את סכום ההונאה)? עד כדי שיראה לתגר או לקרובו". (אם עבר משך זמן בו המתאנה יכול להראות את המקח לקרובו או לתגר ולשום את סכום ההונאה - המתאנה לא יכול עוד לתבוע את המאנה, מכיוון ששהה יותר, מסתמא מחל על הונאתו. שכן אין בעצם החפץ פגם, כל הבעיה היא במחיר המקח שנתאנה בו).

הגמרא בדף נ עמוד ב כתבה: שיעור הזמן בו המתאנה יכול לתבוע, מדובר רק בלקוח שהתאנה שיכול לתבוע רק עד שיעור זמן שיראה לתגר או לקרובו, אבל אם המוכר התאנה - יכול הוא לעולם לחזור בו, שכן המקח אינו נמצא בידו, כך שאין הוא יכול לברר את שוויו של המקח. וכך מובא בגמ': "אמר רב נחמן: לא שנו אלא לוקח, אבל מוכר - לעולם חוזר".

לסיכום פרק זה, בעל חנות כלי הנגינה יכל גם לאחר שעבר זמן רב לבטל את המכירה בגלל הונאה למעלה משתות, כפי שנפסק בסימן רכז סעיף ח.

ב- תשלום השימוש בחצוצרה לאחר ביטול מקח

המחבר בסימן רלב סעיף טו כתב ע"פ דברי הגמ' במסכת בבא מציעא דף סו עמוד ב, שאם המקח בטל - הדרא ארעא והדרא פירי: "המוכר קרקע לחבירו ואכל פירותיה, ולאחר זמן נראה לו בה מום, אם רצה להחזיר הקרקע לבעלים - מחזיר כל הפירות שאכל. ואם היה חצר ודר בו - צריך להעלות לו שכר".

מכאן ניתן ללמוד, שיכול המוכר לדרוש מהקונה תשלום עבור השימוש בכלי נגינה, שהרי הלקוח נהנה מהכלי נגינה, ועל אותה הנאה יש חיוב לשלם.

הסמ"ע בס"ק לג הביא שני טעמים לדין זה:

• א. העיר שושן הסביר: הקונה צריך להחזיר את הפירות, בכדי שלא יראה כמו ריבית, שהרי הקונה הוא כמו המלווה נתן כסף למוכר, והמוכר לאחר זמן מחזיר לו את כל הכסף וכן את השימוש בחפץ.
• ב. הסמ"ע הסביר: הקונה צריך להחזיר את הפירות, שכן זו מחילה בטעות שאינה תקפה, שהרי אילו המוכר היה מודע שבהמשך הקונה יבטל את המקח - לא היה מסכים שהקונה ישתמש בחפץ.

בספר שורת הדין (חלק י עמוד עח) מובא: הנ"מ בין הטעמים תהיה במקרה בו הקונה לא שילם על החפץ, אך השתמש בה, (כגון שהמוכר הסכים לתת את הכלי נגינה לפני קבלת המעות). לפי העיר שושן, הקונה לא צריך להחזיר את דמי השימוש, שכן אין כאן ריבית, אבל לפי הסמ"ע, הקונה צריך להחזיר את דמי השימוש, שכן יש כאן מחילה בטעות.

הנתיבות בס"ק יד כתב: הטעם לדין זה אינו משום ריבית, שכן לא ניתן לגבות אבק ריבית ע"י הבית דין, אלא הטעם הוא כדברי הסמ"ע, שלאחר ביטול המקח, השימוש שהיה לפני כן חשוב כגזל בידו[2].

ג- כיצד לשום את ההנאה מהשימוש בחצוצרה

בפני הלקוח עומדות שתי אפשרויות: הוא יכול לרכוש את החצוצרה היקרה, לשלם על הפער במחירים, כך שהחצוצרה תהיה בבעלותו.

אך במידה והלקוח לא מעוניין לרכוש את החצוצרה היקרה, יכולים בעלי החנות לבטל את המקח. הלקוח כעת יקבל חצוצרה חדשה וזולה ששווה את האלף ש"ח ששילם לפני שנה, במקרה זה הוא יצטרך לשלם עבור ההנאה שיש לו מחצוצרה חדשה. החישוב יהיה כזה: אנו נשאל את הלקוח, איזה סכום כסף היית מוכן לשלם לאחר שנה עם החצוצרה הישנה בכדי לקבל חצוצרה חדשה. סכום זה עליו לשלם לחנות.

הסברא לכך: הוא השתמש במשך שנה בחצוצרה, כעת הוא מחזיר את החצוצרה ומקבל חצוצרה חדשה, יש לו הנאה ברכישת חצוצרה חדשה לאחר שנה, ועל הנאה זו עליו לשלם.

במידה והלקוח הרגיש בהבדל בין שתי החצוצרות, כגון שהצליל יותר חד, אחיזה נוחה יותר וכו' - יש לשאול אותו כמה היית מוכן לשלם כדי לקבל חצוצרה כזו איכותית, גם סכום זה הוא צריך לשלם לחנות. החצוצרה הפשוטה עולה אלף ש"ח והאיכותית עולה ארבעת אלפים ש"ח, נאמר והלקוח היה מוכן לשלם עוד מאתיים ש"ח בכדי לקבל חצוצרה איכותית - זה יהיה סכום ההנאה שעליו לשלם לחנות. אך אם הלקוח יטען שהוא כלל לא הרגיש בהבדל בין שתי סגי החצוצרות, (כי ההבדל בניהם הוא רק במותג של החברה ולא באיכות המוצר) - הלקוח ישלם רק עבור ההנאה שיש לו מחצוצרה חדשה.

בעלי החנות דורשים מהלקוח שישלם תשלום גבוה כדין שוכר כלי נגינה. טענתם לא מתקבלת וכדברי הקצות בסימן רצא ס"ק ד: שומר אינו יכול להתחייב בעל כורחו.

העיקרון בתשלום נהנה הוא לבדוק איזה סכום הוא היה מוכן לשלם עבור השימוש. למשל, אדם רכש רכב ולאחר שלושה חודשים הגלה מום בגוף הרכב. המקח מתבטל ועל הקונה לשלם למוכר עבור השלושה חודשים שהוא נהנה מהרכב. החישוב יהיה בדרך הבאה: נשאל את הלקוח, איזה סכום היית מוכן לשלם בכדי לקבל רכב לתקופה של שלושה חודשים.

יש לציין, בדרך כלל במקרים אלו מומלץ לבוא לדיון בבית הדין, הדיינים יבחנו עד כמה הוא היה זקוק לרכב, אם למשל הוא נהג מונית שרכש את הרכב - וודאי שהוא יצטרך לשלם תשלום גבוה כמעט בגובה דמי שכירות, ואם הוא בקושי משתמש ברכב - הוא ישלם סכום קטן. גם במקרה כאן, אם למשל מדובר בנגן בתזמורת - החיוב מדין נהנה יהיה גבוה, כי הוא היה משלם הרבה בשביל לקבל את הכלי נגינה לכל התקופה, ואם מדובר בתחביב - התשלום יהיה בהתאם להנאתו.

מסקנות

• א. גם על הונאה שנעשית הטעות - חלים דיני הונאה. לכן אם יש פער של יותר משווי 16.6% ממחירו הריאלי של המקח (באותה חנות) - המקח בטל.
• ב. מקח שהתבטל בגלל דיני הונאה או בגלל מום במקח - יכול המוכר לדרוש מהקונה תשלום עבור השימוש בחפץ, שהרי הלקוח נהנה מהחפץ, ועל אותה הנאה יש חיוב לשלם.
• ג. הלקוח יכול לשלם את הפער במחיר של החצוצרה היקרה ולרכוש את החצוצרה היקרה.
• ד. לחלופין, בעלי החנות יכולים לבטל את המקח. הלקוח כעת יקבל חצוצרה חדשה וזולה ששווה את האלף ש"ח ששילם לפני שנה, במקרה זה הוא יצטרך לשלם עבור ההנאה שיש לו מחצוצרה חדשה. החישוב יהיה כזה: אנו נשאל את הלקוח, איזה סכום כסף היית מוכן לשלם לאחר שנה עם החצוצרה הישנה בכדי לקבל חצוצרה חדשה. סכום זה עליו לשלם לחנות.
• ה. במידה והלקוח הרגיש בהבדל בין שתי החצוצרות - יש לשאול אותו כמה היית מוכן לשלם כדי לקבל חצוצרה כזו איכותית, גם סכום זה הוא צריך לשלם לחנות. אך אם הלקוח יטען שהוא כלל לא הרגיש בהבדל בין שתי סגי החצוצרות, (כי ההבדל בניהם הוא רק במותג של החברה ולא באיכות המוצר) - הלקוח ישלם רק עבור ההנאה שיש לו מחצוצרה חדשה.
• ו. בעלי החנות לא יכולים לדרוש מהלקוח שישלם תשלום גבוה כדין שוכר כלי נגינה.

[1] רבא פסק כשיטת רבי נתן, שבשתות המקח קיים, אלא שצריך המאנה להחזיר למתאנה את סכום ההונאה. בברייתא מובאת דעת רבי יהודה הנשיא, שבהונאת שתות, תמיד יד המתאנה על העליונה, ואם ירצה יוכל גם לבטל את המקח או לדרוש את סכום ההונאה.

רש"י (ד"ה ומחזיר) כתב: רבא פסק כרבי נתן שבשתות המקח קיים, ורק מחזיר את סכום ההונאה, זאת מכיוון שרבי נתן דיינא הוא ונחית לעומקא דדינא. אך רבנו תם (תוס' ד"ה אמר רבא) סבור, שרבא פסק כרבי יהודה הנשיא, ומה שאמר שבהונאת שתות המקח קיים, מדובר שהמתאנה מעוניין בקיום המקח, אך אין כופים אותו על כך, ואם ירצה לבטל את המקח - ידו על העליונה.

הרמב"ן (מסכת ב"מ דף נ עמוד ב) פסק כדעת רש"י ולא כדעת ר"ת והוסיף: "ואין צורך לכתוב זה, שקבלת הגאונים ז"ל תכריע". וכך גם פסק הב"ח (סימן רכז בס"ק ג): "אנן לא קיימא לן בהא כר"ת אלא כרש"י, דרב אלפס הסכים עמו... וכ"כ הרא"ש (סי' ט"ו), וכן נראה מדברי שאר הפוסקים".

[2] האור שמח (הלכות מכירה פרק טז הלכה ח) כתב: מדברי הרי"ף (סימן קנג, מובא בשלט"ג מס' ב"מ דף ל: ס"ק א) משמע, שכך הדין גם בביטול מקח במטלטלים, שהקונה צריך לשלם על השימוש בזמן מהמכירה עד ביטול המקח. אבל האור שמח סבור, שדין זה נאמר רק בקרקעות ולא במטלטלים, שכן רק בקרקע אנו אומרים שקרקע לא נגזלת וצריך הקונה לשלם על השימוש לבעלים.